ביאור:ספרי דברים/וזאת הברכה

ספרי דברים לפרשת וזאת הברכה

פיסקה שמב

על דברים לג א

(דברים לג א) "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה",

הדרשה מצביעה על דפוס נפוץ, שבתחילת נבואת נביא הוא מוכיח את ישראל ובסופה הנבואה היא נבואת נחמה; אבל ראו ירמיה ב א-ג, שנבואת הנחמה מופיעה סמוך לתחילת הספר, ושמא סדר הספר אינו סדר הנבואות.

לְפִי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל דְּבָרִים קָשִׁים תְּחִלָּה, (דברים לב כד-כה) "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף...
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב", (דברים ט ז-ח) "וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה'... מַמְרִים הֱיִיתֶם"
חָזַר וְאָמַר לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה",
וּמִמֶּנּוּ לָמְדוּ כָּל הַנְּבִיאִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל דְּבָרִים קָשִׁים תְּחִלָּה, וְחוֹזְרִים וְאוֹמְרִים לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים.
וְאֵין לְךָ בְּכָל הַנְּבִיאִים שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו קָשִׁים כְּהוֹשֵׁעַ;
תְּחִלַּת דְּבָרָיו אָמַר לָהֶם (הושע ט יד) "תֵּן לָהֶם ה' מַה תִּתֵּן? תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל",
וְחָזַר וְאָמַר לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים (הושע יד ז-ח) "יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן",
וְאוֹמֵר "יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן",
וְאוֹמֵר (הושע יד ה-ו) "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה, אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה".
וְכֵן יוֹאֵל אָמַר לָהֶם (יואל א ב-ד) "שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם, עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ" וְאוֹמֵר "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה",
וְחָזַר וְאָמַר לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים, (יואל ב כה) "וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה
הַיֶּלֶק הֶחָסִיל וְהַגָּזָם".
וְכֵן עָמוֹס אָמַר לָהֶם (עמוס ד א) "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן
הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה"
וְחָזַר וְאָמַר לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים (עמוס ט יג) "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר".
וְכֵן מִיכָה אָמַר לָהֶם (מיכה ג ב-ג) "שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע, גֹּזְלֵי... וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ"
וְחָזַר וְאָמַר לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים (מיכה ז יח-כ) "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ
לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם,
תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם"
וְכֵן יִרְמְיָה אָמַר לָהֶם (ירמיה ז לד) "וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה",
וְחָזַר וְאָמַר לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים (ירמיה לא יב) "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל".

יָכוֹל מִשֶּׁאוֹמְרִים לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים חוֹזְרִים וְאוֹמְרִים לָהֶם דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ירמיה נא סד) "וְאָמַרְתָּ: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל, וְלֹא תָקוּם מִן הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עָלֶיהָ.
עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ."
הֱוֵי: מִשֶּׁאוֹמְרִים לָהֶם דִּבְרֵי נִחוּמִים – אֵין אוֹמְרִים לָהֶם דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת!

"וְזֹאת הַבְּרָכָה", הֲרֵי זוֹ מוֹסִיף עַל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבֵּרְכָם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם

דורש גזירה שווה 'וזאת', ומציג את הדמיון בין ברכות יעקב לברכות משה. יתכן שדורש גם את הכפילות 'הברכה אשר בירך'.

(בראשית מט כח) "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם";
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שֶׁמִּמָּקוֹם שֶׁסִּיֵּם יַעֲקֹב אָבִינוּ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל – מִשָּׁם הִתְחִיל מֹשֶׁה לְבָרְכָם,
שֶׁנֶּאֱמַר "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ":

"וְזֹאת הַבְּרָכָה" – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה

מציג את ברכות משה מול תפילתו בתהלים, ולא מול ברכות יעקב.
וראו פסיקתא דרב כהנא לא, שם חולקים בעניין ר' אייבו וחכמים, ודורשים את תהלים. כאן מוכיחים מו' החיבור במילה 'וזאת' שהיא המאוחרת,

וְאֵיזוֹ הִיא? (תהלים צ א) "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים". וַעֲדַיִן הַדָּבָר תָּלוּי,
אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם תְּפִלָּה קוֹדֶמֶת לִבְרָכָה, אִם בְּרָכָה קוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה;
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְזֹאת הַבְּרָכָה" – הֱוֵי תְּפִלָּה קוֹדֶמֶת לִבְרָכָה, וְאֵין בְּרָכָה קוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה.

"אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה", אִילּוּ אֲחֵרִים בֵּרְכוּ אֶת יִשְׂרָאֵל – כְּדַיי הִיא בִּרְכָתָם

החשיבות היא גם בתוכן הברכה וגם בזהות המברך והמתברכים.

אֶלָּא בֵּרְכָם מֹשֶׁה! נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁכְּדַיי מֹשֶׁה שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וּכְדַיי יִשְׂרָאֵל שֶׁבֵּרְכָם מֹשֶׁה.

"אִישׁ הָאֱלֹהִים" – זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שֶׁנִּקְרְאוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים

ראו גם סדר עולם רבא פרק כ. לעניין מיכה ראו תוספתא סנהדרין יד ד, שזיהו אותו עם מיכיהו בן ימלא שבפרק כב שם.

מֹשֶׁה נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים"
אֶלְקָנָה נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים: (שמואל א ב כז) "וַיָּבֹא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל עֵלִי"
שְׁמוּאֵל נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט ו) "הִנֵּה נָא אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת"
דָּוִד נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יב כד) "בְּמִצְוַת דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים"
שְׁמַעְיָה נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב כב) "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר"
עִדּוֹא נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יג א) "וְהִנֵּה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה'"
אֵלִיָּהוּ נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב א יג) "אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי"
אֱלִישָׁע נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ד ט) "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא"
מִיכָה נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כ כח) "וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל"
אָמוֹץ אביו של ישעיה נִקְרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה ז) "וְאִישׁ אֱלֹהִים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ אַל יָבֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל".

"לִפְנֵי מוֹתוֹ", וְכִי עָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ הָיָה מֹשֶׁה מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל?

פירוש פשט פשוט.

אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לִפְנֵי מוֹתוֹ"? – סָמוּךְ לְמוֹתוֹ!
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (מלאכי ג כג) "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'"
וְכִי עָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁלְּאַחַר בִּיאָה אֵלִיָּהוּ מִתְנַבֵּא לָהֶם?
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'"? – סָמוּךְ לַבִּיאָה!

פיסקה שמג

על דברים לג ב

(דברים לג ב) "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר",

למרות שהמטרה של משה היתה לברך את ישראל, הוא פתח וסיים בשבחו של הקב"ה, וכמוהו עשו גם דוד ושלמה ומנסחי תפילת העמידה (המצוטטת כאן בנוסח א"י).

מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכְּשֶׁפָּתַח מֹשֶׁה – לֹא פָּתַח בְּצָרְכָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, עַד שֶׁפָּתַח בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם.
מָשָׁל לְלוֹטָיָיר לנואם מליץ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל הַבִּימָה, וְנִשְׂכַּר לְאֶחָד לְדַבֵּר עַל יָדָיו,
וְלֹא פָּתַח בְּצָרְכֵי אוֹתוֹ הָאִישׁ תְּחִלָּה, עַד שֶׁפָּתַח בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ:
אַשְׁרֵי עוֹלָם מִמַּלְכּוֹ, אַשְׁרֵי עוֹלָם מִדַּיָּנוֹ; עָלֵינוּ זָרְחָה חַמָּה, עָלֵינוּ זָרְחָה לְבָנָה; וְהָיוּ אֲחֵרִים מְקַלְּסִים עִמּוֹ.
וְאַחַר כֵּן פָּתַח בְּצָרְכּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ – וְחָזַר וְחָתַם בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.
אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא פָּתַח בְּצָרְכֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁפָּתַח בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא", וְאַחַר כָּךְ פָּתַח בְּצָרְכָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ",
חָזַר וְחָתַם בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם: "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן".
וְאַף דָּוִד הַמֶּלֶךְ פָּתַח בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמט א): "הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ",
וְאַחַר כָּךְ פָּתַח בְּשִׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (תהלים קמט ד): "כִּי רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ",
וְחָזַר וְחָתַם בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם (תהלים קנ א): "הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ".
וְאַף שְׁלֹמֹה בְּנוֹ פָּתַח בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם תְּחִלָּה (דברי הימים ב ו יד): "אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד",
וְאַחַר כָּךְ פָּתַח בְּצָרְכָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (דברי הימים ב ו כח): "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ",
וְחָזַר וְחָתַם בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם (דברי הימים ב ו מא): "קוּמָה ה' אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ".
וְאַף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁתִּקְּנוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִים בְּכָל יוֹם,
לֹא פָּתְחוּ בְּצָרְכָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁפָּתְחוּ בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם:
"הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא"... קָדוֹשׁ אַתָּה וְנוֹרָא שְׁמֶךָ ברכת קדושה בנוסח א"י... וְאַחַר כָּךְ "מַתִּיר אֲסוּרִים" וְאַחַר כָּךְ "רוֹפֵא חוֹלִים",
וְאַחַר כָּךְ "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ".

"וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא", כְּשֶׁנִּגְלָה הַמָּקוֹם לִיתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל,

לעניין ההתגלות מארבע רוחות העולם ראו לעיל שיד.

לֹא מֵרוּחַ אַחַת נִגְלָה אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת; שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן",
וְאֵיזוֹ הִיא רוּחַ רְבִיעִית? (חבקוק ג ג) "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא".

דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל,

הלשון העברית אינה מיוחדת כבדרשות אחרות, אלא היא אחת מארבע לשונות התרבות של חז"ל; וראו גם בדרשה הבאה, שגם התורה עצמה מיועדת לכל באי העולם, ובהם לרומאים ולערבים (בני עשו ובני ישמעאל).
ניתן למיין את הדרשות השונות על מתן התורה לדרשות אוניברסליסטיות, הטוענות שבבסיסה מיועדת התורה לכל האומות השונות – ולדרשות פרטיקולריסטיות, המצביעות על הייחוד של ישראל ומציגות את התורה כמיועדת במהותה דווקא לישראל.

לֹא בְּלָשׁוֹן אֶחָד אָמַר לָהֶם, אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת;
שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא" – זֶה לְשׁוֹן עִבְרִי; "וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ" – זֶה לְשׁוֹן רוֹמִי;
"הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" – זֶה לְשׁוֹן עֲרָבִי; "וְאָתָה בארמית: בא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ" – זֶה לְשׁוֹן אֲרַמִּי.

דָּבָר אַחֵר: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא",

ראו מכילתא בחדש ה, על 'אנוכי ה' אלהיך': התורה מיועדת בבסיסה לכל האומות, אבל הגויים סירבו לקבל אותה ולכן אינם יכולים לבוא בטענות ובדרישות הנובעות ממנה.

כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא נִגְלָה אֶלָּא עַל כָּל הָאֻמּוֹת.
תְּחִלָּה הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עֵשָׂו, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כָּתוּב בָּהּ?
אָמַר לָהֶם (שמות כ יג): "לֹא תִרְצָח". אָמְרוּ: כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים וַאֲבִיהֶם – רוֹצֵחַ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז כב): "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", (בראשית כז מ): "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה"!
הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כָּתוּב בָּהּ?
אָמַר לָהֶם (שמות כ יג): "לֹא תִנְאָף". אָמְרוּ לוֹ: כָּל עַצְמָהּ שֶׁל עֶרְוָה – לָהֶם הִיא,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יט לו): "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן"!
הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מַה כָּתוּב בָּהּ?
אָמַר לָהֶם (שמות כ יג): "לֹא תִגְנֹב". אָמְרוּ לוֹ: כָּל עַצְמָם אֲבִיהֶם – לִסְטִים הָיָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טז יב): "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם".
וְכֵן לְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה, שָׁאַל לָהֶם אִם מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח ד): "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ".
יָכוֹל שָׁמְעוּ וְקִבְּלוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר (מיכה ה יד): "וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ".

לֹא דַּיָּם שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ – לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בָּהֶם עַד שֶׁפְּרָקוּם.

הגויים אינם שומרים אפילו את שבע מצוות בני נח, קל וחומר שאינם יכולים לשמור את כל התורה. וראו מכילתא בחדש ה.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ – נְתָנָם לְיִשְׂרָאֵל.
מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁשִּׁילַּח אֶת חֲמוֹרוֹ וְכַלְבּוֹ לַגֹּרֶן, וְהִטְעִינוֹ לַחֲמוֹר לֶתֶךְ 15 סאים וְלַכֶּלֶב שָׁלֹשׁ סְאִים.
הָיָה הַחֲמוֹר מְהַלֵּךְ וְהַכֶּלֶב מַלְחִית מתקשה ללכת ומתנשם; פָּרַק מִמֶּנּוּ סְאָה וּנְתָנוֹ עַל הַחֲמוֹר, וְכֵן שֵׁינִי וְכֵן שְׁלִישִי.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה בְּפֵירוּשֶׁיהָ וּבְדִקְדּוּקֶיהָ,
אַף אוֹתָם שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁלֹּא יָכְלוּ בְּנֵי נֹחַ לַעֲמֹד בָּהֶם וּפְרָקוּם – בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּם,
לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ".

דָּבָר אַחֵר: "וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ", כְּשֶׁעוֹמֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיפָּרַע מִשֵּׂעִיר,

לעניין הרעש ראו לקמן, הדרשה על 'מסיני בא'.

עָתִיד לְהַרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִרְעִישׁ בְּמַתַּן תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה ד): "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם
אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם שְׁחָקִים יִזְּלוּ מָיִם".
וְאוֹמֵר (בראשית כה כו): "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב".

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן נִכְנֶסֶת בֵּינֵיכֶם.

הדרשן טוען שנפילת שעיר תהיה סמוכה להצלחת ישראל ולגאולתם שתגיע בעקבותיה.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִיתֵּן מַתָּנָה לְאֶחָד מִבָּנָיו, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֶחָיו וּמִפְּנֵי אוֹהֲבָיו וּמִפְּנֵי קְרוֹבָיו.

הצלחת יעקב שכל בניו יוולדו תמימים מקבילה לבן שהתיפה וכך קיבל את המתנה. והשוו לעיל לא.

מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַבֵּן? עָמַד וּפִרְכֵּס אֶת עַצְמוֹ וְסִפֵּר אֶת שְׂעָרוֹ; אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לְךָ אֲנִי נוֹתֵן מַתָּנָה!
כָּךְ כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם – יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסוֹלֶת: יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, חָזְרוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים.
וּכְשֶׁבָּא יִצְחָק – יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסוֹלֶת: עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם, חָזְרוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים.
וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב – לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסוֹלֶת, אֶלָּא נוֹלְדוּ כָּל בָּנָיו תְּמִימִים,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה כז): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְךָ אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַתּוֹרָה! לְכָךְ נֶאֱמַר "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ".

דָּבָר אַחֵר: "מִסִּינַי בָּא". כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן אֶת הַתּוֹרָה – הִרְעִישׁ כָּל הָעוֹלָם עַל יוֹשְׁבָיו,

ראו מקבילות במכילתא עמלק ב א, ושם בחדש ה.

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט ג): "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם", וְאוֹמֵר: "קוֹל ה' בַּכֹּחַ".
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַבְּצוּ כָּל הָאֻמּוֹת אֵצֶל בִּלְעָם. אָמְרוּ לוֹ: כִּמְדֻמִּים אָנוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בַּמַּיִם?
אָמַר לָהֶם (בראשית ט טו): "לֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל".
אָמְרוּ לוֹ: מַה הַקּוֹל הַזֶּה? אָמַר לָהֶם (תהלים כט יא): "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן", וְאֵין עֹז אֶלָּא תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב טז): "עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה". אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, (תהלים כט יא) "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

"הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן", אַרְבַּע הוֹפָעוֹת הֵם: רִאשׁוֹנָה בְּמִצְרַיִם,

ארבע אירועים שיש בהן התגלויות של הקב"ה. נראה שלדעת הדרשן במצרים היתה רק התגלות אחת, כנראה במכת בכורות, ולא בים סוף.

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ ב): "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף, יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה".
שְׁנִיָּה בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"; שְׁלִישִׁית לִימוֹת גּוֹג וּמָגוֹג,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד א): "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ".
רְבִיעִית לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ ב): "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ".

"וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ", שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם.

ההתגלות בהר סיני לא היתה מלאה ומוחלטת.

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וּכְשֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּחֻפָּתוֹ – מַרְאֶה הוּא אֶת גְּנָזָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא "וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ", וְלֹא כָּל רִבְבוֹת קֹדֶשׁ.

דָּבָר אַחֵר: "וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ", מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ פְּלָטִיָּא שֶׁלּוֹ,
יֵשׁ בָּהּ בְּנֵי אָדָם נָאִים מִמֶּנּוּ, בְּנֵי אָדָם מְשֻׁבָּחִים מִמֶּנּוּ, בְּנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים מִמֶּנּוּ.

אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא "וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ", אוֹת הוּא בְּתוֹךְ רִבְבוֹת קֹדֶשׁ.

לדרשה על שיר השירים ראו דברי ר' עקיבא במכילתא שירה ג, – דרשה העוסקת במרטירולוגיה יהודית, שבה הקשר בין ישראל לקב"ה ניכר בנכונותם למות על קידוש שמו בהווה, וכך הם רוכשים בלעדיות עליו בעתיד. דורש 'עלמות' – על מוות.

וּכְשֶׁנִּגְלָה עַל הַיָּם – מִיָּד הִכִּירוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ".
כָּךְ הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹאֲלִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמְרִים לָהֶם (שיר השירים ה ט): "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד",
שֶׁכָּךְ אַתֶּם מוּמָתִים עָלָיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א ג): "עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ",
וְאוֹמֵר (תהלים מד כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם"; כּוּלְּכֶם נָאִים, כּוּלְּכֶם גִּבּוֹרִים, בּוֹאוּ וְנִתְעָרְבָה יַחַד!
וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: נֹאמַר לָכֶם מִקְצָת שִׁבְחוֹ – וְאַתֶּם מַכִּירִים אוֹתוֹ:
(שיר השירים ה י-טז) "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם... רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז... עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם...
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם... יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב... שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ... חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים".
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם נְאוּתוֹ וְשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אָמְרוּ לָהֶם: נָבֹא עִמָּכֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ו א): "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ".
מַה יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם? אֵין לָהֶם חֵלֶק בּוֹ, (שיר השירים ו ג): "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים".

"מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ", כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

הדיבור של כל אחת מעשר הדיברות נראה כאש הנמסרת מהקב"ה לישראל, ועוברת בכל המחנה, העומד מול הקב"ה כאדם מול חברו. לעניין הדימוי לאש ראו בדרשה הבאה ובמכילתא בחדש ט. לעניין מעבר הדיבור במחנה ישראל ראו לעיל שיג.

הָיָה יוֹצֵא דֶּרֶךְ יְמִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹאל יִשְׂרָאֵל,
וְעוֹקֵב אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל,
וְחוֹזֵר וּבָא דֶּרֶךְ יְמִינָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ בִּימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ בַּלּוּחַ; וְהָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט ז): "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ".

"מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ", מַגִּיד שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה מְשׁוּלִים בָּאֵשׁ.

התורה ודבר הקב"ה דומים לאש מכמה וכמה בחינות, וראו גם בדרשה הקודמת.

מָה אֵשׁ, נִתְּנָה מִן הַשָּׁמַיִם – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה נִתְּנוּ מִן הַשָּׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יט): "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".
מָה אֵשׁ, חַיִּים לָעוֹלָם – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה חַיִּים לָעוֹלָם.
מָה אֵשׁ, קָרוֹב לָהּ אָדָם – נִכְוֶה, רָחוֹק מִמֶּנָּה – צוֹנֵן,
כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם עָמֵל בָּהֶם – חַיִּים הֵם לוֹ. פֵּרַשׁ מֵהֶם – מְמִיתִים אוֹתוֹ.
מָה אֵשׁ, מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה, מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.
מָה אֵשׁ, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עוֹשֶׂה גּוּפוֹ רֹשֶׁם – כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם עוֹשֶׂה גּוּפוֹ רֹשֶׁם.
מָה אֵשׁ, עֲמֵלִים בָּהּ נִיכָּרִים בֵּין הַבְּרִיּוֹת – כָּךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִיכָּרִים בְּהִלּוּכָם וּבְדִבּוּרָם וּבַעֲטִיפָתָם בַּשּׁוּק.

"אֵשׁ דָּת לָמוֹ", אִלּוּלֵא דָּת שֶׁנִּתְּנָה עִמָּהּ – אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהּ!

פיסקה שמד

על דברים לג ג

(דברים לג ג) "אַף חֹבֵב עַמִּים", מְלַמֵּד שֶׁחִבֵּב הַמָּקוֹם אֶת יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁלֹּא חִבֵּב כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת.

שלוש דרשות על הפסוק. בחלק ניכר ממנו הן דומות זו לזו.
'חובב עמים' – נדרש דווקא על ישראל, שאותם מחבב הקב"ה יותר משאר העמים, וראו לעיל פיסקה צז.
מנהיגי ישראל, כמו משה ודוד, מסכנים עבור ישראל את חייהם.
למרות שישראל סובלים ממכות ע"י הגויים הם מקבלים עליהם את התורה.

"כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ", אֵלּוּ פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹתְנִים אֶת נַפְשָׁם עַל יִשְׂרָאֵל.
בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר (שמות לב לב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".
בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כא יז): "הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם".
"וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", אַף עַל פִּי שֶׁאֲנוּסִים, אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקִים, אַף עַל פִּי שֶׁבְּזוּזִים.
"יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ", מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם וְאוֹמְרִים (שמות כד ז): "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

דָּבָר אַחֵר: "אַף חֹבֵב עַמִּים", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא חָלַק לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבָּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם,

כְּדֶרֶךְ שֶׁחָלַק לְיִשְׂרָאֵל.

הדרשה השניה מדגישה את היחסים המיוחדים של ישראל עם הקב"ה, שאהבתו מכפרת אפילו מעבר לשורת הדין: כאן נוסף הסיפור על אישור התורה ע"י מלכות רומי חוץ מההעדפה בעניין הגזל, וראו ב"ק ד ג: בחוק הרומי אין כלל פיצוי לבעל השור הנפגע, אבל ספק אם הצליחו חז"ל לגבות פיצוי כששור של ישראל נפגע, וראו בתלמודים שם. בירושלמי העירו בעקבות הסיפור 'באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם'.
כאן (וברמז בירושלמי הנ"ל) מורחבת ההלכה הבעייתית לגזל הגוי בכלל, ונאמר שהוא מותר מן התורה, כאות להעדפת ישראל ע"י הקב"ה.
לעניין 'כל קדושיו' הדרשה הזאת מתארת סבל אישי של המנהיגים – כאן יחזקאל – עבור ישראל.
בעניין 'והם תוכו' אין מדובר על מכות שסובלים ישראל אלא על חטאיהם שבעבורם מגיע להם לסבול, אבל אינם נענשים כי קבלו את התורה.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: "גְּזֵלוֹ שֶׁל נָכְרִי מֻתָּר, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אָסוּר".
וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת שְׁנֵי סַרְדִּיטָאוֹת וְאָמְרָה לָהֶם: לְכוּ וַעֲשׂוּ עַצְמְכֶם יְהוּדִים, וּרְאוּ תּוֹרָתָם מַה טִּיבָהּ!
הָלְכוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְאוּשָׁא, וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא, וְשָׁנוּ אֶת הַמִּשְׁנָה, מִדְרַשׁ הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם אָמְרוּ לָהֶם: כָּל הַתּוֹרָה נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת,
חוּץ מִדָּבָר אֶחָד זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: "גְּזֵלוֹ שֶׁל גּוֹי מֻתָּר, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אָסוּר".
וְדָבָר זֶה אֵין אָנוּ מוֹדִיעִים לַמַּלְכוּת.
"כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ", אֵלּוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְמַשְׁכְּנִים עַל יִשְׂרָאֵל.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בִּיחֶזְקֵאל (יחזקאל ד ד-ו): "וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי...
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֺנָם לְמִסְפַּר יָמִים... וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי".
"וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מַכְעִיסִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹטְאִים.
"יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ", מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָתֶךָ (שמות כד ז): "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

דָּבָר אַחֵר: "אַף חֹבֵב עַמִּים" מְלַמֵּד שֶׁחִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁלֹּא חִבֵּב כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת.

הדרשה השלישית על הפסוק אינה עוסקת כלל בעמים אחרים, אלא רק ביחסי ישראל עם הקב"ה.
בעניין 'כל קדושיו' מדובר כאן על נפשות המנהיגים לאחר מותם, הצרורות בצרור החיים.
בעניין 'והם תוכו' מזכירה הדרשה את המאמץ ואת הסבל שקבלו ישראל על עצמם בזמן מתן תורה, וראו גם לעיל שיג, וכן מכילתא בחדש ט, על 'ויעמדו מרחוק', וכן תוספתא ערכין א ד.

"כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ" – אֵלּוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בָּאוֹצָר.
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ".
"וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", וַאֲפִלּוּ הֵם נִרְתָּעִים לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְחוֹזְרִים שְׁנֵים עָשָׂר מִיל.
"יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ", מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם: (שמות כד ז) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

פיסקה שמה

על דברים לג ד

(דברים לג ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה", צִוּוּי זֶה – אֵינוֹ אֶלָּא לָנוּ, אֵינוֹ אֶלָּא בַּעֲבוּרֵנוּ

כשם שבית המקדש נבנה עבור הארון, המייצג את "ה' אלוהי ישראל" – כך התורה נוצרה בעבורנו. דורש "לנו", "לשם ה'".

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים א ח כ) "וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". בַּיִת זֶה לָמָּה? לָאָרוֹן
וְאוֹמֵר (מלכים א ח כא) "וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן".
הֱוֵי: צִוּוּי זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לָנוּ, אֵינוֹ אֶלָּא בַּעֲבוּרֵנוּ.

דָּבָר אַחֵר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה", וְכִי מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ אָנוּ אוֹחֲזִים אֶת הַתּוֹרָה? וַהֲלֹא אֲבוֹתֵינוּ זָכוּ בָּהּ,

מימי האבות ('קהילת יעקב') ניתנה התורה למיוחסים ולבני מלכים; ובימי משה ניתנה לכל הציבור, ואף לחוטבי העצים ולשואבי המים.

שֶׁנֶּאֱמַר "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"! – שׁוֹמֵעַ אֲנִי יְרֻשָּׁה לִבְנֵי מְלָכִים.
יְרֻשָּׁה לִבְנֵי קְטַנִּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כט ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם".

דָּבָר אַחֵר: "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", אַל תְּהִי קוֹרֵא מוֹרָשָׁה אֶלָּא מְאֹרָשָׂה

התורה מאורסת לישראל ולכן אסור לגויים ללמוד אותה, כשם שאסור לבעול נערה מאורסה או אשת איש, וראו סנהדרין נט א.
והשוו לסיפור בפסקה הקודמת, ששני הסרדיוטות למדו את התורה.
וראו פסחים מט ב, שהיו שטענו שהתורה מאורסת לתלמידי חכמים דווקא ולא לעמי הארץ.

מְלַמֵּד שֶׁהַתּוֹרָה מְאֹרָשָׂה הִיא לְיִשְׂרָאֵל, וְאֵשֶׁת אִישׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ו כז-כט) "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה
אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה – כֵּן הַבָּא עַל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ."

דָּבָר אַחֵר: אַל תְּהִי קוֹרֵא מְאֹרָשָׂה אֶלָּא מוֹרָשָׁה; מְלַמֵּד שֶׁהַתּוֹרָה מוֹרָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל

חוזר לקריאה הרגילה – 'מורשה', שהתורה מיועדת לישראל כתרבות לאומית, ולכן גם בגיל מבוגר ניתן לחזור אליה וללמדה.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְבֶן מְלָכִים שֶׁנִּשְׁבָּה כְּשֶׁהוּא קָטָן לִמְדִינַת הַיָּם
אִם מְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר, אֲפִילּוּ לְאַחַר מֵאָה שָׁנָה – אֵינוֹ בּוֹשׁ לַחֲזֹר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר 'לִירֻשָּׁתִי אֲנִי חוֹזֵר!'
כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפֵּרֵשׁ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְהָלַךְ לוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים
אִם מְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר, אֲפִילּוּ לְאַחַר מֵאָה שָׁנָה – אֵינוֹ בּוֹשׁ לַחֲזֹר
מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר 'לִירֻשָּׁתִי אֲנִי חוֹזֵר'. לְכָךְ נֶאֱמַר "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"

פיסקה שמו

על דברים לג ה

(דברים לג ה) "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ",

דורש 'יחד שבטי ישראל' – 'בישורון מלך'. כשראשי העם יחדיו – בישורון מלך.

כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל שָׁוִים בְּעֵצָה אַחַת מִלְּמַטָּה – שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מִשְׁתַּבֵּחַ מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ".
אֵימָתַי? "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם", וְאֵין אֲסִיפָה אֶלָּא רָאשֵׁי עָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה ד) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם".

דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁהַנָּשִׂיא מוֹשִׁיב זְקֵנִים בִּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה – שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מִשְׁתַּבֵּחַ מִלְּמַעְלָה

המעמד החגיגי של מינוי דיינים הוא שמשבח את שם ה', ואין צורך בהנהגה הפוליטית לשם כך.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ". אֵימָתַי? "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם"
וְאֵין אֲסִיפָה אֶלָּא זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל".

"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִם אֲגֻדָּה אַחַת, וְלֹא כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִם אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת,

חוזר למסר של תחילת הפיסקה: האגודה ושיתוף הפעולה בארץ ובהנהגת הציבור מקדשים שם שמים.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ט ו) "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי סְפִינוֹת, וּקְשָׁרָם בְּהוֹגְנִים וּבְעַשְׁתּוֹת בעוגנים ובמתכות

בתחילת הדרשה המשל מלמד שחשוב שהספינות קשורות זו לזו, כלומר הנהגת העם מאוחדת ויכולה לקיים את ארמון המלוכה (הפלטרין).
בהמשך דבריו מתמקד רשב"י בעצם הרעיון של תלות הארמון בתשתית הארצית ('שעושים רצונו של מקום'), ואינו מרחיב בעניין האחדות המדינית – הוא חוזר אליו רק בסוף הפיסקה.
האם יתכן שרשב"י מזהה את אחדות העם עם עשיית רצונו של מקום? – ראו ספרי במדבר מב, דברי בנו של אלעזר הקפר על השלום.

וְהֶעֱמִידָן בְּלֵב הַיָּם וּבָנָה עֲלֵיהֶם פַּלְטֵרִין;
כָּל זְמַן שֶׁהַסְּפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ – פַּלְטֵרִין קַיָּמִים; פֵּרְשׁוּ סְפִינוֹת – אֵין פַּלְטֵרִין קַיָּמִים.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – בּוֹנֶה עֲלִיּוֹתָיו בַּשָּׁמַיִם;
וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ – כִּבְיָכוֹל "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות טו ב) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ": כְּשֶׁאֲנִי מוֹדֶה לוֹ – הוּא נָאֶה,

השוו מכילתא שירה ג, שדרשו כך על סוף הפסוק: 'אלהי אבי וארוממנהו'.

וּכְשֶׁאֵין אֲנִי מוֹדֶה לוֹ – כִּבְיָכוֹל בִּשְׁמוֹ הוּא נָאֶה. לשון סגי נהור: אינו נאה
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (דברים לב ג) "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא": כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵא בִּשְׁמוֹ – הוּא גָּדוֹל; וְאִם לָאו – כִּבְיָכוֹל וְכוּ'.
הַיּוֹצֵא בּוֹ (ישעיה מג יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל": כְּשֶׁאַתֶּם עֵדַי – אֲנִי אֵל,
וּכְשֶׁאֵין אַתֶּם עֵדַי – כִּבְיָכוֹל אֵינִי אֵל.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ (תהלים קכג א) "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם":
אִלְמָלֵא אֲנִי – כִּבְיָכוֹל לֹא הָיִיתָ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם!

וְאַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִם אֲגֻדָּה אַחַת, וְלֹא כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִם אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת!

פיסקה שמז

על דברים לג ו

(דברים לג ו) "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל – יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת", וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה?

הקב"ה סלח לראובן בזכות תפילתו של שאר העם. מכאן נראה שאלמלא היה סולח לראובן היה השבט נדחה ומיטתו של יעקב לא היתה שלמה, בניגוד לאמור לעיל פיסקה שמג, ולעיל לא.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּא אֵצֶל בָּנָיו לִפְרָקִים. כְּשֶׁהוּא נִפְטָר מִבָּנָיו, הָיוּ בָּנָיו וּקְרוֹבָיו מְלַוִּים אוֹתוֹ.
אָמַר לָהֶם: בָּנַי, שֶׁמָּא צֹרֶךְ יֵשׁ לָכֶם לוֹמַר? שֶׁמָּא דָּבָר יֵשׁ לָכֶם? אִמְרוּ לִי!
אָמְרוּ לוֹ: אַבָּה, אֵין לָנוּ צֹרֶךְ, וְאֵין לָנוּ דָּבָר – אֶלָּא שֶׁתִּתְרַצֶּה לְאָחִינוּ הַגָּדוֹל.
כָּךְ: אִילְמָלֵא שְׁבָטִים – לֹא נִתְרַצָּה הַמָּקוֹם לִרְאוּבֵן.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל... יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת".

"יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת", וַהֲלֹא מֵת הוּא! אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאַל יָמֹת"? – לָעוֹלָם הַבָּא.

עוסק בראובן בן יעקב ולא בשבט ראובן.

דָּבָר אַחֵר: "יְחִי רְאוּבֵן" – בְּמַעֲשֵׂה יוֹסֵף, "וְאַל יָמֹת" – בְּמַעֲשֵׂה בִּלְהָה.

אין מחליפין – לא מקזזים עבירות מול מצוות חוץ משתי הדוגמאות של ראובן ודוד: בזכות דרך הפעולה של ראובן במעשה יוסף נמחל לו על מעשה בלהה, בזכות התשובה של דוד במעשה אביגיל (ההר, ראו שמואל א כה כ) נמחל לו על מעשה בת שבע (צלע). ובזכות בניית המילוא נמחל על פרץ דוד – יתכן ששוב הכוונה למעשה בת שבע.

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין מַחְלִיפִין, לֹא זְכוּת בְּחוֹבָה וְלֹא חוֹבָה בִּזְכוּת,
חוּץ מִשֶּׁל רְאוּבֵן וּמִשֶּׁל דָּוִד; שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב טז יג) "וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע", אַף עַל פִּי כֵן "הָהָר לְעֻמָּתוֹ".
(מלכים א יא כז) "שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא", אַף עַל פִּי כֵן "סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו".

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֵין מַחְלִיפִים, לֹא זְכוּת בְּחוֹבָה וְלֹא חוֹבָה בִּזְכוּת

לעניין ראובן ראו לעיל לא. לעקרון של דרכי השכר והעונש ראו לעיל שז.

אֶלָּא נוֹתְנִים שָׂכָר עַל הַמִּצְוֹת וְעוֹנְשִׁים עַל הָעֲבֵרוֹת.
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת"? שֶׁעָשָׂה רְאוּבֵן תְּשׁוּבָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֻצָּל הָיָה רְאוּבֵן מֵאוֹתוֹ הַחֵטְא, וְלֹא נִזְקַק לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה.

לדעת רשב"ג לא עשה ראובן עבירה במעשה בלהה אלא נאבק על כבודה של לאה אמו לאחר מות רחל, וראו בראשית רבה צח ד.

אֶפְשָׁר מִי שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ שְׁבָטִים בְּהַר עֵיבָל,
וְאוֹמֵר (דברים כז כ) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו" – נִזְקַק לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה?
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית מט ד) "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ"? – שֶׁתָּבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ.
"וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיָּמָיו מִסְפָּר; אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת".

דָּבָר אַחֵר: "וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" – גִּבּוֹרִים בְּכֹחַ, גִּבּוֹרִים בַּתּוֹרָה.

אנשי ראובן היו גבורים במלחמה, שנלחמו עם שאר השבטים בימי יהושע. הפסוק מישעיה מוכיח ש'מתים' הם גבורים במלחמה, הפסוק מתהלים ניתן להתפרש בשני סוגי הגבורה, והפסוק מדברי הימים מוכיח שהיו גבורים בתורה, שעמד מראובן בארה, אביו של הנביא הושע – או, כדברי מדרש תנאים כאן, שמדובר בדרשת שם "בארה של תורה"

גִּבּוֹרִים בְּכֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג כה) "מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה".
גִּבּוֹרִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג כ) "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ".
וְאוֹמֵר (דברי הימים א ה ו) "בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי".

פיסקה שמח

על דברים לג ז

(דברים לג ז) "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת – וְזֹאת לִיהוּדָה", וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה?

המשותף לראובן וליהודה הוא היות שניהם בעלי תשובה. שניהם לא כיחדו מיעקב אביהם את חטאיהם ואת תשובתם. הדרשה מעדיפה מבין שניהם את יהודה, שהודה וחזר בתשובה ראשון.

לְפִי שֶׁעָשָׂה יְהוּדָה מַה שֶּׁעָשָׂה, וְעָמַד וְאָמַר (בראשית לח כו) "צָדְקָה מִמֶּנִּי".
כֵּיוָן שֶׁרָאָה רְאוּבֵן שֶׁהוֹדָה יְהוּדָה – עָמַד אַף הוּא וְהוֹדָה עַל מַעֲשָׂיו.
הֱוֵי אוֹמֵר: יְהוּדָה גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה.
עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (איוב טו יח-יט): "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם,
לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ, וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם".

"שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה", מְלַמֵּד שֶׁנִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל יְהוּדָה.

וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל יְהוּדָה שָׁרוּי בְּצַעַר וּמִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ – אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ מִתּוֹכָהּ.

כשיהיה בצער בגלל צרה – תעלה אותו מצרתו. דורש 'שמע... קול יהודה... ועזר מצריו תהיה'.

"וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ", שֶׁיִּקָּבֵר עִם אָבוֹת בָּאָרֶץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וְכִי עַצְמוֹת יוֹסֵף בִּלְבַד הֶעֱלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם?

ת"ק טען שיהודה נקבר בא"י, בניגוד לשאר השבטים. ר' יהודה טוען שכל השבטים נקברו בא"י, וראו מכילתא, ויהי, פתיחתא. המיוחד ביהודה הוא שהוא נקבר במערת המכפלה.

וַהֲלֹא כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט הֶעֱלָה עַצְמוֹת שִׁבְטוֹ מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג יט): "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".
שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "אִתְּכֶם", מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אִתְּכֶם"? שֶׁכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט הֶעֱלָה עַצְמוֹת שִׁבְטוֹ מִמִּצְרַיִם!
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ"? שֶׁנִּקְבַּר עִם אָבוֹת בִּקְבוּרָתָם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (בראשית נ ה): "בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" –

ר' מאיר חוזר לעמדת ת"ק, שיהודה נקבר בא"י אבל לא במערת המכפלה.

אֲנִי נִקְבָּר בָּהּ, וְאֵין אַחֵר נִקְבָּר בָּהּ! וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ"? שֶׁנִּקְבַּר עִם אָבוֹת בָּאָרֶץ.

"יָדָיו רָב לוֹ" – בְּשָׁעָה שֶׁהָרַג אֶת עֵשָׂו; "וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" – בַּעֲמִידָתוֹ לִפְנֵי יוֹסֵף.

יהודה התבלט בהריגת עשו, לפי חלק מהדרשות – וזכה לעזרת הקב"ה בעמידתו לפני יוסף. עד כאן הניחה הדרשה שהנושא הוא יהודה בן יעקב.

"וְזֹאת לִיהוּדָה", מְלַמֵּד שֶׁנִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן.

הברכה לשבט שמעון אינה מפורשת, והמדרש קושר אותה לברכת יהודה. התפילה של משה זהה לזו שבדרשה הקודמת, אבל מוסבת על שבט שמעון.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן שָׁרוּי בְּצַעַר וּמִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ – אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ מִתּוֹכָהּ.

"וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ", שֶׁקֵּרְבוֹ עִמּוֹ לַבְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים א ג): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי".

שמעון נחל עם יהודה, ולכן ברכתו מוטמעת בברכת יהודה. זכותו של שמעון היתה במלחמת שכם, והקב"ה עזר לו בהטלת המחיתה על הערים בסביבה.

"יָדָיו רָב לוֹ", בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד כה): "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי".
"וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה", כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה ה): "וַיִּסָּעוּ,
וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".

"וְזֹאת לִיהוּדָה", מְלַמֵּד שֶׁנִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

הפעם מסבים את תפילת משה לדוד המלך. הוא התבלט בהריגת גלית, ונעזר בקב"ה כמתואר במזמור מתהלים. דורש 'עזר'-'עזרי'.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּצַעַר וּמִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ – אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ מִתּוֹכָהּ.
"וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ", שֶׁתַּחֲזִירֵוּ אֶל אֶחָיו בְּשָׁלוֹם.
"יָדָיו רָב לוֹ" – בְּשָׁעָה שֶׁהָרַג אֶת גָּלְיָת.
"וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" – בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (תהלים קכא א): "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי".

"וְזֹאת לִיהוּדָה", מְלַמֵּד שֶׁנִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַל מַלְכֵי בֵּית דָּוִד.

דרשה רביעית על הפסוק, הפעם על מלכי בית דוד, שאפילו כשחטאו התקבלה תשובתם ותפילתם. דורש 'ועזר'-'עזרו'.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד שְׁרוּיִים בְּצַעַר וּמִתְפַּלְּלִים לְפָנֶיךָ
אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתָם מִתּוֹכָהּ.
"וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ" – זֶה יֹאשִׁיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כב כ): "הִנְנִי אוֹסִיפְךָ אֶל אֲבוֹתֶיךָ".
"יָדָיו רָב לוֹ" – זֶה מְנַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כא טז): "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד".
לְסוֹף מַה נֶּאֱמַר בּוֹ? (דברי הימים ב לג יג) "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ".
"וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" – זֶה יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יח לא): "וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַה' עֲזָרוֹ".

פיסקה שמט

על דברים לג ח

(דברים לג ח) "וּלְלֵוִי אָמַר", לָמָּה נֶאֱמַר? – לְפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן וְלֵוִי שְׁנֵיהֶם שָׁתוּ בְּכוֹס אֶחָד

בניגוד לדרשה השניה בפיסקה שמח, שגם שמעון זכה לברכה, כאן דורש 'ללוי' – ולא לשמעון. לוי קיים שתי מצוות במדבר: במעשה העגל, שבו נשאר נאמן לה' – ובבעל פעור; ואילו שמעון לא נשאר נאמן במעשה העגל ונשיאו אף חטא בבעל פעור.

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט ז) "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁלָּווּ מִן הַמֶּלֶךְ; אֶחָד פָּרַע לַמֶּלֶךְ, וְחָזַר וְהִלְוָה אֶת הַמֶּלֶךְ,
וְאֶחָד, לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע – אֶלָּא חָזַר וְלָוָה.
כָּךְ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי: שְׁנֵיהֶם לָווּ בִּשְׁכֶם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד כה) "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר".
לֵוִי פָּרַע מַה שֶּׁלָּוָה בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב כו) "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה...
וַיֹּאמֶר... כֹּה אָמַר ה'... שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ... וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה".
וְחָזַר וְהִלְוָה אֶת הַמָּקוֹם בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה יא) "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן
הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי".
שִׁמְעוֹן לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע, אֶלָּא חָזַר וְלָוָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה יד) "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא
נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי". לְכָךְ נֶאֱמַר "וּלְלֵוִי אָמַר".

"תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" – מִי שֶׁעָתִיד לִלְבֹּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים.

משבט לוי מתמנה הכהן הגדול המחליף את אהרון, שנמצא שלם ונאמן בכל הנסיונות במדבר.

"לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" – לְמִי שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ חֲסָדִים עַל יְדֵי בָּנֶיךָ.
"אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה" – הַרְבֵּה נִסְיוֹנוֹת נִסִּיתוֹ, וְנִמְצָא שָׁלֵם בְּכָל נִסְיוֹנוֹת.

"תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה", סְקִיפַנְטִים נִסְתַּקַּפְתָּ לוֹ, פגעת בו בעלילה

דורש 'תריבהו', שנפגע בלי שחטא.

אִם מֹשֶׁה אָמַר (במדבר כ י) "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", אַהֲרֹן וּמִרְיָם מֶה עָשׂוּ?

פיסקה שנ

על דברים לג ט

(דברים לג ט) "הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו", עָלַת עַל לֵב שֶׁלֵּוִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה?

אביו, אחיו ובנו של לוי הם לוויים, ומכאן שלא עבדו את העגל. לכן מסיקה הדרשה שלא מדובר בהם ממש אלא בקרובים רחוקים יותר.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שמות לב כו) "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה... וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי"!
אֶלָּא זֶה אֲבִי אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.
"וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר" – זֶה אֲחִי אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. "וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע" – זֶה בֶּן בִּתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.

"כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ" – בְּמִצְרָיִם. "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" – בַּמִּדְבָּר

שבט לוי שמר את התורה במצרים, ולפי 'דבר אחר' – לא השתתפו גם בחטא המרגלים, שהרי לא היה לשבט לוי נציג בין המרגלים.

דָּבָר אַחֵר: "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ" – בְּמִצְרָיִם, "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" – בַּמְּרַגְּלִים

פיסקה שנא

על דברים לג י

(דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב", מְלַמֵּד שֶׁכָּל הוֹרָיוֹת אֵינָן יוֹצְאוֹת אֶלָּא מִפִּיהֶם

מצמצם את המשמעות של 'כל ריב' למעמדים טקסיים; וראו תוספתא נגעים א י.

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ה): "וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע".
"רִיב" – אֵלּוּ רִיבֵי פָרָה וְרִיבֵי עֶגְלָה וְרִיבֵי סוֹטָה. "נָגַע" – אֵלּוּ נִגְעֵי אָדָם וְנִגְעֵי בְגָדִים וְנִגְעֵי בָתִּים.

"וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁשְּׁתֵּי תוֹרוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל: אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּכְּתָב

דורש את לשון הריבוי שגרסו בפסוק, כנוסח השומרונים "ותורותיך", או שדורש את ו החיבור.

שָׁאַל אַגְנִיטוֹס הַגְמוֹן אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: כַּמָּה תוֹרוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל?
אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּכְּתָב.

"יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ" – זוֹ קְטֹרֶת שֶׁלִּפְנַי וְלִפְנִים

הדרשה הראשונה על 'כליל על מזבחך' היא גזירה שווה מויקרא. דרשת 'דבר אחר' דורשת 'כליל'-'הכל' (ויקרא א ט).

"וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" – זוֹ מִנְחַת כֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו טז): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה".
דָּבָר אַחֵר: "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ" – זוֹ קְטֹרֶת שֶׁלִּפְנַי וְלִפְנִים. "וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" – אֵלּוּ אֵיבָרֵי עוֹלָה.

פיסקה שנב

על דברים לג יא-יב

(דברים לג יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ" – בִּנְכָסִים. מִיכָּן אָמְרוּ: רֹוב כֹּהֲנִים עֲשִׁירִים הֵם

העושר של הכהנים נתפס כברכת ה' ולא כתוצאה של מתנות הכהונה ושל העדר הצורך לעסוק בחקלאות.

מִשּׁוּם אַבָּה הַדָּרוֹס אָמְרוּ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהלים לז כה) "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם" – זֶה זַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.
"וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה", שֶׁמְּרַצֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
"מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו" – שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּעוֹרֵר כְּנֶגְדּוֹ עַל הַכְּהֻנָּה מִיָּד נוֹפֵל.

דָּבָר אַחֵר: "מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו" – זֶה קֹרַח, "וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן" – זֶה עֻזִּיָּהוּ.

שתי דוגמאות למערערים על הכהונה שנפלו.

(דברים לג יב) "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה'", חָבִיב בִּנְיָמִן, שֶׁנִּקְרָא יְדִיד לַמָּקוֹם

שֶׁהַרְבֵּה אוֹהֲבִים לַמֶּלֶךְ, וְחָבִיב מִכֻּלָּם מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ.

דרשה הקושרת את כל הידידים יחדיו. בסיום חסר "ע"י ידיד בחלקו של ידיד", שמוסיף גם את שלמה ובנימין.

שִׁשָּׁה הֵם נִקְרְאוּ יְדִידִים: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא יְדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה א) "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי".
אַבְרָהָם נִקְרָא יְדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יא טו) "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי"
בִּנְיָמִן נִקְרָא יְדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה'"
שְׁלֹמֹה נִקְרָא יְדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יב כה) "וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ"
יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ יְדִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יב ז) "נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי"
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא יְדִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פד ב) "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ"
יָבוֹא יְדִיד בֶּן יְדִיד וְיִבְנֶה בֵּית יְדִיד לִידִיד
יָבוֹאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ יְדִידִים, בְּנֵי אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא יְדִיד, וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא יְדִיד
בְּחֵלֶק בִּנְיָמִן שֶׁנִּקְרָא יְדִיד, לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא יְדִיד.

"יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו", אֵין בֶּטַח אֶלָּא רַחְצָן בבטחון, בלי הרגשת פחד

השראת השכינה גורמת גם לבטחון קיומי לבני בנימין.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לד כה) "וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים".

"חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם" – זֶה בִּנְיָן רִאשׁוֹן. "כָּל הַיּוֹם" – זֶה בִּנְיָן אַחֲרוֹן. בית שני

שני בתי המקדש נבנו בנחלת בנימין, וכך גם בית המקדש השלישי צפוי להבנות שם.

"וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" – בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא.

דָּבָר אַחֵר: "חֹפֵף עָלָיו" – בָּעוֹלָם הַזֶּה. "כָּל הַיּוֹם" – לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

השראת שכינה על בנימין, בעוה"ז, בעוה"ב ובימות המשיח.

"וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" – בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבֹא

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי וְרָאָה אוֹתוֹ חָרֵב וְחָזַר וְרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי

מי שרואה עולם בנוי וחרב ובנוי חווה אסון והצליח להשתקם, כמו כמה מניצולי השואה שזכו לראות עולם בנוי בישראל, אמנם כאן מדובר על ראיה נבואית. לעניין אברהם ראו בראשית רבה נו י: דורש את שני הביטויים "ה' יראה" כשתי תקופות שהמקדש היה בנוי. לעניין יצחק ראו בראשית רבה סה כג: דורש בני-בנוי, והכפילות "ריח" מרמזת לריח הקרבנות ולריח שריפת המקדש. לעניין יעקב ראו בראשית רבה סט ז. וראו גם בראשית רבה ב ה, שגם הקב"ה ראה את המקדש בנוי, חרב ובנוי, וכך נבנתה ההסטוריה של העולם; וראו גם דרשה דומה על משה, לקמן פיסקה שנז.

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב יד) "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה" – הֲרֵי בָּנוּי,
"אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר" – הֲרֵי חָרֵב; "ה' יֵרָאֶה" – בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא,
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיִצְחָק, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי וְרָאָה אוֹתוֹ חָרֵב וְחָזַר וְרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז כז) "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי" – הֲרֵי בָּנוּי; "כְּרֵיחַ שָׂדֶה" – הֲרֵי חָרֵב
"אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'" – בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלג ג) "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים"
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיַעֲקֹב, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי וְרָאָה אוֹתוֹ חָרֵב וְרָאָה אוֹתוֹ בָּנוּי
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח יז) "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" – הֲרֵי בָּנוּי
"אֵין זֶה" – הֲרֵי חָרֵב; "כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" – הֲרֵי בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבֹא.

"וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן", בֵּין חָרֵב בֵּין שֶׁאֵינוֹ חָרֵב

גם לכורש מלך פרס היה ברור שביהמ"ק השני יבנה בירושלים, שבה שורה השכינה.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים ב לו כג) "כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם...
לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלָיִם".

דָּבָר אַחֵר: "וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן", מַה שּׁוֹר זֶה אֵין בּוֹ גָּבוֹהַּ מִכְּתֵפָיו – כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעוֹלָם

לבית המקדש תמיד 'עולים', ומבחינה לשונית הוא גבוה מכל העולם. וראו גם לעיל לז. הציטוט מישעיה מלמד שמדובר במעמד בינלאומי, ולא רק פנים-ישראלי.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים יז ח) "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם"
וְאוֹמֵר (ישעיה ב ג) "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים... לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'",
אֵינוֹ אוֹמֵר גָּד מִן הַמִּזְרָח וְדָן מִן הַמַּעֲרָב, אֶלָּא "עַמִּים רַבִּים".

רַבִּי אוֹמֵר: בְּכָל הַתְּחוּמִים הוּא אוֹמֵר "וְיָרַד הַגְּבוּל... וְתָאַר הַגְּבוּל"

אפילו כשמדובר על ירידה לגיא – הלשון היא של עליה, שהרי מדובר בירושלים.

וְכָאן הוּא אוֹמֵר (יהושע טו ח) "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלָם"
מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַבְּחִירָה הָיָה בָּנוּי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִן
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּית הַבְּחִירָה הָיָה בָּנוּי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִן, וּכְרֹאשׁ תּוֹר יוֹצֵא מֵחֶלְקוֹ לְחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה
שֶׁנֶּאֱמַר "וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן".
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (בראשית מט י) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה"? – זוֹ לִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנְּתוּנָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח סז-סח) "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר, וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה"
אֲבָל בַּיִת הַגָּדוֹל המקדש הראשון אחרי המשכן הָיָה בָּנוּי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, בְּשִׁילֹה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה הָיָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ה א) "וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה"

וְאֵין אֶפְרָתָה אֶלָּא בֵּית לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה יט) "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם"

ראו גם תוספתא סוטה יא ז, שרחל נקברה בנחלתו של יהודה. המדרש עוסק במיקום קבר רחל ובמיקום המקדש במקביל, כי הפסוק במיכה, המזכיר את אפרתה, מסתיים "להיות מושל בישראל ומוצאותיו...", תיאור המתפרש כמקום המקדש.
ר' מאיר טוען שרחל לא מתה בבית לחם אלא בדרך לשם, בנחלת בנימין, שנחל את מקום הולדתו. שנאמר (ירמיה לא יד) "מבכה על בניה".

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִן בְּנָהּ מֵתָה
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח ז) "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, מֵתָה עָלַי רָחֵל"

וְאֵין אֶפְרָתָה אֶלָּא בֵּית לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ה א) "וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה"

כאמור לעיל, רחל מתה בנחלת בניה, הדרשה מצביעה על כך שהיא לא מתה בנחלת יוסף אלא בזו של בנימין.

שׁוֹמֵעַ אֲנִי בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף בְּנָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים קלב ו) "הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יָעַר"
בְּמִי שֶׁנִּמְשַׁל בְּחַיְתוֹ יַעַר, וְאֵיזֶה? זֶה בִּנְיָמִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט כז) "בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף"

זָכָה בִּנְיָמִן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁחִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַשְּׁבָטִים
הִנִּיחַ דֻּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה וּנְתָנוֹ לִבְנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב חֵלֶק בָּרֹאשׁ

וְהָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה

ראו לעיל סב: היו מהקינים שהתנחלו באופן זמני בדושנה של יריחו, שבגבול יהודה ובנימין, שם היה אמור לקום המקדש. כשהוא אכן הוקם – בירושלים – הם יצאו מאיזור יריחו לצפון.

שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו א) "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"
צֵא מֵהֶם אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, נִמְצְאוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה
וּכְשֶׁשָּׁרַת שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִן – עָמְדוּ וּפִנּוּ אוֹתוֹ מִלִּפְנֵיהֶם
שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים א טז) "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה".

(במדבר י כט) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה"

משה לא העלה על דעתו להבטיח לבני יתרו חלק קבוע בארץ, אלא את דושנה של יריחו באופן זמני, ל440 שנה בלבד!
הדרשה השניה סותרת את קודמתה, וטוענת שיתרו סירב לקבל נחלה בארץ, כי היא זמנית.
הדרשה השלישית טוענת שישראל הלכו ללמוד תורה מיעבץ, ולא בני יתרו – בניגוד לאמור לעיל סב.

וְכִי עָלְתָ עַל לֵב שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ בּוֹא וְנִתֵּן לְךָ חֵלֶק בָּאָרֶץ?
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (במדבר י כט) "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ"
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר י כט) "כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל"? – זוֹ דֻּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ
שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים אוֹתָהּ בְּנֵי בָנָיו שֶׁל יִתְרוֹ קֹדֶם שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַבְּחִירָה לַשְּׁבָטִים

(במדבר י ל) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ". אָמַר לוֹ: לְמָחָר כְּשֶׁתֵּחָלֵק אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַשְּׁבָטִים
אֵיזֶה שֵׁבֶט מִכֶּם שֶׁיִּתֵּן לִי כֶּרֶם אֶחָד בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אוֹ תֶּלֶם אֶחָד בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ?
אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי, וְאֹכַל פֵּרוֹת מֵאַרְצִי, וְאֶשְׁתֶּה יַיִן מִכַּרְמִי

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִנִּיחוּ מְקוֹם פֵּרוֹת וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה
וְהָלְכוּ לַעֲדֹר בַּמִּדְבָּר, לִלְמֹד תּוֹרָה מִיַּעְבֵּץ, וְזֶהוּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כד כד) "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים"

הדרשה על קניית גורן ארוונה מועתקת בשינויים מסוימים מלעיל סב. כאן מתיחסים גם לחילוף בין שקלי כסף לשקלי זהב, וטוענים שדוד סיכם על קניה בכסף, אבל לבסוף נתן זהב, למרות שלא התבקש.

וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כא כה) "וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב שֵׁשׁ מֵאוֹת"
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שִׁקְלֵי זָהָב, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר שִׁקְלֵי כֶסֶף; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שִׁקְלֵי כֶסֶף, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר שִׁקְלֵי זָהָב;
אֱמֹר מֵעַתָּה: בְּכֶסֶף קָנָה וְזָהָב שָׁקַל.
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר חֲמִשִּׁים, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר שֵׁשׁ מֵאוֹת; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֵׁשׁ מֵאוֹת, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר חֲמִשִּׁים;
אֱמֹר מֵעַתָּה: כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד מָקוֹם שֶׁרָאוּי לוֹ לִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה, עָמַד וְכָנַס חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט;
נִמְצְאוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים מִכָּל הַשְּׁבָטִים.

וּמִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּא אֵצֶל בָּנָיו לִפְרָקִים

המלך מעדיף להשתכן אצל הבן הקטן כי הוא שפל רוח ומוותר על השתתפות בתחרות שבין אחיו.

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמֵר: אֶצְלִי הוּא שׁוֹרֶה. קָטָן שֶׁבְּכֻלָּם אָמַר: אֶפְשָׁר שֶׁמַּנִּיחַ אַבָּה אַחַי הַגְּדוֹלִים וְשׁוֹרֶה אֶצְלִי?
עָמַד לוֹ וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה.
אָמַר: רְאִיתֶם בְּנִי הַקָּטָן, שֶׁעָמַד וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה עָלָיו?
עַכְשָׁיו הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה יִהְיֶה מִשֶּׁלָּכֶם, וְלִינָתִי אֶצְלוֹ.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בֵּית הַבְּחִירָה יִהְיֶה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִן, וְקָרְבָּנוֹת מִכָּל הַשְּׁבָטִים.

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים נוֹלְדוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבִנְיָמִן נוֹלַד בָּאָרֶץ

העדפת בנימין בגלל מקום הלידה ואי ההשתתפות במכירת יוסף מופיעים גם במכילתא בחדש ד. כאן מופיעים גם הסברים נוספים.

דָּבָר אַחֵר: כָּל הַשְּׁבָטִים הָיוּ בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וּבִנְיָמִן לֹא הָיָה בִּמְכִירָתוֹ.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי אוֹמֵר לְאֵלּוּ שֶׁיִּבְנוּ לִי בֵּית הַבְּחִירָה –
כְּשֶׁהֵם מִתְפַּלְּלִים לְפָנַי אֵינִי מִתְמַלֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם רַחֲמִים עַל אֲחִיהֶם.

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי מָה זָכָה בִּנְיָמִן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה

הדרשה הרביעית מייחסת את הבחירה בבנימין למצוות כיבוד אב שנהג בה עם יעקב אביו.

מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הָלַךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד תָּפַשׂ אֶת מְקוֹמוֹ
קָטָן שֶׁבָּהֶם – הָיָה אָבִיו אוֹהֲבוֹ, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ, נִשְׁעָן עָלָיו וְיוֹצֵא, נִשְׁעָן עָלָיו וְנִכְנָס;
כָּךְ בִּנְיָמִן הַצַּדִּיק קָטָן שֶׁבַּשְּׁבָטִים הָיָה, וְהָיָה יַעֲקֹב אָבִיו אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ, נִשְׁעָן עָלָיו וְיוֹצֵא, נִשְׁעָן עָלָיו וְנִכְנָס.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָקוֹם שֶׁסָּמַךְ צַדִּיק זֶה יָדָיו – אֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן"

פיסקה שנג

על דברים לג יג-יז

(דברים לג יג) "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ", מְלַמֵּד שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְבֹרֶכֶת מִכָּל הָאֲרָצוֹת:

ארץ מבורכת היא ארץ עתירת מים.

"מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל", שֶׁיְּהֵא טַל מָצוּי לָהּ בְּכָל שָׁעָה:
"וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת", מְלַמֵּד שֶׁהִיא מַרְבֶּצֶת מַעְיָנוֹת.

(דברים לג יד) "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ", מַגִּיד שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל יוֹסֵף פְּתוּחָה לַחַמָּה

השמש והירח מברכים את הפירות.

וְאֵין לְךָ פֵּרוֹת יָפִים וּמְתוּקִים בָּעוֹלָם אֶלָּא הָרוֹאִים אֶת הַחַמָּה.
וּכְשֵׁם שֶׁפְּתוּחָה לַחַמָּה כָּךְ פְּתוּחָה לַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים".

(דברים לג טו) "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם", מְלַמֵּד שֶׁהַרְרֵי יוֹסֵף קוֹדְמִים בזמן לְהַרְרֵי מִקְדָּשׁ

הררי יוסף נבראו לפני ('מראש') הררי המקדש, שבעצמם קדמו ('קדם') להררי א"י. וראו לעיל פיסקה לז, 'שכל מי שחביב קודם את חבירו'.

וְהַרְרֵי מִקְדָּשׁ קוֹדְמִים לְהַרְרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

"וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם", מְלַמֵּד שֶׁאָבוֹת וְאִמָּהוֹת קְרוּיִם הָרִים וּגְבָעוֹת

הפסוק בשיר השירים נדרש על זמן ההמתנה לגאולה ('עד שיפוח היום...'), שבו סומכים ישראל על זכות האבות והאמהות.

שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד ו) "אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה".

(דברים לג טז) "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ", מְלַמֵּד שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְלֵאָה וְאֵינָהּ חֲסֵרָה כָּל בְּרָכָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אָדָם מַעֲמִיד סְפִינָתוֹ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף – אֵין צָרִיךְ חוּץ מִמֶּנָּה כְּלוּם.

"וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" – שֶׁעָשָׂה רְצוֹן מִי שֶׁנִּגְלָה עַל מֹשֶׁה בַּסְּנֶה.

יוסף הוביל את אחיו למצרים, ומשיח בן יוסף יוביל וינהיג את העם באחרית הימים.

"תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף", הוּא בָּא בָּרֹאשׁ לְמִצְרַיִם, וְהוּא יָבוֹא בָּרֹאשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא.

"וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" – לְמִי שֶׁרִחֲקוּהוּ אֶחָיו וַעֲשָׂאוּהוּ נָזִיר.

כאן נזיר הוא המבודד מסביבתו, בדומה לנזירות הנוצרית; ולא המובחר והדומה לכהן, כמו בדרך כלל ביהדות.

(דברים לג יז) "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ", מְלַמֵּד שֶׁנִּתַּן לוֹ הוֹד לְמֹשֶׁה וְהָדָר לִיהוֹשֻׁעַ

ההוד עלול לסכן את הסביבה, ורק משה נזהר בו כראוי – ראו שמות לד כט-לה, שקרן עור פני משה. ההדר אינו פוגע באנשים שסביבו, והוא ניתן ליהושע מבני יוסף, שנמשל לשור בעל קרני ראם.

שֶׁאִלּוּ נִתַּן הוֹד לִיהוֹשֻׁעַ לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ:
"וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו", שׁוֹר כֹּחוֹ קָשֶׁה, אֲבָל אֵין קַרְנָיו נָאוֹת. רְאֵם קַרְנָיו נָאוֹת, אֲבָל אֵין כֹּחוֹ קָשֶׁה.
נִתַּן לִיהוֹשֻׁעַ כֹּחוֹ שֶׁל שׁוֹר וְקַרְנוֹ שֶׁל רְאֵם.

"בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח", וְכִי כָּל הָעַמִּים כִּבֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ? וַהֲלֹא לֹא כָּבַשׁ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים!

לפי שתי הדרשות הבאות יהושע אמנם כבש רק 31 מלכים בא"י, אבל ממלכותיהם השתרעו מעבר לגבולות א"י, בכל העולם כולו.

מְלַמֵּד שֶׁכָּבַשׁ מְלָכִים וְשׁוּלְטוֹנִים שֶׁהָיוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

"יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ", וְכִי כָּל הָאֲרָצוֹת כָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ? וַהֲלֹא לֹא כָּבַשׁ אֶלָּא פְּרָטוֹס זֶה קָטָן!
אֶלָּא כָּל מְלָכִים שֶׁשִּׁעְבֵּד הָיוּ מְלָכִים וְשׁוּלְטוֹנִים,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וְכִי שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים שֶׁשִּׁעְבֵּד כֻּלָּם הָיוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?

ראו גם לעיל לז, דברי ר' יהודה. הוא מדמה את א"י בימי יהושע לרומי של ימיו – מרכז עולמי; לדבריו הכיבושים של יהושע השתרעו הרחק מעבר לגבולות א"י, וכללו את כל העולם התרבותי בימיו.

כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּרוֹמִי עַכְשָׁיו,
שֶׁכָּל מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלֹּא קָנָה בְּרוֹמִי פַּלְטוֹרִיּוֹת וַחֲוִילוֹת – אוֹמֵר לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם,
כָּךְ כָּל מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלֹּא קָנָה פַּלְטִירוֹת וַחֲוִילוֹת בָּאָרֶץ – אוֹמֵר לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.

"וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם", לְפִי שֶׁלֹּא מְפֹרָשׁ לָנוּ עָשְׁרָם שֶׁל כְּנַעֲנִיִּים מָה הָיָה

ראו בדרשות הקודמות, 'כל מלכים ששעבד היו מלכים ושולטונים'.

תַּלְמוּד לוֹמַר (שופטים א ז) "וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים
הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי".
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אֲדֹנִי בֶזֶק, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי כְנַעַן,
הָיוּ לוֹ שִׁבְעִים מְלָכִים מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנוֹ – הֵא לְמֹד וּרְאֵה מָה הָיָה עָשְׁרָם שֶׁל כְּנַעֲנִיִּים.

"וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה". שֶׁאֵין מְפֹרָשׁ לָנוּ כַּמָּה הָרַג יְהוֹשֻׁעַ בַּכְּנַעֲנִים,

'רבבות אפרים' ו'אלפי מנשה' הם ההרוגים הכנעניים שהרגו אפרים ומנשה, ולא מספר בני השבטים הללו.
הפסוק עוסק במספר המדיינים 'הנופלים', הנדרש כמספר המדיינים שנהרגו ע"י גדעון, משבט מנשה.

תַּלְמוּד לוֹמַר (שופטים ח י) "וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף
כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵי בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף".
הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה".

פיסקה שנד

על דברים לג יח-יט

(דברים לג יח) "וְלִזְבוּלֻן אָמַר", לָמָּה נֶאֱמַר?

לפי אחת הדעות האחים החלשים שבחר יוסף להציג לפני פרעה הם אלא ששמם נכפל, כגון זבולון, ששמו מופיע פעמיים בפסוק. והשוו בראשית רבה צה ד, שטוענים ההפך. ועיינו בנוסחאות שונות שם, שיש הגורסים בדומה לכאן.

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז ב) "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה"
וְלֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם; וְזֶה אֶחָד מֵהֶם.

"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ", מְלַמֵּד שֶׁהָיָה זְבוּלֻן סַרְסוּר סוחר לְאֶחָיו;
וְהָיָה לוֹקֵחַ מֵאֶחָיו וּמוֹכֵר לַגּוֹיִם, וּמִן הַגּוֹיִם וּמוֹכֵר לְאֶחָיו.

"וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ", מְלַמֵּד שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר מִשְׁתַּבֵּחַ בַּתּוֹרָה

על תיאור שבט יששכר כתלמידי חכמים ראו בראשית רבה צח יב, שדורשים 'טוב' ו'ארץ' על התורה. בניית בית המקדש אמורה להיות במקום התורה ונספחת לה, ולא ההפך, שהסנהדרין יושבת באחת הלשכות של המקדש.

שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א יב לג) "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים";
וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאָבִיו מְשַׁבְּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט טו) "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה".

דָּבָר אַחֵר: "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַבְּחִירָה הָיָה רָאוּי לִבָּנוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר.

(דברים לג יט) "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ",

הדרשה מעודדת את הגיור, בניגוד לתפיסה המאוחרת, המנסנ לצמצם אותו. הגיור הוא בזכות אחדות ישראל הן מבחינה דתית הן במאכליהם.
דורש 'הר' – המקדש, 'זבחי צדק' – זבחי גרי צדק.

מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהָיוּ אֻמּוֹת וּמַלְכֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת לִפְרַגְמַטְיָא שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
וְהָיוּ אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְנִצְטַעַרְנוּ וּבָאנוּ לְכָאן, נֵלֵךְ וְנִרְאֶה פְּרַגְמַטְיָא שֶׁל יְהוּדִים, מַה טִּיבָהּ;
מִיָּד עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וְרוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד וְאוֹכְלִים מַאֲכָל אֶחָד
לְפִי שֶׁהַגּוֹיִם – לֹא אֱלֹהוֹ שֶׁל זֶה אֱלֹהוֹ שֶׁל זֶה, וְלֹא מַאֲכָלוֹ שֶׁל זֶה כְּמַאֲכָלוֹ שֶׁל זֶה
וְהֵם אוֹמְרִים 'אֵין יָפֶה לְהִדָּבֵק אֶלָּא בְּאֻמָּה זוֹ'!
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֵין זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁמִּתְגַּיְּרִים וּמַקְרִיבִים זְבָחִים וְעוֹלוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק".

"כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ", שְׁנַיִם נוֹטְלִים בְּשֶׁפַע וְנוֹתְנִים בְּשֶׁפַע, וְאֵלּוּ הֵם: יָם וּמַלְכוּת,

הים והמלכות גדולים מהאדם הבודד, ועשויים לתת לו הרבה, כדלקמן – או לקחת ממנו רכוש רב ואף את חייו. המלכות נתפסת ככח טבע, בדומה לים.

יָם נוֹתֵן בְּשֶׁפַע וְנוֹטֵל בְּשֶׁפַע, מַלְכוּת נוֹתֶנֶת בְּשֶׁפַע וְנוֹטֶלֶת בְּשֶׁפַע.

דָּבָר אַחֵר: "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ" – זֶה יַמָּהּ שֶׁל חֵיפָה, שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא

כל האוצרות בספינות הטרופות יגיעו בסופו של דבר לים חיפה שבנחלת זבולון עבור הצדיקים. דוגמא ל'נתינה בשפע'.

מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֵין סְפִינָה אוֹבֶדֶת בַּיָּם הַגָּדוֹל
וּצְרוֹר שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּכְלֵי זְכוּכִית וְכָל כְּלֵי חֶמְדָּה
שֶׁאֵין הַיָּם הַגָּדוֹל מְקִיאָהּ לְיַמָּהּ שֶׁל חֵיפָה, שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ"

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ מִכְּזִיב לְצוֹר וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד

בתקופת ר' יוסי כבר היו החלזונות נדירים וצידתם היתה כרוכה בסכנת מוות. הוא מסיק שהחלזונות נחשבו כנשמרים לצדיקים לעתיד לבוא.

אָמַרְתִּי לוֹ: פַּרְנָסָתְךָ בַּמֶּה? אָמַר לִי: מֵחִלָּזוֹן. אָמַרְתִּי לוֹ: וְכִי מָצוּי הוּא?
אָמַר לִי: הַשָּׁמַיִם, שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם בַּיָּם שֶׁמּוּטָל בֶּהָרִים וּסְמָמִיּוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ
וְאֵין לְךָ אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ לְשָׁם שֶׁאֵין סְמָמִיּוֹת מַכִּישׁוֹת אוֹתוֹ וּמֵת וְנִימּוֹק בִּמְקוֹמוֹ
אָמַרְתִּי: נִכָּר הוּא שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.

"וּסְפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל", "סְפוּנֵי" – זוֹ חִלָּזוֹן; "טְמוּנֵי" – זוֹ טָרִית; "חוֹל" – זֶה זְכוּכִית,

שלושה מוצרים הכרוכים בחוף הים: חילזון לייצור צבעי ארגמן ותכלת; דגים לאכילה וזכוכית. זבולון אמנם ביקש נחלה כמו אחיו אבל המדרש טוען שקיבל מונופול על החילזון, ויכול הוא לגבות על המוצרים הנ"ל מחיר גבוה – ואין מי שיוכל לפגוע במעמדו המיוחד.

לְפִי שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלֻן מִתְרַעֵם לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֵר לְפָנָיו:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְאֶחַי נָתַתָּ אֲרָצוֹת וְלִי נָתַתָּ יַמִּים! לְאֶחַי נָתַתָּ שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְלִי נָתַתָּ חִלָּזוֹן!
אָמַר לוֹ: לְסוֹף שֶׁאֲנִי מַצְרִיכָם לְיָדְךָ עַל יְדֵי חִלָּזוֹן זֶה
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מוֹדִיעֵנִי?
אָמַר לוֹ: סִימָן יְהֵא בְּיָדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁגּוֹנְבְךָ – לֹא יְהֵא בִּפְרַגְמַטְיָא שֶׁלּוֹ כְּלוּם!

פיסקה שנה

על דברים לג כ-כו

(דברים לג כ) "וּלְגָד אָמַר", לָמָּה נֶאֱמַר?

ראו לעיל פיסקה שנד, ושם גם הפניה לבראשית רבה.

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז ב) "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים", וְלֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם
וְזֶה אֶחָד מֵהֶם.

"בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד", מְלַמֵּד שֶׁתְּחוּמוֹ שֶׁל גָּד מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ כְּלַפֵּי מִזְרָח:

"כְּלָבִיא שָׁכֵן" – מְלַמֵּד שֶׁהוּא סוֹמֵךְ סמוך לַסְּפָר, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא סוֹמֵךְ לַסְּפָר נִמְשָׁל לַאֲרָיוֹת:

ראו לקמן בברכת דן, וכן בברכת יעקב ליהודה. כמעט כל השבטים סמוכים לספר, ולא כולם נמשלו לאריות; אבל הצורך בגבורת אריה כדי להגן על שאר השבטים מפני פלישות באיזור הספר מובן בהחלט.

"וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד", "טָרַף זְרוֹעַ" – לְשֶׁעָבַר, "אַף קָדְקֹד" – לֶעָתִיד לָבֹא.

שתי דרשות על גבורת גד לעתיד לבוא יתכן שמדובר על מלחמות יהושע, שבהן יצאו בני גד חלוצים, ויתכן שמדובר על ימות המשיח, בדומה ליוסף – ראו לעיל פיסקה שנג.

(דברים לג כא) "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ", הוּא בָּא בָּרֹאשׁ תְּחִלָּה וְהוּא יָבוֹא בָּרֹאשׁ לֶעָתִיד לָבֹא.

"כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן" – זוֹ קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁנְּתוּנָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד

ראו תוספתא סוטה ד ד. משה מת בנחלת ראובן אבל נקבר בנחלת גד.

וַהֲלֹא לֹא מֵת אֶלָּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מט) "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ",
וְאֵין נְבוֹ אֶלָּא חֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב לז) "וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ וְגוֹ' וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן" וְגוֹ'!
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן"?
מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֻטָּל בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה בְּאַרְבַּעַת מִילִים מֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד,
וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַסְפִּידִים עָלָיו, וְאוֹמְרִים (ישעיה נז ב) "יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ".

וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

ראו אבות ה ו, רשימה דומה אבל לא זהה, וכן מכילתא ויסע ה. הטענה העקרונית היא שגם מקור הניסים הוא בששת ימי בראשית, ואחריהם לא השתנה דבר בעולם.

וְאֵלּוּ הֵם: קֶשֶׁת, וּמָן, בְּאֵר, וּכְתָב, מִכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת, וּפִי הָאָתוֹן, וּפִי הָאָרֶץ, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה,
וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ (שמות לג כב), וּמַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וּשְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ (במדבר יז כג),
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ג כא), וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף כֻּתֳּנוֹת וְהַמַּזִּיקִים,

רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאַיִל (בראשית כב יג) וְהַשָּׁמִיר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף הָאוּר האש וְהַפִּרְדָּה.

מותר להשתמש בפירדה למרות שהיא כלאים, כי היא נבראה בערב שבת; והשוו לדברי אסי הבבלי בתוספתא כלאים ה ד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "צְבָתָא בִּצְבָתָא תִּתְעֲבֵד, צְבָתָא קַדְמָיְתָא מַאי הֲוָית?

ר' יהודה (בחלק מהמקבילות ר' יהושע) מוסיף שיקול בפתגם ארמי, הנראה שאוב ממקורות חיצוניים, ואולי הוא טיעון שמטרתו המקורית בספרות היוונית היתה להוכיח שהעולם קדמון. מכל מקום, כאן סותרים את הטענה הזאת, ומציעים פתרון בייצור צבת בדפוס (תבנית).
וראו תוספתא ערובין ח טז, שם מצוטט הפתגם כנראה במשמעות אליגורית, כדי לטעון שהלכות שבת אינן פורחות באויר אלא יש להן מקור – ולו מצומצם – בתורה שבכתב.

הָא לָוו בְּרִיָּה הֲוָת! אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בִּדְפוּס וּלְהַתִּיכָהּ בְּתוֹכוֹ? הָא לָוו בְּרִיָּה הֲוָת!"

"וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם" – שֶׁעָשָׂה אֶת הַתּוֹרָה תָּוִים תָּוִים.

הדרשה מפרשת את הפסוק כהספד על משה ולא כחלק מברכת גד: משה יבוא (בארמית 'ייתי', דומה ל'יתא') בראש חבורות החכמים לקבל את שכרו.

דָּבָר אַחֵר: מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד מֹשֶׁה לִכָּנֵס בְּרֹאשׁ כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה,
בְּרֹאשׁ חֲבוּרָה שֶׁל בַּעֲלֵי מִקְרָא, וּבְרֹאשׁ חֲבוּרָה שֶׁל בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, וּבְרֹאשׁ חֲבוּרָה שֶׁל בַּעֲלֵי תַּלְמוּד,
וְנוֹטֵל שָׂכָר עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נג יב) "לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל".

"צִדְקַת ה' עָשָׂה", וְכִי מַה צְדָקָה עָשָׂה מֹשֶׁה בְּיִשְׂרָאֵל?

המדרש שואל איך נעשתה צדקה עם ישראל בנדודים במדבר, והלא לא היו ביניהם עניים! ועונה שמשה לימד את הלכות הצדקה לדורות הבאים, ולכן נחשב כעושה צדקה בעצמו. העברה מצדקה ממשית ללימוד תורה, הנכנס במקומה גם בעולמם של חז"ל.

וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,
בְּאֵר עוֹלָה לָהֶן, וּמָן יוֹרֵד לָהֶם, וּשְׂלָיו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפוֹת אוֹתָם,
אֶלָּא שֶׁאָמַר (דברים טו ז) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן".

"צִדְקַת ה' עָשָׂה", מְלַמֵּד שֶׁצְּדָקָה תְּלוּיָה בַּדִּין תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד,

דורש 'צדקת ה'... ומשפטיו'. החובה לתת צדקה נחשבת כדין, והיא אינה וולונטארית.

שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נו א) "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה".

(דברים לג כב) "וּלְדָן אָמַר", לָמָּה נֶאֱמַר?

הדרשה חוזרת כמה פעמים בברכות משה. ראו לעיל בתחילת הפיסקה וכן בפיסקה שנד.

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז ב) "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח", וְלֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם, וְזֶה אֶחָד מֵהֶם.

"דָּן גּוּר אַרְיֵה", מְלַמֵּד שֶׁסָּמוּךְ לַסְּפָר, וְכָל מִי שֶׁסָּמוּךְ לַסְּפָר נִמְשָׁל לַאֲרָיוֹת.

ראו לעיל בברכת גד.

"יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן", מַה זִנּוּק זֶה יוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד וְנֶחֱלָק לִשְׁנֵי מְקוֹמוֹת,

כָּךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּן נוֹטֵל לוֹ חֵלֶק בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת

נחלת דן היתה בשפלה ובגליל העליון. וראו גם שופטים יח

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע יט מז) "וַיֵּצֵא גְבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ".

(דברים לג כג) "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים" –

ראו לעיל בתחילת הפיסקה ובברכת דן.

וְלֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם, וְזֶה אֶחָד מֵהֶם.

"נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן", מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נַפְתָּלִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, בְּיַמִּים וּבְדָגִים וּבִסְפִינוֹת.

"וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'" – זוֹ בִּקְעַת גִּנּוֹסָר.

ברכת ה' שהובטחה לנפתלי מתבטאת בבקעת גינוסר, ולדברי רבי – ביכולת האכיפה של בית הדין של טבריה שהיה בנחלתו.

רַבִּי אוֹמֵר: זֶה בֵּית דִּין שֶׁל טְבֶרְיָה, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר (תהלים קמה יט) "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה".
"יָם" – זֶה יָם שֶׁל סוֹפְנִי. החולה "וְדָרוֹם" – זֶה יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, הכנרת "יְרָשָׁה" – מְלַמֵּד שֶׁנָּטַל מְלֹא חֶבֶל חֶלְקוֹ בַּדָּרוֹם.

(דברים לג כד) "וּלְאָשֵׁר אָמַר", לָמָּה נֶאֱמַר?

ראו לעיל בתחילת הפיסקה, ובברכות גד ודן.

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז ב) "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים", וְלֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם, וְזֶה אֶחָד מֵהֶם.

"בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר", אֵין לְךָ בְּכָל הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בְּבָנִים כְּאָשֵׁר.

לעניין הריבוי של בני אשר ראו דברי הימים א ז מ. אשר לא גידל תבואה אלא רק זיתים ועופות, ולכן נאלץ לקנות תבואה.

"יְהִי רְצוּי אֶחָיו" – שֶׁהָיָה מִתְרַצֶּה לְאֶחָיו בְּשֶׁמֶן אַנְפִּקִינוֹן וּבְקִיבְלָאוֹת, שמן לסיכה ועופות וְהֵם מְרַצִּים לוֹ בִּתְבוּאָה.

דָּבָר אַחֵר: "יְהִי רְצוּי אֶחָיו", כְּשֶׁעָשָׂה רְאוּבֵן אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – הָלַךְ אָשֵׁר וְסִפֵּר לְאֶחָיו,

אשר מבני זילפה, סיפר לאחיו שבלהה אינה יכולה להיות השפחה המועדפת על יעקב בגלל מעשה ראובן. אחיו בתחילה אינם מאמינים לו, אבל לאחר שהודה ראובן – התרצו לו.

וְנָזְפוּ בוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: כָּךְ אַתָּה מְדַבֵּר בְּאָחִינוּ הַגָּדוֹל?
וּכְשֶׁהוֹדָה רְאוּבֵן עַל הַמַּעֲשֶׂה – נִתְרַצּוּ לוֹ אֶחָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר "יְהִי רְצוּי אֶחָיו".

דָּבָר אַחֵר: "יְהִי רְצוּי אֶחָיו" – כְּשֶׁהָיוּ שְׁבָטִים מִתְיַחֲסִים, זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הִיא לְוִיָּה, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הִיא לְוִיָּה

אשר קובע שהשבט העשירי הוא "קודש לה'" (ויקרא כז לב), וזוכה בלווייה. אשר טוען שאם מונים מראובן לפי הגיל – הוא העשירי, ואם מונים מבנימין אחורה – לוי הוא העשירי, ואכן לוי זכה בלווייה. אחיו הסכימו איתו כי טען טיעון הגיוני; והשוו בראשית רבה ע ז.

אָמַר לָהֶם: אִם מֵרְאוּבֵן הַכָּתוּב מְיַחֵס – שֶׁלִּי הִיא לְוִיָּה, וְאִם מִבִּנְיָמִין הַכָּתוּב מְיַחֵס – שֶׁל לֵוִי הִיא לְוִיָּה.
רִצָּה אֶת אֶחָיו בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר "יְהִי רְצוּי אֶחָיו".

דָּבָר אַחֵר: "יְהִי רְצוּי אֶחָיו" – אֵין בְּכָל הָאֲרָצוֹת שֶׁמְּשַׁמֶּטֶת בַּשְּׁבִיעִית כְּאַרְצוֹ שֶׁל אָשֵׁר.

היבול מנחלת אשר לא נפגע בשביעית, כי כאמור הנחלה היתה בעיקר מטעי זיתים; אמנם הזיתים הופקרו, אבל עדיין נשאו הרבה פרי. דורש 'רצוי אחיו' כקנאת שאר השבטים בנחלת אשר.
הסיפור על אנשי לודקיא אינו נוקב בשמות אנשים אלא במקומות (לודקיא, גוש חלב); הדמויות האנונימיות מייצגות את אנשי המקום ככלל. לעניין הזיתים מגוש חלב השוו לעיל שטז.
החקלאי מגוש חלב עובד במו ידיו במטע, למרות שהוא עשיר גדול. אפילו כאשר נציג אנשי לודקיא פונה אליו הוא אינו מתרגש ואינו מפסיק לעבוד.
הוא מכבד את האורח בסעודה ואחר כך מודד שמן בכמות גדולה ממה שביקש ממנו, והופך את הנציג לחייב לו. הכמות הגדולה של השמן שמכר אינה מפירה את שלוותו, כבן שבט אשר. הפסוק ממשלי נדרש 'מתרושש' – נוהג כרש ועובד בעצמו, למרות שיש לו הון רב.

"וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" – מְלַמֵּד שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל אָשֵׁר מוֹשֶׁכֶת שֶׁמֶן כְּמַעְיָן.
מַעֲשֶׂה שֶׁנִּצְטַפְצְפוּ אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא בְּשֶׁמֶן וּמִנּוּ לָהֶם פּוּלִימוֹטוֹס שליח אֶחָד,
אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְקַח לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. הָלַךְ לוֹ לְצוֹר, אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ.
אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב. הָלַךְ לוֹ לְגוּשׁ חָלָב, אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ.
אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי. הָלַךְ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא בַּשָּׂדֶה.
הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁעוֹזֵק תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ.
אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶגְמֹר אֶת הַזַּיִת. מִשֶּׁגָּמַר אֶת הַזַּיִת, וְנָטַל אֶת כֵּלָיו, וְהָיָה מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא,
אָמַר פּוּמְלִיטוֹס: אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ לָזֶה שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? דּוֹמֶה שֶׁצָּחֲקוּ בִּי יְהוּדִים!
כֵּיוָן שֶׁבָּא לְבֵיתוֹ קָרָא לְשִׁפְחָתוֹ, אָמַר לָהּ: בּוֹאִי וְרַחֲצִי אֶת רַגְלֵינוּ! מִלֵּאת סֵפֶל שֶׁמֶן וְרָחֲצָה רַגְלֵיהֶם,
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ". נָתַן לְפָנָיו לֶחֶם וְאָכַל וְשָׁתָה.
לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה עָמַד וּמָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ שׁוּב בעוד שמן? אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת.
אָמַר לוֹ: טֹל, וַאֲנִי אָבוֹא עִמְּךָ וְאֶטֹּל אֶת מָעוֹתַי. עָמַד וּמָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר רִבּוֹא.
אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אָדָם זֶה לֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא מְשָׁכוֹ עִמּוֹ.
הִכִּירוּ אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא וְקִדְּמוּ לְפָנָיו שְׁלֹשֶׁת מִילִים, וְקִלְּסוּ לְפָנָיו קִלּוּס גָּדוֹל.
אָמַר לָהֶם: לֹא תְּקַלְּסוּ לִי קִלּוּס זֶה, אֶלָּא לְאָדָם זֶה שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ שְׁמוֹנָה עָשָׂר רִבּוֹא,
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי יג ז) "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב".

(דברים לג כה) "בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ" – מְלַמֵּד שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל אָשֵׁר הִיא הָיְתָה מַנְעוּלָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

דורש 'מנעלך'- מנעולך. נחלת אשר ייצגה את ישראל בחו"ל, כיצואנית של שמן זית, כשם שהמנעול מייצג את בעל החנות.

"וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ", מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֲרָצוֹת דּוֹבְאוֹת כֶּסֶף מתרוקנות מכסף לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

סוף הפסוק נדרש על א"י בכלל ולאו דווקא על נחלת אשר.

כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז יד) "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף" וְגוֹ'.

(דברים לג כו) "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן", יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים "אֵין כָּאֵל", וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת "אֵל יְשֻׁרוּן".

שורת השוואות בין תיאורי הקב"ה לתיאורי עם ישראל. הדוגמא הראשונה קוראת את 'אל' פעמיים, בשיטת 'דברים שאין להם הכרע', ראו מכילתא עמלק א א.

יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (שמות טו יא) "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'",

ראו מכילתא שירה ג, על 'עזי וזמרת יה'.

וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (דברים לג כט) "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ".
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד",
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (דברי הימים א יז כא) "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד".
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (שיר השירים ב ג) "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר",
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (שיר השירים ב ב) "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים".
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (שמות טו ב) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (ישעיה מג כא) "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי".
יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (תהלים פט יח) "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה",
וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (ישעיה מט ג) "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

"רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ" – כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יְשָׁרִים, עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – "רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ".

כל תיאורי הברכה וההצלחה של כל שבטי ישראל הם בתנאי שיעשו רצונו של מקום. אם לא – ישאר הקב"ה בשחקים ולא יברך אותם; והשוו לנוסח נוסף לדרשה במדרש תנאים לדברים לג כו, שיש לקב"ה אינטרס בעזרה לישראל כי כך גדל שמו בעולם.

וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ – כִּבְיָכוֹל "וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים".

"וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים" – נִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה,

השוו לעיל סוף פיסקה קז. כאן לא מדובר על מידת הדין אלא על הכבוד והעוצמה המתבטאת בשחקים, הנמשלים לוילון התלוי בפתח ארמון המלך, ומרשים את הצופים בו עוד לפני שנכנסו לארמון עצמו.

אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ מֹשֶׁה, אֱמֹר לָנוּ מַה הִיא מִדַּת כָּבוֹד לְמַעְלָה?
אָמַר לָהֶם: מִן הַשָּׁמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים אַתֶּם יוֹדְעִים מַה הִיא מִדַּת כָּבוֹד לְמַעְלָה.
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁאָמַר: מְבַקֵּשׁ אֲנִי לִרְאוֹת כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.
אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לַמְּדִינָה וְאַתָּה רוֹאֶה אוֹתוֹ.
נִכְנַס וְרָאָה וִילוֹן פָּרוּס עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה, וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ,
וְלֹא יָכֹל לָזוּז עֵינָיו מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנָּפַל.
אָמְרוּ לוֹ: אִם וִילוֹן פָּרוּס עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה וְשָׁם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – לֹא יָכֹלְתָּ לָזוּז עֵינֶיךָ מֵהֶם עַד שֶׁנָּפַלְתָּ,
אִילּוּ נִכְנַסְתָּ בַּמְּדִינָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! לְכָךְ נֶאֱמַר "וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים".

פיסקה שנו

על דברים לג כז-כט

(דברים לג כז) "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם",

נוסח התורה של חז"ל הוא אקלקטי, ואינו זהה לאף אחד מספרי התורה שבעזרה. בעניין המילה 'היא' בי' ולא בו' – ראו רשימת 11 המקומות שבהם היא מופיעה באבות דר' נתן לד ה. בעניין 'זעטוטי' השוו מגילה ט א, שכך גרסו בתרגום השבעים.

שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִמְצְאוּ בָּעֲזָרָה: אֶחָד שֶׁל "מְעוֹנִים", וְאֶחָד שֶׁל "הִיא הִיא", וְאֶחָד נִקְרָא "סֵפֶר זַעֲטוּטִים".
בְּאֶחָד כְּתִיב 'מְעוֹן אֱלֹהֵי קֶדֶם', וּבִשְׁנַיִם כְּתִיב "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם"; בִּטְּלוּ חֲכָמִים אֶת הָאֶחָד וְקִיְּמוּ הַשְּׁנַיִם.
בְּאֶחָד כְּתִיב תִּשְׁעָה "הִיא", וּבִשְׁנַיִם כְּתִיב אַחַד עֶשְׂרֵה "הִיא". בִּטְּלוּ חֲכָמִים אֶת הָאֶחָד וְקִיְּמוּ אֶת הַשְּׁנַיִם.
בְּאֶחָד כְּתִיב "וַיִּשְׁלַח אֶת זַעֲטוּטֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "וְאֶל זַעֲטוּטֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל";
וּבִשְׁנַיִם כְּתִיב (שמות כד ה) "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", (שמות כד יא) "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
בִּטְּלוּ חֲכָמִים אֶת הָאֶחָד וְקִיְּמוּ אֶת הַשְּׁנַיִם.

"וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם" – מְלַמֵּד שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא תָּקְפָּהּ שֶׁל עוֹלָם.

א"י היא עיקר העולם. דורש 'זרועות עולם' – מחזיקה את העולם בזרועותיה.

"וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב" – אֵלּוּ שֶׁבָּרְחוּ לְאַסְיָא. "וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד" – אֵלּוּ יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

מבין שבעת העממים היו שברחו לחו"ל והיו שהושמדו במקומם בא"י, וראו לעיל פסקאות רא-רב, שם לא השאירו לשבעת העממים אפשרות לברוח, אלא רק לעשות תשובה; וראו לעומת זאת ויקרא רבה יז ו.

(דברים לג כח) "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח" – אֵין בֶּטַח אֶלָּא רַחְצָן.

ראו לעיל פיסקה שנב.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לד כה) "וַיִּשְׁכֹּן בַּמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים".

"בָּדָד", לֹא כְּבָדָד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה (דברים לב יב) "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ",

וְלֹא כְּבָדָד שֶׁאָמַר יִרְמְיָה (ירמיה טו יז) "מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי",

הבדידות בדברי משה שבפרק לב היא בדידות של הקב"ה, והבדידות שבדברי ירמיה היא בדידות מאונס; כאן מדובר על בדידות של ישראל שאינם זקוקים לעם אחר.

אֶלָּא כְּבָדָד שֶׁאָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע, בלעם (במדבר כג ט) "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן".

"עֵין יַעֲקֹב", בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח כא) "וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם".

דורש 'עין יעקב'-מעין הברכה של יעקב.

"אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ", בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם יִצְחָק אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז כח) "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם... וְרֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ".

טל השמים הופיע כבר בברכת יצחק, והפסוק מישעיה מסביר את המילה 'יערפו'.

"אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל", כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה ח) "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמָּעַל".

(דברים לג כט) "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ",

ראו לעיל פיסקה שנה.

יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים (שמות טו יא) "מִי כָמוֹךָ בָּאֵלִם", וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ".

"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל", נִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ מֹשֶׁה, אֱמֹר לָנוּ

ראו לעיל סוף פיסקה שנה וכן לעיל סוף פיסקה קז. כאן אין משה משיב לישראל אלא מסתפק באמירה כללית שתהיה הרבה טובה. דורש את השאלה הריטורית 'מי כמוך', ששאלה כזו משמעה הרבה מאד, כאדם שאומר לחברו 'מה מתוקן לך!' ותומך את המשל בפסוק מתהלים.
והשוו לעיל יט.

מַה טּוֹבָה עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לָנוּ לֶעָתִיד לָבֹא?
אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אוֹמַר לָכֶם! אַשְׁרֵיכֶם, מַה מְּתֻקָּן לָכֶם!
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפֵידָגוֹג, וְהָיָה מְחַזְּרוֹ וּמַרְאֶה אוֹתוֹ,
וְאוֹמֵר לוֹ: כָּל הָאִילָנוֹת הַלָּלוּ – שֶׁלְּךָ! כָּל הַגְּפָנִים הַלָּלוּ – שֶׁלְּךָ! כָּל הַזֵּיתִים הַלָּלוּ – שֶׁלְּךָ!
כְּשֶׁיָּגַע לְהַרְאוֹתוֹ אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אוֹמַר לְךָ! אַשְׁרֶיךָ, מַה מְּתֻקָּן לְךָ!
כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אוֹמַר לָכֶם! אַשְׁרֵיכֶם, מַה מְּתֻקָּן לָכֶם!
(תהלים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ"!

"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'", עַם שֶׁאֵין יְשׁוּעָתוֹ אֶלָּא בַּשְּׁכִינָה,

ה' הוא המושיע את ישראל והוא מגינו.

(ישעיה מה יז) "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים".
"מָגֵן עֶזְרֶךָ", כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כב ג) "אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי".

"וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ", אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, עָתִיד אֲנִי לִיתֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ זַיִן שֶׁנִּיטַּל מֵהֶם בְּחוֹרֵב!

ראו שבת פח א, שישראל קבלו במעמד הר סיני שני כתרים לכל אחד, ואיבדו אותם בחטא העגל. כאן מדובר לא על כתרים אלא על כלי זיין שישראל איבדו בחטא העגל, ועתיד לחזור אליהם בימת המשיח, אבל גם כלי הנשק הזה מוצג כעדי, קישוט לכלה.

כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג ו) "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב",
בִּשְׁבוּעָה נִשְׁבַּעְתִּי, וְעָתִיד אֲנִי לְהַחֲזִירוֹ לָהֶם!
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט יח) "חַי אָנִי נְאֻם ה', כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה".

"וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ", בִּשְׁעַת טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְכַחֲשִׁים לָהֶם

ראו לעיל שכב. לעומת החנפנות בשעת טובתם של ישראל, מעמידה הדרשה שם את 'פן ינכרו צרימו', שבשעת צרתם של ישראל האומות מתנכרות אליהם. הדרשה מתרעמת על הצביעות הנהוגה ביחב"ל – תופעה הנמשכת עד ימינו.

וְעוֹשִׂים אוֹתָם כְּאִילּוּ הֵן אַחִים, וְכֵן עֵשָׂו אָמַר לְיַעֲקֹב (בראשית לג ט) "יֶשׁ לִי רָב, אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ"
וְכֵן חִירָם אָמַר לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ט יג) "מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, אָחִי."

"וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ", כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י כד) "וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל

טקס כניעה של הגויים: דריכה על במה או על הצואר של הנכנע.

וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ: קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה."

פיסקה שנז

על דברים לד א-יא

(דברים לד א) "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב", עֲלִיָּה הִיא וְאֵינָהּ יְרִידָה.

ראו לעיל שלח. לפני מותו משה מתעלה ואינו יורד ביכולותיו.
דורש מואב על שם רות, וראו שם.

"מֵעַרְבֹת מוֹאָב", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
שַׁלְשֶׁלֶת הַמְּלָכִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה – זֶה דָּוִד וְזַרְעוֹ.

"אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה", מַה פִּסְגָּה פסיג, חלק מהאשכול. זוֹ מֻפְרֶשֶׁת מִן הָאֶשְׁכּוֹל וְאֵינָהּ מֻפְרֶשֶׁת

קבורת משה היתה בגיא בין ההרים, כמו במלחמת גלית ודוד; המקום לא היה חלק מן ההר ממש, וראו גם לקמן.

כָּךְ קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מֻתְאֶמֶת מִן הָהָר וְאֵינָהּ מֻתְאֶמֶת, (שמואל א יז ג) "וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם".

"אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ שַׁלְשֶׁלֶת נְבִיאִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד מֵרָחָב הַזּוֹנָה.

ראו לעיל שלח. מכאן מתחילה שורת דרשות המתארות את שראה משה. ההנחה מאחורי כולן היא שמשה לא ראה בראיה פיזית, אלא בנבואה.
והשוו מכילתא עמלק א, ב.

"וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְיֻשֶּׁבֶת עַל שַׁלְוָתָהּ

וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.

דורש 'כל הארץ'. משה ראה את הצלחת ישראל וגם את חורבנם – וגם את גאולתם העתידה, בבחינת 'עולם בנוי וחרב ובנוי', השוו לעיל שנב.

"אֶת הַגִּלְעָד", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְיֻשָּׁב עַל שַׁלְוָתוֹ וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ הַמַּחֲרִיבִים לוֹ

וְאֵין 'גִּלְעָד' אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב ו) "גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן".

השוו לעיל כח, שם דורשים 'אין לבנון אלא מקדש' מאותו הפסוק.

"עַד דָּן", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ דָּן מְיֻשֶּׁבֶת עַל שַׁלְוָתָהּ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.

דָּבָר אַחֵר: "עַד דָּן" מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּן עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה

הקב"ה מראה למשה בנבואה את א"י ביישובה ובחורבנה, ולפי 'דבר אחר' הוא מראה לו את החטאים ואת הגאולה. מבנה דומה ראו בהמשך בדרשה על 'כל נפתלי' ובדרשות על אפרים, מנשה ויהודה.

כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים יח ל) "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל",
וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד הֵימֶנּוּ. וְאֵיזֶה זֶה? זֶה שִׁמְשׁוֹן בֶּן מָנוֹחַ.
(דברים לד ב) "וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ נַפְתָּלִי מְיֻשֶּׁבֶת עַל שַׁלְוָתָהּ
וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.
דָּבָר אַחֵר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם, שֶׁעָשָׂה מִלְחָמָה בְּסִיסְרָא וְחַיָּלוֹת שֶׁעִמּוֹ
נֶאֱמַר כָּאן "וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שופטים ד ו) "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי".
"וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ אֶפְרַיִם יוֹשֶׁבֶת עַל שַׁלְוָתָהּ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.
דָּבָר אַחֵר: "וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם" – מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עוֹשֶׂה מִלְחָמָה בַּכְּנַעֲנִים
נֶאֱמַר כָּאן "וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר יג ח) "לְמַטֵּה אֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן".
"וּמְנַשֶּׁה", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ מְנַשֶּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל שַׁלְוָתָהּ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.
דָּבָר אַחֵר: "וּמְנַשֶּׁה", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁעָשָׂה מִלְחָמָה בְּמִדְיָן וַעֲמָלֵק.
דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁהָיָה אֶפְרַיִם צָעִיר – סְמָכוֹ הַכָּתוּב לַגָּדוֹל
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שופטים ו טו) "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה".
"וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ אֶרֶץ יְהוּדָה יוֹשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָתָהּ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.
דָּבָר אַחֵר: "וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ דָּוִד בְּמַלְכוּתוֹ
נֶאֱמַר כָּאן "וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברי הימים א כח ד) "וַיִּבְחַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי".

"עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ פְּנֵי כָּל הַמַּעֲרָב יוֹשֵׁב עַל שַׁלְוָתוֹ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ.

דָּבָר אַחֵר: "עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן", אַל תְּהִי קוֹרֵא עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן אֶלָּא 'עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן',

תמצית הדרשות – העברה מממד פיזי לממד נבואי לעבר ולעתיד.

מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא וְעַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים.

(דברים לד ג) "וְאֶת הַנֶּגֶב", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ דָּרוֹם יוֹשֵׁב עַל שַׁלְוָתוֹ, וְחָזַר וְהֶרְאָהוּ מְצִיקִים הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ,

ראו מכילתא עמלק א, ב. לעניין מערת המכפלה ראו לקמן.

דָּבָר אַחֵר: "וְאֶת הַנֶּגֶב" מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה שֶׁאָבוֹת קְבוּרִים בָּהּ
נֶאֱמַר כָּאן "וְאֶת הַנֶּגֶב", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר יג כב) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן".
"וְאֶת הַכִּכָּר", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד שֶׁעוֹשֶׂה כֵּלִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ
נֶאֱמַר כָּאן "וְאֶת הַכִּכָּר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (מלכים א ז מו) "בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ".
"בִּקְעַת יְרֵחוֹ", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ גּוֹג וְכָל הֲמוֹנוֹ שֶׁעֲתִידִים לִפּוֹל בְּבִקְעַת יְרִיחוֹ

דָּבָר אַחֵר: מַה בִּקְעָה זוֹ חִיּוּר כְּמוֹת שֶׁהִיא, וְשָׂדֶה זְרוּעָה שְׂעוֹרִים כְּמוֹת שֶׁהִיא

כשם שכל אדם רואה את בקעת יריחו ואת השדות הזרועים בה כך ראה משה את א"י כולה.

כָּךְ הֶרְאָהוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּבִקְעַת יְרִיחוֹ.

"עִיר הַתְּמָרִים", מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ גַּן עֵדֶן וְצַדִּיקִים מְטַיְּלִים בָּהּ, שֶׁמְּשׁוּלִים בִּתְמָרִים

הצדיקים משולים כתמרים, והגיהינום בנויה כתמר הפוך. הקב"ה הראה למשה את התשובה של חז"ל לשאלת 'צדיק ורע לו'.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים צב יג) "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח".
דָּבָר אַחֵר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ סְמוּכָה מִצִּדָּהּ גֵּיהִנֹּם, שֶׁהִיא צָרָה מִלְּמַעְלָה וּרְחָבָה מִלְּמַטָּה
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב לו טז) "וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחַב לֹא מוּצָק תַּחְתֶּיהָ".

"עַד צֹעַר" – אֵלּוּ מְצִיקֵי יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן אֵלּוּ הַבַּלָּשִׁים, הַדָּרִים עִם הַמַּלְכוּת וַעֲתִידִים לֵיאָבֵד עִמָּהֶם.

דורש 'צוער' – מצערי ישראל.

(דברים לד ד) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ", אָמַר לוֹ: לָאָבוֹת נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁבוּעָה, לְךָ הֶרְאִיתִיךָ בְּעֵינֶיךָ.

משה זכה לראות בעיניו את ההצלחה של ישראל בארצם – יותר מהאבות שהסתפקו בהבטחת הקב"ה; והשוו דברי ר' חנינא בן עקביא במכילתא עמלק א, ב, הטוען שגם אברהם ראה את הארץ ואף עלה על משה.

"וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר", נֶאֱמַר כָּאן "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים לב נב) "וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא"

ראו לעיל שמא.

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"? אָמַר מֹשֶׁה: אִם אֵינִי נִכְנָס בָּהּ חַי אֶכָּנֵס בָּהּ מֵת!
אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: "וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא", אָמַר לְפָנָיו: אִם אֵינִי נִכְנָס בָּהּ מֶלֶךְ אֶכָּנֵס בָּהּ הֶדְיוֹט!
אִם אֵינִי נִכְנָס לָהּ חַי אֶכָּנֵס לָהּ מֵת!
אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" – לֹא מֶלֶךְ וְלֹא הֶדְיוֹט, לֹא חַי וְלֹא מֵת.

(דברים לד ה) "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה", אֶפְשָׁר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה, וְכוֹתֵב "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה"?

ראו בבא בתרא טו א. ר' מאיר אינו מסכים לפגוע בטענה הכוללת שמשה כתב את התורה כולה, וטוען שמשה כתב גם את תיאור מותו שלו.

אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב מֹשֶׁה, מִיכָּן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת"
אֶפְשָׁר שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה כְּשֶׁהִיא חֲסֵרָה אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת?
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה כּוֹתֵב מַה שֶּׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתֹב
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לו יח) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּת קוֹל יוֹצֵאת מִתּוֹךְ הַמַּחֲנֶה שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל

ר' אליעזר וסמליון עוסקים בשאלה כיצד נודע מותו של משה לישראל. סמליון מחלק את המילה 'וימת'.
לעניין הקשר בין קבורת משה למערת המכפלה – דורש שם' כגזירה שווה.
היו מחכמים גם שלא הסכימו עם הפסוק המפורש והעדיפו לתאר את משה כמי נמצא 'עם ה' לנצח, וראו סוטה יג ב.

וְהָיְתָה מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: 'מֵת מֹשֶׁה'. סַמַּלְיוֹן אָמַר: 'וַי מֵת שָׁם מֹשֶׁה'.
וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר: מְחִילָה הָיְתָה יוֹצְאָה מִקְּבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לְקִבּוּרָתָם שֶׁל אָבוֹת?
נֶאֱמַר כָּאן "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (בראשית מט לא) "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ".
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא מֵת מֹשֶׁה, אֶלָּא עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת לְמַעְלָה
נֶאֱמַר כָּאן "שָׁם" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות לד כח) "וַיְהִי שָׁם עִם ה'".

"עֶבֶד ה'", לֹא בִּגְנוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶלָּא בְּשִׁבְחוֹ

הכינוי 'עבד' אינו לגנותו של משה אלא לשבחו, והשוו מכילתא נזיקין א, שאין לכנות את העבד 'עבד'.

שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנִּקְרְאוּ 'עֲבָדִים'
שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ג ז) "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים".

"עַל פִּי ה'", כְּשֶׁהַמָּקוֹם נוֹטֵל נִשְׁמָתָם שֶׁל צַדִּיקִים נוֹטְלָהּ מֵהֶם בְּנַחַת רוּחַ

דורש 'על פי', בנשיקה: הקב"ה עצמו לוקח את נשמות הצדיקים; אבל הרשעים מתים בידי מלאך המוות, שלוקח את הנשמה באלימות, שהרי לא הוא שהכניס אותה לגוף ולכן אינו יודע כיצד לקחתה.

מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד נֶאֱמָן שֶׁהָיָה בָּעִיר, וְהָיוּ הַכֹּל מַפְקִידִים אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן
וּכְשֶׁבָּא אֶחָד מֵהֶם לִתְבֹּעַ אֶת שֶׁלּוֹ – הָיָה מוֹצִיא וְנוֹתֵן לוֹ, לְפִי שֶׁיָּדַע הֵיכָן הוּא כי הנאמן יודע היכן הניח את הפקדון.
וּכְשֶׁבָּא לְשַׁלֵּחַ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ – הוֹפֵךְ תַּחְתּוֹנִים עַל הָעֶלְיוֹנִים, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא
כָּךְ כְּשֶׁהַמָּקוֹם נוֹטֵל נִשְׁמָתָם שֶׁל צַדִּיקִים – נוֹטְלָהּ בְּנַחַת,
וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵל נִשְׁמָתָם שֶׁל רְשָׁעִים – מוֹסְרָהּ לְמַלְאָכִים רָעִים, לְמַלְאָכִים אַכְזָרִיִּים, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְטוּ אֶת נִשְׁמָתָם
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי יז יא) "וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ", וְאוֹמֵר (איוב לו יד) "תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם".

(דברים לד ו) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא". אִם נֶאֱמַר בַּגַּיְא, לָמָּה נֶאֱמַר בְּאֶרֶץ מוֹאָב?

ראו לעיל פיסקה שנד, בברכה לגד.

וְאִם נֶאֱמַר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, לָמָּה נֶאֱמַר בַּגַּיְא?
לוֹמַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּתוֹךְ נַחֲלָתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, וְנִקְבַּר בִּשְׂדֵה נַחֲלָתוֹ שֶׁל גָּד.

"וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ". יֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מֹשֶׁה אֵינוֹ יוֹדֵעַ מְקוֹם קְבוּרָתוֹ
שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ", וְאֵין אִישׁ אֶלָּא מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ג) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד"

וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת בֵּית קֵיסָר שְׁנֵי סַרְדְיוֹטוֹת, אָמְרוּ: לְכוּ וּרְאוּ קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הֵיכָן הִיא

ראו לעיל על הפסוק 'ראש הפסגה'. המקום של קבורת משה מתעתע.

הָלְכוּ וְעָמְדוּ לְמַעְלָה – וְרָאוּ אוֹתוֹ לְמַטָּה; יָרְדוּ לְמַטָּה – וְרָאוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה
נֶחְלְקוּ, חֶצְיָם לְמַעְלָה וְחֶצְיָם לְמַטָּה, עֶלְיוֹנִים רָאוּ אוֹתוֹ כְּלַפֵּי מַטָּה וְתַחְתּוֹנִים רָאוּ אוֹתוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה
לְכָךְ נֶאֱמַר "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".

(דברים לד ז) "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה",

הלל ריב"ז ור' עקיבא נחשבים גדולי התנאים ולכן האגדות מספרות עליהם שחיו 120 שנה כמו משה, וחלוקת חייהם היא ב40 שנה. לגבי ריב"ז ראו ראש השנה לא ב. לגבי ר' עקיבא ראו אבות דרבי נתן ז.

זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה שֶׁמֵּתוּ בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְאֵלּוּ הֵם: מֹשֶׁה וְהִלֵּל הַזָּקֵן
וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי וְרַבִּי עֲקִיבָה
מֹשֶׁה הָיָה בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים שָׁנָה וּבְמִדְיָן אַרְבָּעִים שָׁנָה וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה
הִלֵּל הַזָּקֵן עָלָה מִבָּבֶל בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וְשִׁמֵּשׁ חֲכָמִים אַרְבָּעִים שָׁנָה וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי עָסַק בִּפְרַגְמַטְיָא אַרְבָּעִים שָׁנָה
וְשִׁמֵּשׁ חֲכָמִים אַרְבָּעִים שָׁנָה וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה
רַבִּי עֲקִיבָה לָמַד תּוֹרָה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה
וְשִׁמֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים אַרְבָּעִים שָׁנָה וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה

שֵׁשׁ זוּגוֹת שֶׁשְּׁנוֹתֵיהֶם שָׁווֹת: רִבְקָה וּקְהָת, 133 שנה לֵוִי וְעַמְרָם, 137 שנה יוֹסֵף וִיהוֹשֻׁעַ, 110 שנה שְׁמוּאֵל וּשְׁלֹמֹה, 52 שנה מֹשֶׁה וְהִלֵּל הַזָּקֵן, וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי וְרַבִּי עֲקִיבָה. 120 שנה, ראו לעיל

לעניין רבקה ראו סדר עולם רבא פרק א – ב; קהת – ראו שמות ו יח; לוי – ראו שמות ו טז; עמרם – שמות ו כ; יוסף – בראשית נ כו; יהושע – יהושע כד כט, והוא מבני יוסף; שמואל – סדר עולם רבא פרק יג; שלמה – סדר עולם רבא פרק יד ומלכים א יא מב.

"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ", מְלַמֵּד שֶׁעֵינֵיהֶם שֶׁל מֵתִים כֵּהוֹת:
"וְלֹא נָס לֵחֹה". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַל תְּהִי קוֹרֵא "לֹא נָס לֵחֹה", אֶלָּא "לֹא נָס לֵחָה"

עַכְשָׁו כָּל הַנּוֹגֵעַ בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֵחָה פּוֹרַחַת אֵילָךְ וְאֵילָךְ.

המילה 'נס' אינה נקראת בעבר אלא בהווה. אם ימצא אדם את גופת משה יגלה שעדיין היא לחה.

(דברים לד ח) "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה" – הֲרֵי אֶחָד, "וַיִּתְּמוּ יְמֵי" – הֲרֵי שְׁנַיִם, "בְּכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" – הֲרֵי שְׁלֹשָׁה.

מכאן למדו 'שלושה ימים לבכי', ראו מועד קטן כז ב.

"שְׁלֹשִׁים יוֹם" אֵלּוּ מַה טִּיבָם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּכוּ אוֹתוֹ קֹדֶם לְמִיתָה שְׁלֹשִׁים יוֹם.

הבכי נמשך שלושה ימים, והאבל הסתיים מיד, כי הוא התחיל לפני מותו של משה.

וּמִנַּיִן לִימֵי נְזִירוּת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים יוֹם? נֶאֱמַר כָּאן "יְמֵי" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר ו ד) "יְמֵי"

משה מלמד הלכה גם במותו. כאן דרשו גזירה שווה להלכות נזירות. וראו נזיר א ג.

מַה 'יְמֵי' הָאָמוּר כָּאן שְׁלֹשִׁים יוֹם – אַף 'יְמֵי' הָאָמוּר לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים יוֹם.

(דברים לד ט) "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה", מִפְּנֵי מָה? "כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו":

עד למעבר הירדן נשענה סמכותו של יהושע על סמיכת משה עליו, ורק אחרי שהפגין נס יראו אותו בפני עצמו.

"וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – אֵין לְךָ מִשְׁמָע גָּדוֹל מִזֶּה, "וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה",
וַעֲדַיִן לֹא נִתַּן מוֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ד יד) "בָּעֵת הַהִיא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ", בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתַּן מוֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם.

(דברים לד י) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה", בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם

שני ההבדלים מציבים את נבואת בלעם כעדיפה על נבואת משה; אבל משה עלה על בלעם במידותיו המוסריות. בלעם היה כטבח, המחליט מי יתברך ומי יתקלל, ומשה כשר הנפגש עם המלך רק בהזמנה מראש; והשוו לדברי ריב"ז על ההבדל בינו לבין ר' חנינא בן דוסא, בברכות לד ב.

וְאֵיזֶה זֶה? זֶה בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר
אֶלָּא הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל בִּלְעָם
מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד טז) "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל"
מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי מְדַבֵּר עִמּוֹ עַד שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי מְדַבֵּר עִמּוֹ
שֶׁנֶּאֱמַר "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", מֹשֶׁה לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה כח) "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי", וּבִלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּשֶׁהוּא נוֹפֵל
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד ד) "מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם".
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְיוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ.

"אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג יח) "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ",

הדרשה מציגה את משה כמיסטיקן שזכה להתגשמות שאיפותיו המיסטיות ביום מותו. מעמד נקרת הצור חזר והתרחש באותו היום, ומשה זכה לראות את כבוד הקב"ה בעולם הבא, וראו ספרי במדבר קג, וכן דברי ר' דוסא בספרא נדבה פרק ב יב, שנראה שכל המתים רואים את הקב"ה.
והשוו לסיפור בברכות סא ב על מותו של ר' עקיבא, שנאמר לו 'אשריך... שיצאה נשמתך באחד' – גם בסיפור הזה יש רמזים למיסטיקה.
המסקנה 'שהמתים רואים' דומה לטענה דלעיל, 'שעיניהם של מתים כהות': שתיהן מתעניינות בחוויית המוות.

אָמַר לוֹ: בָּעוֹלָם הַזֶּה אִי אַתָּה רוֹאֶה, שֶׁנִּמְשָׁל בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג כ) "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי",
אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנִּמְשָׁל בְּאָחוֹרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג כג) "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי"
אֵימָתַי הֶרְאָהוּ? סָמוּךְ לְמִיתָה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמֵּתִים רוֹאִים.

(דברים לד יא) "לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ"
לְמִצְרַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ, לְפַרְעֹה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּלְעֲבָדָיו בִּפְנֵי עַצְמָם:

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" – זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל" – זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף

ת"ק דורש 'יד חזקה' על פי שמות יג יד-טו, או על פי שמות ו א, ו'מורא גדול' על פי שמות יד לא.
ר' אליעזר טוען שגדולת משה לא התבטאה ביציאה ממצרים בלבד אלא בעיקר בתקופה שאחריה: הוא דורש 'יד חזקה' לפי שמות יט יט, ו'מורא גדול' לפי דברים ד לד. את שיבור הלוחות הוא מציג כהישג של משה על פי גזירה שווה 'עיני'.
וראו רמב"ן, שהיתה לו גרסה שונה במקצת ותמך אותה בפסוקים מתאימים.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: "לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים", וּמִנַּיִן אַף לִפְנֵי הַר סִינַי? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה",
וּמִנַּיִן אַף בַּמִּדְבָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל", וּמִנַּיִן אַף בְּשִׁבּוּר הַלּוּחוֹת?
נֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים ט יז) "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם", וְכָאן הוּא אוֹמֵר "אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".