ביאור:תוספתא/נגעים/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת נגעים פרק ראשון

הכהן ובקיאותו

(א)
אמר רבי יוסי: שאל יהושע בנו של רבי עקיבה את רבי עקיבה, אמר לו

ראו משנה א, א-ג. וראו ספרא נגעים פרשה ב ו. הסיפור מחזק את דימויו של ר' עקיבא כמומחה לנגעים, וראו גם חגיגה יד א.
לדברי ר' אליעזר בן יעקב ראו ספרא מצורע פרק ה.
מדברי ר' נתן עולה שאם הלכו סימני הטומאה ובא אל הכהן וטיהרו – הוא טהור מיד, בניגוד למשנה, שמסגיר אותו לשבוע נוסף.

מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה? אמר לו: ואלא מה יאמרו?
א"ל: יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה – טמא'! אמר לו: ללמד שמצטרפין זה עם זה.
אמר לו: יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא, ומצטרפין זה עם זה'!
א"ל: ללמדך, שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים.
ראב"י אומר משם רבי חנניא בן חכינאי, שאמר משום ר"ע: מנין אתה אומר
כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים, ובנתקים ולא בקרחות, באדם ולא בנגעי בגדים ולא בבתים
במראה ראשון ולא במראה שני, במראה שני ולא במראה שלישי
לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן?
ת"ל: (ויקרא יד כד-כז) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק
ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת ולהורות
א"ר נתן: לא שיהא ר"ע אומר של סיד דיהא הימנו, אלא של שאת דוהא הימנו.
שאי אפשר לפסיון שיטמא בתחלה, אבל אפשר לפסיון שיטמא בן יומו.
כיצד צד? בהרת ובה סימני טומאה, החליטו - והלכו להן סימני טומאה
ובא לו אצל הכהן ופטרו, ואחר כך נולד לו פסיון - זה הוא פסיון שהוא מטמא בן יומו.

מראות נגעים ותחולתן

(ב)
ארבע מראות שעור ובשר נטמא בהן

ראו משנה ד, א-ב. וראו ספרא נגעים פרשה ב א-ד.
לעניין הנתק והקשר לתבנית הזהב ראו ספרא נגעים פרשה ה ה.

השחין והמכוה והקרחת והגבחת מטמאין בהן.
הפסיון מטמא אע"פ שאינו מאותו מראה, אלא ממראה אחר, ובלבד שיהא מארבע מראות.
המחיה מטמא בכל מראה, אפילו לבנה בשחור ושחורה בלבן.
ושער לבן מטמא בכל מראה לבן, ואפילו במראה שיבות, שאינו אלא שער לבן מוכה
והנתקין מטמא בכל מראה, אפילו לבנים בשחור ושחורים בלבן.
ומטמאין בשיעור צהוב דק, שמראיו כתבנית הזהב.

צבעי מראות נגעי הבגד

(ג)

הבגדים והעורות מטמאין בירקרק שבירוקין ובאדמדם שבאדומים.
ואיזה הוא הירקרק שבירוקין? ר"א אומר: כשעוה וכשושנת כרמל. סומכוס אומר: ככנף טווס וכהוץ של דקל.

ואיזה הוא אדמדם שבאדומים? כזהורית יפה שבים

ראו משנה יא, ד, וכן ספרא נגעים פרק יד ב.

והפסיון שלהם כיוצא בהן, ואין בהם מראה פתיך
מראה גבוה שבהן - כמראה צל בחמה. מראה עמוק שבהן - כמראה חמה בצל.

(ד)
ר' ישמעאל אומר: מראות נגעים ששה עשר.

ראו משנה א, ד.

ר' חנניא סגן הכהנים אומר: מראות נגעים שנים עשר. ר' דוסא בן הרכינס אומר: מראות נגעים שלושים וששה.
עקביא בן מהללאל אומר: מראות נגעים שבעים ושנים.

הגבלות נוספות על הכהן ועל הדיין

(ה)
מי שנסמית אחת מעיניו אינו רשאי לדין

ראו משנה ב, ג-ד, וראו ספרי דברים רה.
במשנה מדובר על בית שאין בו חלונות, וכאן על בית שחלונותיו מוגפים. הרחבה של "בית הסתרים" גם לבתים ובגדים.
לעניין הגילוח השוו ספרא מצורע פרק ב, שם מסיקים שמגלח את כל שערו.

שנאמר (ויקרא יג יב) לכל מראה עיני, ואומר (דברים כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע
מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים "לכל מראה עיני הכהן" - אף ריבים "לכל מראה עיני הכהן".
בית האפל וחלונותיו מוגפות - מפתחין לאותן חלונות ורואין את נגעו.
סדין המקומט - מפשטין את קומטיו ורואין את נגעיו.
נראית הנגע בחדרין או בסדקין - אין נזקק לו. סילקו - הרי הוא כקמוט שנפשט, וכבית הסתרים שנתגלה.
כאורגת בעומדין לשתי, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כטווה לשמאלית.
אמר רבי: נראין דברי ר' מאיר בימין ודברי רבי יהודה בשמאל.
כשם שנראה לנגעו - כך נראה לתגלחתו
שנאמר (ויקרא יד ט) יגלח, ונאמר (שם) גבות עיניו
מה גבות עיניו - במראה ולא בבית הסתרים, אף כל שערו – שנראה, פרט לבית הסתרים.

(ו)
כל הנגעים אדם רואה - חוץ מנגעי עצמו, דברי רבי מאיר

ראו משנה ב, ה.
לעניין קדשים ומעשרות ראו תוספתא בכורות ג, כג.

וחכ"א: אף לא נגעי ביתו בגדיו וקרוביו
כל הנדרים אדם מתיר - חוץ מנדרי עצמו. רבי יהודה אומר: אף לא נדרי אשתו שלא הפר לה ביום שמעו
וחכמים אומרים: צריך שיאמר בינו לבינה? והלא נדריו הן! אלא שבינה לבין אחרים.
ורואה הוא קדשיו ומעשרותיו של עצמו, ונשאל הוא על הטהרות ועל הטומאות של עצמו.

דיון כפול אסור

(ז)

אין דנין שני דינין כאחד, ואפילו נואף ונואפת, אלא דנין את הראשון ואחר כך דנין את השני.

ואין נמנין על שני דברים כאחד. ואין שואלין ב' דינים כאחד

ראו תוספתא סנהדרין ז, ב.

אלא נמנין על הראשון ואח"כ נמנין על השני, נשאלין על הראשונה ואח"כ נשאלין על השניה

(ח)
אין משקין שתי סוטות כאחד, שלא יהא לבה גס בחברתה

ראו תוספתא סוטה א, ד.

ורבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה
אלא משום שנא' (במדבר ו טז) והקריב אותה הכהן. אחת הוא מקריב, ואין מקריב שתים

(ט)
אין שורפין שתי פרות בבת אחת. משנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה ואינו חושש.

לעניין פרה ראו פרה ד, ב. לעניין העגלה ראו ספרי דברים רו וסוטה ט, ב. לעניין עיר הנידחת ראו סנהדרין א, ה. לגבי דין אנשיה ראו לעיל הלכה ז.

ואין עורפין שתי עגלות כאחת
ורבי אליעזר אומר: אם היתה מדה מכוונת בין שתיהן - שתיהן מביאות שתי עגלות.
ואין עושין ג' עיירות הנדחות בארץ ישראל, שלא להחריב את ערי ישראל
אבל עושין אחת או שתים.
אנשי עיר הנדחת - אין דנין שנים מהם כאחד, אלא דנין את הראשון ואחר כך דנין את השני.

הכהן המטמא ומטהר

(י)
לעולם אין הכהן רשאי לטמאו, עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו

ראו משנה ג, א, וכן ספרא נגעים פרק ב א וראו גם ספרי דברים שנא.

עודהו מסגירו או פוטרו, נולד בו נגע אחר - הרי זה נזקק לו
ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר - אין נזקק לו לטומאה ולטהרה, אלא עד סוף שבוע.
הלך נגעו, אפילו לאחר שלש שנים - הרי הוא בטומאתו עד שיאמר לו כהן 'טהור'

(יא)

נאמן הכהן לומר 'נגע זה פשה, נגע זה לא פשה.'
אם בהרת קדמה את שער לבן, ואם שער לבן קדם את הבהרת.

ונאמן הוא על נגעי עצמו

נאמן המצורע לומר לכהן אם השיער הלבן קדם לבהרת או לא.
לכתחילה יש לראות את הנגע אחרי ההסגר ע"י אותו הכהן, ראו ספרא נגעים פרק ב* ד.

כהן שראהו בתחלה - נזקק לו בסוף שבוע ראשון.

(יב)

ראהו בסוף ראשון - נזקק לו בסוף שבוע שני.

נזקק לו בסוף שבוע שני - נזקק לו בסוף שבוע שלישי.

הלל עלה מבבל כדי ללמד שכהן שטעה אינו יכול לתקן את דבריו אפילו אם טיהר את הטהור וכו', וראו ספרא נגעים סוף פרק ט.

מת או שחלה - כהן אחר נזקק לו. ולא יאמר לו 'לך ושוב' אלא נזקק לו מיד.
כהן שטימא את הטהור וטיהר את הטמא, ונזקק לו בסוף שבוע
אע"פ שטימא את הטמא וטיהר את הטהור - לא עשה כלום.
לענין טומאה הוא אומר (ויקרא יג יא)"טמא הוא - וטמאו הכהן".
לענין טהרה הוא אומר (ויקרא יג יז)"טהור הוא - וטהרו הכהן".
וזה אחד מן הדברים שעליהן עלה הלל מבבל.