ביאור:משנה נגעים פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
מסכת נגעים מפרטת את דיני טומאת הצרעת. טומאה זו יוצאת מכלל הטומאות בעיקר בכך שהחלתה תלויה בקיום טקס ראיה המתבצע ע"י כהן. בניגוד לשאר הטומאות, החלות בגלל נוכחות גורם טומאה פיזי - כאן נוכחות הגורם (הצרעת) אינה מטמאת כשלעצמה אלא רק לאחר שהוכרז באופן רשמי.
ניתן לראות בדין מיוחד זה סוג של גזירת הכתוב, שאין לה הצדקה פנימית, ומפתה אף לקשור לעניין זה את הטענה המדרשית - הבעייתית כשלעצמה - המאשימה את המצורע במחלתו, ורואה בה תוצאה של חטא, (ראו שקלים ה, ג, שמכנים את המצורע "חוטא", וכן בספרי דברים רעה, וספרא מצורע פרשה ה, ז-ט.) היה מקום לכרוך יחד את המדרש עם אופי הטומאה ולטעון שהטקס מתבצע כעונש לחוטאים מסוימים; אבל לפי המשנה אין מקום לכך: ראשית, כיוון שנגעי הגוף אינם נקשרים בדרך כלל במשנה לחטא (מחוץ לרמז הנ"ל במסכת שקלים), ושנית - בגלל הפירוט הרב של סימני הטומאה, היוצר רושם של תיאור עובדתי פתולוגי, המהול בלא מעט סימנים של רחמים וכאב על צרתו של המצורע. במשנה שלפנינו, בניגוד לאמור בתלמוד ובמדרשי ההלכה, אין רמז לאשמה כלשהי של המצורע - חוץ מבמקרה מיוחד של צרעת הבית, ראו להלן פרק יב.
דיני הצרעת מפורטים היטב בתורה שבכתב, המקדישה להם את פרקים יג-יד בספר ויקרא, והם ממקצועות התורה שבהם "מקרא מרובה" (ראו חגיגה יא א), והפוסק בהם מופנה ישירות לתורה שבכתב. לצד דיני האהלות הם נתפסים בתלמוד הבבלי (שם יד, א ועוד) כמקצועות קשים ומסובכים, שבהם התמחה ר' עקיבא. המשנה, בעקבות התורה שבכתב, דנה בשלושה סוגי צרעת: העיקרי הוא הצרעת התוקפת את עור האדם - והיא עצמה מתחלקת לצרעת בעור הגוף ("בהרת") - או בעור הזקן והראש ("נתק"). בבהרת עוסקים פרקים א-ט, ובנתק עוסק פרק י. פרק יא מוקדש לסוג שני של צרעת - צרעת הבגד. פרק יב מוקדש למדרש על סוג שלישי של צרעת - צרעת הבית, שכנראה לא היתה מוכרת לחכמים כעניין ריאלי, והיו בהם כאלה שטענו ש"לא היתה ולא עתידה להיות". בהתאם לאופי לא מציאותי זה צועד פרק יב בדרך המדרש, ומדגיש היבטים חינוכיים-סמליים מסוימים של צרעת הבית.
פרק יג מתחיל בסיכום של דיני צרעת הבית בלשון חכמים, ונראה שגישתו לצרעת הבית מעשית, ואינה דומה לזו הניכרת בפרק יב. בהתאם לגישה המעשית הזו, ממשיך פרק יג בגישה שברוב המסכת, ומדגיש את חומרת הטומאה מחד ואת ההקלות שבה מאידך.
פרק יד מוקדש לטקסי טיהור הצרעת לאחר שעבר הנגע, המכונים "טקסי הציפורים", שהרי כשם שהטומאה חלה דווקא בעקבות טקס - כך נדרש טקס מיוחד כדי להסירה.
הנימה השולטת במסכת, איפוא, היא מעשית וחומלת על המצורע (חוץ מבפרק יב). נראה שחז"ל מכירים היטב את השאלות שבדיני הצרעת, וששאלות אלה מעשיות בתקופתם. הדוברים במסכת הם במקרים רבים מדור אושא, כ-100 שנים לאחר החורבן, ונראה שבדור זה עדיין נהגו דיני הצרעת. ואכן, הספרא על פרשת מצורע נפתח בדרשה "תורת המצורע - בזמן הזה", (ספרא מצורע פרשה א, א:) כלומר גם אחרי החורבן. גם בתוספתא (ח, ג) מספר ר' טרפון, מדור יבנה, שטיהר מצורעים לאחר החורבן. עם זאת, בתלמוד הבבלי אין לנו עדויות על קיום דיני הצרעת, ויתכן שכשם שאין צרעת הבית נוהגת בחו"ל (ראו לקמן יב, ד) כך קבעו שם, בניגוד לתוספתא ח, א, שאין דיני צרעת נוהגים שם כלל. בהדרגה, במשך תקופת התלמוד, חדר המנהג הבבלי, שלא לטמא מצורעים - גם לא"י, ובעקבותיו הפכו דיני הצרעת עניין תיאורטי בלבד.
פרק א פותח בתיאור הבהרת, שבעקבותיה מסגיר הכהן את המצורע. הוא ממשיך בהגדרת המיוחד בטומאת הצרעת - התלות שלה בטקס, ומסיק מייחוד זה שלעיתים ניתן לדחות את הראיה וכך גם לדחות את הטומאה.
פרק ב מתאר את טקס ראיית הנגע כתלוי בראיה פיזית, ולכן דורש שהנגע ייראה היטב לעין הכהן, וממשיך בבירור המועמדים לטומאה והדרך שבה נראים הנגעים. פרק ג מדגיש את הממד הטקסי בראיית הנגע, ומסכם את המאפיינים של הנגעים השנים במקרא, סימני הטומאה שבהם וזמניהם.
פרק ד עובר לשלב החלטת המצורע, לאחר שהוסגר בתנאים שפורטו עד כאן, בעקבות הופעת סימני טומאה בבהרת: פשיון (גידול של הבהרת), שיער לבן הצומח בה, או מחיה (איזור בתוך הבהרת שאינו נגוע). הוא מרחיב בדיני השיער הלבן.
פרק ה עוסק בספקות הקשורים לדיני הנגעים, ומטה בהם להקלה. המיקום שלו בין פרק ד לבין המשך דיני הצרעת בפרקים ו-ז מצביע על המגמה של המשנה לחפש דרכים לטהר את המצורעים.
פרק ו חוזר לדיני סימני הטומאה המחליטים את המצורע, ועוסק - בהמשך לפרק ד - בעיקר במחיה ובפשיון. פרק ז עוסק ביחסים בין המצורע והכהן, ודן במצורעים שאינם טמאים, בהופעת סימנים תוך כדי הטקס, ובמצורע התולש את סימני הטומאה שלו.
פרק ח עוסק במקרה מיוחד במינו שבו המצורע מכוסה כולו בנגע, ודווקא לכן הוא טהור. הוא מבחין בין מצורע כזה שהיה מוחלט ואז התנגע כולו - לבין מי שלא היה טמא, ולפיכך אינו נטהר כאשר כולו נגוע.
פרק ט עוסק בצרעת התוקפת מקום של כוויה או של צרבת בעור המנוגע: כל זמן שהכווייה אינה מתחילה בתהליך הריפוי שלה - אין הנגע בה מטמא, אבל מרגע שהתחילה להתרפא היא עלולה להיטמא בנגע.
פרק י עוסק בנתק - צרעת הראש והזקן. כאן מופיע חידוש במשנה ביחס לתורה שבכתב - גם בנתק יש דין של "כולו הפך לבן - טהור הוא", כלומר אם כל איזור השיער מנוגע - האדם טהור. שוב ניתן למצוא בחידוש זה את המאמץ של חז"ל לטהר את המצורעים.
פרק יא, כאמור לעיל, עוסק בנגעי בגדים. פרק יב יוצא מהכלל במסכת, והוא ערוך כמדרש חלקי על דיני צרעת הבית. מבין הדרשות שבספרא נבחרות כאן אחדות, המשמעותיות לדעת עורכי המסכת: ראשית מובאות דרשות המצמצמות את דין צרעת הבית ומראות כיצד ניתן לבטל אותו למעשה. הדרשה השניה מדגישה את מקומו של הטקס בטומאה, ואת העובדה שאין הטומאה בנגעים חלה מאליה אלא רק בעקבות הטקס. הדרשה השלישית מצביעה על החובה של הכהן להגיע באופן ממשי אל מקום הטקס והטומאה, ולא לטמא את הבית מרחוק. הדרשה הרביעית מנסה לבסס את הטענה שאין לצדיקים מה לחשוש מדיני הצרעת, ומציגה אותה כעונש לרשעים בלבד, שגם הוא חלקי והדרגתי.
פרק יג משווה את דיני צרעת הבית לדיני צרעת הגוף שנדונו בפרקים א-י, ומדגיש כמה הקלות בדיני צרעת הבית, בדומה למגמה שהצבענו עליה בפרק ה ובפרק י. מצד שני הוא מדגיש את חומרת הטומאה המוטלת על המצורע המוחלט, כפתיחה לפרק יד, שידון בטקס הטהרה שלו.
פרק יד עוסק בטקס הטהרה של המצורעים, הכולל מרכיבים דומים לטקס טיהור היולדת, לטקסי סיום הנזירות, לטקסי השעיר המשתלח ביום הכיפורים ולטקסי הקדשת הלוויים. בכל הטקסים הללו מעלים את האדם לדרגת קדושה גבוהה מזו שהיה בה, ובסופם הוא נכנס למקדש ומקריב קרבן. המקדש אינו מרוחק מאד מהטומאה, אלא הוא והכהנים שבו מעורבים במאמץ לטהר את הטמאים ולהכניסם אליו. הדבר ניכר בטקס טיהור המצורע, הממתין מאחורי השער ומכניס למקדש את האיברים בגופו שעליהם מזה הכהן - עוד לפני שנטהר לגמרי.
הנגע - ותהליך ראייתו
[עריכה]חטיבה I: מראות הנגעים וצירופם
[עריכה](א) מַרְאוֹת נְגָעִים - שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה:
|
הפרק פותח בצורות הנגעים המופיעות בתורה, אבל בחטיבה II מציג את השליטה של בני האדם על זמן הראיה, ובעקבותיו על התוצאה שלה. ראו שבועות א, א. פתיחה למסכת בחידה מספרית, כרגיל. ארבעה סוגי לובן: הבהרת והשאת מופיעות בתורה, ויקרא יג ב. השניות נכללות ב"ספחת". הצרעת היא הלבנה של העור, ראו שמות ד ו, במדבר יב י. הדימוי של "סיד ההיכל" מתאים לכהנים, המכירים את ההיכל היטב. לפי יוסף בן מתתיהו ידו של משה היתה לבנה "כסיד", ולא "כשלג"! |
- בַּהֶרֶת עַזָּה - כַשֶּׁלֶג, שְׁנִיָּה לָהּ - כְּסִיד הַהֵיכָל.
- וְהַשְּׂאֵת - כִּקְרוּם בֵּיצָה, וּשְׁנִיָּה לָהּ - כְּצֶמֶר לָבָן, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַשְּׂאֵת - כְּצֶמֶר לָבָן, וּשְׁנִיָּה לָהּ - כִּקְרוּם בֵּיצָה.
(ב) הַפָּתוֹךְ שֶׁבַּשֶּׁלֶג אדמומית בבהרת - כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּשֶׁלֶג; הַפָּתוֹךְ שֶׁבַּסִּיד אדמומית בשאת - כְּדָם הַמָּזוּג בֶּחָלָב, דִּבְרֵי רְבִּי יִשְׁמָעֵאל.
|
ראו תוספתא א, א, שההבחנה בין מראות הנגעים השונים אינה משנה את ההלכה, אבל החכם חייב להיות בקי במראות ובשמותיהם; כלומר לפנינו הדגשה של חכמת החכם הנדרשת לטמא את הנגע. |
- רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֲדַמְדַּם שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה - כְּיַיִן הַמָּזוּג בַּמַּיִם,
- אֶלָּא שֶׁלַּשֶּׁלֶג - עַזָּה, וְשֶׁלַּסִּיד - דְּהֵה מִמֶּנָּה.
(ג) אַרְבָּעָה מַרְאוֹת הָאֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור כגריס, לִפְטוֹר, לְהַחֲלִיט, וּלְהַסְגִּיר:
|
מעבר ממראה אחד לאחר אינו משנה את הדין, ולכן אם הסגיר הכהן את המצורע לשבוע ואחרי שבוע ראה שהנגע נשאר באותו גודל – מסגיר אותו שוב למרות שהצבע השתנה, ואחרי שבוע נוסף, אם הנגע לא גדל – פוטר אותו: ראו ויקרא יג ה-ו. אם הנגע גדל, בשבוע הראשון, השני או לאחר הפטור – מחליט אותו הכהן גם אם הצבע השתנה. כך גם אם נוצר בשר חי בתוך האיזור המצורע, גם אם הצבע של הצרעת השתנה. הביטוי "שכל נגעים תלויים בהם" מצרף גם את השחין והמכווה, ראו לקמן ג, ד. |
- לְהַסְגִּיר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן,
- וְלִפְטוֹר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי.
- לְהַחֲלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ מִחְיָה, אוֹ שֵׂעָר לָבָן, כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן,
- וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.
- לְהַחֲלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִסָּיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.
- לְהַחֲלִיט אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הַפְּטוּר.
- לִפְטוֹר אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הַחְלֵט אוֹ מִתּוֹךְ הַסְגֵּר.
- אֵלּוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שֶׁכָּל נְגָעִים תְּלוּיִין בָּהֶן.
(ד) רְבִּי דוֹסָה בֶן הַרְכִינָס אוֹמֵר: מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה.
|
ר' דוסא ועקביא עשו מיון יותר מדוקדק של מראות הנגעים, אבל ההלכה נשארת בעינה. וראו תוספתא א, ד, שם נוספו גם המיונים של ר' ישמעאל ושל ר' חנניה. |
- עֲקַבְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם.
חטיבה II: זמן ראיית הנגעים ומשמעויותיו
[עריכה]- רְבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:
- אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים כַּתְּחִלָּה לְאַחַר הַשַּׁבָּת - שֶׁהַשָּׁבוּעַ שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת;
|
ר' חנניה טוען שמכוונים את תחילת הטיפול בנגע כך שסוף השבוע הראשון (6 ימים) והשני (12 ימים) לא יפלו בשבת. נגעי בתים לא רואים גם ביום שלישי, כי השבוע השלישי יסתיים בשבת (18 ימים). ר' עקיבא חולק עליו, וטוען שאם חל המועד בשבת – דוחים את הראיה ליום ראשון. אם השתנה הנגע בין שבת לבין יום א', לטוב או למוטב – התאריך הקובע הוא מועד הראיה – יום א. |
- וְלֹא בַשֵּׁנִי - שֶׁהַשָּׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת;
- וְלֹא בַשְּׁלִישִׁי, לַבָּתִּים - שֶׁהַשָּׁבוּעַ שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת.
- רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים.
חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת - מַעֲבִירִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת.
- וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר.
(ה) כֵּיצַד לְהָקֵל?
|
שתי שערות לבנות – ראו ויקרא יג ג. מחיה – ראו ויקרא יג י. |
- הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן - וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן.
- הָיוּ לְבָנוֹת – וְהִשְׁחִירוּ: אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה, וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן;
- אֲרֻכּוֹת – וְהִקְצִירוּ: אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה, וְהִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן;
- נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן, אוֹ לְאַחַת מֵהֶן; הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן, אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חֲלָקָן,
- הַשְּׁחִין, וּמִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק.
- הָיְתָה בוֹ מִחְיָה - וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה; הָיְתָה מְרֻבַּעַת - וְנֶעֱשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה,
- מְבֻצֶּרֶת - וְנֶעֱשֵׂית מִן הַצַּד; מְכֻנֶּסֶת- וְנִתְפַּזְּרָה, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ;
- הִקִּיפָהּ, חֲלָקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ - הַשְּׁחִין, אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק;
- הָיָה בוֹ פִסָּיוֹן הגדלה בשטח הנגע - וְהָלַךְ לוֹ פִסָּיוֹן;
- אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הָאוֹם, הנגע המקורי אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה: אֵין בָּזֶה וּבָזֶה באום ובפשיון כַגָּרִיס;
- הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק, וְחוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסָּיוֹן;
הֲרֵי אֵלּוּ לְהָקֵל.
(ו) כֵּיצַד לְהַחְמִיר?
|
המקרים שתוארו במשנה ה בכיוון ההפוך. |
- לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן - וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן;
- הָיוּ שְׁחוֹרוֹת – וְהִלְבִּינוּ; אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה - וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן;
- קְצָרוֹת – וְהֶאֱרִיכוּ; אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה - וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן;
- נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן, אוֹ לְאַחַת מֵהֶן; הִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן, אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן;
- אוֹ חֲלָקָן - הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק - וְהָלְכוּ לָהֶן;
- לֹא הָיְתָה בוֹ מִחְיָה - וְנוֹלְדָה לּוֹ מִחְיָה;
- הָיְתָה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה - וְנֶעֱשֵׂית מְרֻבַּעַת; מִן הַצַּד - וְנֶעֱשֵׂית מְבֻצֶּרֶת;
- [מְפֻזֶּרֶת], וְנִתְכַּנָּסָה, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ;
- הִקִּיפָהּ, חֲלָקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ - הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק - וְהָלְכוּ לָהֶן;
- לֹא הָיָה בוֹ פִסָּיוֹן - וְנוֹלַד לוֹ פִסָּיוֹן;
- הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסָּיוֹן - וְהָלְכוּ לָהֶן;
הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחְמִיר.