ביאור:ספרא/נגעים
דיבורא דנגעים[עריכה]
פרק א[עריכה]
על ויקרא יג ב
ראו נגעים ז א-ב: נגעים שאינם מטמאים מייד עם היווצרותם – אינם מטמאים גם לאחר זמן, כאשר הנגוע נכנס לגדר מחוייב במצוות הצרעת. |
[א] "וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו", מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בֶהָרות בֶהָרות לבנות" (ויקרא יג, לח)
אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים, ושלא באו לכלל
אלא בהרות שבהם מראות נגעים, שהיו בעכו״ם - ונתגייר, בקטן - ונולד, בקמט - ונגלה,
בראש ובזקן, בשחין ובמכוה ובקדח המורדין שעדיין לא נרפאו
חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת.
אם מראה הבהרת נעשה לבן פחות או לבן יותר לאחר שהנגוע נכנס לגדר החיוב – שנויה המחלוקת שלפנינו. |
נשתנו מראיהן - בין להקל בין להחמיר, ר' אלעזר בן עזריה מטהר.
ר' אליעזר בן חסמא אומר: להקל - טהור, להחמיר - תראה כתחילה.
רבי עקיבא אומר: בין להקל בין להחמיר - תראה כתחלה, לכך נאמר "אדם כי יהיה".
הדרשה מרחיבה את הדין מהדרשה הקודמת, ומחילה אותו גם על מי שהיו מצורעים בזמן ההוראה של דיני הצרעת, שהרי מתן תורה היה גיור של העם כולו. הקל וחומר מזבים נדחה, כי זב שנאנס להפריש זוב אינו מטמא, ואילו מצורע לאונסו – כן. הצרעת שהיתה בידו של משה במצרים לא טימאה אותו. |
[ב] "כי יהיה" - מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בזבים וטימא בנגעים
מה זבים, פטר בהן לפני הדיבור - אף נגעים, פטר בהם לפני הדיבור.
[ג] קל וחומר! ומה אם זבים, שטומאתם וטהרתם בכל אדם - פטר בהן לפני הדיבור,
נגעים, שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן - אינו דין שיפטר בהם לפני הדיבור?
לא! אם אמרת בזבים, שלא טימא בהם אנוסים - תאמר בנגעים, שטימא בהם אנוסים?
הואיל וטימא בהם אנוסים - יטמא בהם לפני הדיבור? ת״ל כי "יהיה" - מן הדיבור ואילך.
מרבה בהרות שפרחו בכף היד וכדומה, שאין בהם שיער. |
[ד] "בעור בשרו" מה ת״ל? לפי שנאמר "ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג, ג)
שיכול אין לי אלא מקום שהוא ראוי לגדל שער לבן; מקום שאינו ראוי לגדל שער לבן מנין?
ת״ל "בעור בשרו" - ריבה
דרשה אטימולוגית: אם הנגע נראה עמוק או בולט משאר העור – מדובר בנגע. |
"שאת" - זו שאת. "בהרת" - זו בהרת. "ספחת" - זו שני לשאת. "ומראה הנגע עמוק" - שני לבהרת.
מה לשון "שאת"? מוגבהת, כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה.
מה לשון "עמוק"? עמוקה, כמראה חמה שהם עמוקים מן הצל.
מה לשון "ספחת"? טפילה, שנאמר "ספחיני נא אל אחת הכהונות".
ארבעה מראות הנגעים מצטרפים יחדיו לשיעור גריס לטמא את הנגוע, וראו נגעים א ג. |
"והיה" - מלמד שהם מצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר.
"בעור בשרו" - בעור בשר של נראה. מכאן אמרו: בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה.
[ה] ר׳ ישמעאל אומר: בית ישראל, הריני כפרתן - הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים.
רבי עקיבא אומר: יש לציירים סממנים, שהם צרים צורות שחורות לבנות ובינונות.
מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ, ותראה כבינוני.
ר׳ יוסי אומר: כתוב אחד אומר "בעור בשרו" וכתוב אחד אומר "בעור הבשר", (ויקרא יג, ג)
מצאנו שמראות נגעים להקל אבל לא להחמיר: רואה הגרמני בבשרו להקל - נמצא מקיים "בעור בשרו".
והכושי כבינוני להקל - נמצא מקיים "בעור הבשר". וחכמים אומרים זה וזה בכבינוני.
נגע שאינו מכאיב לבעליו עד שהוא מראה את כאבו לאחרים – אינו נגע. הלכה שאינה מופיעה במשנה או בתוספתא. |
[ו] "והיה בעור בשרו... נגע" - מלמד שהוא מצטער ממנו.
ומנין שאף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו? ת"ל "לנגע".
נגע מטמא גם כשאינו פושה אם יש בו שיער לבן או מחיה. הטומאה במחיה היא כשהנגע בגודל כגריס, אבל שיעור הנגע בשיער לבן לא פורש, אלא כאן, שנאמר "לנגע צרעת". |
"צרעת" - כגריס. הלא דין הוא! טימא כאן וטימא במחיה, מה מחיה כגריס אף כאן בגריס.
[ז] לא! אם אמרת במחיה, שהיא צריכה כעדשה - תאמר בשיער לבן, שאין מקום שיער לבן צריך כלום?
ת"ל "צרעת" - כגריס.
כל כהן יכול לראות נגעים, ואפילו אם הכהן הוא בעל מום או שוטה, אבל לא אם הוא חלל. למעשה כל אדם יכול לראות את הנגע, אבל חייב להיות עימו כהן כנ"ל שיבצע את טקסי ההסגר, החילוט או הטיהור; וראו נגעים ג א. |
[ח] "והובא אל אהרן הכהן" - אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל "הכהן".
מנין לרבות בעל מום? ת"ל "מבניו". או יכול שאני מרבה חללים? ת"ל "הכהנים" - יצאו חללים.
ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל "או אל אחד".
[ט] אם סופינו לרבות כל ישראל, מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"?
אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן.
הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים
ואומר לכהן, אעפ"י שוטה: "אמור טמא", והוא אומר 'טמא'. "אמור טהור", והוא אומר 'טהור'.
כאן מרבה הדרשה כהנים בעלי מום אבל ממעטת קרובי משפחה, הפסולים לדון; וראו גם נגעים ב ה, כר' מאיר. ההבדל בין בית דין הדן בענייני הריב לבין ראיית הנגעים הוא בכך שלבית דין צריך שלושה ולראיית הנגע מספיק כהן אחד. |
דבר אחר: מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"?
לפי שנאמר "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" - הקיש ריבים לנגעים: מה נגעים במום אף ריבים במום,
מה ריבים, שלא בקרובים - אף נגעים, שלא בקרובים.
אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה? ק"ו: אם ממונו בשלשה אינו דין שיהיה גופו בשלשה?
ת"ל "או אל אחד מבניו הכהנים" - מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים.
פרק ב[עריכה]
על ויקרא יג ג
הכהן צריך להתבונן בנגע היטב לפני שהוא פוסק את הדין. כאן דנים את כל הנגעים כנגעים בעור בצבע בינוני – ראו לעיל פרק א ד, דעת ר' עקיבא. |
[א] "וראה הכהן את הנגע" - שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו. "בעור הבשר" - הבינוני.
יש לראות את גבולות הנגע ואת נקודת הגבול שבינו לבין העור; ראו תוספתא נגעים א י. ר' יוסי מסיק מכאן שבהרת הסמוכה למקום שאינה יכולה לפשות אליו – טהורה; וראו נגעים ו ח, שאין פיסיון לראש, לזקן, וכן גם לא לכוויות שלא נרפאו. |
"בעור הבשר" שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד.
ר' יוסי ברבי יהודה אומר מה ת״ל "בעור הבשר"? שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון,
שאם היה סמוך לראש ולזקן, ולשחין ולמכוה ולקדח המורדים שעדיין לא נרפאו - אינו טמא.
אם צמחו בבהרת שתי שערות לבנות לפחות – הנגע טמא; אבל בתנאי שיצמחו מתול הבהרת ולא על ידה. |
[ב] "ושער": מיעוט שער - שתי שערות.
"בנגע" - להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה ושוכב בתוכו.
"בנגע הפך לבן" - לא הקודם. מכאן אמרו: אם בהרת קדמה לשער לבן - טמא.
ואם שער לבן קודם לבהרת - טהור. ואם ספק - טמא. ר' יהושוע אומר כהה. טימא גם אם היה שיער לבן לפני הבהרת, מתוך ספק.
ראו תוספתא נגעים ב א. ר' מאיר חולק על הדין שהולכים אחרי עיקר השערה, ומטמא אם הלובן הוא בקצה השערה ולא בבסיסה, מחשש מראית עין, שלא יחשוב המצורע שגולמים עליו, כלומר שמטמאים אותו באופן לא מדוייק, אלא מדקדקים עימו "כחוד השערה". לעניין "כשיעור" ראו נגעים ד ד. |
[ג] "ושער בנגע הפך לבן" - מכאן אמרו: שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין - טהור.
עיקרם מלבין וראשם משחיר - טמא.
וכמה יהא בלבנונית? רבי מאיר אומר: כל שהוא; וחכמים אומרים: כשיעור.
רבי מאיר אומר: שלא יהיו בני אדם מדמין שבגולם הם נדונים! אלא חוד שער: לבן – מטמא, ושאינו לבן - טהור!
השיער המטמא בבהרת הוא דווקא לבן, למרות שבנתק (צרעת הראש והזקן) - מטמא דווקא שיער צהוב. |
[ד] "לבן" - לא אדום ולא ירוק ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער צהוב?
ודין הוא: מה אם שער לבן, שאינו סימן טומאה בנתק - הרי הוא סימן טומאה בנגע,
שער צהוב, שהיא סימן טומאה בנתק - אינו דין שיהא סימן טומאה בנגע?
ת״ל "שיער לבן" ולא צהוב.
אם יש שיער לבן – הבהרת טמאה, אפילו אם היא אינה נראית עמוקה מהעור, אבל הטומאה בפיסיון היא דווקא באחד מארבעה מראות הנגעים הנראים עמוקים מהעור, ואין מראה כהה יותר מטמא בפישיון. |
[ה] "ומראה הנגע עמוק" - אין ממשו עמוק.
"מראה הנגע עמוק" - אין מראה שער לבן עמוק.
"מראה הנגע" - לרבות לו מראה רביעי. "הוא" - אין לו מראה חמישי.
אדם שטמא בצרעת או מוסגר בגללה – אין בודקים לו בהרת במקום אחר בגופו, אלא ממתינים עד שיתרפא ואז בודקים אותו; וראו נגעים ג א; אבל אם עדיין לא נבדק (בלשון המשנה "כתחילה") - יכול הכהן לראות שני נגעים באותו אדם. |
[ו] "ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא" מה ת"ל?
לפי שנאמר (פס' יא) "וטמאו הכהן לא יסגירנו", למדנו שאין מסגירין את המוחלט.
[ז] מנין שאין מחליטין את המוסגר, ואין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט?
ת"ל "לא יסגירנו כי טמא" כל שנקרא עליו "טמא" - אין זקוק עליו.
[ח] יכול לא יאמר 'הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ומוסגר בזה, מוחלט בזה ובזה'?
ת"ל: "נגע... וראהו", "צרעת... וראהו"!
הכהן צריך לראות את כל הבהרת בבת אחת, ולכן אין הבהרת מטמאת בראשי איברים; וראו נגעים ו ז וכן תוספתא נגעים ב ה. |
"וראהו" - כולו כאחת. שאם היה בראש חוטמו שופע הילך והילך, בראש אצבעו שופע הילך והילך - אינו טמא.
[ט] מיכן אמרו: עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם שאינם מיטמאים משום מחיה:
ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה.
ר׳ יהודה אומר: אף של איש. ר״א אומר: היבולות והדלדולים והמסמרות - אינן מטמאים משום מחיה
ראו נגעים ז ד, וכן תוספתא נגעים ג ד. ר' עקיבא מסיק מהדין המוכר, שאם תלש את הסימנים לפני שראה אותו הכהן, הכהן אינו מטמא אותו – שגם אם עבר ועשה כך בימי ההסגר שלו אין הכהן מטמא אותו; אבל מצורע מוחלט שתלש את סימני הצרעת אינו נטהר. |
[י] "וטמא אותו" - אותו הוא מטמא, ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן.
אמר ר"ע: שאלתי את ר' ישמעאל ואת ר' יהושיע בהולכים לנדבת: תוך הסגירו מהו?
אמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן - טהור, לאחר חלוטו - טמא.
התחלתי להביא להם ראיות: מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור? לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה?
אף בתוך הסגרו, טהור עד שיטמאנו הכהן.
לישנא אחרינא: א׳ עומד לפני הכהן וא' עומד בתוך הסגרו - טהור, עד שיטמאנו הכהן.
אמרו לו: יפה אתה אומר!
אם תלש סימנים לאחר שהוחלט – הוא טמא, ואינו נטהר בדרך הרגילה, שהרי תלש את הסימנים. ר' אליעזר ממתין עד שיוולד בו נגע אחר ויטהר ממנו, וחכמים ממתינים עד שהבהרת שממנה תלש את הסימנים תהיה קטנה מכגריס. אם פרחה הצרעת בכולו - טהור לכל הדעות. |
מאימתי הוא טהרתו? ר' אליעזר אומר: כשיולד לו נגע א׳ ויטהר ממנו.
וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו, או תתמעט בהרתו מכגריס
פרשה ב[עריכה]
על ויקרא יג ד
[א] "בהרת לבנה" - אין לי אלא בהרת לבנה, מנין לרבות את השאת? ת״ל למטן "שאת לבנה" (ויקרא יג י,).
ומנין לרבות שאר המראות? ת״ל "ואם בהרת".
השאת הלבנה היא הלבנה ביותר מבין הארבע, למרות שבפס' ב מנויות גם הספחת והבהרת. השאת היא לבנה כשלג. |
[ב] יכול כשם שהוא שלישי לכתוב כך תהא שלישי למראות?
ת״ל "לבנה היא" היא לבנה ואין למעלה הימנה. וכמה תהיה לבנוניתה? כשלג, שנאמר "והנה מרים מצורעת כשלג".
כל מראה בהיר יותר מהבוהק, המתואר "בהרות כהות לבנות" הוא טמא, כלומר אפילו לבן כקרום ביצה או כצמר לבן טמא; וראו נגעים א א-ב. הדרשה עוסקת גם בבהרת האדמדמה (ורודה) ומתארת את כל מראות הנגעים הלבנים והורודים. |
[ג] יכול לכל מראה השלג יהיו טמאים, ושאר כל המראות יהיו טהורים?
ת"ל "בהק הוא טהור הוא" (ויקרא יג, לט), ממנו ולמעלה טמא.
[ד] מכאן אמרו: מראות נגעים שנים שהם ד׳ - בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל.
השאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן - דברי ר' מאיר;
וחכמים אומרים: השאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה.
[ה] הפתוך שבשלג - כיין המזוג בשלג. הפתוך שבסיד - כדם המזוג בחלב, דברי ר׳ ישמעאל.
ר' עקיבא אומר: אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים, אלא של שלג עזה, ושל סיד דיהא הימינה!
תנאים שונים מגדילים את מספר מראות הנגעים. |
[ו] ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר: מראות נגעים ששה עשר. ר׳ דוסא בן הרכינס אומר: שלשים וששה.
עקביא בן מהללאל אומר: שבעים ושנים.
ראו תוספתא נגעים א א. לדעת ר' עקיבא אין משמעות הלכתית למספר המראות, אלא הגדרותיהם מפגינות את חכמת וכושר ההבחנה של החכם הבודק אותם. |
א"ר יוסי, שאל ר׳ יהושיע בנו של ר״ע את ר"ע, א״ל: מפני מה אמרו "מראות נגעים ב׳ שהם ד׳"?
אמר לו: אם לא, מה יאמרו? א״ל: יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה – טמא, ומצטרפים זה עם זה'
אמר לו: מלמד שאם אינו בקי בהם ובשמותיהם - לא יראה את הנגעים.
ראו נגעים ד ו, בדעת ר' שמעון: אם נעלמה המחיה והבהרת גדלה פנימה - הוא אינו מפרש זאת כפישיון, ולכן מטהר; ואילו אם צמח שיער שחור במחיה במקום הלבן עוד לפני שהכהן ראה את הנגע – הוא מטהר כי השיער הלבן לא צמח בבהרת; חכמים מטמאים בשני המקרים, כי אינם דורשים את הפסוק כדרישה שהבהרת תקדום לשיער אלא שיהיה שיער לבן בבהרת. |
[ז] "ושערה לא הפך לבן" - לא שיער מחיתה.
כיצד? בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן בתוך המחיה.
הלכה מחיה - טמאה משום שיער לבן. הלכה שיער לבן - טמאה משום המחיה.
ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת.
אמרו לו: והלא כבר נאמר "ושיער בנגע הפך לבן" - נגע זה בכל מקום.
[ח] "ושערה לא הפך לבן" - ולא שער מקצתה.
כיצד? בהרת, היא ומחיתה כגריס, ושער לבן בתוך הבהרת.
הלכה המחיה - טמאה משום שיער לבן. הלך שער לבן - טמא משום המחיה .
ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס. ומודים שאם יש במקום שער לבן כגריס - שהוא טמא.
בהרת כגריס דורשת הסגר, ולמרות שצמח בה שיער שחור – השיער אינו נחשב כמקטין את הבהרת; וראו נגעים ד ד. כאן מסופר על הדרך שבה הוכיח זאת ר' יוסי לתלמידיו; וראו גם תוספתא נגעים ב א. |
[ט] "ושערה לא הפך לבן והסגיר" - הא אם יש בה שער שחור - אינו ממעטה.
שאלו התלמידים את ר' יוסי: בהרת ובה שער שחור, חוששים אנו שמא מיעט מקומו את הבהרת מכגריס?
אמר להם: בהרת ובה שיער לבן, חיישינן שמא מיעט מקומה בהרת כגריס?
אמרו לו: לא! אם אמרת בשיער לבן, שהיא סימן טומאה - תאמר בשיער שחור, שאינו סימן טומאה?
אמר להם: הרי שיש בה עשר שערות לבנות, כלום הם סימני טומאה, אלא שתים?
חוששים אנו על המותר, שאר שמונה השערות שמא מיעט מקומו את בהרת מכגריס?
אמרו לו: לא! אם אמרת בשיער לבן, שהוא מין טומאה - תאמר בשיער שחור, שאינו מין טומאה?
אמר להם: אף שיער שחור הופך אם השיער השחור הופך ללבן - והוא מין טומאה!
ואומר "ושערה לא הפך לבן והסגיר"; הא יש בה שיער שחור - אינו ממעטה
שני הסגרים; כאן מתואר הראשון ובפס' ה – השני. |
"והסגיר הכהן את הנגע ז׳ ימים" - תחלה
פרק ב*[עריכה]
על ויקרא יג ה-ח
[א] 'בשביעי' - יכול בין ביום בין בלילה? ת״ל "ביום" ולא בלילה.
[ב] יכול כל מראה היום יהיו כשרים?
ת״ל "לכל מראה עיני הכהן" (ויקרא יג, יב), ומה כהן, פרט לשחשך מאור עיניו - אף היום, פרט לשחשך מאור היום.
[ג] מיכן אמרו: אין רואין את הנגעים בשחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית
ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה.
אימתי רואין? בשלש בארבע בחמש בשבע בשמונה ותשע, דברי ר״מ.
ר' יהודה אומר: בארבע בחמש בשמונה ובתשע.
ר׳ יוסי אומר: בארבע וחמש בתשע ובעשר, אבל אמר: רואה אני את דברי ר' יהודה
טהרת וטומאת המצורע אינן מושפעות משינויים שארעו בין בדיקה לבדיקה והתבטלו, אלא רק מאלו שהתרחשו בבדיקות עצמן; וראו נגעים ד ז. |
[ד] "והנה הנגע עמד בעיניו" - שאם העז וכהה, כהה והעז - כאילו לא כהה.
ו"לא פשה" - שאם כנס ופשה, או פשה וכנס - כאילו לא פשה
היום השביעי השני הוא יום 13 לראיית הנגע הראשונה, כי היום השביעי נחשב פעמיים. |
"והסגירו הכהן שבעת ימים שנית" - מלמד שיום השביעי עולה לו מן המנין, בין מלפניו בין מלאחריו.
"וראה הכהן אתו ביום השביעי שנית" - כהן שרואהו בראשונה רואהו בשניה.
ואם מת - רואהו כהן אחר.
בראיה לאחר ההסגר הראשון, אם הנגע שינה את צבעו והוא פחות לבן, אבל עדיין במסגרת ארבעה מראות נגעים – מסגירים אותו שוב; וראו נגעים ד ז. |
[ה] "והנה כהה" - יכול למטה מארבע מראות? ת״ל "הנגע".
אי "הנגע" יכול במראיו? ת״ל "והנה כהה". הא כיצד? כהה ממראיו, לא למטה מארבע מראות .
בשבוע ראשון - ראו לעיל פיסקה ד. אותו הדין חל גם בשבוע שני, אבל המסקנה מהראיה היא שונה, כי אם הנגע באותו מקום ולא פשה מבדיקה לבדיקה בשבוע הראשון – האדם מוסגר שנית, ואילו לאחר ההסגר השני הוא טהור. גם בצרעת הבגד יש הבדל בין הבדיקה אחרי השבוע הראשון לזו שאחרי השבוע השני. |
[ו] "והנה כהה" שאם העז וכהה - כאילו לא העז. ״הנגע" שאם כהה והעז - כאילו לא כהה.
[ז] "לא פשה" שאם כנס ופשה - כאילו לא כנס. "הנגע" שאם פשה וכנס - כאילו לא פשה .
[ח] אם נאמרו בשבוע ראשון, למה נאמרו בשבוע שני?
אלא שבבגד, העומד בראשון – מסגיר, ובשני – שורף; ובאדם, העומד בראשון – מסגיר, ובשני - פוטר
צריך לומר בשבוע ראשון וצריך לומר בשבוע שני.
אם השתנה מראה הנגע לאחר שבועיים, אבל הוא עדיין במסגרת ארבע המראות, והוא לא פשה – האדם טהור; אבל, בהסתייגות מהאמור לעיל בפיסקאות ד וז, אם בין בדיקה לבדיקה נעלם הנגע לגמרי וחזר – לדעת ר' יהודה מתחילים את כל התהליך מחדש; וחכמים מטהרים. |
[ט] "וטהרו הכהן מספחת" אף על פי שנשתנו מראיה.
או יכול אעפ״י שהלכה וחזרה? תלמוד לומר "היא".
מה יעשה לה? ר׳ יהודה אומר: תראה כתחלה, וחכמים מטהרים
ראו כלים א ה, שמצורע מוסגר מטמא יותר מהזב, ומכאן שהוא מטמא משכב ומושב; כשהוא נכנס לבית – הבית ותכולתו טמאים; אבל הטהור מהסגר פטור מפריעת ראשו, מפרימת הבגדים, ומטקסי הטהרה של תגלחת וציפורים. |
[י] "וכבס בגדיו" - מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה.
"וטהר" מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים
אפילו לאחר שנטהר, כי לא היה פישיון במהלך ההסגרים, אם מאוחר יותר פשתה הבהרת – עליו להבדק שוב והכהן מחליט אותו לטומאה; וראו נגעים ג ג, "לאחר הפטור". לאחר שהוחלט באחת הבדיקות, אם נעלמו סימני הטומאה ולפני בדיקת הכהן הם חזרו – הוא נשאר מוחלט. |
"וכבס בגדיו" - יכול הרי הוא מסולק? ת״ל "תפשה... טמא."
[יא] אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? תלמוד לומר "ואם פשה תפשה המספחת".
[יב] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שיער לבן, וכן המחיה והפשיון
בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור - הרי הוא כמות שהיתה?
תלמוד לומר "תפשה... ואם פשה תפשה"
הסתייגות מהאמור בפיסקה יב, שמנתה את הפישיון בתחילה כגורם להחלט: פישיון אינו נמדד אלא משעה שראה הכהן את הנגוע באופן רשמי, אפילו אם הכהן יודע שהיתה בהרת כגריס ובבדיקה הראשונה (בתחילה) היא גדולה יותר – אין להחליט אלא רק להסגיר; וראו נגעים ג ג. |
[יג] יכול יהיה הפשיון מטמא בתחלה? ת״ל "אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו".
יכול אם ראהו כהן שהוא פושה והולך, יזקק לו?
ת״ל "לטהרתו" - אינו נזקק לו, אלא משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה.
ראו לעיל פיסקה ד. גם לאחר הפטור ממשיך הכהן (אם הוא יכול) ללוות את הנגוע. |
"ונראה שנית אל הכהן" - כהן שהוא רואה בראשונה - רואהו בשנייה, ואם מת - רואהו כהן אחר
המספחת היא אם (אום) הבהרת, כלומר הבהרת הישנה. אם היא פושה, והפישיון הוא אחד מארבעה מראות הנגעים – יש להחליט את הנגוע לצרעת, אפילו אם המראה של הפישיון אינו מראה האום; אבל אם הפישיון אינו אחד מארבעת המראות – אין להחליט את הנגוע, למרות שבשיער לבן אין ארבע מראות, אלא כל לובן נחשב. |
[יד] "וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור" - הרי זה בא ללמד על הפשיון, שלא יטמא אלא בד׳ מראות
ובהם באותם המראות שהאום מטמא - הפשיון מטמא.
[טו] הלא דין הוא: האום מטמא והפשיון מטמא.
מה האום, אינו מטמא אלא בד׳ מראות - אף פשיון, אינו מטמא אלא בד׳ מראות.
[טז] או כלך לדרך זו: שער לבן סימן טומאה ופשיון סימן טומאה.
מה שער לבן, מטמא בכל מראה לובן - אף פשיון, יטמא בכל מראה לובן!
[יז] נראה למי דומה: דנים דבר שמטמא בכל נגעים מדבר שמטמא בכל נגעים
ואל יוכיח שער לבן, שאינו מטמא בכל נגעים. שהרי שיער לבן מטמא רק אם הוא בבהרת
או כלך לדרך זו: דנים דבר שהוא סימן טומאה מדבר שהוא סימן טומאה
ואל תוכיח האום, שאינו סימן טומאה! שהרי הבהרת שלא פשתה בשני הסגרים אינה מטמאת
תלמוד לומר "וטמאו הכהן צרעת היא" הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בד׳ מראות.
הבוהק (ראו פס' לט) אינו באחד מארבעה מראות נגעים, ולכן, כמובן, גם אם הוא פושה אינו מטמא. |
"היא" פרט לספחת הבהק
פרשה ג[עריכה]
על ויקרא יג ט-י
ראו לעיל פרשה ב א. |
[א] "נגע צרעת כי תהיה באדם... וראה הכהן" - למדנו לשאת, שהיא מטמא במחיה.
טומאת המחיה בשאת מפורשת בפסוק י. מהשאת לומדים לשאר מראות הנגעים, שנאמר "נגע צרעת". נסיון ללמוד את טומאת שאר המראות במחיה בקל וחומר מטומאתם בשיער לבן נדחה, כי שיער לבן אינו מטמא בקרחת וגבחת, אבל מטמא בשחין ובמכווה, בניגוד למחיה – ולכן אין ביניהם סדר היררכי; וראו נגעים ד ג. השאת, כמו הבהרת, נחשבת "אום" לעניין הפישיון, וכן כל ארבעת מראות הנגעים. |
ומנין לרבות שאר המראות? ודין הוא:
אם מצאנו ששוו כל המראות לשאת, ליטמא בשער לבן - ישוו כל המראות לשאת, ליטמא במחיה
ק"ו: אם שוו כל המראות לשאת, ליטמא בשער לבן - שאין שער לבן מטמא בקרחת ובגבחת,
לא ישוו כל המראות לשאת, ליטמא במחיה - שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת?
לא! אם שוו כל המראות לשאת, ליטמא בשער לבן - ששער לבן מטמא בשחין ובמכוה
ישוו כל המראות לשאת, ליטמא במחיה - שאין המחיה מטמא בשחין ובמכוה? ת״ל "נגע צרעת"!
ומה השאת אום - אף הבהרת אום. ומנין לרבות שאר המראות?
הוא הדין והוא התשובה: תלמוד לומר "נגע צרעת"
ראו לעיל פרק א ב. דורש את לשון העתיד. |
[ב] "כי תהיה" - מן הדיבור ואילך
מחיה מטמאת גם את מי שכולו לבן, למרות שהבהרת שלו אינה מטמאת אותו. |
"באדם" - להביא את הבא בכולו לבן, שתהיה המחיה מטמאתו.
והלא דין הוא! בהרת קטנה - מחיה מטמאתה, בהרת גדולה לא כל שכן?
לא! אם אמרת בבהרת קטנה, שהיא סימן טומאה - תאמר בבהרת גדולה, שאינה סימן טומאה?
הואיל ואינה סימן טומאה - לא תהיה מחיה מטמאתה?
ת״ל "באדם" - להביא את הבא בכולו לבן, שתהא מחיה מטמאתו
הקריאה לכהן אינה חלק מהטקס של ראיית הנגעים, והכהן רואה את כל הנגעים של הנגוע יחדיו; וראו לעיל פרק ב ח. |
[ג] קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר, מנין שהוא זקוק לו?
תלמוד לומר "וראה הכהן והנה שאת"
ראו נגעים ה ג. עקביא טימא בהרת שהשיער הלבן שבה נוצר ונשמר מבהרת שנרפאה; ר' עקיבא טימא שיער שנוצר מבהרת שחציה נרפא והיתה קטנה מגריס – וחזרה ופשתה לכגריס; חכמים חולקים על שניהם, וראו נגעים ד ז. |
"והיא הפכה" - שהפכתו היא, לא שהפכתו חברתה.
[ד] זה שער פקידה, שעקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים.
אמר ר' עקיבא: מודה אני בזה שהוא טהור, ואיזהו שער פקידה הטמא?
מי שהיתה בה בהרת ובה שתי שערות, הלך ממנו כחצי גריס, והניח לשיער לבן במקום הבהרת - וחזר.
אמרו לו: כשם שבטלו דברי עקביא - אף כך דבריך אינם מקוימים.
החלט הוא רק כאשר יש בהרת בגודל גריס ובה שתי שערות שהלבינו אחרי קיום הבהרת או באותו הזמן; כלומר סדר הופעת הסימנים הוא קריטי. |
[ה] "והיא הפכה" - שהפכתו כולה ולא שהפכתו מקצתה.
כיצד? בהרת כחצי גריס, ובה ב' שערות לבנות; ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת – הרי זאת להסגיר.
[ו] "והיא הפכה" - שהפך כולה את כולו ולא שהפך כולה את מקצתו.
כיצד? בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת; נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת – הרי זאת להסגיר.
בהרת כחצי גריס ואין בה כלום; ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות - הרי זו להחליט
מפני שהפכתו הבהרת
גודל המחיה המטמאת הוא מקום של שתי שערות – כעדשה. |
[ז] "ומחית בשר חי" - יכול כל שהוא? ת״ל "שער לבן ומחית"
מה שער לבן, מקום ב' שערות - אף מחיה, מקום ב' שערות.
המחיה או שיער לבן מטמאים, ואין צורך בשני הסימנים גם יחד. מכאן לומדים את גודל הבהרת המטמא – שיהיה בתוכה מקום למחיה או לשתי שערות – כגריס. |
[ח] יכול לא תהא בה עד שיהא בה שיער לבן ומחית?
ת״ל "צרעת נושנת היא": היא טמאה, ואין צריכה דבר אחר לסעדה.
[ט] ואם כן למה נאמר "שיער לבן ומחית בשר חי"?
מלמד, שלא תהיה טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שער לבן ומחיה.
הבהרת מטמאת במחיה אם המחיה מוקפת מכל צדדיה בבהרת, וכך גם בטומאה בשערות לבנות. וזה שיעור כגריס מרובע - או נגעים ו א. |
[י] יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה? תלמוד לומר "בשאת", שתהא מבוצרת בשאת.
[יא] הא כיצד? מקום ב' שערות משמאלה ומימינה, וכן למעלה הימנה וכן למטה הימנה, מרובעות
ונמצאו ל״ו שערות 6X6 שערות, שבמרכזן מקום למחיה בגודל 2X2 שערות; נמצא גופה של בהרת - כגריס הקילקי מרובע
"בשר חי" - ולא השחין. "בשר חי" - לא בוהק.
"בשאת" - לא השחין. "בשאת" - לא בהק
פרק ג[עריכה]
על ויקרא יג יא-יב
את הגודל המינימלי של הבהרת חישבנו לעיל פרשה ג יא, וכאן מרחיבים את ההגדרה לכל סוגי הבהרת, עם המחיה או עם השיער ועם הפישיון. |
[א] "צרעת" - בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס
הכינוי "נושנת" מלמד שבין אם המחיה קדמה לבהרת, וזו הופיעה מתחילה עם המחיה במרכזה ("שלא הפוכה"), ובין אם הבהרת קדמה ואחר כך נוצרה באמצעה מחיה ("הפוכה") – הצרעת מטמאת; בניגוד לדין השיער הלבן, שמטמא דווקא אם הוא הפוך ע"י הבהרת – שנאמר "נושנת היא": "נושנת" היא ההפוכה, ו"היא" מלמד על שלא הפוכה; וראו נגעים ד ג. |
"נושנת" - מלמד שהיא מטמאה שלא הפוכה.
הלא דין הוא: שער לבן סימן טומאה, ומחיה סימן טומאה.
מה שער לבן, אינו מטמא אלא הפוך - אף מחיה, לא תטמא אלא הפוכה!
ת"ל "נושנת" - מלמד שהיא מטמא שלא הפוכה.
[ב] "היא" - מלמד שהיא מטמא הפוכה.
והלא דין הוא: מה אם שער לבן, שאינו מטמא שלא הפוך - מטמא הפוך
מחיה, שמטמאה שלא הפוכה - אינו דין שתטמא הפוכה?
ת"ל "היא" - מלמד מטמאה שהיא הפוכה
אם הנגוע נמצא בזמן ההסגר או ההחלט של בהרת אחת, ונוצרו בו סימני טומאה אחרים – אין מתחילים לראות ולטפל בנגעים האחרים עד שמסתיים הטיפול בנגעים הישנים; וראו נגעים ג א, וכן לעיל פרק ב ו-ז. מועלית הצעה לקרוא "כי" במשמעות "אם", כלומר אם הנגוע טמא מוחלט אין להסגיר אותו, אבל אם הוא מוסגר בלבד – ניתן להחליט אותו על נגע אחר; אבל ההצעה נדחית שנאמר "טמא הוא", ולכן יש לקרוא "כי" במשמעות "שהרי". |
[ג] "וטמאו הכהן לא יסגירנו" - מלמד שאין מסגירין את המוחלט.
מנין שאין מחליטין את המוסגר ולא מסגירין את המוסגר?
תלמוד לומר "לא יסגירנו כי טמא הוא" - כל שנקרא עליו שם טמא - אין זקוק לו.
[ד] או אינו אלא "ולא יסגירנו אם טמא" שלא יסגירנו כהן, אבל מוחלט – יסגירנו?
ת"ל "כי טמא הוא" - בנראה דברתי, ולא ברואה
כאן עוסקים במקרה שהבהרת מכסה את כל עורו של הנגוע. הכיסוי אינו פתאומי, ומצורע שהפך ללבן בכמה שלבים – טהור; כך גם סדר ההתפתחות של הבהרת אינו משנה, בין אם תחילה מראשו לרגליו (ראו בלשון פס' יב) בין ההפך. |
[ה] "ואם פרוח תפרח" - אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו אחת. פורחות וחוזרת, פורחת וחוזרת מנין?
תלמוד לומר "פרוח תפרח".
[ו] אין לי אלא מלמטה למעלה. מלמעלה למטה מנין? ת"ל "תפרח ואם פרוח תפרח"
[ז] אין לי אלא מטמאה לטהורה, מטהורה לטמאה מנין? ת"ל "תפרח ואם פרוח תפרח".
ר' נחמיה אומר: אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה - טהור. מטהורה לטמאה – טמא.
פרק ד[עריכה]
על ויקרא יג יב-יג
הדין של "כולו הפך לבן" תקף לא רק בשאת (כקרום ביצה או כצמר) אלא בכל ארבעת מראות הנגעים; וראו לעיל פרק א ד, פרשה ב א ופרשה ג א. |
[א] "צרעת" - מה תלמוד לומר? שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא בשאת בלבד,
מנין לרבות שאר המראות? תלמוד לומר הצרעת.
הבהק אינו ממראות הנגעים, ואם חלק מהנגע המכסה את כל עורו של הנגוע הוא בהק – הנגוע חייב בהסגר. |
"וכסתה הצרעת" - לא הבהק, שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף - תהא סימן טהרה תחלה,
תלמוד לומר "וכסתה הצרעת" - לא הבהק
עור שיש בו שחין או מכווה שעדיין לא החלימו – אינו מעכב את ההופך לבן למרות שאין בו צרעת; וראו נגעים ח ה; אבל בשר חי, אפילו אם שטחו קטן מכגריס – מעכב. |
[ב] "את כל עור הנגע" - עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת.
או אינו אומר "את כל עור הנגע" - עור הראוי לקבל נגע כגריס יעכב, ושאינו ראוי לקבל נגע כגריס לא יעכב?
תלמוד לומר "כולו הפך לבן"
"כולו" אינו כולל את הראש והזקן (אם הם שעירים) ואת כפות רגליו של הנגוע, שהרי במקומות אלו אין הצרעת מטמאת; וראו נגעים ח ה; |
אי "כולו הפך לבן" יכול תוך ראשו, תוך רגליו?
תלמוד לומר "מראשו" - להוציא תוך ראשו, "עד רגליו" - להוציא תוך רגליו
צרעת במקומות שאינם נראים בתנוחות המפורטות כאן אינה מטמאת, ומחיה בהם אינה מטמאת את ההופך לבן; וראו נגעים ב ד וכן נגעים ו ח. |
[ג] "לכל מראה עיני הכהן" - פרט לבית הסתרים.
מכאן אמרו: האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים - כעודר - בבית הסתרים, וכמוסק - בבית השחי.
האשה - כעורכת וכמניקה את בנה - כעורכת - בבית הסתרים, וכמניקה את בנה - תחת הדד.
כאורגות בעומדים - לשחי ליד הימנית. ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית.
כשם שהוא נראה לנגעו - כך נראה לתגלחתו
[ד] דבר אחר "לכל מראה עיני הכהן" - פרט לכהן שחשך מאור עיניו
והסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו - לא יראה את הנגעים
ראו לעיל פיסקה א. |
[ה] "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת" - מה תלמוד לומר?
שיכול, אין לי פריחה מטהרתו אלא מן השאת בלבד
מנין לרבות שאר המראות? תלמוד לומר "הצרעת"
ראו לעיל פיסקה ג: התנוחות המתוארות שם אינן מאפשרות לראות בין אצבעות הידיים או הרגליים. |
"את כל בשרו" - להביא בין האצבעות, ידים ורגלים.
ראו לעיל פיסקה ב; וכן נגעים ח ה. אם פרחה בכולו חוץ מחצי עדשה, ואז נקרחו הראש והזקן, ואחר כך כיסתה הצרעת גם את חצי העדשה אבל לא את הראש והזקן – הוא חוזר ונטמא. |
דבר אחר: מה תלמוד לומר "את כל בשרו"?
מנין אתה אומר: פרחה בכולו אבל לא כחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן, לשחין ולמכוה ולקדח.
חזר תוך הראש והזקן - ונקרחו, השחין והמכוה והקדח - ונעשו צרבת יכול יהיה טהור?
תלמוד לומר "את כל בשרו" - עד שתפרח בכולו!
הרחבת דין "כולו הפך לבן" לכל סוגי ההחלט וההסגר; ראו נגעים ג ג. אבל אם לא היה מוסגר כלל אלא טהור, ולפתע כולו הפך לבן – אין הדין חל עליו, והוא מכונה "פורח מן הטהור", וראו דברי ר' נחמיה לעיל פרק ג ז; וכן נגעים ח א. |
[ו] "וטהר הנגע... טהור" - מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי פריחה מטהרת, אלא לאחר חליטת מחיה בתחלה.
מנין אחר החלט מחיה; בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור
לאחר החלט שער לבן; בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור
אחר החלט הפשיון; בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, ופריחת הסגר?
תלמוד לומר "וטיהר את הנגע טהור" לרבות את כולם.
[ז] יכול הפורח מן הטהור יהיה טהור? ת״ל "הוא" - הוא טהור, ואין הפורח מן הטהור טהור, אלא טמא!
פרק ה[עריכה]
על ויקרא יג יד-טו
למרות שצרעת בראשי איברים אינה מטמאת (ראו לעיל פרק ב ח), מחיה בהם מטמאת את ההופך לבן; וראו נגעים ח ג-ד. ר' מאיר דורש שגודל המחיה יהיה לפחות כעדשה, שנאמר "בשר חי", ור' יוסי אומר – כלשהו, שהרי ראשי איברים אינם מטמאים בדרך כלל; וראו גם תוספתא נגעים ג ז. |
[א] "וביום הראות בו" - בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים.
יכול כל שהוא? תלמוד לומר כאן "בשר חי" ולהלן הוא אומר "בשר חי" (ויקרא יג, י),
מה "בשר חי" נאמר להלן, כעדשה - אף כאן, כעדשה, דברי רבי מאיר.
ר' יוסי אומר: וכי משום מחיה הוא מטמא? והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים!
אלא גזירת מלך הוא, ואפילו כל שהן.
אמר רבי מאיר: וכי משום ראשי אברים הוא מטמא? והלא אפילו חזרה לאמצעיתו טמא!
אלא נאמר כאן "בשר חי" ולהלן נאמר "בשר חי",
מה "בשר חי" האמור להלן, בכעדשה - אף "בשר חי" האמור כאן, בכעדשה
דורש את ו החיבור, שאינו טמא דווקא ביום הראיה אלא ביום אחר; וכן לעניין צרעת הבגד והבית. אם באותם ימים הוא עסוק במצווה, כגון חתן או עולה לרגל – מתחילים את טומאת הצרעת לאחר שקיים את המצווה, וראו נגעים ג ב. |
[ב] "וביום" - מלמד שנותנים ב' ימים: ב' ימים לביתו, ב' ימים לכסותו, דברי ר' יהודה.
רבי אומר, הרי הוא אומר: "וצוה הכהן" וכולי - אם ממתינים לו לדבר הרשות, לא ימתינו לו לדבר מצוה?
וכמה היא מצותו? נראה בחתן - נותנים לו ז' ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו
וכן ברגל - נותנים לו כל ימי הרגל.
ראו נגעים ח ה: למרות שהראש והזקן נקרחו, והשחין וכו' הגלידו, ואין עליהם צרעת – הוא נשאר טהור, כי היה "כולו לבן". |
[ג] "בו" - מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר פרח בכולו, אבל לא בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדים,
חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת, יכול יהא טמא?
תלמוד לומר "בו" - בהופך, אם הפך טמא. הא אם חזר לראש ולזקן, לשחין ולמכוה ולקדח - אינו טמא!
כשנטהר מדין כולו לבן, וצמח לו שיער לבן ר' יהושע מטמא, כשם שמחיה מטמאת. ר' עקיבא מטהר, כי אם היתה בו בהרת ואז נוצר בה שיער לבן הוא טמא, ואפילו אז, אם פרחה הצרעת בכולו הוא נטהר, לכן גם אם קדמה הפריחה בכולו לשיער הלבן הוא טהור; וראו נגעים ח ב, והשוו תוספתא נגעים ג ח. |
[ד] "בשר חי" החוזר טמא, אין שער לבן החוזר טמא. ר' יהושע מטמא
שר' יהושע אומר: שער לבן סימן טומאה, ומחיה סימן טומאה:
מה מחיה חוזרת, נוצרת ל"כולו לבן" טמא - אף שער לבן, יחזור ויטמא.
אמר לו ר' עקיבא: אימתי יפה כחו של שער לטמא: בזמן ששמש החלט או בזמן שלא שמש החלט?
אמר לו: בזמן שלא שמש החלט. אמר לו: מה בזמן ששמש החלט, אינו מעכב את הפריחה,
בזמן שלא שימש החלט, אינו דין שלא יעכב את הפריחה?
ועוד, שנאמר "בשר חי" - בשר חי החוזר טמא, ואין שער לבן החוזר טמא!
למרות שהבהק אינו מארבעת מראות הנגעים, ולכן אם כיסה חלק מגופו בהק וחלק צרעת אינו נחשב "כולו לבן" - אם נטהר מדין "כולו לבן", ואחר כך חלק מהצרעת הפך לכהה (בוהק) – אינו נטמא, שנאמר "בשר חי" דווקא. מבחינה זו הבהק אינו בשר חי ואינו צרעת; וראו לעיל פרק ד א. |
[ה] "בשר חי" החוזר טמא ולא הבהק החוזר טמא.
הלא דין הוא: בהק מעכב ומחיה מעכבת. מה מחיה, חוזרת ומטמא - אף הבהק, יחזר ויטמא?
תלמוד לומר "בשר חי" - בשר חי החוזר טמא, ואין הבהק החוזר טמא!
אם הפך לבן מתוך החלט או מתוך הסגר, ואחר כך התגלו ראשי איברים ונרפאו מהצרעת – הוא טמא, ואין זה משנה כיצד בדיוק הגיע למצב של "כולו לבן"; והשוו לעיל פיסקה א וכן לעיל פרק ד ו |
[ו] "וראה הכהן את הבשר החי וטמאו" - מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי ראשי איברים שנתגלו, שיהיו טמאים אלא לאחר פריחת החלט מחיה בתחילה.
מנין אחר פריחת החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור
אחר פריחת החלט שיער לבן בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור
אחר פריחת החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, אחר פריחת הסגר?
תלמוד לומר "וראה הכהן את הבשר" הרי "וטמאו" - לרבות את כולם!
הבא בכולו לבן מתוך הפטור - מוסגר (ראו נגעים ח א;) ואם צמח בו שיער לבן הוא טמא מוחלט. המצב הזה מכונה במשנה (נגעים ח ז) "בהרת גדולה". אם בזמן ההסגר או לאחריו, שהוחלט לטומאה או נפטר לטהרה, חזרו ראשי האיברים ויש עליהם מחיה, והשיער הלבן השחיר או נשר - הוא נשאר באותו המצב: אם מוסגר, אם מוחלט לטומאה (כאשר יש עליו שיער לבן) – אם פטור וטהור. |
[ז] יכול הבא בכולו לבן, שחזרו בו בראשי איברים מתוך הפטור - יהא טמא? ת״ל "הוא".
אוציא את הבא בכולו לבן שחזרו בו בראשי איברים מתוך הפטור,
ולא אוציא את הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי איברים, בין מתוך החלט בין מתוך הסגר?
תלמוד לומר "טמא הוא צרעת הוא" - הוא טמא,
ואין הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי איברים, בין מתוך החלט בין מתוך ההסגר בין מתוך הפטור - טמא, אלא טהור!
פרק ו[עריכה]
על ויקרא יג טז-יח
[א] "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן"
הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו, שיהיו טהורים.
יכול פעם אחת? ומנין אפילו מאה פעמים, נתכסו טהור, נתגלו טמא?
תלמוד לומר "ישוב... או כי ישוב"
לעניין הבהק ראו לעיל פרק ה ה. |
[ב] "ונהפך ללבן" - אפילו למראה בהק, שהייתי אומר
הואיל והוא סימן טומאה בתחלה, תהא סימן טומאה בסוף!
תלמוד לומר "ונהפך ללבן" - למראה בהק
שוב מרחיבים את דין "כולו לבן" לעניין ראשי האיברים שחיו וחזרו והצטרעו, שהוא טהור – לכל המקרים של ההפיכה ללבן; והשוו לעיל פרק ה ו ופרק ד ו. |
[ג] "וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר את הנגע טהור הוא" - מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי ראשי איברים שנתגלו וחזרו ונתכסו, שיהיו טהורים - אלא אחר חזרת פריחת החלט מחיה בתחלה.
מנין אחר חזרת פריחת החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, אחר הפטור,
אחר חזרת פריחת החלט שער לבן בתחלה, בסוף שבוע א׳, בסוף שבוע ב׳, אחר הפטור,
אחר חזרת החלט הפשיון בסוף שבוע א׳, בסוף שבוע ב׳, אחר הפטור, אחר חזרת פריחת הסגר?
תלמוד לומר "וראהו.. והנה נהפך.. טהור הוא" לרבות את כולם
דין "כולו לבן" אינו חל על מי שבא בתחילה כולו לבן, ופרח מן הטהור. |
[ד] יכול הבא בכולו לבן בתחלה יהא טהור?
תלמוד לומר "הוא" - הוא טהור ואין הבא בכולו לבן בתחלה טהור, אלא טמא
הבהרת על השחין נחשבת כזו רק אם השחין התחיל להחלים, אבל אין צורך להמתין לריפוי גמור שלו. |
[ה] "שחין" - יכול מורד? תלמוד לומר "ונרפא". אי "ונרפא" יכול עד שתעשה צלקת? תלמוד לומר "שחין".
הא כיצד? נרפא ולא נרפא; וכן הוא אומר למטה "צרבת השחין הוא" - עד שתקרום כקליפת השום
ההגדרה של "שחין" כוללת גם כוויות שאינן מאש, ושפשופי עור מכל מיני סיבות. |
[ו] אין לי אלא שחין שעלה מאליו
מנין לקה בעץ, באבן, ובגפת, ובחמי טבריה, ובכל דבר שאינו בא מחמת האש הוא שחין?
תלמוד לומר "שחין... שחין" - ריבה
דין השחין חל גם על שחין שהיה לפני מתן תורה, בניגוד לדין הצרעת; ראו לעיל פרק א א-ב ופרשה ג ב; שהרי השחין מביא להקלה בדיני הצרעת יחסית לעור החי. |
אין לי אלא שחין שלאחר הדיבור, שלפני הדיבור מנין? בעכו"ם משנתגייר, עד שלא שנתגייר מנין?
בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין? תלמוד לומר "שחין... שחין" ריבה
הדין של אדם שכל עורו הוכה בשחין הוא כדין אדם שחלק מעורו נעשה שחין: אם התחיל השחין להתרפא, ואם נוצרה בו בהרת – יש להסגירה למשך שבוע אחד, ואם היא פושה בשאר השחין או צומח בה שיער לבן – מחליטים את הנגוע לטומאה. |
אין לי אלא שחין שיש לו היכן שיפשה, שחין שאין לו להיכן שיפשה מנין?
תלמוד לומר "כי יהיה בו בעורו" - אפילו בכולו.
אין לי אלא בזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת
מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין. כולו שחין וכולו בהרת מנין?
תלמוד לומר "כי יהיה בו בעורו" אפילו בכולו:
ראו נגעים ט ג. השאלה היא על מקרה שהבהרת מכסה את כל השחין (ולא יכולה לפשות עוד), והם נמצאים בכף ידו של המנוגע, שאין שם שיער. ר' אליעזר לא ידע מה לענות לשואלים, אבל עמד על דעתו שיש להסגיר, והתנה את הרשות שנתן לר' יהושע בן בתירא לדרוש בכך שהמסקנה תהיה כדעתו. |
[ז] שאלו את ר' אליעזר: מי שעלה לתוך ידו בהרת כסלע, ומקומה צרבת השחין - מהו?
אמר להם: יסגיר. אמרו לו: למה? לגדל שער לבן - אינה ראויה, לפשיון - אינה פושה, ולמחיה - אינה מטמאה!
אמר להם: שמא תכנוס ותפשה. אמרו לו: והרי מקומה כגריס! אמר להם כך שמעתי, "יסגיר"!
א״ל ר' יהושע בן בתירה: אלמדנו? אמר לו: אם לקיים דברי חכמים - הין.
אמר לו: שמא יולד שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו.
אמר לו חכם אתה, שקיימת את דברי חכמים
פרשה ד[עריכה]
על ויקרא יג יט-כג
מניסוח דברי ר' יהושע בן בתירא בנגעים ט ג עולה שהוא סבר כת"ק, שיש חשיבות לסדר בין השחין והשאת; וראו גם תוספתא נגעים ג יב. ראב"י חולק עליהם, וטוען שגם אם היתה בהרת לפני השחין – בתחילה, כל זמן שהשחין "מורד" – היא אינה מטמאת, ולאחר שהתחיל להגליד היא מטמאת. |
[א] "והיה במקום השחין שאת" - שיקדים השחין לשאת, ולא תקדם השאת לשחין.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: קרוי הוא "במקומו" עד שלא בא לשם.
[ב] כיצד? היה בעור הבשר עד שלא נעשה שחין וחיה - ראב"י מטמא וחכמים מטהרים
צבע הבהרת שעל השחין אינו דווקא לבן, וגם צבע ורוד מטמא; וראו לעיל פרשה ב ג. הביטוי "נגע צרעת" כולל את מראות הפתוך (ורוד) בכל ארבעת מראות הנגעים. |
[ג] "שאת לבנה" - מלמד שהיא מטמא חלקה. "בהרת לבנה אדמדמת" - מלמד שהיא מטמאה בפתוך.
יכול השאת תטמא חלקה, והבהרת תטמא בפתוך
ומנין ליתן את האמור בשאת בבהרת, ואת האמור בבהרת בשאת? ת"ל "נגע צרעת"
[ד] "מראה שפל" - אין לי אלא מראה שפל. מנין לרבות את השוה ואת הגבוה?
ת"ל "ושפלה איננה מן העור"
השחין והמכווה אינם פושים זה לזה ולא לעור הבשר, ראו נגעים ט ב, כלומר גם אם למעשה פשה נגע מהשחין המתרפא לעור הבשר – הנגע נחשב כנגע חדש. הדרשה מפרשת את התנאי "ואם... " בפס' כג כהנחיה הלכתית. |
"בשחין פרחה" - אבל לא בעור הבשר. יכול לא תפשה בעור הבשר, אבל תפשה בעור המכוה?
ת"ל "ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה" - מקום שתחתיה היא פושה
ואינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה
ראו לעיל פרק ב ח-ט, וכן נגעים ו ז. |
[ה] "ואם יראנה" - כולה כאחת
"והנה אין בה" - ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אפילו יש בו רוחב שתי שערות?
ת"ל "והנה אין בבהרת שער לבן"
[ו] "ואם פשה תפשה בעור" - מה ת"ל? לפי שנאמר "וראהו הכהן ביום השביעי... ואם פשה תפשה"
שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בשביעי בלבד; שמיני, תשיעי, עשירי מנין?
ת"ל "תפשה... ואם פשה תפשה"
ראו לעיל פרק ב* יב. כאן חוזרים על הדרשה עבור צרעת בשחין, ולכן אין כאן מחיה ואין שבוע שני; וראו נגעים ג ד. |
[ז] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, בתחלה, בסוף שבוע, לאחר הפטור.
וכן בפשיון: החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון בסוף שבוע, לאחר הפטור
לכך נאמר "תפשה... ואם פשה תפשה"
ראו נגעים ה ד. לדעת חכמים אפילו אם מדובר בשני נגעים באותו אדם, שאחד מהם פשה ולכן אילו היה זוכר איזה נגע פשה היה טמא – כיוון שאינו זוכר - אין הכהן מטמא את הנגוע; וראו טהרות ה ג-ד, ותוספתא נגעים ג יא. |
"וטמא... אותו" - את הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק.
כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע.
בסוף שבוע, בזה כסלע ובזה כסלע, ואינו יודע באיזה מהם פשה, בין באיש אחד בין בשני אנשים - טהור.
רבי עקיבא אומר: באיש אחד טמא, בשני אנשים טהור.
אמרו לו: והלא נאמר "נגע הוא"! אם כן למה נאמר "וטמא אותו"?
את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק!
ראו לעיל פיסקה ד. |
[ט] "ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה" - מקום שתחתיה היא פושה,
אינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה
הפטור אם לא פשתה הצרעת הוא דווקא לצרבת השחין, כלומר שיש עדיין סימנים לשחין, ולא במקרה שהשחין נרפא לגמרי. |
"צרבת" - שיהא מקומה צרוב, ושיהא מקומה ניכר
הצד השני של פיסקה ח: כשם שאין מטמאים בספק כך אין מטהרים בספק, ולכן אם לאחר שהחליט את שני הנגועים, ובאחד מהם הלך הפישיון, ואין הכהן יודע במי משניהם – אינו מטהר אף אחד מהם; וראו נגעים ה ה. |
"וטהרו" - את הודאי מטהר, ואינו מטהר את הספק.
כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע.
בסוף שבוע בזה כסלע ועוד, ובזה כסלע ועוד - שניהם טמאים.
אעפ"י שחזרו להיות כסלע וכסלע - שניהם טמאים, עד שיחזרו להיות כגריס
לכך נאמר "וטהרו" - את הודאי הוא מטהר, ואינו מטהר את הספק
פרק ז[עריכה]
על ויקרא יג כד-כח
הקדשת פרשיות מיוחדות לשחין ולמכווה, למרות שרוב דיניהם שוים, מלמדת שאין מצרפים אותם זה לזה; וראו נגעים ט ב. |
[א] "כי יהיה בו בעורו שחין... או בשר כי יהיה בעורו מכות אש" - מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפים זה עם זה.
[ב] לא שבאו ואיני יודע אם שחין הוא או מכוה היא; אלא אפילו כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה - אין מצטרפים
מכווה חיה – טהורה, ומכווה שהגלידה לגמרי – כעור הבשר; כאן מדובר על מצב הביניים, שנעשה קרום דק על המכווה; וראו לעיל פרק ו ה. |
[ג] "מכות אש" - יכול מורד? ת"ל "והיתה מחית המכוה", יכול עד שתעשה צלקת? ת"ל "מכות אש".
הא כיצד? חייתה ולא חייתה. וכן הוא אומר למטה "צרבת המכוה היא" עד שתקרום כקליפת השום.
מכווה מוגדרת ככוויה מאש או מדבר שחומם באש; וראו לעיל פרק ו ו. |
[ד] אין לי אלא בזמן שנכוה באור, מנין נכוה בגחלת, או ברמץ או בסיד רותח, בגפסים רותח
וכל שהוא מחמת האש - זו היא מכוה? ת"ל "מכוה... מכוה" ריבה.
מכווה שהיתה ביהודי לפני המצווה והתחילה להגליד – עלולה להינגע, וראו שם. |
אין לי אלא מכוה שלאחר הדיבור; שלפני הדיבור מנין?
בעכו"ם משנתגייר; עד שלא נתגייר מנין?
בקטן משנולד. עד שלא נולד מנין? ת"ל "מכוה... מכוה" ריבה.
אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן שתפשה. מכוה שאין לה להיכן שתפשה מנין?
ת"ל "כי יהיה בו" אפילו בכולו.
אין לי אלא בזמן שמקצתה מכוה ומקצתה בהרת.
מקצת מכוה וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו מכוה, כולו מכוה וכולו בהרת מנין?
ת"ל "בעורו... בעורו" ריבה
ראו לעיל פרשה ד ג. |
[ה] "בהרת לבנה אדמדמת" - מלמד שהיא מטמאה בפתוך. ומנין שמטמא חלקה? ת"ל "לבנה".
מנין לרבות שאר המראות? ת"ל "או לבנה"
ראו לעיל פרשה ד ה. |
[ו] "ואם יראנה" - כולה כאחת.
"והנה אין בבהרת שער לבן" - זה שאמרו לרבות את החוט היוצא ממנו, שיש בו רוחב שתי שערות
[ז] "ושפלה איננה מן העור והיא כהה" – זו שאמרנו לרבות את השוה וגבוה
ראו לעיל פרשה ד ו. |
[ח] "וראה הכהן ביום השביעי... ואם פשה תפשה בעור"
שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בסוף שבוע. מנין אף לאחר הפטור? ת"ל "תפשה... ואם פשה תפשה".
ראו לעיל פרשה ד ז. |
[ט] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, וכן פשיון - בתחלה, ובסוף שבוע, לאחר הפטור.
החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר, וכן בשער לבן - בסוף שבוע, לאחר הפטור לכך נאמר "תפשה... ואם פשה תפשה"
הגדרת הנגע כ"צרעת" מאפשרת ללמוד מצרעת העור על צרעת השחין וצרעת המכווה,:כשם שהיא איפשרה לעיל (למשל פרק ד ה) לטעון שדינם של כל ארבעת מראות הנגעים אחיד. |
מה ת"ל צרעת צרעת צרעת ג' פעמים? "צרעת" כגריס.
"צרעת" ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת.
"צרעת" ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה בשחין.
המילה "היא" מצמצמת את הנגע, בניגוד למילה "צרעת", המרחיבה אותו. המילה מוציאה את המחיה שמטמאת נגע בעור הבשר, (ראו נגעים ג ד,) וכן היא מצמצמת את המראה לאחד מארבעת מראות הנגעים , ולא בוהק או מראה חמישי, וכן מצמצמת את צירוף הבהרת מהמכווה לבהרת מהשחין (ראו פיסקה א). |
מה ת"ל היא היא היא ג' פעמים? "היא" אינה מטמאה במחיה בתחלה, ובסוף שבוע, ולאחר הפטור.
"היא" פרט לפשתה לבהק בסוף שבוע, לאחר הפטור.
"היא" אין לה מראה חמישית
"היא" אין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה.
פרשה ה[עריכה]
על ויקרא יג כט-ל
[א] "איש..." - להביא את שניתק נתק בתוך נתק, דברי ר' עקיבא
גם לאשה יש צרעת הזקן. הדרשה כאן אינה עוסקת בעניין זה אלא מרחיבה את הדין גם לאנדרוגינוס ולטומטום. |
איש ואשה - אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות טומטום ואנדרוגניס? תלמוד לומר "או"
השוו לעיל פרק ז א ופרשה ד ג, דין דומה ליחס בין השחין והמכווה. |
"כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" - מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה.
[ב] יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו זה לזה?
תלמוד לומר "צרעת הראש או הזקן" - כשם שאין מצטרפין זה עם זה, כך אין פושין מזה לזה.
נתק בראש אבל לא בזקן מטמא, וכן ההפך. |
[ג] אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן.
יש לו בראש אבל לא בזקן, בזקן אבל לא בראש מנין?
תלמוד לומר "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"
בפס' לא מסגיר הכהן את הנתק למרות שמראהו אינו עמוק מן העור, ומכאן שעניין זה אינו חיוני לטומאת הנתק. הדרשה לומדת שהנתק אינו מריטת שערות בידי אדם אלא בידי שמים. |
[ד] "מראהו עמק" - אין לי אלא מראהו עמוק, מנין לרבות את השוה והגבוה?
תלמוד לומר "והנה אין מראהו עמק מן העור" (ויקרא יג, לא). ואם כן למה נאמר "מראהו עמוק"?
יכול אם נתקו אדם יהא טמא? תלמוד לומר "מראהו עמוק" - מה מראהו עמוק בידי שמים, אף אין לי אלא בידי שמים.
[ה] "ובו" - להביא את שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו.
"ושער" - מיעט שער שתי שערות
"צהוב" - לא ירוק, לא אדום, ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער לבן?
ודין הוא: ומה אם שער צהוב, שאינו סימן טומאה בנגע, הרי היא סימן טומאה בנתק.
שער לבן, שהוא סימן טומאה בנגע, אינו דין שיהא סימן טומאה בנתק? תלמוד לומר "צהוב" - צהוב ולא לבן.
ולמה הוא דומה? לתבנית זהב
ראו נגעים י א: ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי מסכימים שהפרשנות היא כלשון בני אדם, וחולקים בשאלה האם ההקשר בלשון בני אדם קובע, כלומר האם הפרשנות היא לפי 'שיער דק' או לפי 'דק' כשלעצמו. |
"דק" - לקוי קצר, דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: אפילו ארוך.
אמר ר' יוחנן בן נורי: ומה הלשון הוא אומר "דק מקל זה", "דק קנה זה" - דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך?
אמר לו ר' עקיבא: עד שאנו למדין מן הקנה - נלמד מן השיער!
"דק שערו של פלוני" - דק לקוי קצר, לא דק לקוי ארוך!
אין בנתק ארבע מראות נגעים בהכרח, ולכן אינו מכונה "צרעת" סתם. |
[ז] יכול מוסף על ארבע מראות שבעור הבשר? תלמוד לומר "וטמא אותו הכהן נתק הוא".
[ח] יכול אינו מוסף על ד' מראות שבעור הבשר, אבל יטמא מקום הבהרת?
תלמוד לומר "נתק הוא": הוא אינו מטמא מקום הבהרת.
יכול לא יטמא מקום הבהרת, אבל תהא הבהרת מטמאה בראש ובזקן?
תלמוד לומר "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" - אין לראש ולזקן טומאה, אלא טומאת נתקים בלבד!
פרק ח[עריכה]
על ויקרא יג לא
הלכות הקושרות את הנתק לנגע: לדעת ר' שמעון אם קדם השיער הצהוב לנגע – אינו מטמא, למרות ששיער צהוב מטמא גם כשהנגע אינו אחד מארבעה מראות נגעים (ראו לעיל פרשה ה ז); בעניין הנגע ראו לעיל פרק ב ב ונגעים ד יא. |
[א] "וכי יראה הכהן את נגע הנתק" - אמר ר' שמעון מה ת"ל "נגע הנתק"?
הקיש נגע לנתק: מה נגע, שיער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך
אף נתק, שיער צהוב שבו לא יטמא אלא הפוך.
[ב] שיער צהב דק קל וחומר: ומה אם שיער לבן, שאין שיער אחר מציל מידו, אינו מטמא אלא הפוך
שיער צהוב דק, שיש שער אחר מציל - אינו דין שלא יטמא אלא הפוך?
לא! אם אמרת בשער לבן, שלא יפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה
תאמר בשער צהוב דק, שיפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה?
הואיל ויפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה - יטמא הפוך ושלא הפוך!
ת"ל "נגע נתק" - הקיש נגע לנתק: מה הנגע, שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך
אף הנתק, שיער צהוב שבו לא יטמא אלא הפוך!
[ג] ר' יהודה אומר: כל מקום שצריך לומר "הפך" אמר "הפך"
אבל הנתק שנאמר בו "ושער צהב" - מטמא הפוך ושלא הפוך!
[ד] א"כ למה נאמר "נגע נתק"? הקיש נתק לנגע: מה נגע, אינו פחות מכגריס - אף נתק, כגריס!
וכשהוא אומר למטה "נגע נתק" הקיש נגע לנתק: מה נתק, שאין פשיון לתוכו - אף נגע, שאין הפשיון לתוכו!
ראו לעניין שיער לבן לעיל פרק ב ב, ושם פיסקה ד. |
[ה] "ושער" - מיעוט שער - שתי שערות.
"שחור" - אין לי אלא שחור, ומנין לרבות את הירוק ואת האדום? ת"ל "שער".
א"כ למה נאמר 'שחור'? - שהשחור מציל והצהוב אינו מציל.
[ו] איזהו צהוב שאינו מציל? הרי שקדם את הנתק - טמא, דברי ר' יהודה!
אלא שהיו בו שתי שערות: אחת צהובה ואחת שחורה, אחת צהובה ואחת לבנה.
הייתי אומר הואיל ואינן מצטרפין לטומאה - יצטרפו לטהרה!
ת"ל "שחור": השחור מציל והצהוב אינו מציל!
ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיער צהוב שקדם את הנתק - לא מטמא ולא מציל.
ר' שמעון אומר: כל שאינו סימן טומאה בנתק - הרי הוא סימן טהרה בנתק!
אם בתוך הנתק יש שיער שחור, המוקף בשיער צהוב – הנתק טהור. לכן אם שני נתקים התחברו בשני מקומות ובין שני החיבורים נשאר שיער שחור – הנתק נטהר; וראו נגעים י ו-ז. |
[ז] "אין בו" - עד שיהא מבוצר בו.
מכאן אמרו: ב' נתקים זה בצד זה, ושיטה של שער מפסקת בינתים.
נפרץ ממקום אחד - טמא. משני מקומות - טהור.
כמה תהא פרצה? מקום שתי שערות. נפרץ ממקום אחד כגריס - טמא, מפני שלא כנס שער שחור לתוכו.
[ח] שני נתקים זה לפנים מזה, ושיטה של שער מפסקת ביניהם.
נפרץ ממקום אחד- טמא. משני מקומות טהור.
כמה תהיה פרצה? מקום שתי שערות. נפרץ ממקום אחד כגריס – טהור, מפני שכנס שיער שחור לתוכן.
הבסיס לדין ההצלה בשיער שחור: טהרת הנתק היא או בשיער שחור או באי פיסיון ואי צמיחת שיער צהוב. |
[ט] "ושער שחור אין בו והסגיר" - ואם יש בו, פטור.
או אינו אומר אלא "ושער שחור אין בו והסגיר" ואם יש בו טמא?
כשהוא אומר "ואם בעיניו עמד הנתק... טהור הוא" הרי זה בא ללמד על שיער שחור, שהוא סימן טהרה בנתק.
הא מה אני מקיים "ושער שחור אין בו"? - ואם יש בו, פטור
השוו לעיל פרשה ב ט. |
"והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים" - תחלה
פרק ט[עריכה]
על ויקרא יג לב-לז
למרות שאין צורך לבחון אם יש בנתק אחד ממראות נגעים – צריך לראות אותו דווקא ביום; השוו לעיל פרק ב* א. |
[א] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום", ולא בלילה.
[ב] יכול עור הבשר, שהוא מטמא בארבע מראות, יהא צריך יום,
נתקים, שאין מטמאים בד' מראות, לא יהיו צריכים יום? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה
לדברי ר' יהודה ראו לעיל פרק ח ג. לדברי ר' יוחנן בן נורי ראו לעיל פרשה ה ה. |
[ג] "והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב"
ר' יהודה אומר: אינו אומר "לא הפך בו שיער צהוב" אלא "לא היה בו שיער צהוב"
הא אם קדם את הנתק - טמא.
ר' יוחנן בן נורי אומר: אינו אומר "לא היה בו שער שער צהוב דק" אלא "לא היה בו שער צהוב" - ואפילו ארוך.
הסגר והחלט הנתק אינו תלוי בשאלה האם הוא למעשה עמוק מעור הקרקפת או לא; וראו לעיל פרשה ה ד. |
"ומראה הנתק אין עמק מן העור" - לא ממשו
בגילוח של ההסגר, שנעשה רק למטרת בדיקה, ואינו גילוח טקסי – אין צורך בכהן ובתער, אלא כל אדם יכול לגלח אותו בכל כלי שירצה; וראו תוספתא נגעים ד א. |
[ד] "והתגלח" - בכל אדם. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בכהן, יכול אף זו בכהן?
תלמוד לומר "והתגלח" - בכל אדם.
[ה] "והתגלח" - בכל דבר. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זו בתער?
תלמוד לומר "והתגלח" - בכל דבר.
התגלחת – גם זו שנועדה לבדוק את הנתק - דוחה את הנזירות; וראו תוספתא נזיר ד ג. |
[ו] "והתגלח" - אעפ"י שהוא נזיר. לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו", יכול אף על פי מנוגע?
תלמוד לומר "והתגלח" - אעפ"י נזיר
[ז] יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי
כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק? תלמוד לומר "ואת הנתק לא יגלח"
וכי מה יש בו? ואם כן למה נאמר "ואת הנתק לא יגלח"? אלא סמוך לנתק לא יגלח.
הא כיצד? מגלח חוצה, ומניח שתי שערות סמוך לו, כדי שיהא ניכר אם פשה.
ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו, עובר בלא תעשה? תלמוד לומר ואת הנתק לא יגלח
ראו לעיל פרק ב* י, וכן נגעים ג ה: כל זמן שהנתק קיים ומוסגר - האדם מטמא משכב ומושב, וכן את כלי הבית שבא אליו. |
[ח] "וכבס בגדיו" - מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה,
"וטהר" - מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים.
"וכבס בגדיו" - וטבל. יכול הרי הוא מסולק? תלמוד לומר "ואם פשה יפשה... טמא"
[ט] "אחרי טהרתו" - אין לי אלא לאחר הפטור, ומנין אף בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני?
תלמוד לומר "יפשה... ואם פשה יפשה"
ראו לעיל פרק ב* י, פרשה ד ז, פרק ז ט ודברי ר' שמעון בתוספתא נגעים ד ג, ונגעים י ה. אם סיבת ההחלט נעלמה וחזרה – דינו עדיין מוחלט, כי רק בבדיקה של הכהן עשוי הסטאטוס של הנגוע להשתנות. |
[י] החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר,
וכן בפשיון - בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, הרי הוא כמו שהיה?
לכך נאמר "יפשה... ואם פשה יפשה".
החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון,
וכן שער צהוב - בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, הרי הוא כמו שהיה!
(תלמוד לומר "יפשה... ואם פשה יפשה")
[יא] ומנין לשער צהוב החוזר לאחר הפטור? תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא"
[יב] ומנין לשער צהוב שיטמא שלא בפשיון, ומנין לפשיון שיטמא שלא בשער צהוב?
תלמוד לומר "לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא"
[יג] ומנין שאין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט, ואין מסגירין את המוחלט,
ואין מחליטין את המוסגר בנתקים?
תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא"
דורש "בעיניו" לא על הנגע אלא על הכהן, בנו ותלמידו המסייעים לו לבחון את הנגע; עיניו ולא עינו. |
[יד] "ואם בעיניו" - אין לי אלא בעיני עצמו. בעיני בנו, בעיני תלמידו מנין?
תלמוד לומר "ואם בעיניו עמד הנתק"
ראו לעיל פרק ח ה. לעניין השער שצמח אחרי הסגר ("הצומח") – הוא מטהר אפילו אם צמח בקצה הנגע ("שאינו מבוצר"), ושער שחור ישן מטהר אפילו אם הנגע פשה והקיף אותו ("בסוף"); וראו נגעים י ג. |
"ושער" - מיעוט שער שתי שערות. "שחור" - אין לי אלא שחור. מנין לרבות את הירוק ואת האדום?
תלמוד לומר "ושער שחור". "צמח בו" – אף על פי שאין מבוצר בו.
אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בתחלה.
מנין הצומח בתחלה והמשואר בסוף? - תלמוד לומר שער שער, ריבה
[טו] מי שהיה בו נתק ובו שער צהוב - טמא. נולד לו שער שחור - טהור. אעפ"י שהלך לו שער שחור - טהור.
ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש: כל נתק שטהור שעה אחת - אין לו טומאה לעולם.
ר"ש אומר: כל שער צהוב שטהר שעה אחת - אין לו טומאה לעולם
אם צמח שיער שחור בנתק, אבל בתוך השיער השחור נוצר נתק פנימי חדש – הנגוע לא נרפא ואינו נטהר; וראו נגעים י ז, המצב בתחילה, וראו גם לעיל פרשה ה א. |
[טז] "נרפא הנתק" - ולא שניתק נתק בתוך נתק. ר' עקיבא אומר לא טהרתי אלא הרפוי
אין די בהלכה שהנגוע אמור להיטהר, אלא הדבר תלוי בטקס הטיהור ע"י כהן, וראו גם נגעים ג א. |
"טהור הוא" - יכול יפטר וילך לו? תלמוד לומר "וטהרו הכהן".
אי "וטהרו הכהן", יכול אם אמר כהן על טמא "טהור", יהא טהור?
תלמוד לומר "טהור... וטהרו הכהן". על הדבר הזה עלה הלל מבבל
פרק י[עריכה]
על ויקרא יג לט-מב
הבהק כהה יותר מארבעה מראות נגעים, והוא טהור, ואינו מטמא כאום או כפישיון; אבל אינו נחשב בשר חי, לעניין טומאת המחיה ולעניין טומאת ה'כולו לבן'; ואם היה הנגע כולו לבן, אבל חלקים מהנגע היו בוהק ולא נגע ממשי – המנוגע טמא. |
[א] "בהק... טהור" - מלמד שבהק טהור. יכול לא יטמא משום אום, אבל יטמא משום פשיון?
תלמוד לומר "פרח... טהור". יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו? תלמוד לומר "הוא".
יכול לא יטהר את הבהרת שיצאת ממנו, אבל יטהר את הבהרת שנסמך לה?
תלמוד לומר "בהק הוא טהור הוא" - הוא טהור, ואין בהרת שיצאת ממנו ושנסמך לה טהורה - אלא טמאה!
הדרשה מרחיבה את דין "כולו לבן" גם למקרה שכל הראש נגוע בנתק, למרות ששאר העור חי; אכן ר' שמעון דורש שגם כל הזקן יהיה נתק, אבל אז גם לדעתו המנוגע טהור; וראו נגעים י ט. הדרשן מזהה את "כי ימרט ראשו" עם נתק בכל הראש. גם כאן על המנוגע לבוא ממצב של טומאה לטהרה, ולא להופיע מראש כשכולו לבן. |
[ב] מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור? תלמוד לומר "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא".
יכול יהא הזקן מעכבו?
ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר, שיש דבר אחר עור הזקן מפסיק ביניהם - מעכבים זה את זה
הראש והזקן, שאין דבר אחר מפסיק ביניהם - אינו דין שיעכבו זה את זה?
תלמוד לומר "ראשו" - ראשו טהור, ואין הזקן מעכבו.
[ג] או אינו אלא ניתק ראשו - טהור, ניתק זקנו - לא יהא טהור?
תלמוד לומר "ואיש" - להביא את הזקן
[ד] או אינו אומר "איש", אלא להוציא את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "הצרוע" - בין איש בין אשה בין קטן.
[ה] אם כן למה נאמר "איש"? להביא את הזקן.
אם כן למה נאמר "ראשו"? ראשו טהור, ואין הזקן מעכבו, דברי ר' יהודה.
ר"ש אומר: ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר, שיש דבר אחר מפסיק ביניהם - מעכבים זה את זה
הראש והזקן, שאין דבר אחר מפסיק ביניהם, אינו דין שיעכבו זה את זה?
בבהרת אינו נחשב "כולו הפך לבן" אלא אם אין לבהרת עוד לאן לפשות. ר' שמעון טוען שכך גם בנתק: למרות שהראש והזקן אינם פושים זה לזה, הרי שניהם מטמאין בנתק ולכן רק אם הנתק מכסה את שניהם המנוגע טהור. |
דבר אחר: מצאנו בכל הראוי ליטמא בנגע הבהרת - מעכב את פריחת הבהרת
אף כל הראוי ליטמא בנגע הנתק - יעכב את פריחת הנתק! תלמוד לומר "ראשו... טהור", והזקן מעכבו!
הנשם שנאכל או שהוסך גורם לנשירת השיער, אבל התהליך הוא הפיך, והקרחת שנוצרת עשויה עדיין להצמיח שיער. וראו נגעים י י, שאם אכל או סך נשם - הקרחת נחשבת קרחת; אבל אם גילח את ראשו אינו נחשב קרח, כי זה לא בידי שמים. |
[ו] יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי, ולא מהנתק יהא טמא?
תלמוד לומר "קרחת" ו"גבחת"; מה קרחת בידי שמים - אף גבחת בידי שמים.
אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער - אף גבחת, שאינה ראויה לגדל שער
מנין אכל נשם, סך נשם? תלמוד לומר "קרחת... קרחת", ריבה!
הצדעים (הפיאות) הם חלק מהגבחת, החלק האחורי של איזור השיער נקרא קרחת. |
[ז] "ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא".
"פאת פניו" - אין לי אלא פאת פניו; מנין לרבות הצדעין מכאן ומכאן? תלמוד לומר "ואם מפאת פניו".
איזהו קרחת ואיזהו גבחת? מהקדקד שופע לאחריו - זו הוא קרחת; מהקדקד שופע לפניו - זו הוא גבחת.
ראו נגעים י י: ההבחנה בין הקרחת לגבחת דומה להבחנה בין הראש לזקן. במשנה נוספה דעתו של ר' יהודה, שמסתייג מהחלוקה בין הקרחת לגבחת. |
[ח] "וכי יהיה בקרחת או בגבחת" - מלמד שאין קרחת וגבחת מצטרפין זה עם זה.
יכול לא יצטרפו זה עם זה, אבל יפשו מזו לזו? תלמוד לומר "צרעת פרחת הוא בקרחתו או בגבחתו"
כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושות מזו לזו!
פרק יא[עריכה]
על ויקרא יג מב-מג
הבהרת של צרעת הקרחת והגבחת היא גם בהרת ורודה, בדומה לצרעת הראש והזקן. |
[א] "נגע לבן אדמדם" - מלמד שהיא מטמאה בפתוך.
הכינוי "צרעת" מלמד שמחיה בנגע מטמאת את הנגוע. אין היררכיה בין צרעת השחין והמכווה לצרעת הקרחת והגבחת, ולכן אי אפשר ללמוד קל וחומר מזו על זו; וראו נגעים ג ו, והשוו למשנה ד שם. |
"צרעת" מלמד שהיא מטמאה במחיה.
הלא דין הוא: מה אם השחין והמכוה, שהם מטמאים בשער לבן - אין מטמאים במחיה,
קרחת וגבחת, שאינן מיטמאות בשער לבן - אינו דין שלא יטמאו במחיה?
תלמוד לומר "צרעת" - מלמד שהוא מטמא במחיה!
מפרש "פורחת" – מתקדמת, נעה. במקרה של הצרעת – פושה. |
[ב] "פורחת" - מלמד שהיא מטמאה בפשיון!
צידו השני של הקל וחומר מפיסקה א. יתכן לומר בפשטות שעל הקרחת והגבחת אין שערות ולכן למעשה לא צומח בהן שיער לבן, אבל הדרשה מעדיפה ללמוד את הדין מפסוק. |
"הוא" - אינה מטמאה בשיער לבן.
הלא דין הוא: מה אם השחין והמכוה, שאינם מטמאים במחיה - מיטמאין בשער לבן,
קרחת וגבחת, שהם מיטמאים במחיה - אינו דין שיטמאו בשיער לבן?
תלמוד לומר "הוא" - היא אינה מטמאה בשער לבן!
גם שאר מראות הנגעים מטמאים את הקרחת והגבחת בפתוך, וראו לעיל פרשה ב א, וכן לעיל פרק ד א ופרק ז ה. |
[ג] "וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת" - למדנו לשאת שהיא מטמאה בפתוך.
ומנין לרבות שאר המראות? תלמוד לומר "נגע לבן אדמדם"
שני הסגרים בצרעת הקרחת והגבחת, בדומה לצרעת עור הבשר, ושלא כמו צרעת השחין, למרות שמספר סימני הטומאה הוא שנים (מחיה ופישיון) - ואילו בעור הבשר יש שלושה סימנים (הנ"ל וגם שיער לבן). וראו נגעים ג ג-ו. |
"כמראה צרעת עור בשר" - בשני שבועות.
[ד] הלא דין הוא: טימא כאן וטימא בעור הבשר. מה עור הבשר, בשני שבועות - אף כאן, בשני שבועות.
[ה] או כלך לדרך זה: טימא כאן וטימא בשחין ובמכוה. מה שחין ומכוה, בשבוע אחד - אף כאן, בשבוע אחד!
[ו] נראה למי דומה: דנים דבר שהוא מטמא במחיה - מדבר שהוא מטמא במחיה
ואל יוכיחו שחין ומכוה, שאינם מיטמאין במחיה.
או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא מיטמא בשני סימנים - מדבר שהוא מטמא בשני סימנים
ואל יוכיח עור הבשר, שהוא מטמא בשלושה סימנים! תלמוד לומר "כמראה צרעת עור בשר" - בשני שבועות.
הרי עור הבשר כזו: מה זו מטמאה בפתוך -אף עור הבשר מטמאה בפתוך!
רבי אומר: הרי הוא כעור הבשר: מה עור הבשר מטמא גם חלקה שלא בפתוכה – אף זו תטמא גם חלקה שלא בפתוכה.
המילה "צרעת" מלמדת שגודל הבהרת הוא לפחות כגריס, בדומה לצרעת עור הבשר, ולצרעת המכוה והשחין; למרות שצרעת הקרחת והגבחת קלה משתיהן: מצרעת השחין והמכוה – כי אחד מסימני הטומאה הוא מחיה, והיה מקום להגדיל את הבהרת כדי לכלול בתוכה מחיה כעדשה, ומצרעת עור הבשר – כי יש בה רק שני סימני טומאה. |
"צרעת" - כגריס. הלא דין הוא: טימא כאן, וטימא בשחין ובמכוה. מה שחין ומכוה, כגריס - אף כאן, כגריס.
[ז] לא! אם אמרת בשחין ובמכוה, שהם מיטמאים בשער לבן, ואין מקום שער לבן צריך כלום
תאמר בקרחת ובגבחת, שהם מיטמאים במחיה - ומחיה צריכה כעדשה?
עור הבשר יוכיח! שהוא מיטמא במחיה ומיטמא כגריס!
[ח] לא! אם אמרת בעור הבשר, שהוא מיטמא בג' סימנים - תאמר בקרחת ובגבחת, שאין מיטמא אלא בשנים?
הואיל ואין מיטמא אלא בשנים לא יהיה כגריס! תלמוד לומר "צרעת" - כגריס
פרק יב[עריכה]
על ויקרא יג מד-מז
ראו לעיל פרק י ד. טומאת הצרעת חלה על כל נגוע יהודי: איש ואשה, קטן, אנדרוגינוס וטומטום, אבל הפריעה והפרימה היא רק לגברים, מטעמי צניעות; וראו סוטה ג ח. |
[א] "איש" - אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "צרוע" - בין איש בין אשה בין קטן.
אם כן למה נאמר "איש"? לענין של מטה - האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת
טומאת המצורע אינה חלה לפני טקס הטימוא ע"י הכהן. הכלל הזה חל על כל סוגי הנגעים, למרות שכאן נאמר "בראשו נגעו". |
[ב] "יטמאנו הכהן" - מלמד שטומאתו בכהן. אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים?
תלמוד לומר: "טמא יטמאנו הכהן"
[ג] או מה זה מיוחד, שבראשו נגעו - אף אני מרבה את הנתקים, שבראשם נגעם!
ומנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא יטמאנו הכהן"
[ד] יכול אף שאר הטמאים תהא טומאתם בכהן? תלמוד לומר "הוא".
אוציא שאר הטמאים, שאין טומאתם מגופם - ולא אוציא הזב והזבה, שטומאתם מגופם?
תלמוד לומר "טמא הוא טמא יטמאנו הכהן": זה טומאתו בכהן, ואין שאר הטמאים טומאתם בכהן!
[ה] "והצרוע" - אף על פי כהן גדול;
לפי שנאמר "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא, י), יכול אף על פי מנוגע,
מה אני מקיים "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע"? בכל אדם חוץ מכהן גדול?
תלמוד לומר "אשר בו הנגע" - אף על פי כהן גדול!
ר' אליעזר משווה את המצורע לנזיר, המגדל את שערו; ר' עקיבא טוען שהפריעה, כמו הפרימה, אינה בגוף המצורע אלא בכך שראשו מגולה, כדין האשה הסוטה בטקס השקאת המים. דורש יהיו-יהיה. |
[ו] "בגדיו יהיו פרומים" - יהיו קרועים. "וראשו יהיה פרוע" - לגדל פרע, דברי ר' אליעזר.
ר' עקיבא אומר: נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים,
מה הויה אמורה בבגדים, דברים שהם חוץ מגופו - אף הויה האמורה בראש, דברים שהם חוץ מגופו!
שפם נדרש כשפתיים נעולות, כלומר לשון שתיקה ואבלות. המצורע מתאבל על עצמו. |
[ז] "ועל שפם יעטה" - חופה ראשו כאבל
דיני האבלות והחובה להרחיק את הסובבים מלהיטמא תקפים לכל המנוגעים; לא דווקא למנוגעי הראש. החובה האחרונה חלה על כל הטמאים. דורש: וטמא (והאדם הטמא) – "טמא" יקרא; וראו מו"ק ג א. |
"וטמא טמא יקרא" - אומר פרוש.
אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא טמא יקרא".
[ח] או, מה זה מיוחד, שבראשו נגעו - אף אני אביא את הנתקים, שבראשו נגעו?
ומנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא".
[ט] ומנין לרבות שאר הטמאים? תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא".
ארבה אני את הטמאים החמורים, ולא ארבה את הטמאים הקלים,
טמא מת ובועל נדה וכל המטמאים את האדם מנין? תלמוד לומר "טמא טמא יקרא"
הכהן מטהר את המנוגע אם נקצצה הבהרת, שהרי אין בו נגע; אבל אם קצץ אותה בכוונה – הכהן אינו מטהר אותו אלא אם מתקיים תנאי, שעליו חלוקים חכמים ור' אליעזר; וראו נגעים ז ה. נראה שר' אליעזר מסכים שאם הפך כולו לבן הוא טהור, שהרי לפני שהפך לבן עבר שלב של הסגר (אחרת אינו נטהר). |
[י] "ימי אשר הנגע בו יטמא" - לא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה.
יכול אפילו קצצה במתכוין? תלמוד לומר "כל ימי".
מאימתי הוא טהרתן? ר' אליעזר אומר: כשיולד לו נגע אחר - ויטהר ממנו.
וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו.
ר' אלעזר מעמיד את המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים במקרה שקצץ בדיוק את הבהרת: לא פחות ולא יותר. |
[יא] אמר ר' אלעזר: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי, שאין לו טהרה עולמית.
ועל שקצצה ושייר ממנה כל שהוא, אילו פרחה בכולו - יהא טהור.
ועל מה נחלקו? על שקצצה מובאות בדיוק: ר' אליעזר אומר: כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו
וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו
ראו לעיל פיסקאות א, ג, ח. הביטוי "בראשו נגעו" אינו נתפס בכל הדוגמאות הללו כבעל משמעות הלכתית. |
[יב] "בדד ישב" - אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא בדד ישב".
[יג] או מה זה מיוחד, שבראשו נגעו - אף אני אביא את הנתקים, שבראשו נגעו,
ומנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא בדד ישב".
יכול יהיו שנים טמאים עמו? תלמוד לומר "הוא בדד ישב" - אין שנים טמאים עמו.
ראו תחילת ספרי במדבר: המצורעים מורחקים משלושת המחנות, בניגוד לזבים ולטמאים שמורחקים ממחנה אחד או שנים. |
[יד] "מחוץ למחנה" - חוץ לשלש מחנות
"מושבו" - מושבו טמא. מכאן אמרו: הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד - טמא.
הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד - טהור. ואם ישב - טמא.
וכן באבן המנוגעת - טהור, ואם הניחה - הרי זה טמא!
ר' יוסי דורש את סמיכות הפרשיות ולומד שיש לשלח לא רק בני אדם מצורעים אלא גם בגדים מצורעים; אבל ראו תוספתא נגעים ז יד, שאינה מסכימה לדבריו. |
ר' יוסי הגלילי אומר: "מחוץ למחנה מושבו והבגד" - לימד על הבגדים, שהם טעונים שילוח חוץ לג' מחנות.
פרק יג[עריכה]
על ויקרא יג מז-מח
רק בגדי צמר או פשתים או עור מטמאים בנגעים. לגבי תערובת של כמה מיני חוטים ראו כלאים ט א וכן נגעים יא ב. |
[א] "והבגד" - יכול השיראים והסריקין והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים?
תלמוד לומר "בבגד צמר או בבגד פשתים".
גם כלאים של צמר ופשתים עלולים להיטמא בנגע (למשל ציצית או בגדי כהונה), וכן בגד שחלקו כלאים, או תערובת של צמר או פשתים עם חוט מהסוגים שאינם נטמאים (כשהצמר או הפשתים הם הרוב.) |
[ב] אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים, שעשויים מחוט מסוג אחיד מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר "והבגד". (ויקרא יג, נח)
אין לי אלא כלאים הבא מקצתו
ומנין כלאים הבא בכולו, אחד מן המינים הבא במקצתו, אחד מן המינים הבא בכולו, מנין? תלמוד לומר "והבגד".
שיעור החוט המינימלי לנגעי הבגד הוא חוט שניתן לארוג ממנו 3X3 אצבעות, ואין צורך ב3X3 טפחים; וראו נגעים יא ח. |
אין לי אלא בגד, וארג בו שלשה על שלשה. בגד ולא ארג בו אלא שלש על שלש מנין? תלמוד לומר "והבגד".
כאן דורש ר' אליעזר את ו החיבור להחמיר בבגד שכל החלק הבלתי צבוע שלו התנגע, ור' ישמעאל מערער על הדרשה כי היא רחוקה מהפשט; וראו נגעים יא ז, שם מנמק ר' יהודה בן בתירא את ההלכה הזאת בדרך עניינית. |
אין לי אלא בגד שיש לו להיכן שיפשה, בגד שאין לו להיכן שיפשה מנין? תלמוד לומר "והבגד" דברי ר' אליעזר.
אמר לו ר' ישמעאל: הרי את אומר לכתוב שתוק עד שאדרוש. אמר לו ר' אליעזר: ישמעאל, עוקר הרים אתה!
שתי השוואות בין בגד הפשתים לבגד הצמר: הראשונה מלמדת שמדובר באריג שאינו צבוע והשניה מלמדת ששניהם לבנים; וראו נגעים יא ג, שר' יהודה חולק על שתי הדרשות, ושלפחות לעניין העורות ר' שמעון טוען שגם אם הם בעלי צבע טבעי - הם מטמאים בנגעים. |
[ג] יכול יהיו מטמאים בין צבועים בין שאינם צבועים?
תלמוד לומר "בבגד צמר או בבגד פשתים" - מה פשתים, כברייתו - אף צמר, כברייתו.
[ד] אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים?
תלמוד לומר "לפשתים ולצמר" - מה פשתים, לבנה - אף צמר, לבנה.
ראו לעיל פיסקה א: הדרשה מניחה שכלים שאינם בגדים מקבלים נגעים, וטוענת שגם בהם חלה המגבלה שהם עשויים מצמר ומפשתים דווקא, ולא כלים שיש בהם אריג שתי וערב משיער – הן שערות הסוס והבקר, הן שער אדם. |
[ה] "או בשתי או בערב" - יכול שתי וערב של נפה וכברה יהיו טמאים? תלמוד לומר "בצמר או בפשתים".
אוציא שתי וערב של נפה וכברה ולא אוציא את של שער?
ודין הוא: מה הצמר, שלא הוכשר לקבל שריפה על ידי טומאה במקום אחר - הרי שתי וערב שלו טמא,
[ו] שער - כמו שער של נזיר - שהוכשר לקבל שריפה ע"י טומאה - אינו דין שיהא שתי וערב שלו טמא?
תלמוד לומר "לפשתים ולצמר" - ולא של שער.
כאמור לעיל, גם חוט שעדיין אינו ארוג מטמא בנגעים, אבל לדעת ר' יהודה החוט צריך להיות מוכן לאריגה: אם הוא חוט של שתי שלא נשלק במים חמים, או אם הוא מפשתן ולא התלבן בכביסה - אינו מיטמא בנגעים; וראו נגעים יא ח. |
[ז] יכול יהיו מטמאים מיד? תלמוד לומר "בגד": מה בגד, משתגמר מלאכתו - אף כולם, משתגמר מלאכתם.
איזהו גמר מלאכתם? השתי - משישלק, והערב - מיד, והאונין של פשתים – משיתלבנו; דברי ר' יהודה.
ראו לעיל פיסקה ב. ר' יהודה טוען שאם היה החוט קרוע אפילו במקום אחד ולא נשאר חוט רצוף המספיק לאריגת 3X3 אצבעות, ואפילו אם קשר את הקרע – אין החוט מיטמא בנגעים; וראו נגעים שם. ר' יהודה מחמיר בעניין הצבע ומיקל בעניין כמות החוט. |
יכול יהיו מטמאים בכל שהוא?
תלמוד לומר "בגד": מה בגד, משיארג בו שלש על שלש שתי וערב - אף כולן, משיארג בו שלש על שלש שתי וערב
אפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב, היתה פסוקות - אינה מטמאה בנגעים.
ר' יהודה אומר: אפילו פסיקא אחת, וקשרה - אינה מטמאה בנגעים.
ראו נגעים יא א. עורות של דגים ויצורי ים אינם מיטמאים בנגעים, כשם שאינם מיטמאים בטומאת שרץ, וראו לעיל שמיני פרשה ו ט-י, הצד השני של אותו לימוד. |
[ח] "עור"- יכול אף עורות שבים יהיו טמאים?
ודין הוא: טימא בשרצים וטימא בנגעים.
מה שרצים, פטר בהם עורות שבים - אף נגעים, פטר בהם עורות שבים.
[ט] קל וחומר: מה אם שרצים, שטימא בהם צבועים - פטר בהם עורות שבים,
נגעים, שלא טימא בהם צבועים - אינו דין שיפטר בהם עורות שבים?
לא! אם אמרת בשרצים, שלא טימא בהם שתי וערב - תאמר בנגעים, שטימא בהם שתי וערב?
הואיל וטימא בהם שתי וערב - לא יפטר בהם עורות שבים?
תלמוד לומר "בגד": מה בגד, הגדל בארץ - אף עור, הגדל בארץ.
או יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא?
תלמוד לומר: "בעור" - להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, אפילו חוט, אפילו משיחה
ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו לטומאה.
[י] יכול אף עור המצה ועור האיפה במשמע?
תלמוד לומר "מלאכת עור": יצאו עור המצה ועור האיפה, שלא נעשה בהם מלאכה.
ראו לעיל שמיני פרשה ו יא: עור המצה והאיפה הוא בלתי מעובד; וראו כלים יז טו; רצועת הסנדל אינה בעלת בית קיבול, אבל השוו נגעים יא יא, שמדובר ברצועת סנדל שרחבה פחות מכגריס; עורות של דופן האוהל מיטמאים בנגעים, כי שימשו למלאכה; וראו תוספתא נגעים ה א. |
[יא] אוציא את עור המצה ועור האיפה, שלא נעשה בו מלאכה
ולא אוציא עורות רצועות סנדלים, שנעשה בהם מלאכה?
תלמוד לומר "כלי" - יצאו עורות רצועות סנדלים, שאינם כלים!
[יב] או יכול שאני מוציא עורות אהלים, שאינם כלים?
תלמוד לומר "לכל אשר יעשה העור למלאכה" - לרבות עורות אהלים.
פרק יד[עריכה]
על ויקרא יג מט-נא
דיני הנגעים חלים על כל עור המשמש למלאכה, ולא רק על עורות צאן, כי המילה "בעור" חוזרת כמה פעמים. |
[א] אי מה צמר, בין בהמה דקה בנאכל - אף אין לי אלא מין בהמה דקה בנאכל
מנין מין בהמה דקה ואינו נאכל, בהמה גסה ונאכל, בהמה גסה ואינו נאכל,
עד שתהא מרבה להביא עורות של שרצים; מנין? תלמוד לומר בעור בעור ריבה.
יכול יהיו מטמאים בין צבועים בין שאינם צבועים?
תלמוד לומר "בגד ועור" - מה בגד, כולו לבן - אף עורות, כולם לבנים - דברי רבי מאיר.
ר' יהודה אומר: "או בבגד" וכתוב אחד אומר "בעור", הא כיצד?
צבועים בידי שמים - מטמאים. בידי אדם - אין מטמאים.
ראו נגעים יא ד וכן תוספתא נגעים א ג. בצרעת הבגד אין עירוב של ירוק ואדום, בניגוד לצרעת עור הבשר ולצרעת הקרחת והגבחת; אבל ירוק ואדום מצטרפים זה לזה לכגריס; וראו דעת ת"ק בתוספתא נגעים ה ד. |
[ב] והיה הנגע ירוק - יכול כל מראה ירוק? תלמוד לומר "ירקרק" - ירוק שבירוקים.
אדום - יכול כל מראה אדום? תלמוד לומר "אדמדם" - אדום שבאדומים.
"ירקרק או אדמדם" - מלמד שאין מטמאים בפתוך. יכול שאין מטמאין בפתוך, כך לא יצטרפו זה לזה?
תלמוד לומר "והיה".
לעניין הנימים ראו נגעים יא י. |
[ג] "בבגד" - ולא בנימין. "בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא" מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי אלא בגד שיש בו לעשיר ולעני
יש בו לעשיר אבל לא לעני, לעני אבל לא לעשיר, לא לעשיר ולא לעני מנין?
תלמוד לומר "נגע צרעת הוא והראה את הכהן".
שיעור צרעת הבגד הוא כשיעור הצרעת באדם – כגריס, למרות שהצבעים שונים: ירקרק ואדמדם שאינם פתוכים. |
[ד] "צרעת" - כגריס. והלא דין הוא: טימא כאן וטימא בעור הבשר,
מה עור הבשר, כגריס - אף כאן, כגריס.
[ה] או כלך לדרך זה: טימא כאן וטימא בבתים; מה בבתים, כשני גריסין - אף כאן, כשני גריסין!
[ו] נראה למי דומה: דנים דבר שהוא מטמא בשני שבועות מדבר שמטמא בשני שבועות
ואל יוכיחו בתים, שהם מיטמאים בשלושה שבועות!
או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא מיטמא בירקרק ואדמדם מדבר שהוא מיטמא בירקרק או אדמדם
ואל יוכיחו עור הבשר, שאינו מיטמא בירקרק או אדמדם! תלמוד לומר "צרעת" - כגריס.
לעניין "תחילה" השוו לעיל פרשה ב ט ופרק ח ט. לעניין "ביום" השוו לעיל פרק ב* א ופרק ט א. |
"וראה הכהן את הנגע - והסגיר את הנגע שבעת ימים" - תחלה.
[ח] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום": ביום, ולא בלילה.
בצרעת הבגד, בניגוד לצרעת עור הבשר, פישיון הוא גם נגע חדש שאינו מחובר לנגע הקודם, בתנאי שהנגע החדש הוא בגודל של כגריס. וראו נגעים יא סוף ז. |
[ט] "כי פשה" - זה פשיון הסמוך, כל שהוא. ומנין לרבות את הרחוק? תלמוד לומר "בבגד".
יכול כל שהוא? נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע, מה נגע האמור להלן, כגריס - אף כאן, כגריס.
[י] נמצאת אומר: הפשיון הסמוך כל שהוא, והרחוק כגריס, והחוזר כגריס
ראו נגעים יא יב ותוספתא ערלה ז. בגד שהוחלט יש לשרוף ואסור ליהנות ממנו ומאפרו; בגד מוסגר שלם – אסור גם הוא בהנאה, אבל אם חתך אותו לחתיכות קטנות – מותר ליהנות מהן. |
[יא] "צרעת ממארת" - תן בו מארה ולא תהנה בו. אין לי אלא מוחלט, מוסגר מנין?
תלמוד לומר "כי צרעת". אי מה מוחלט ועשאו מוכין - טמא ואסור בהנייתו, יכול אף מוסגר?
תלמוד לומר "כי צרעת"
פרק טו[עריכה]
על ויקרא יג נב-נו
המילים "בצמר או בפשתים" אינן קשורות לנשוא "ושרף" אלא למושא "הבגד או השתי או הערב". בגלל הביטוי הזה אין לטמא עם החלוק שנוגע את האמרה של החלוק – שוליו המקושטים, אפילו אם האמרה עשויה מצמר צבוע בארגמן, שהרי למרות שהצמר מיטמא - הצמר הצבוע אינו מטמא בנגעים; וראו נגעים יא י. |
[א] "ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים".
יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמה?
תלמוד לומר "היא באש תשרף" - אינה צריכה דבר אחר לישרף עמה.
[ב] אם כן למה נאמר ב"צמר או בפשתים"? להוציא את האמריות.
[ג] אוציא את האימרין של שיראים ושל זהב, שאין מינן מיטמא בנגעים
ולא אוציא את של ארגמן ושל זהורית טובה, שמינם מיטמא בנגעים?
תלמוד לומר "אשר יהיה בו הנגע" - הראוי לקבל נגע.
"העומד" הוא כינוי לנגע שנשאר אחרי ההסגרה בעינו: לא גדל ולא קטן. בגד כזה – יש לכבסו (לפחות את הנגע עצמו ועוד חלק מהבגד), ואם הוא עומד גם בסוף השבוע השני – יש לשרפו. |
[ד] "ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד... או בכל כלי עור" - זה העומד.
"וצוה הכהן וכבסו" - הצוואה בכהן, והכיבוס בכל אדם. כל אדם רשאי לכבס את הבגד
[ה] "וכבסו... הנגע" - יכול נגע לבד? תלמוד לומר "אשר בו הנגע".
אי "וכבסו אותו", יכול הבגד כולו? תלמוד לומר "אשר בו". הא כיצד? יכבס מן הבגד עמו.
[ו] "והסגירו שבעת ימים שנית" - מלמד שיום השביעי עולה לו מן המנין, בין מלפניו בין מלאחריו.
אם הנגע עמד בכביסה – יש להסגירו למשך שבוע. אם הוא השתנה במראהו מירקרק לאדמדם או ההפך, ולא פשה - לדעת ר' יהודה יש לראותו כנגע חדש ולדעת חכמים יש לדון אותו כעומד; וראו נגעים יא ד. מוסכם על שניהם שאם פשה - יש להחליט את הנגע, ושאם השתנה צבעו לצבע שאינו ירקרק או אדמדם – יש לטהר אותו. |
[ז] "וראה הכהן אחרי הכבס... והנגע לא פשה טמא" - הא אם לא הפך ולא פשה טמא.
הפך ולא פשה - איני יודע מה יעשה לו? תלמוד לומר "והסגירו שבעת ימים שנית", דברי ר' יהודה.
וחכמים אומרים: טמא אינו אלא משום עומד.
הא מה אני מקיים "והנה לא הפך הנגע את עינו ולא פשה טמא"? הפך - טמא בכל מין שהוא מטמא לו.
אם הנגע נשאר בסוף השבוע באותו צבע, אבל נעשה בהיר יותר – יש לשרוף את כל הבגד. אם הוא הפך לכהה יותר – יש לקרוע אותו ולשרוף רק את הנגע; וראו לקמן פיסקה י; וראו נגעים יא ה. |
[ח] "פחתת" - שיהיו כל מראיה שוקעים. או אינו פחתת אלא כמראה שני?
כשהוא אומר "הוא" הרי הוא כמות שהיתה, הא מה אני מקיים "פחתת"? שיהיו כל מראיה שוקעים.
הביטוי "בקרחתו או בגבחתו" מתפרש כבלשון משל, כאומר: בין שמדובר בבגד ישן ודק בין בבגד חדש ועבה; והשוו לעיל פס' מב – שם הקרחת והגבחת אינן בלשון משל. |
[ט] "בקרחתו" - אלו השחקים. "בגבחתו" אלו החדשים.
מיכן אמרו: סגוס מעיל שנראה בו נגע - ר' אליעזר בן יעקב אומר: עד שיראה בארוג ובמוכין.
מדובר במראה שני, כלומר אחרי שבוע אחד, ולא אחרי שבועיים. אם אז הנגע נשאר באותו צבע אבל הפך לכהה יותר – יש לקרעו ולשרוף את הנגע, אבל כאמור לעיל פיסקה ז אם הפך לבהיר יותר – יש לשרוף את כל הבגד; אם הנגע מגיע לסוף השבוע השני ועדיין הוא אדמדם או ירקרק – יש לשרוף את כל הבגד גם אם הפך לכהה יותר; והשוו תוספתא נגעים ה ה, שם מופיע ביטוי קשה "סוף שבוע שני למראה שני." |
[י] "ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע" - כהה למראה שני. או כהה למראה שלישי?
תלמוד לומר "הנגע". אי "הנגע", יכול במראיו? תלמוד לומר "והנה כהה",
הא כיצד? למראה שני, ולא כהה למראה שלישי.
פרק טז[עריכה]
על ויקרא יג נו-נט
[א] "וקרע", יכול יקרע בו קרע קטן, יקיים בו מצות קריעה? תלמוד לומר "אותו".
אי "אותו", יכול ישספנו ויניחנו במקומו? תלמוד לומר "מן הבגד" - ינתקנו מן הבגד.
[ב] אי "מן הבגד", יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפות?
תלמוד לומר "באש תשרפנו את אשר בו הנגע" - לימד על כל הקרעים שהם טעונים שריפה.
[ג] למדנו לכהה בסוף שבוע שני למראה שני - שהוא קורעו.
ומנין לכהה בסוף שבוע ראשון למראה שני ולא למראה שלישי - שהוא מכבסו?
תלמוד לומר "נגע": נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע,
מה נגע האמור כאן, כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי,
אף נגע האמור להלן, כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי.
ראו נגעים יא ה ותוספתא נגעים ה ו-ז: אם הבגד נקרע במקום הנגע אין אפשרות שהנגע יחזור לאותו מקום. לכן חכמים מחייבים להטליא את הבגד הקרוע. ר' נחמיה טוען ש"עוד" יכול להיות במקום אחר בבגד. |
[ד] ומנין שהוא טולה עליו מטלית? תלמוד לומר "ואם תראה עוד", ואין "עוד" אלא מקומו
מלמד שהוא טולה עליו מטלית.
[ה] ר' נחמיה אומר: אין צריך מטלית.
אם הבגד התנגע במקום אחר יכול בעליו לפרום את הטלאי ולהשתמש בו כרצונו; אבל אם הטלאי התנגע יש לשרוף את הבגד עם הטלאי. |
חזר נגע על הבגד - מציל על המטלית. חזר על המטלית - שורף את הבגד.
הטולה מן המוסגר בטהור, חזר נגע על הבגד - שורף את המטלית.
חזר על המטלית - הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים.
דרשה שניה על "עוד": נגע שנמצא במקום אחר בבגד, ואינו סמוך לראשון – נחשב פשיון אם הנגע החדש הוא כגריס לפחות. הפשיון יכול להיות גם בצבע שונה מזה של הנגע המקורי, כלומר אם הנגע אדמדם והפשיון ירקרק או ההפך – יש להחליט את הנגע, וראו דעת חכמים בנגעים יא ד. |
[ו] אין לי אלא מקומו; מנין לרבות כל הבגד? תלמוד לומר "בבגד".
יכול כל שהוא? תלמוד לומר "עוד" - מה ראשונה, כגריס - אף שניה, כגריס.
[ז] אין לי אלא במראה; שלא במראה מנין? תלמוד לומר "פורחת" - במראה ושלא במראה.
הטומאה היא בשני מצבים: נגע עומד בשני שבועות או נגע פושה בסוף השבוע הראשון או השני. וראו נגעים יא תחילת ה. |
[ח] או אינו אלא "פורחת" שלא תהיה טמאה עד שתחזור ותפשה?
כשהוא אומר "היא" - הרי היא כמות שהיתה; הא מה אני מקיים "פורחת"? במראה ושלא במראה.
השאלה היא במקרה שיש בבגד פס לבן אחד וכולו נגוע: מדוע יש להסגיר אותו, הרי אין לנגע לאן לפשות? וראו נגעים יא ז. ר' יהודה מנצל את הכפילות של מצבי הטומאה שהוזכרה לעיל, וטוען שיש טעם להסגיר את הבגד כי יתכן שהנגע יעמוד במשך שבועיים. והשוו לעיל פרק ו ז. |
[ט] קיטא שיש בה פסים פסים צבועים לבנים - פוסים מזו לזו.
שאלו את ר' אליעזר: והרי הוא פספס יחידי? אמר להם: לא שמעתי.
אמר לו ר' יהודה בן בתירה: אלמד בו? אמר לו: אם לקיים דברי חכמים - הין.
אמר לו שמא יעמד ב' שבועות, והעומד בבגדים ב' שבועות טמא.
אמר לו חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים.
הפשיון הסמוך - כל שהוא. הרחוק - כגריס.
הכיבוס הוא מאמץ להסיר את הנגע מהבגד, ואינו רק מצווה; והשוו לעיל פיסקה א. |
[י] "והבגד או השתי או הערב... אשר תכבס" - יכול יקיים בו מצות כיבוס?
תלמוד לומר "וסר מהם הנגע". אי "וסר" יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מהם" - עד שיעקר מהם מכולו.
הכיבוס הראשון מיועד, כאמור, להסיר את הנגע או להבהיר את מצבו לפני ההסגר, והשני הוא "מצוות כיבוס" לטיהור הבגד. |
[יא] "וכבס שנית וטהר" - השניה לטהרו, והראשונה - להסגיר את נגעו.
אדם המנוגע ובגד מנוגע שנכנסו לבית – מטמאים את תכולת הבית, ובית המנוגע מטמא את הנכנס לתוכו. רבי לומד זאת מהפסוקים ויקרא יד כד-כו, שכורכים יחד את סוגי הצרעת השונים; אבל סיכום דומה יש גם כאן, ובו רק נגעי הבגדים, אפילו בלי נגעי החוטים שתי וערב - כי יש להם ייחוד – שבגדים מקבלים גם טומאות אחרות כגון נגעי שרצים; וטהרת נגעי הבגדים אינה בטקס הציפורים המיוחד לצרעת הבית ולנגעי האדם. |
[יב] "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים" - מקישם לבית.
מה בית, מיטמא בביאה - אף כולם, מיטמאים בביאה.
אי מה בית, טעון צפרים - אף כולם, יטענו צפרים? תלמוד לומר "זאת".
רבי אומר: הרי הוא אומר "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית" (ויקרא יד, כה)
הקיש בגד לבית: מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה.
אין לי אלא בגד, מנין לרבות את כולם?
תלמוד לומר "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר" וכו', מקישן לבגד,
מה בגד, מטמא בביאה - אף כולם, מטמאים בביאה.
אי מה בגד, מטמא בכל הטומאות - אף כולם, מטמאים בכל הטומאות? תלמוד לומר "זאת".
תורת הנגעים חלה גם בחו"ל, למעט נגעי הבתים – ראו נגעים יב ד. אכן למעשה נראה שלא נהגו בכל דיני נגעים בבבל, ובהדרגה הפסיקו לדון בהם גם בא"י. |
[יג] "לטהרו או לטמאו" - כשם שמצוה בארץ, כך מצוה בחוץ לארץ.
"לטהרו או לטמאו" - כשם שמצוה לטהרו, כך מצוה לטמאו.
"לטהרו או לטמאו" - כהן שהוא מטהרו - מטמאו. ואם מת - רואהו כהן אחר.