ביאור:משנה נגעים פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת נגעים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

טומאה בבהרת[עריכה]

חטיבה I: סימני הטומאה בבהרת[עריכה]

(א) יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בַּפִּסָּיוֹן, וְיֵשׁ בַּפִּסָּיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן.

כמובן הפשיון אינו מטמא בתחילה, מעצם הגדרתו. והוא מחוץ לנגע האם.

שיער לבן כשלעצמו אינו מטהר אם הופיע בכל הגוף, אבל אם הפישיון כסה את כל הגוף – טהור.

בשיער לבן אין מבחינים ברמת הלובן. הוא אינו קיים אלא בעור ובשחין ובמכווה.

שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא כַתְּחִלָּה, וּמְטַמֵּא בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן, וְאֵין בּוֹ סִימָן טַהֲרָה.
וְיֵשׁ בַּפִּסָּיוֹן - שֶׁהַפִּסָּיוֹן מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ מִן הַנֶּגַע,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן.


(ב) יֵשׁ בַּמִּחְיָה מַה שֶּׁאֵין בַּפִּסָּיוֹן, וְיֵשׁ בַּה פִּסָּיוֹן מַה שֶּׁאֵין בַּמִּחְיָה.

המחיה צריכה להיות כגריס, והיא קיימת רק בעור: בקרחת ובגבחת. צבעה הוא כצבע העור החי, לאו דווקא לבן, וראו תוספתא א, ב.

שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא כַּתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימָן טַהֲרָה.
וְיֵשׁ בַּפִּסָּיוֹן - שֶׁהַפִּסָּיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ מִן הַנֶּגַע,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמִּחְיָה.


ראו השלמת ההשוואות בתוספתא ב, א. שם דנים גם בשיער צהוב.

בעניין ההפוכה ראו מחלוקת ר' עקיבא ור' יהושע בתוספתא ג, ח.

(ג) יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בַּמִּחְיָה, וְיֵשׁ בַּמִּחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן.

שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה, בִּמְכֻנָּס וּבִמְפֻזָּר, וּבִמְבֻצָּר וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר. גם בקצה הנגע
וְיֵשׁ בַּמִּחְיָה, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַּקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת, הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה, גם אם קדמה המחיה לבהרת
וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן.


חטיבה II: בהרת ושיער לבן[עריכה]

(ד) שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין - [טָהוֹר.]

המינימום בשיער לבן: דווקא אם החלק התחתון של השערות לבן – הן מטמאות (ראו פרה ב, ה;) ודווקא אם הן שתים מהשורש.

מידת הלובן אינה משפיעה, אבל ר' שמעון דורש שאורך השערה הלבנה יהיה כך שניתן לחתכה במספרים, וראו לעיל א, ג, "והקצירו", וכן נידה ו, יב.

לגבי "אין חוששין..." השוו ספרא נגעים פרשה ב. דעת ר' יוסי מופיעה גם בתוספתא ב, א.

עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר - טָמֵא.
כַּמָּה יְהֵא בַּלִּבְלוֹנִית?
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא. רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרֹץ בַּזּוֹג.
הָיְתָה אַחַת מִלְּמַטָּן, וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָן, וְהִיא נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם - טָהוֹר.

בַּהֶרֶת, וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן וְשֵׂעָר שָׁחוֹר - טָמֵא.

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמֵּא מִעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת הַבַּהֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ.


(ה) בַּהֶרֶת כַּגָּרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה,

המינימום בגודל הבהרת: החוט היוצא מהבהרת נחשב כחלק ממנה רק אם יש בו רוחב שתי שערות. במקרה כזה, אם יש בו שערות לבנות או אם פשה – מטמא; ואם הוא מחבר שתי בהרות שבכל אחת כחצי גריס – הן מחוברות.

מחיה בחוט מטמאת רק אם רוחב החוט כגריס.

וראו תוספתא ב, ב, וכן תוספתא ד, ב, שר' אלעזר בר' שמעון חולק, ודורש שרוחב החוט יהיה כגריס גם לענייני הפסיון והשיער הלבן.

אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - זֻקָּקָה לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִסָּיוֹן, אֲבָל לֹא לְמִחְיָה.

שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - מְצָרְפָן;

וְאִם לָאו - אֵין מְצָרְפָן.


(ו) בַּהֶרֶת כַּגָּרִיס בעצמה, בלי המחיה. וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה, וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה,

הקשר בין השיער הלבן לבהרת: במצב המתואר, אם הבהרת, המחיה והשער נשארים במקומם – ר' שמעון מטהר, אבל אם הפכה המחיה לבהרת או צמח שיער שחור במחיה במקום הלבן – הוא מטמא.

במקרה השני הבהרת עצמה היא פחות מכגריס, ולכן גם כאן מטהר ר' שמעון, למרות שהשיער צמח בבהרת. אם המחיה הופכת לבהרת – יש להסגיר את הבהרת כגריס שנוצרה. וראו משנה יא, וספרא נגעים פרשה ב.

אבל כמובן, אם הבהרת עצמה היא כגריס, והשיער צמח בה – טמא.

הָלְכָה הַמִּחְיָה - טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן;
הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן - טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת.

בַּהֶרֶת - הִיא וּמִחְיָתָהּ כַּגָּרִיס, וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת,

הָלְכָה הַמִּחְיָה - טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן;
הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן - טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.
רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת כַּגָּרִיס.
וּמוֹדֶה, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן כַּגָּרִיס - שֶׁהוּא טָמֵא.


(ז) בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִסָּיוֹן,

אם בסוף השבוע הראשון יש שני סימני טומאה, כגון מחיה ופשיון או שיער ופשיון – טמא, וגם אם בהמשך מתבטל אחד מהם – טמא.

אבל אם הסימנים מופיעים ונעלמים באמצע השבוע – אין מתחשבים בהם; וראו לעיל א, ה-ו.

ר' עקיבא מוציא מהכלל האחרון את הפשיון, וטוען שאם היה פשיון באמצע השבוע, גם אם נעלם בסופו – טמא.

הָלְכָה הַמִּחְיָה - טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּסָּיוֹן;
הָלַךְ הַפִּסָּיוֹן - טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.

וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסָּיוֹן.

הָלְכָה וְחָזְרָה בְסוֹף שָׁבוּעַ - הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיַת.
לְאַחַר הַפְּטוּר - תֵּרָאֶה כַתְחִלָּה.

הָיְתָה עַזָּה וְנֶעֱשֵׂית כֵּהָה, כֵּהָה וְנֶעֱשֵׂית עַזָּה - הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיָתָה,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת.

כָּנְסָה אוֹ פָסְתָה, [פָּסְתָה] וְכָנְסָה - רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.


חטיבה III: הבהרת והפשיון[עריכה]

(ח) בַּהֶרֶת כַּגָּרִיס, וּפָסַת כַּחֲצִי גָרִיס, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גָרִיס,

הגריס נשאר אבל זז. לדעת חכמים, בזמן שהוקטן האום (הבהרת המקורית) מכגודל גריס – יש לטהר אותו. לדעת ר' עקיבא יש להתחיל הכל מהתחלה, ולהסגיר אותו.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.


(ט) בַּהֶרֶת כַּגָּרִיס, וּפָסַת כַּחֲצִי גָרִיס וָעוֹד, הָלְכָה לָהּ הָאוֹם כַּחֲצִי גָרִיס,

כעת בסך הכל יש בהרת גדולה מזו שהיתה. לכן מטמא ר' עקיבא; אבל חכמים רואים אותה כבהרת חדשה, כי האום קטנה מגריס.

ר' עקיבא מודד את סך הבהרת החדשה, וחכמים מתחשבים גם במקומה.

רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

בַּהֶרֶת כַּגָּרִיס, וּפָסַת כַּגָּרִיס וָעוֹד, וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם,

רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה.


(י) בַּהֶרֶת כַּגָּרִיס, וּפָסַת כַּגָּרִיס, וְנוֹלַד לַפִּסָּיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם,

חכמים ור' עקיבא לשיטותיהם.

רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה.

חטיבה IV: שיער לבן אינו מטמא ב"שלא הפוכה" (משנה ג)[עריכה]

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גָרִיס, וּבָהּ שַׂעְרָה אַחַת, וְנוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גָרִיס וּבָהּ שַׂעְרָה אַחַת - הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר.

לדעת הכל: רק אם יש בהרות שמצטרפות לגריס ואז מופיעות שתי שערות לבנות – מחליטים, ואם השערות לא היו בזמן שיש גריס שלם – אינן מחליטות לטומאה.

וראו משנה ג ומשנה ו.

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גָרִיס, וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְנוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גָרִיס וּבָהּ שַׂעְרָה אַחַת - הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר.


(יא) בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גָרִיס, וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גָרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - הֲרֵי זוֹ לְהַחֲלִיט.

השוו תוספתא ב, ד, שבספק מטהרים כי ספק נגעים להקל.

מִפְּנֵי שֶׁאָמָרוּ: אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן - טָמֵא,

וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת - טָהוֹר. וְאִם סָפֵק - טָמֵא.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ קֵהֵא. לא היה בטוח אם מחליטים במקרה כזה או שרק מסגירים.