קטגוריה:ויקרא יד ט

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ורחץ את בשרו במים. צריך לדעת למה אמר בשרו, לפי מה שמצינו שדרשו ז"ל במה שכתוב בזב (טו יג) ורחץ בשרו למה אמר בשרו ודרשו למעט מצורע ולמעט בגדיו, ב' דרשות הללו לא יוצדקו ביתור בשרו האמור כאן. גם למה אמר במים יתירה וכאן לא יוצדק מה שדרשו בפסוק ראשון, משום כי בטהרה ראשונה היה לנו לטעות להצריכו מים חיים ממה שיש בהזאתו מים חיים ובטהרה ב' אין לנו מקום לדון בה מים חיים. ואם באת לומר שכל טהרת המצורע ענין אחד הוא, אם כן הרי כבר מיעט מים חיים אפילו בטהרה שיש בה להדיא מים חיים. ויש לומר משום שהיה מקום לבעל הדין לחלק ולומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים מהמצורע אלא לטהרה ראשונה שאין עולה בה מטומאתו כזב שנטהר לחלוטין מטומאתו אבל טהרה שנייה שעולה בה מטומאתו לחלוטין כטהרת זב עדיין אני דן במקומו שלא יגרע מהזב וצריך ביאת מים חיים, והגם שבטהרה זו אין בה הזאת מים חיים שהוא כח הקל וחומר, אף על פי כן טהרת המצורע ענין אחד הוא כולה תלמוד לומר במים פעם ב' לומר שאפילו בטהרה המעלהו מכל טומאה אין צריך ביאת מים חייב כזב, ודקדק לומר בשרו שעליו בא המשפט בזב שצריך ביאת מים חיים, וזולת זכרון בשרו כאן הייתי אומר שלא מיעט מים חיים אלא לכליו אבל בשרו עודנו נידון בקל וחומר מהזב, והגם שכליו אינם באים בקל וחומר מהזב שיצרך הכתוב למעטם וכשנבא לדון קל וחומר מהזב נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנדון גופו ולא כליו וכו', אף על פי כן עדיין יש מקום לחוש להבא לסבור ולומר כיון שמצינו שהצריך בהזאתו מים חיים, גם כליו צריכין מים חיים תלמוד לומר ורחץ בשרו במים במים, יתירה לומר שעולה במי מקוה אפילו בשרו:

ואם תאמר יאמר הכתוב ורחץ בשרו במים ולא יצרך לומר במים בפסוק אחר. משום שהייתי אומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים אלא בטהרה ב' שאין בה משפט הזאת מים חיים מה שאין כן טבילה ראשונה שמצינו שהצריך הי' הזאת מים חיים עדיין אני דן קל וחומר מזב תלמוד לומר במים. ואין להקשות על זה כי אין אנו יכולין לומר שלא בא המיעוט אלא בטהרה ב' משום שאין בה הזאת מים חיים שהרי אין אתה מצריך המיעוט למעט בה מים חיים אלא משום קל וחומר והקל וחומר אינו חל אלא אם תאמר כל טהרת המצורע אחת היא ומשפט מים חיים שאמר הכתוב במצורע בטהרה א' יסובב לדון קל וחומר אפילו על טהרה ב' ואם כן כשבא המיעוט בטהרה ב' כאלו בא גם בטהרה א' ולא הי' צריך זו אינה קושיא, שהייתי אומר כי ממה שלא מיעט הכתוב אלא בטהרה ב' ולא בטהרה א' בזה עקר לי סברא שהייתי אומר שכל טהרת המצורע אחת היא והייתי מצריך במצורע ביאת מים חיים בב' טבילות תלמוד לומר בשרו במים בטבילה ב' למעט ביאת מים חיים והניח הקל וחומר מיוחד לטבילה ראשונה דוקא, תלמוד לומר במים בטבילה ראשונה שאפילו טבילה ראשונה שיש בה הזאת מים חיים אין צריכה ביאת מים חיים. אלא עדיין יש לנו לומר שבטבילה ב' הוא שממעט בשרו אבל טבילה ראשונה לא מיעט להדיא בשרו וכמו שפירשתי אם לא היה אומר בשרו בפסוק ב', וידים מוכיחות על הדבר ממה שדקדק הכתוב לומר בשרו בטהרה ב' ולא בטהרה ראשונה הרי זה מראה באצבע כי בטהרה א' צריך ביאת מים חיים לבשרו. ומעתה באנו למה שהוצרכו לדרוש מבשרו שאמר הכתוב בזב שבא למעט בשרו של מצורע והקשינו למה הוצרך והלא כבר נתמעט מתיבת במים, מעתה אין קושיא כי צריך מיעוט זה גם כן למעט גם טבילת גופו, ומה שקבע התנא המיעוט של גופו מתיבת במים, עיקר דרשתו הוא מבשרו האמורה בזה וקבע התנא עיקר הדין במקומו והבן:

ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל, על דרך אומרם הזוהר כי אומות הכולם לישראל הם בחינת הצרעת, וישלטו בהם לצד הטעם עצמו שיסובב הצרעת. ותמצא גם כן שאמרו ז"ל שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע, דכתיב: ״ושאלה אשה״ וגו', ודבר זה היה בידם י"ב חודש וכו';

גם אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו כלשון הרע,

ולזה אמרה התורה: זאת תהיה תורת המצורע שהוא עם בני ישראל לשה"כ (שמות א', ט') שנצטרע בנגעי בני אדם הטמאים, ביום טהרתו - שיטהר לשונו ודרכיו, והובא אל הכהן - כי ה' ב"ה ברוך הוא יתכנה בשם "כהן", כאמור בספר הזהר בפסוק "והובא אל הכהן"; ואמר והובא - לצד שנתרחק, עכשיו יתקרב ובא אל הכהן ותכף ומיד "כי מי גדול וגו' אלהם קרובים אליו". ואמר והובא, פירוש, מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו ויקרא "קרוב", דכתיב: "שלום וגו' ולקרוב", ואז: "ויצא ה' ונלחם" וגו', והוא אומרו: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה - שהיא חוץ למחנה שכינתו, לחוצה לארץ מקום טמא, ששם בעונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת, שחזרו בתשובה ונטהרו, וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות - הם ב' משיחים, ונקרא "צפור" כי כן יתכנו נשמות העליונות, כידוע. ועוד מצינו שיתכנה הגואל לצפור, וזה לך ל' הזוהר בפרשת בלק: ומההוא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בעלמא וליה יתיהיב מלכותא תרגום (לא הכי מדוייק): ומאותה מערה יצא עוף גדול ועליון, שישלוט בעולם ולו תנתן המלוכה (והכוונה למשיח צדקינו) וכו'. ע"כ.

ומצינו שאמרו ז"ל ששני משיחי ישראל הם משיח בן אפרים ומשיח בן דוד; ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים, וימות, ואח"כ יתגלה משיח בן דוד, וכנגד ב' אלו, אמר: ולקח למטהר ב' צפרים חיות טהורות - כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה, כידוע ליודעי דעת,

ואומרו: ועץ ארז ושני תולעת ואזוב - רמז לזכות ג' אבות: עץ ארז - הוא אברהם, שהוא האדם הגדול בענקים; ושני תולעת - יעקב, על דרך אומרו: "אל תיראי תולעת יעקב", ואזוב - הוא יצחק, שהוא בחינת הגבורה, שצריך צירוף זכות שלשתן, ואמר: ושחט - כאן רמז להריגת משיח בן אפרים, כמאמרו יתברך: אל כלי חרס על מים חיים, פירוש, בשביל כפרת העם פדיון נפשם, וכינה אותם כלי חרס על דרך: "וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה" - שהוא כלי חרס, והכונה בזה: לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה, לצד גרעון התורה המתיחסת למים חיים, על סבת מים חיים - שאין בישראל תורה, ועל זה תשחט הצפור האחת.

גם באמצעות דבר זה ילבוש ה' בגדי נקם ע"פ לשה"כ (ישעיהו נ"ט, י"ז) - הפך מדותיו הרחמים - ויעשה כלה לגוים המריעים, וממוצא דבר אתה יודע שאסורה ועל זה תשחט הצפור האחת. וממוצא דבר אתה יודע, שאם יהיה בהם תורה - לא ימות הצדיק, ותמצא שכתב האר"י ז"ל שצריך לכוין בתפלה הקבוע להתפלל על זה הצדיק שלא ימות^[3], פירוש, כי באמצעות התפלה יתרבה זכותו, ויעמוד חי ותבוטל גזירת מות ממנו, ואמר: את הצפור החיה - שהוא משיח בן דוד, יקח אותה הקדוש ברוך הוא ויצרף עמו זכות האבות, ויצרף נקמת הצדיק שנהרג^[4], והוא אומרו: יקח אותה ואת עץ וגו', וטבל אותם בדם הצפור השחוטה, ויתגברו הרחמים מזכות האבות וממשיח הנהרג, ויתכפרו כל הדרגות הטומאות ומניעות דביקות ישראל, והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו: והזה על המטהר, פירוש, ענין כפרה, כי למען זכות האבות ולמען אשכול הנהרג הוא כופר - ויכפר על בנ"י, ואמר שבעה - כנגד שבעה הדרגות הטומאה אשר יטמאו בהם בית ישראל, כי הם שבעה כידוע; והן הנה הרמוזים בטומאת מת וטומאת נדה, דכתיב: "כטומאת הנדה" וגו', ובזה: וטהרו, ואז: ושלח את הצפור החיה - כאומרם בספר הזוהר בפרשץ בלק, וז"ל: ומההיא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בכל עלמא, וליה יתיהב מלכותא וכו'; והוא אומרו: על פני השדה - שהוא עולם הזה, שתהיה שולטת בכל העולם, ואז: וכבס המטהר - שהם ישראל, את בגדיו - הם בגדים הצואים שהיו מלובשים בנשמתו, כדרך אומרו (זכרי', ג): "הסירו הבגדים הצואים":

וגילח את כל שערו שהם בחינת צמחי החומר העכור, ורחץ במים הוא התורה בה יטהר מחשבותיו, ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה ירושלים היורדת בנויה מלמעלה, ואמר וישב מחוץ לאהלו כי לא יקרבו להזדווג לשכינה עד שישבו שבעה נקיים לחשש טומאה, וביום השביעי יהיו ראויים לקבלת הארת הקדושה, כיוצא בזה תמצא שאמר ביחזקאל שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו נמצאת אומר ב' טהרות טהרה הראשונה הרחקת הטומאה והב' היא הקרבת הקדושה:

1. ^ באומרו "וכסא *דוד עבדך*" יכוון על משיח בן יוסף (בלשון רבינו - משיח בן אפרים) שלא יהרג במלחמה על ידי ארמילוס הרשע. ומשיח בן יוסף מכונה דוד עבדך, וצריך לכוון במילים אלו כוונה זו. וכן רבינו אומר שיש לכוון זאת ב"לישעתך קווינו" (יכוון גם לצפות לישועה - שמשיח בן יוסף לא יהרג במלחמה; וכן יכוון לצפות לישועה [מרן החיד"א])
2. ^ משיח בן יוסף
3. ^ באומרו "וכסא *דוד עבדך*" יכוון על משיח בן יוסף (בלשון רבינו - משיח בן אפרים) שלא יהרג במלחמה על ידי ארמילוס הרשע. ומשיח בן יוסף מכונה דוד עבדך, וצריך לכוון במילים אלו כוונה זו. וכן רבינו אומר שיש לכוון זאת ב"לישעתך קווינו" (יכוון גם לצפות לישועה - שמשיח בן יוסף לא יהרג במלחמה; וכן יכוון לצפות לישועה [מרן החיד"א])
4. ^ משיח בן יוסף