ביאור:משנה נגעים פרק יד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
טיהור הצרעת
[עריכה]חטיבה I: טיהור המצורע ביום הראשון – מדרש ומצוה
[עריכה](א) כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע?
|
הלשון "היה מביא" נראית כקביעה שאין טיהור מצורעים לאחר החורבן, אבל ראו תוספתא ח, ג, וספרא מצורע פרשה א, א: נראה שעדיין יש דיני צרעת. המשנה משופעת בביטוים מקראיים, חלקם מטקס הקדשת הלוויים ומטקס הפרה האדומה (בספר במדבר). היא כורכת את טיהור האדם המצורע עם טיהור הבית המצורע ועם הטקסים הנ"ל. בתחילת החטיבה מוביל הביטוי "בא לו", כתיאור סיפורי, והשוו תמיד ד, א, ג ועוד. הזיהוי של הציפור עם הדרור – ראו משלי כו ב. יש לקבור את הציפור השחוטה, כי היא אסורה בהנאה, ראו תמורה ז, ד. כריכת הארז, האיזוב והתולעת דומה לנהוג בטקס שריפת הפרה האדומה – ראו פרה ג, יא, אלא שכאן מקיפים עמם גם את הציפור החיה. |
- הָיָה מֵבִיא פְיָלֵי שֶׁלְּחֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם חַיִּים,
- וּמֵבִיא "שְׁתֵּי צִפֳּרִים" (ויקרא יד ד) - דְּרוֹר.
- שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל "כְּלִי חֶרֶשׂ, עַל מַיִם חַיִּים." (ויקרא יד ה)
- חָפַר וּקְבָרָהּ בְּפָנָיו,
- וְנָטַל "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת" (במדבר יט ו), וּכְרָכָן בְּשִׁירֵי הַלָּשׁוֹן,
- וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי גַפַּיִם כנפים וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁלַּשְּׁנִיָּה.
- טָבַל, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ.
- וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשָּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ.
(ב) בָּא לוֹ לְשַׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה,
|
בשלבים השונים של הטיהור המצורע עולה בכל פעם מדרגה אחת, והשוו כלים א, ה, שם מתואר מסע בכיוון ההפוך. טומאת השרץ היא במגע, ולא בביאה לבית (ראו לעיל ח, ח.) כניסה לחומה – ראו ויקרא יד ח. |
- אֵינוּ הוֹפֵךְ פָּנָיו, לֹא לַיָּם, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר,
- שֶׁנֶּאֱמַר בטיהור הבית (ויקרא יד נג) "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".
בָּא לוֹ לְגַלֵּחַ אֶת הַמְצֹרָע,
- הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, (עפ"י במדבר ח ז) וְטָבַל,
- טָהַר מִלִּטַּמֵּא בַבִּיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ.
- נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
(ג) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה. כִּבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל,
|
ההשוואה המשונה בין המצורע ליולדת היא כי בשני המקרים יש קרבן לעשיר ולדל, ושני הנושאים צמודים במקרא, ראו ויקרא יב - ויקרא יג. המשנה מעירה שבשניהם יש שלושה שלבים הדרגתיים. |
- טָהַר מִלְּטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר.
- הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ - אוֹכֵל בִּתְרוּמָה.
- הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ - אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁין.
- נִמְצְאוּ: שָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּמְצֹרָע, וְשָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת.
(ד) שְׁלֹשָׁה מְגַלְּחִין, וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה: הַנָּזִיר (במדבר ו יח), וְהַמְּצֹרָע (ויקרא יד ט), וְהַלְוִיִּם (במדבר ח ז).
|
המלה "מצווה" מובלטת מכאן עד סוף החטיבה. הרובד הזה הוא התבוננות חז"ל בטקס והערות עליו. ראו לעיל משנה ב. וראו השוואה בין מצורע לנזיר בנזיר ו, ו. וראו פרשנות לביטוי "לא עשו כלום" בתוספתא ח, ה. |
- וְכֻלָּם שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - לֹא עָשׁוּ כְלוּם.
(ה) שְׁתֵּי צִפֳּרִים - מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִין, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת.
|
השוו יומא ו, א, לעניין שעירי יום הכיפורים. וראו תוספתא מנחות ו, ו, "ציפורים מעכבות זו את זו". וראו תוספתא ח, ח, כר' יעקב - לעניין השימוש בציפור שלא נשחטה כתקנה. |
- אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת - כְּשֵׁרוֹת.
שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן, וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא שאינה דְרוֹר - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה.
- הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.
- שְׁחָטָהּ, וְנִמְצֵאת טְרֵפָה - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה.
- הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה.
נִשְׁפַּךְ הַדָּם - תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת; מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת - יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.
(ו) מִצְוַת עֵץ אֶרֶז: אָרְכּוֹ אַמָּה, וְעָבְיוֹ כִרְבִיעַ כְּרַע הַמִּטָּה בדיוק
- אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה.
|
ראו תוספתא ח, ג, והשוו פרה יא, ז. |
מִצְוַת אֵזוֹב: לֹא אֵזוֹבְיוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֶלֶת, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִי, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִי,
- לֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לָווּי.
חטיבה II: השלמת הטקס ביום השמיני
[עריכה](ז) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הָיָה מֵבִיא שָׁלוֹשׁ בְּהֵמוֹת: חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה.
|
ראו ויקרא יד י ואילך. גם כאן חוזר אותו מבנה: בתחילת החטיבה לשון "בא לו", ובסופה (ממשנה יא) – רטרוספקטיבה. |
- וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטָּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף.
(ח) בָּא לוֹ אֵצֶל אָשָׁם, סָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ,
- וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בְּכֶלִי, וְאֶחָד בְּיָד.
|
לעניין לשכת המצורעים ראו מידות ב, ה. לעניין הטבילה ראו תוספתא ח, ט. לעניין מקום הטקס ראו סוטה א, ה. |
- זֶה שֶׁקִּבֵּל בְּכֶלִי - בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.
- וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בְּיָד - בָּא לוֹ אֵצֶל מְצֹרָע. לשער ניקנור, ראו משנה ט.
- וּמְצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִין,
- בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַרֵי נִיקָנוֹר.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה.
(ט) הִכְנִיס רֹאשׁוֹ - וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. הִכְנִיס יָדוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. הִכְנִיס רַגְלוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ.
|
למצורע הטמא אסור להיכנס לעזרה, אבל דווקא שם צריך להתקיים טקס הטהרה שלו. לכן מקיימים את הטקס בשער, והמצורע מכניס לעזרה רק את האיברים שחייבים להשתתף בטקס. שני פתרונות לקטועי הבהן הימנית וכו'. |
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאַחַת.
- אֵין לוֹ בֹהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית - אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית.
- רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁלִּשְׂמאל - יָצָא.
(י) נָטַל הכהן מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ השמאלית שֶׁלַּחֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ - יָצָא.
|
גם כאן יש דמיון לטקס הכנת מי הטיהור, ראו פרה ג, ט. וראו לעניין היד הימנית או השמאלית של הכהן תוספתא זבחים א, ז - גם שם מודגש הדמיון לטקס הפרה. עד כמה מהותית נתינת השמן על ראש המיטהר? – מחלוקת ר' עקיבא ור' יוחנן. לשיטת ר' יוחנן נתינת השמן אינה מעכבת, אבל אם נותר שמן ועשה בו דבר אחר - לא כיפר; וראו ספרא מצורע פרשה ד ה. וראו מנחות ט, ח. ר' שמעון מחמיר מר' עקיבא בעניין זה, ודורש שכל שארית הלוג תינתן על ראש המיטהר, ולא רק מה שנשאר בכף הכהן. וראו תוספתא ט, ב-ג, לתקלות אפשריות נוספות בטקס. |
טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה – טְבִילָה. של אצבע ימין בשמן שביד שמאל
בָּא לוֹ אֵצֶל מְצֹרָע.
- מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם משנה ט - שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יד כח) "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם".
(ויקרא יד כט) "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר".
- אִם נָתַן - כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן - לֹא כִפֵּר. דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
- רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שִׁירֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן - כִּפֵּר,
- וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר.
חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא יָצַק בתוך כפו - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁיָּצַק - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא נָתַן על ראש המיטהר - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁנָּתַן - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה.
(יא) מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי - וְהֶעְשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר - וְהֶעְנִי,
|
החטאת שונה בין עני לעשיר, אבל שניהם מביאים כבש לאשם. לדעת ר' שמעון אם מלק עוף שהובא כחטאת עני, והמצורע העשיר - אינו חייב להביא כבש לעולה; ואם שחט כבשה שהובאה כחטאת עשיר, והמצורע העני - אינו יכול להביא עוף במקום העולה. וראו ספרא מצורע פרשה ד יג, שבמקרה האחרון מתירה לו הדרשה לגמור כעני. ר' יהודה רואה את האשם כקרבן המרכזי של טיהור המצורע, ראו גם כריתות ב, ג. כיוון שהאשם נשחט לפני החטאת (ראו גם זבחים י ה) - אפיל אם העשיר המצורע לפני שנמלק עוף החטאת - הוא ממשיך בטקס וקרבנו קרבן עני. |
- הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם.
|
יכול בעה"ב להביא קרבן עני עבור בניו או עבדיו, אפילו אם הם מכחישים שהם חייבים בקרבן, ראו תוספתא טהרות ו, ט. האם בני ביתו של העשיר נחשבים עשירים? ר' יהודה טוען שאשתו נחשבת עשירה, אבל מסכים שבניו ועבדיו לא. אם גירש את אשתו ונתן לה את כתובתה הבעל פטור מקרבנותיה. וראו תוספתא מע"ש ד, ח, שגם ת"ק מודה שאין העשיר יכול לתת לאשתו מעשר עני. |
(יב) מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר - יָצָא; וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי - לֹא יָצָא.
- מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי – וּמַאֲכִילָן בִּזְבָחִין. הבאת הקרבן ע"י בעה"ב מתירה לבני ביתו לאכול בזבחים, ראו משנה ג.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת.
(יג) שְׁנֵי מְצֹרָעִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן;
|
לעניין תוכן השאלה ראו תוספתא ט, ז-ח. חטאת שמתו בעליה – ראו תמורה ב, ב. חטאת העוף, היא קרבן העני – יכולה לבוא גם על ספק, ראו תמורה ז, ו. אם המצורעים בחיים וקרבנם דומה, אלא שהתערבו - יכולים להתנות ולהמשיך כרגיל; אבל אם אחד מהם עשיר וחברו עני - חייב העשיר להפוך לעני, וראו תוספתא ט, ז-ח. במצרים היה מקדש ("חוניו") ששרד גם כשלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש, אבל השאלות שנשאל ר' יהושע נראות כתחרות חכמה, ולא כשאלות ממשיות, וראו נדה סט ב. |
- קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, או מת אחד מהם
- זוֹ שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה אֶת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
- אָמַר לָהֶם: יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר - וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי!