ביאור:משנה נגעים פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת נגעים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מדרשי צרעת הבית[עריכה]

חטיבה I: צמצום הבתים המתנגעים[עריכה]

(א) כָּל הַבָּתִּים מִטַּמִּין בִּנְגָעִים - חוּץ מִשֶּׁלַּגּוֹיִם.

ההלכות בפרק אינן בעלות הגיון פנימי אלא מבוססות על מדרש הכתוב, ראו למשל משנה ב-ג.

השוו לעיל יא, א, ולעיל ג, א. בהמשך תצמצם המשנה גם כאן את הבתים המיטמאים בנגעים. אם קנה בית מנוגע מהגוי – בודק אותו כבתחילה, כמו בגד יבוא, וראו גם כאן תוספתא ז, טו.

בית המנוגע הוא בית מרובע הבנוי על האדמה, ואילו בית בספינה, רפסודה, או הבנוי על קורה מאוזנת היוצאת מבית אחר – אינו מיטמא. אבל אם בנוי על עמודים אנכיים – כן, וראו ספרא מצורע פרשה ה.

הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַגּוֹיִם - יֵרָאוּ כַתְּחִלָּה.

בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן, trígonos: משולש

בַּיִת הַבָּנוּי בַּסְּפִינָה אוֹ בָאַסְכַּדְיָה, skhedía: דוברה עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת מאוזנות - אֵינוּ מִטַּמֵּא בִנְגָעִים.

וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים - מִטַּמֵּא.


(ב) בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בַשַּׁיִשׁ,

ראו ספרא מצורע פרק ה, שבית מצטרע רק אם הוא בנוי מעצים ואבנים ומטוייח בעפר.

ההרכב הזה חייב להיות לפני הצרעת ולא אחריה, וכן בבגדים.

אֶחָד בַּסֶּלַע וְאֶחָד בַּלְּבֵנִים וְאֶחָד בֶּעָפָר - טָהוֹר.

בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע,

וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר - טָהוֹר.

וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ, וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע,

וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ - טָהוֹר.

אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִנְגָעִים, עַד שֶׁיְּהוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר.


(ג) כַּמָּה אֲבָנִים יְהוּ בוֹ?

לדרשות שביסוד המחלוקת ראו ספרא מצורע פרשה ו: בכל קיר שתי אבנים – בסה"כ 8 לפחות.

ר' ישמעאל טוען שאם גריס מרובע בשתי אבנים מטמא – קל וחומר שיטמא באבן אחת.

ר' אלעזר מסכים עם ר' עקיבא בעניין מספר האבנים, ודורש שלשם טומאה יהיה הנגע דווקא בפינות. כנראה שיטתו היא שהביאה למסקנה שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, וראו תוספתא ו, א.

רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּע. רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: שְׁמוֹנֶה.
שֶׁרֶבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִים
עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אַחַת.
רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִים עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים,
לֹא עַל אֶבֶן אַחַת.
רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִים עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים,
בִּשְׁנֵי כֳתָלִים בְּזָוִית,

אָרְכּוֹ כִשְׁנֵי גְרִיסִין, וְרָחְבּוֹ כַּגָּרִיס.


(ד) עֵצִים - כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשָּׁקוֹף. המשקוף, במזוזות הפתח

השוו את לשון המשנה ללשון בשבת פרק ח.

וראו תוספתא ו, ד, שנותנת שיעור גם לגודל האבנים.

המשנה מתנגדת לתוספתא מעילה א, טז, שעצים אבנים ועפר מצטרפים זה עם זה.

המשנה אינה מכירה אלא בנגעי א"י – מחוץ לירושלים, וראו ספרא מצורע פרשה ה, כשם שאינה מכירה בנגעי הגויים (משנה א).

וראו שר' יהודה חולק על עניין ירושלים בתוספתא ו, א.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׁוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשָּׁקוֹף.

עָפָר - כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ.

קִירוֹת הָאֲבוּס וְקִירוֹת הַמְּחִיצָה אֵינָן מִטַּמִּין בִּנְגָעִים.

יְרוּשָׁלַיִם וְחוּץ לָאָרֶץ אֵינָן מִטַּמִּין בִּנְגָעִים.


חטיבה II: דרוש וקבל שכר[עריכה]

(ה) כֵּיצַד רְאִיַּת הַבַּיִת?

כאן עוברת המשנה לסגנון מדרשי מובהק, והשוו ספרא מצורע פרשה ה ואילך.

המשנה מדלגת ממדרש למדרש ואינה מנסה למצות את כל ההלכות בספרא. הדרשה הראשונה בה מלמדת שאין הנגע מטמא אלא הטקס הוא המטמא את הבית, וראו גם לעיל ב, ה. מכאן מסיק ר' שמעון שיש למשוך זמן לפני הטקס ולדחות אותו ככל האפשר.

הסגנון המדרשי מרמז שהנגע אינו תופעה מוכרת לחכמים, ואכן ראו תוספתא ו, א, שלדעת חלק מהתנאים בית המנוגע לא היה במציאות.

ר' מאיר מדגים את הדרשה שניתן לדרוש מכאן ("דרוש וקבל שכר"), ובדרשתו מקופלת לראשונה במסכת ההנחה שהנפגע הוא רשע, והוא מסיק שאין בני הצדיקים נפגעים. מסקנה כזו לא הוסקה מדיני צרעת האדם, שתקפה בפועל את כל המגזרים.

ההנחה על רשעת הקרבן מופיעה גם בתוספתא ו, ו, שם מנויים לשון הרע וגסות הרוח.

"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר, כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַבָּיִת" (ויקרא יד לה).
אֲפִלּוּ תַלְמִיד חֲכָמִים, וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי -
לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר "נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת", אֶלָּא "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת".

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" - אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. דרך למשוך זמן, אולי יתרפא הנגע

אָמַר רְבִּי מֵאִיר: וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ?

אִם תֹּאמַר: כְּלֵי עֵצוֹ וּבְגָדָיו וּמַתַּכְתּוֹ – מַטְבִּילָן, וְהֵן טְהוֹרִין!
וְעַל מָה חָסָה הַתּוֹרָה? - עַל כְּלֵי חַרְשׂוֹ שלא ניתן להטבילם, וְעַל פָּכוֹ, וְעַל תַּפְיוֹ. דלי מחרס
אִם כֵּן חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי - קוֹל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב;
אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ - קוֹל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו;
אִם כָּךְ עַל שֶׁלָּרָשָׁע - קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁלַּצַּדִּיק.


(ו) וְאֵינוּ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר,

גם כאן מובאת דרשה נבחרת בעלת מוסר השכל: הכהן המטמא חייב להיות במקום בעצמו, ואין לדון לפי מה שראה בעבר.

הדרשה השניה עוסקת בקביעה "אוי לרשע ואוי לשכנו", כי גם השכן הסמוך לקיר המנוגע של הבית מחלץ עמו את האבנים המשותפות לשני הבתים.

אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יד לח) "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת,
וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים".

וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה: אִם פָּסָה,

(ויקרא יד מ) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע",

(ויקרא יד מב) "וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים, וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת"
וְאֵינוּ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לָזֶה,
וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לָזֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם.
וְאֵינוּ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם, וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, ההריסה והבניה אינם באבן אחת, אבל כל מספר הגדול מאחת מתאים.
אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלוֹשׁ, וְתַחַת אַרְבַּע.
מִכָּן אָמָרוּ: "אִי לְרָשָׁע! אִי לִשְׁכֵנוֹ!"
שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים,
אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ בעל הבית המנוגע מֵבִיא אֶת הֶעָפָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח לשון יחיד אֶת הַבָּיִת",
וְאֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.


(ז) וּבָא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה: אִם חָזַר,

(ויקרא יד מה) "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת, אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת,

וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא."

חטיבה III: שיעור הפשיון[עריכה]

לגבי שיעור הפשיון השוו לעיל יא, ז.

וְהַפִּסָּיוֹן הַסָּמוּךְ - כָּל שֶׁהוּא, הָרָחוֹק - כַּגָרִיס, וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּין - כִּשְׁנֵי גְרִיסִין.