ביאור:ספרא/נדבה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דיבורא דנדבה[עריכה]

פרק ופרשה א[עריכה]

על ויקרא א א



דרשה על הכפילות לכאורה של "ויקרא" - "וידבר": לפני שהקב"ה מדבר עם משה ומלמד אותו את התורה – הוא קורא לו "משה, משה" כדי שיתכונן ויקשיב לדבריו. לימוד התורה מכוון ללומד מסויים, ואינו טכני.
הדרשן מנסה להוכיח את הטענה הזאת מהיקש למעמד הסנה ולמעמד הר סיני, שבשניהם קרא הקב"ה למשה לפני שאמר מה שאמר - ואף בבניין אב משני המעמדות הללו, אבל הניסיונות נדחים, כי כאן הקב"ה אינו מתגלה באש, אלא רק אומר למשה ומדבר אליו מבין הכרובים; ולכן יש צורך בכפילות גם כאן.



[א] "ויקרא...וידבר" - הקדים קריאה לדיבור.
הלא דין הוא! נאמר כאן 'דיבור' ונאמר בסנה דיבור "ויאמר" (שמות ג, ד):
מה דיבור האמור בסנה, הקדים קריאה לדיבור אף דיבור האמור כאן - הקדים קריאה לדיבור!
[ב] לא! אם אמרת בדיבור הסנה, שהוא תחלה לדברות; ההתגלות הראשונה למשה תאמר בדיבור אהל מועד, שאינו תחלה לדברות?
דיבור הר סיני יוכיח! שאינו תחלה לדברות - והקדים בו קריאה לדיבור (שמות יט, ג)!
[ג] לא! אם אמרת בדיבור הר סיני, שהוא לכל ישראל; תאמר בדיבור אהל מועד, שאינו לכל ישראל?
הרי את דן מבנין אב: לא הרי דיבור הסנה, שהוא תחלה לדברות, כהרי דיבור הר סיני - שאינו תחלה לדברות
ולא הרי דיבור הר סיני, שהוא לכל ישראל, כהרי דיבור הסנה - שאינו לכל ישראל
[ד] הצד השוה שבהן - שהן דיבור מפי קדש למשה, והקדים קריאה לדיבור
אף כל מה שהוא דיבור מפי קדש למשה - הקדים קריאה לדיבור!
[ה] אי מה להצד השוה שבהן, שהן דיבור באש מפי קדש למשה, והקדים בהן קריאה לדיבור
אף כל שהוא דיבור באש מפי קדש למשה - הקדים קריאה לדיבור! יצא דיבור אהל מועד, שאינו באש!
תלמוד לומר "ויקרא...וידבר" - הקדים קריאה לדיבור.



הרחבת המסקנה הנ"ל לכל המצוות שנאמרו למשה מאהל מועד: בכל מקום שנאמר "וידבר" או "ויאמר" או "צו" – קדמה קריאה לתוכן הנמסר למשה. דורש 'מאהל מועד', 'וידבר'; אבל בין דיבור לדיבור הניח הקב"ה למשה והפסיק לקרוא לו.



[ו] יכול לא היתה קריאה אלא לדיבור זה? מנין לכל הדברות שבתורה?
תלמוד לומר "מאהל מועד": כל שהוא מאהל מועד - הקדים קריאה לדיבור!
[ז] יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד? מנין אף לאמירות ולצווין?
אמר ר' שמעון: תלמוד לומר 'דיבור' - "וידבר" בבניין כבד – פיעל - אף לאמירות ולצווין.
[ח] יכול אף להפסקות? תלמוד לומר "וידבר"; לדיבור היתה קריאה, ולא להפסקות!



ההפסקות בין דיבור לדיבור היו כדי שמשה יצליח לקלוט את מלוא המשמעות של הדיבור לפני שיקרא לו הקב"ה וידבר עימו שוב. מכאן לומדים שגם מלמדי תורה צריכים להפסיק בדבריהם ולא לומר את כל תורתם בבת אחת.



[ט] ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה, להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין.
והלא דברים קל וחמר: מה מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקדש, צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין
על אחת כמה וכמה הדיוט הלומד מן ההדיוט!



כל הקריאות היו בהכפלת שמו של משה, ובכל פעם ענה משה ואמר "הנני". הקב"ה המתין למשה עד שאמר "הנני", כלומר אני מוכן להקשיב לדברך.



[י] ומנין שכל הקריאות היו "משה! משה!"?
תלמוד לומר (שמות ג, ד) "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה"
שאין תלמוד לומר "ויאמר..."
ומה תלמוד לומר "ויאמר..."? מלמד שכל הקריאות היו "משה! משה!".
[יא] ומנין שעל כל קריאה היה אומר "הנני"?
תלמוד לומר (שמות ג, ד) "ויאמר הנני", שאין תלמוד לומר "ויאמר..."
ומה תלמוד לומר "ויאמר הנני"? מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר "הנני".



גם לאברהם, ליעקב ולשמואל היה הקב"ה קורא לפני שדבר איתם. הכפלת שמותיהם נדרשת כביטוי של חיבה.
דרשת "דבר אחר" עוסקת באישיותו של משה, שהיה גדול גם בטרם התגלה אליו הקב"ה ונשאר כזה גם לאחר מכן.



[יב] "משה משה" (שמות ג, ד); "אברהם אברהם" (בראשית כב, יא); "יעקב יעקב" (בראשית מו, ב); "שמואל שמואל" (שמואל א ג, י)
לשון חיבה, לשון זירוז!
דבר אחר: הוא "משה" עד שלא נדבר עמו - הוא "משה" משנדבר עמו

פרק ב[עריכה]

על ויקרא א א



הדרשה על "אליו" מוציאה את אהרון, למרות שמצוות הקרבנות חלה בעיקר עליו. ר' יהודה טוען שכיון שמשה היה גדול מאהרון – כל המצוות לאהרון ניתנו למשה, והוא שהעביר אותן לאחיו. וראו ספרי במדבר נח, שם חסרים הפסוקים המסומנים ז, ט, י, ונוסף שם שמות לד לד, ומונים שם את הפסוקים המסומנים ד וה כשני פסוקים כל אחד.
וראו מכילתא, פתיחה למסכתא דפסחא, שם דרשו את המסומן יא בלבד.
ר' יוסי הגלילי לומד את אותו מסר מהפסוקים המסומנים יא-יג: שלושת הפסוקים מסמנים את ההזדמנויות העיקריות שבהן דיבר ה' אל משה, ולא לאהרון.



[א] "אליו" - למעט את אהרן.
אמר ר' יהודה בן בתירא: י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן בתורה י"ג מיעוטים
ללמדך שלא לאהרן נאמר, אלא למשה שיאמר לאהרן!
[ב] ואלו הן:

  • (א) (במדבר ז, פט): "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ"
  • (ב) (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו"
  • (ג) (במדבר ז, פט): "וַיְדַבֵּר אֵלָיו"
  • (ד) (שמות כה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ"
  • (ה) "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו)
  • (ו) (שמות כט, מב): "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"
  • (ז) (שמות טז, לד): "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה"
  • (ח) (ויקרא ז, לח): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ"
  • (ט) (במדבר ד, מט): "אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה"
  • (י) (במדבר יז, ה): "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ"
  • (יא) (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
  • (יב) (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"
  • (יג) (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר...אֵלָיו"

מיעט את אהרן מכולם.
[ד] ר' יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמר בתורה 'דיבור' למשה: בארץ מצרים, בהר סיני, באהל מועד כל התורה כולה:

  • בארץ מצרים מהו אומר? (שמות ו, כח): "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה 'אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"; מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.
  • בהר סיני מהו אומר? (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"; מיעט את אהרן מדברות הר סיני.
  • באהל מועד מהו אומר? (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר..."; מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.

אל משה דבר, ולא לאהרן!



ר' אלעזר מפרש את שמות כט מג, המבטיח, לכאורה, שהקב"ה יתגלה לכל ישראל ויתקדש בהם כרמז למות נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן, הוא היום השמיני למילואים. דורש "ונועדתי"-אעיד בהם ואהרגם. בניגוד לפסוק שלפניו (ראו גם ברשימה דלעיל, סימון ו), שם מובטח למשה דווקא שהקב"ה יוועד אתו.
בדומה לדרשות הקודמות, גם כאן הדרשה מצמצמת את הנבואה ואת ההתגלות של הקב"ה במשכן – לדיבור עם משה בלבד.



[ה] ר' אלעזר אומר: (שמות כט, מג): "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי"
עתיד אני להיות עד להם ולהתקדש בהם!
אימתי היה זה? - יום שמיני למלואים; שנאמר (ויקרא ט, כד) "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".
או אינו אלא ליתן להם יעידה לדברות?
תלמוד לומר (שמות כה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ" - לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלל (ס"א לכל) ישראל.



הדרשה מעירה שלא כל ישראל היו באותה רמה של זכויות, ובונה היררכיה: ישראל<הזקנים<בני אהרון<אהרון<משה. היא דוחה את האפשרות שמישהו חוץ ממשה עצמו זכה להתוועד עם הקב"ה, לפי הפסוק המסומן לעיל ה, או לשמוע את דבריו – לפי הפסוקים המסומנים ד, ו.



[ו] אוציא את ישראל, שלא כשרו לעלות בהר - ולא אוציא את הזקנים, שכשרו לעלות בהר בברית האגנות?
אוציא את הזקנים, שלא נראו בדיבור עם משה - ולא אוציא את בני אהרן, שנראו בדיבור עם משה שהיו נוכחים במשכן שבו קיבל משה את המצוות?
אוציא את בני אהרן, שלא נתועדו עם משה בדיבור - ולא אוציא את אהרן עצמו, שנתועד עם משה בדיבור שנאמרו הדברים עבורו?
תלמוד לומר "אשר אועד לך" (שמות ל, ו) (שמות ל, לו): לך היתה יעידה, ולא היתה יעידה לכולם.
[ז] או אוציאם מן היעידה, ולא אוציאם מן הדברות? תלמוד לומר (שמות כה, כב): "...ודברתי אתך".
אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים? אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן?
אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו?
תלמוד לומר (שמות כט, מב): "לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם": עמך היה הדיבור, ולא היה הדיבור עם כולם.



אפילו את הקול של הקב"ה, בלי חיתוך המילים, שמע רק משה, וראו ברשימה דלעיל מס' 1-3. אפילו מלאכי השרת לא שמעו את הקול, שהיה מיועד רק למשה. דורש את קיומה וגם את האריכות היחסית של המילה "אליו" (במקום "לו"), ומסיק שאפילו את הקול לא היו שומעים.



[ח] יכול לא היו שומעים את הדיבור, אבל היו שומעים את הקול?
תלמוד לומר (במדבר ז, פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" - קול לו, קול אליו.
אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים? אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן?
אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו? - תלמוד לומר 'קול לו'.
[ט] אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת, שאין משה יכול לכנס לרשותם עד שיקרא שיקרא לו הקב"ה?
תלמוד לומר "קול..אליו" - משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעים את הקול!



באזני משה היה הקול חזק ומשבר ארזים; אבל לא היה נשמע מחוץ לאהל מועד. דרשה נוספת על במדבר ז פט.



[י] "מאהל מועד" - מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד.
יכול מפני שהוא נמוך חלש? תלמוד לומר (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול"
שאין תלמוד לומר "הקול"; ומה תלמוד לומר "הקול"? הקול המתפרש בכתובים.
ומהו המתפרש בכתובים? "קול ה' שובר ארזים..." (תהלים כט, ה).
אם כן למה נאמר "מאהל מועד"? מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.



גם קול כנפי הכרובים היה חזק וגדול, אבל לא נשמע בחצר החיצונה של המקדש.



[יא] כיוצא בדבר אתה אומר: "וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה..." (יחזקאל י, ה)
יכול מפני שהיה הקול נמוך? תלמוד לומר "...כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ" - בסיני.
ואם כן למה נאמר "עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה"? אלא כיון שהיה מגיע אל (ס"א עד) החצר החיצונה - היה נפסק.



הקול והדברים נשמעו למשה ממוקדים מבין שני הכרובים. בן עזאי מוסיף, שהקב"ה צמצם עצמו ונדחק כביכול למקום צר בזכות אהבתו לעם ישראל, וראו סנהדרין ז א.



[יב] "מאהל מועד"-- יכול מכל הבית? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מעל הכפורת".
אי "מעל הכפורת", יכול מעל הכפורת כולה? תלמוד לומר (שמות כה, כב) (במדבר ז, פט) "מבין שני הכרובים", דברי ר' עקיבא.
אמר ר' שמעון בן עזאי: אין אני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו:
הכבוד, שנאמר בו "את השמים ואת הארץ אני מלא"
ראה חבתם של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה? כביכול, דחק להיות מדבר "מעל הכפורת מבין שני הכרובים".



דרשה נוספת שדרשו להוסיף על דברי ר' עקיבא. ר' שמעון ממזג אותם עם דרשתו של ר' דוסא: המלאכים חיים חיי עולם, ולכן, בניגוד לבני אדם, שזוכים לראות את הקב"ה במותם – הם אינם רואים אותו לעולם!
לדברי ר' דוסא ראו גם ספרי במדבר קג, וספרי דברים שנז.



ר' דוסא אומר: הרי הוא אומר (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי"
בחייהם אינם רואים, אבל רואים הם במיתתם.
וכן הוא אומר (תהלים כב, ל): "לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר המתים וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה".
ר' עקיבא אומר: "כי לא יראני האדם וחי", אף חיות הקדש דורש "וחי"-חיות הקדש הנושאות את כסא הכבוד - אינן רואות את הכבוד!
אמר ר' שמעון: איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו:
"כי לא יראני האדם וחי" - אף מלאכים, שחיים חיי עולם - אינם רואים את הכבוד.



הדרשה עוסקת בזכותם של ישראל: למרות שלא שמעו את דברי הקב"ה, הדברים נאמרו למשה בזכות העם. ואכן גם בספר במדבר אין נבואה למשה במשך 38 השנים שמחטא המרגלים עד השנה ה40.



[יג] "לאמר" - אמור להם דברי כבושים: "בשבילכם מדבר עמי",
שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודין לא היה מדבר עם משה
שנאמר (דברים ב, טז-יז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות...וידבר ה' אלי לֵאמֹר...".



ראו דברי ר' אליעזר בפתיחה למסכתא דפסחא במכילתא, שהנבואה מחייבת משוב, כי היא חלק מדיאלוג: משה מוסר לקב"ה את דברי הציבור.



דבר אחר: "לאמר" - צא ואמור להם והשיבני.
ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהם? שנאמר (שמות לד, לד) "וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה".
ומנין שהיה משה משיב הדברים לפני הגבורה? תלמוד לומר (שמות יט, ח) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".



ראו לעיל יג: אלעזר מדגיש שאכן הקב"ה דיבר עם משה רק בזכות ישראל.



אלעזר בן אחוי אומר: יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו?
תלמוד לומר 'לאמר... לישראל'-- בשביל ישראל היה מדבר עמו, לא בשביל עצמו.

פרשה ב[עריכה]

על ויקרא א ב



הפסוק מלמד שאין הגויים סומכים על הקרבן (ראו מנחות ט ח), למרות שהם יכולים להביא למקדש עולות. אין ללמוד את הדין הזה מכך שהגויים אינם מניפים (ראו מנחות ה ה), כי אין היררכיה בין התנופה לסמיכה, ראו גם מנחות ט ט.
לעניין "כל החוברים" ראו מנחות שם.



[א] "דבר אל בני ישראל...וסמכו" - בני ישראל סומכים, ואין עובדי כוכבים סומכים.
וכי איזה מדה מרובה: מדת תנופה או מדת סמיכה?
מרובה מדת תנופה ממדת סמיכה; שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים
והסמיכה אינה אלא בדבר שיש בו רוח חיים!
אם מעטתים מתנופה מרובה, לא אמעטם מסמיכה מועטת?
אתה אומר בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה; או בצד זה יתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה:
שהסמיכה נוהגת בכל החוברים שותפים בקרבן ואין התנופה נוהגת בכל החוברים!
אם מעטתים מתנופה מעוטה אמעטם מסמיכה מרובה!
הא לפי שיש בתנופה שאין בסמיכה, ובסמיכה מה שאין בתנופה
צריך לומר "דבר אל בני ישראל...": בני ישראל סומכים ואין עובדי כוכבים סומכים.



נשים אינן סומכות, כי אינן ברשות עצמן, וראו מנחות ט ח ותוספתא מנחות י סוף ג. ר' יוסי ור' שמעון מתירים להן לסמוך, אבל מסכימים עם ת"ק שאין עליהן מצווה לעשות כך.



[ב] "בני ישראל.." סומכים ואין בנות ישראל סומכות!
ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות.
אמר ר' יוסי, אמר לי אבא אלעזר: היה לנו עגל זבחי שלמים, והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים
לא מפני שהסמיכה בנשים, אלא מפני נחת רוח של נשים.



אמנם הסיפור של אבא אלעזר היה על שלמים, אבל הנשים פטורות מסמיכה גם על השלמים. דורש "אליהם". עולה פטורה מתנופה, אבל אימורי השלמים – חייבים בה לאחר השחיטה; ראו מנחות ה ז.



יכול לא יסמכו הנשים על העולות, שאין העולות טעונים תנופה; אבל יסמכו על השלמים, שהרי השלמים טעונים תנופה?
ת"ל "ואמרת אליהם...": לרבות כל האמור בענין; כשם שאין סומכים על העולות כך לא יסמכו על השלמים.



המוצא של אדם אינו קובע את מעמדו במקדש לעניין הסמיכה והתנופה, אלא זהותו הדתית, המכונה כאן "מקבלי ברית". הדרשה מנסה להוכיח את הטענה הזאת מהמילה "מכם". מוסכם שאין לרבות את הגרים וגם את המומרים, וכמו כן אין למעט את שניהם. אמנם ההוכחה אינה עומדת במבחן הביקורת ואינה יותר מאסמכתא, אבל דווקא משום כך יש לה ערך עקרוני.



[ג] "אדם" - לרבות את הגרים. "מכם" - להוציא את המומרים.
ומה ראית לומר כן? אמור "אדם" - לרבות את המומרים, "מכם" - להוציא את הגרים, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
תלמוד לומר "בני ישראל" - מה בני ישראל, מקבלי ברית - אף הגרים מקבלי ברית
יצאו מומרים שאין מקבלי ברית!
אי מה "ישראל", בני מקבלי ברית - אף מומרים בני מקבלי ברית;
יצאו גרים שאינם בני מקבלי ברית? - תלמוד לומר "מכם"!
ועכשיו אל תאמר, אלא: מה ישראל מקבלי ברית - אף הגרים מקבלי ברית, יצאו מומרים שאינם מקבלי ברית!



דורש "כי יקריב" – אם יקריב, שמדובר בנדבה.



[ד] "אדם כי יקריב": יכול גזירה? תלמוד לומר "כי יקריב", אינו אלא רשות!



טקס הקדשת הבהמה לקרבן חייב להיות לפני השחיטה – דורש "קרבן" – ההקרבה היא של בהמה שהיא כבר קרבן.
בטקס הזה קובע בעל הבהמה את סוג הקרבן ורק אז אומר "לה'" ר' שמעון מסביר זאת כזהירות מפני החשש שבין שתי המילים יפסל הקרבן, או יתחרט המקדיש ולא ישלים את ההקדשה; ומסיק שאין להגות את שם ה' לבטלה (בלי צורך); וראו ספרי דברים שו.
ר' יוסי מעיר שבכל פרשת הקרבנות מכונה הקב"ה בשם בן ארבע אותיות, ומבחינה זאת אי אפשר להבחין בין הקרבנות השונים, ולטעון לריבוי אלוהויות.



"...קרבן לה' " - שיקדים הקדשו להקרבתו, דברי ר' יהודה.
אמר ר' שמעון: מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' שלמים"? תלמוד לומר "קרבן לה'".
הלא דברים קל וחמר: ומה מי שהוא עתיד להתקדש, אמרה תורה לא יזכיר שם שמים לבטלה על הקרבן,
על אחת כמה וכמה שאין מזכירים שם שמים לבטלה!
[ה] ר' יוסי אומר: כל מקום שנאמר קרבן - אמור ביו"ד ה"א;
שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות.



אין להקריב חיות בר אלא רק בקר או צאן. השוו לדרשת ר' ישמעאל "מכלל ופרט" לעיל בברייתא דר' ישמעאל ז: לפי הספרא, שאינו באסכולה של ר' ישמעאל, לומדים את הטענה הזאת מכך שהפירוט בהמשך הפרק הוא רק לגבי בקר או צאן. הפסוק מתפרש כחובה לבחור דווקא מבין שתי האפשרויות הללו, ואין הן מובאות כדוגמאות גרידא.



[ו] "קרבן לה'...הבהמה" - יכול אף חיה, שהיא קרויה "בהמה"
שנאמר (דברים יד, ד) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה... איל וצבי ויחמור"?
תלמוד לומר: (ויקרא א, ג) "הבקר", (ויקרא א, י) ו"הצאן"!
יכול לא יביא, ואם הביא כשר? משל למה הדבר דומה? למי שאמר לו רבו "לך והבא לי חטים"
והלך והביא לו חיטים ושעורים - הרי זה מוסיף על דבריו!
תלמוד לומר: (ויקרא א, ב) 'בקר וצאן... תקריבו' - אין לך בבהמה אלא בקר וצאן בלבד.
הא למה זה דומה? למי שאמר לו רבו "אל תביא לי אלא חיטים"
הא אם הוסיף זה על החיטים - הרי הוא עובר על דבריו!



פסילת הבהמה שרבעה אדם או שנרבעה על ידו היא לא בגלל עצם העבירה, ואף לא בגלל שהבהמה חייבת מיתה (ראו סנהדרין א ד.) ר' ישמעאל לומד זאת מבעל מום, שנפסל להקרבה על פי עד אחד, אבל אין איסור לאכלו חולין; ור' עקיבא לומד זאת מהפסוק שלנו.



[ז] "מן הבהמה" - להוציא את הרובע ואת הנרבע.
והלא דין הוא! מה בעל מום, שלא נעבדה בו עבירה - פסול מעל גבי מזבח
הרובע והנרבע, שנעבדה בהן עבירה - אינו דין שיפסלו מעל גבי מזבח?
הרי שור שחרש עם החמור יוכיח, שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח!
[ח] לא! אם אמרת בשחרש שור עם החמור, שאינם חייבים מיתה
תאמר ברובע ונרבע, שכן חייבים מיתה?
טול לך מה שהבאת! אין לי אלא כשנעבדה בו עבירה על פי שני עדים
נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים מנין?
אמר ר' ישמעאל, הריני דן: ומה אם בעל מום, שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה
יעידת עד אחד מומחה למומים פוסלתו מן ההקרבה
רובע ונרבע, שיעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה, אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה?
אמר לו רבי עקיבא: לא! אם אמרת בבעל מום, שמומו בגלוי
תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי? לא יפסל מעל גבי המזבח!
תלמוד לומר "מן הבהמה" - להוציא הרובע והנרבע.



דורש "מן הבקר", שלא כל בקר כשר לקרבן, ופוסל להקדיש לקרבן בהמה ששימשה כע"ז. ההצעה ללמוד דין זה בקל וחומר מאתנן זונה ומחיר כלב, שמותר להשתמש במה שעליהם, אבל אין להקריב אותם עצמם, ואילו מה שעל הנעבד אסור בשימוש בכלל, שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דברים ז כה) - למרות שהוא עצמו מותר באכילה ובהנאה (ראו תמורה ו א-ב.)
הטענה "אני אקיימנו" מציגה בפנינו שתי אפשרויות: או שבהמה שנעבדה אסורה להקרבה וגם מה שעליה אסור, או שהיא מותרת בהקרבה וגם מה שעליה מותר, ומבחינים בין ע"ז שיש בה רוח חיים לע"ז דוממת; כיוון שאי אפשר להכריע בין האפשרויות הללו יש להשתמש במיעוט "מן הבקר".



[ט] "מן הבקר" - להוציא את הנעבד.
הלא דין הוא! ומה אתנן ומחיר, שציפויהן מותרים - אסורין מעל גבי המזבח
נעבד, שציפויו אסור - אינו דין שיפסל על גבי המזבח?
או חילוף! ומה אתנן ומחיר, שהן אסורין - ציפויהן מותרים; נעבד, שהוא מותר - אינו דין שיהיה ציפויו מותר?
אם כן, בטלת "לא תחמוד כסף וזהב עליהם"!
אני אקיימנו! "לא תחמוד כסף וזהב" - בדבר שאין בו רוח חיים
אבל בדבר שיש בו רוח חיים, הואיל והוא מותר - יהיה ציפויו מותר?
תלמוד לומר "מן הבקר" - להוציא את הנעבד.



לעיל מיעט מ"מן הבהמה", ואחר כך מיעט מ"מן הבקר", ועכשיו ממעט מ"מן הבקר" שבפס' ג, שאין להקריב טריפה.
אמנם במקדש היו מקטירים על המזבח חלב ודם האסורים באכילה, אבל החלב והדם היו מבהמות כשרות לאכילה; ואמנם את העופות היו מולקים ולא שוחטים, אבל המליקה נאסרה בחולין מפני שהיתה נהוגה במקדש. השלב הבא חסר בספרים שלפנינו, אבל נראה שהטיעון דומה לדברי ר' עקיבא דלעיל, והנה נסיון השחזור שלו: "לא, אם אמרת בבעל מום, שמומו ניכר, לפיכך יפסל למזבח; תאמר בטריפה, שאין מומה ניכר, לפיכך לא תפסל על המזבח!" כלומר היה מקום להתיר הקרבת טריפה שאין הרואה יודע שהיא טריפה, ולכן אין בכך חילול השם. לפיכך יש צורך בדרשה שמסיקה מהפסוק שאין להקריב אותה.



[י] כשהוא אומר "מן הבקר" למטה (ויקרא א, ג), שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה.
והלא דין הוא! ומה אם בעל מום, שהוא מותר בחולין - פסול מעל גבי המזבח
טריפה, שאסורה בחולין - אינו דין שתפסל מעל גבי המזבח?
חלב ודם יוכיחו, שאסורים בחולין (ס"א לחולין) וכשרים על גבי המזבח!
מה לחלב ודם, שהם מדבר מותר; הבשר עצמו מותר באכילה תאמר בטריפה, שכולה אסור?
מליקת העוף תוכיח, שכולה אסורה - וכשר על גבי המזבח!
לא! אם אמרת במליקת העוף, שקדושתה אוסרתה; תאמר בטריפה, שאין קדושתה אוסרתה?
הואיל ואין קדושתה אוסרתה - לא תפסל על גבי המזבח!
הא אם השבת... - כשהוא אומר למטה "מן הבקר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטריפה!



שני מיעוטים נוספים: אחד אוסר, לפי פסוק מפרשת פסח שני, להקריב בהמה שהוקצתה להקרבה לע"ז (ראו תמורה ו א) ואחד אוסר להקריב בהמה שהרגה אדם (ראו ב"ק ד ח)



"מן הצאן" (במדבר טו, ג) - להוציא את המוקצה.
"ומן הצאן" (ויקרא א, ב) - להוציא את הנוגח.



ר' שמעון מסכם את המיעוטים הקשורים לעבירות שבפרשה (רובע, נוגח ונעבד): בשלושת המקרים, אם העידו על העבירה שני עדים - יש להרוג את הבהמה; אבל ר' שמעון מראה לכל אחד מהם צד שבו הוא חמור מחברו, ולכן לא היה ניתן להימנע מדרשה עליו באחד המיעוטים שלפנינו:
הבהמה לא רצתה להירבע ע"י אדם, וזה אנס אותה לעשות כך – ובכל זאת דינה למות; בניגוד לכך שור האיצטדין, שנאנס לנגוח ולהרוג אדם – פטור ממוות (ראו ב"ק ד ד.) מצד שני נגיחת שור מועד מחייבת את בעליו לשלם כופר גם אם השור מת (ב"ק ד ה,) אבל אין בעל הבהמה הנרבעת משלם כופר, למרות שהבהמה גרמה בעקיפין למות האדם שרבע אותה בבית דין.
בהמה שנעבדה ע"י אחרים, שאינם בעליה – פטור בעליה, ואינו חייב להרגה; ואילו בהמה שנרבעה חייבת מיתה, גם אם היא אינה שייכת לאדם שרבע אותה; אבל רק בנעבד יש איסור הנאה ממה שעליו (תמורה ו א.)



  • אמר ר' שמעון: אם נאמר רובע, למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח, למה נאמר רובע?

לפי שיש ברובע מה שאין בנוגח, ובנוגח מה שאין ברובע:

  1. רובע, עשה בו אונס כרצון; נוגח - לא עשה בו אונס כרצון;
  2. נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה; רובע אינו משלם את הכופר לאחר מיתה.

יש ברובע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין ברובע:

  1. רובע, בין שלו בין של אחרים - אסור; נעבד - שלו אסור, של אחרים מותר.
  2. נעבד - ציפויו אסורים; רובע ציפויו מותרים.

לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם!

פרק ג[עריכה]

על ויקרא א ב



עולת העוף ניתנת לעיתים כנדר או נדבה ע"י זוג שותפים, ואילו מנחה ניתנת רק ע"י נותן יחיד; (מנחות יב ה.) למי משתיהן דומה עולת הבהמה? מצד אחד היא עולה, וכולה נשרפת על המזבח – כמו עולת העוף, ואילו המנחה נאכלת ברובה ע"י הכהן; מצד שני קרבנות הציבור כוללים מנחות ואינם כוללים עולות עוף. לכן יש צורך בפסוק המרבה אפשרות להביא עולה בשותפות. דורש "תקריבו" בלשון רבים.



[א] "תקריבו" - מלמד שהוא באה נדבת שנים בשותפות.
והלא דין הוא! עולת העוף באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה
מה עולת העוף באה נדבת שנים - אף עולת בהמה באה נדבת שנים.
[ב] או נלך לדרך זה: מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה
מה מנחה, שהיא באה בנדר ונדבה - אינה באה נדבת שנים
אף עולת בהמה, שהיא באה בנדר ונדבה - לא תבא נדבת שנים!
[ג] נראה למי דומה: דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים
ואל תוכיח מנחה, שאין כולה לאשים!
או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא באה חובת ציבור מדבר שהוא באה חובת ציבור
ואל תוכיח עולת העוף, שאינה באה חובת ציבור!
ת"ל "תקריבו" - מלמד שהיא באה בנדר ונדבה נדבת שנים.



מעודפי תרומת הלישכה, שהיא כסף ציבורי – ניתן להביא גם בהמות לעולות נדבה של הציבור, וראו שקלים ד ד, ותוספתא שקלים ב ח; בניגוד למנחה ולעולת העוף, המנודבות דווקא ע"י היחידים, (ראו לעיל); ובניגוד לשלמים, שמובאים מכספי הציבור דווקא כחובה (בחג השבועות), ולא כנדבה. הייחוד של עולת הבהמה מחייב את הלימוד מהפסוק – דורש "קרבנכם" – של כולכם.



[ד] "קרבנכם" - מלמד שהיא באה נדבת ציבור.
הלא דין הוא! מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה
מה מנחה, שהיא באה בנדר ונדבה, אינה באה נדבת ציבור
אף עולת בהמה, שהיא באה בנדר ונדבה - לא תבא נדבת ציבור!
[ה] לא! אם אמרת במנחה, שאינה באה נדבת שנים
תאמר בעולת בהמה, שהוא באה נדבת שנים?
עולת העוף תוכיח, שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור!
[ו] לא! אם אמרת בעולת העוף, שאינה באה חובת ציבור
תאמר בעולת בהמה, שהיא באה חובת ציבור?
שלמים יוכיחו, שהן באים חובת ציבור ואינם באים נדבת ציבור
[ז] אף אתה אל תתמה על עולת בהמה, שאף על פי שהיא באה חובת ציבור - לא תבא נדבת ציבור!
תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.



דרך נוספת לנסיון ללמוד שציבור מביא עולת נדבה מהשוואה למנחה ולעולת העוף - נכשלת גם היא, ונזקקת ללימוד מהפסוק. עולת בהמה היא היחידה מהנדבות המובאות ע"י הציבור.



[ח] דין אחר: ומה אם היחיד, שאינו מביא עולת חובה בכל יום - מביא עולת בהמה נדבה
ציבור, שמביא עולת חובה בכל יום קרבן התמיד - אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה?
לא! אם אמרת ביחיד, שהוא מביא מנחה נדבה
תאמר בציבור, שאינו מביא מנחה נדבה?
שותפין יוכיחו, שאין מביאין מנחה נדבה - ומביאין עולת בהמה נדבה!
[ט] מה לשותפין, שהן מביאין עולת בהמה נדבה - שכן מביאין עולת העוף נדבה
תאמר שיביא הציבור עולת בהמה נדבה? שכן אינו מביא עולת העוף נדבה!
מה לציבור, שאינו מביא עולת העוף נדבה, שכן אינו מביאהּ חובה
תאמר שלא יביא הציבור עולת בהמה נדבה, שכן הוא מביאהּ חובה!
והואיל והוא מביאהּ חובה - יביאנה נדבה!
[י] מנחה תוכיח! שהציבור מביאה חובה, ואינו מביאה נדבה
אף אתה אל תתמה על עולת בהמה, שאף על פי שהציבור מביאה חובה - לא יביאנה נדבה!
תלמוד לומר "קרבנכם" - מלמד שהיא באה נדבת ציבור.



הבהמות הפסולות להקרבה ע"י היחיד – אתנן ומחיר, רובע, בעל מום, טריפה, נעבד, מוקצה ונוגח (ראו תמורה ו א, ולעיל פרשה ב) – פסולות גם לקרבנות הציבור. דורש את המעבר מלשון יחיד ("אדם") ללשון רבים ("קרבנכם")



[יא] דבר אחר: "קרבנכם" - ממקום שהיחיד מביא - משם הציבור מביאין!

פרשה ג[עריכה]

על ויקרא א ג



ראו את רשימת הפסולים לעיל סוף פרק ג. כאן מרחיבים את כל הפסולים הנ"ל גם לעולת חובה של היחיד, כגון עולת יולדת או עולת מצורע. דורש את עצם הכינוי "עולה". הדרשה דוחה אפשרות ללמוד על עולת חובה בהיקש מעולת נדבה, כי לעולת חובה של בהמה יש חליפין, כלומר אם מדובר על דל הוא מביא במקום עולת הבהמה עולת עוף; אבל אם נדר להביא בהמה – אינו יכול להביא עוף! – מבחינה זו עולת נדבה חמורה יותר, ולכן צריך פסוק המרחיב את הפסולים גם לעולת בהמה של חובה.



[א] "עֹלָה" מה תלמוד לומר? שיכול לא יהיו כל הפסולים אלו נוהגים אלא בעולת נדבה; עולת חובה מנין?
ודין הוא! נאמר הבא עולת נדבה ונאמר הבא עולת חובה
מה עולת נדבה, כל הפסולים האלו נוהגים בה - אף עולת חובה - כל הפסולים האלו נוהגים בה!
[ב] לא! אם אמרת בעולת נדבה, שאין לה חליפין, תאמר בעולת חובה, שיש לה חליפין?
הואיל ויש לה חליפין - לא יהיו כל הפסולים האלו נוהגים בה!
תלמוד לומר "עֹלָה": אחד עולת נדבה ואחת עולת חובה - כל הפסולים האלו נוהגים בהן.



מרחיב את פסילת הפסולים גם לתמורת העולה. לחומרות התמורה על הקדשים, שמאפשרות לחשוב על האפשרות שבתמורה לא יחולו הפסילות החלות על העולה - ראו תמורה ב ג, שם נוספת חומרה בתמורה, שהתמורה חלה גם אם המיר בשוגג.
המחשבה הזאת נדחית בגלל הדרשה שלפנינו: אמנם תמורה יכולה להיות בעלת מום, אבל אז אין מקריבים אותה. דורש "אם עולה קרבנו..."



[ג] ומנין שינהגו בתמורה?
ודין הוא! נאמר הבא עולה - ונאמר הבא תמורה
מה עולה, כל הפסולים האלו נוהגים בה - אף תמורה, כל הפסולים האלו נוהגים בה.
[ד] לא! אם אמרת בעולה, שאין קדושה חלה עליה בבעל מום קבוע - תאמר בתמורה, שקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע?
הואיל וקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע - לא יהיו כל הפסולים האלו נוהגים בה!
תלמוד לומר "אם עֹלה" - לרבות את התמורה.



ממשיך ומרחיב את החלות של הפסולים גם על קרבן שלמים; למרות שהשלמים יכולים להיות גם נקבות – אם היו טריפות וכו' – הם פסולים. דורש "קרבנו" גם קרבן שלמים.



[ה] ומנין שינהגו בשלמים?
ודין הוא! נאמר הבא עולה - ונאמר הבא שלמים:
מה עולה, כל הפסולים האלו נוהגים בה - אף שלמים, כל הפסולים האלו נוהגים בהם.
[ו] קל וחומר! ומה אם עולה, שכשרה לבא מן העוף - כל הפסולים האלו נוהגים בה,
שלמים, שלא כשרו לבא מן העוף - אינו דין שיהיו כל הפסולים האלו נוהגים בהם?
לא! אם אמרת בעולה, שלא כשרה לבא נקבות כזכרים; תאמר בשלמים, שכשרו לבא נקבות כזכרים?
הואיל וכשרו לבא נקבות כזכרים - לא יהיו כל הפסולים נוהגים בהם!
תלמוד לומר "קָרְבָּנוֹ" - לרבות שלמים.
[ז] "מן הבקר" - זה שאמרנו (לעיל פרשה ב) להוציא את הטריפה.



הכפילות של "זכר" מלמדת שהעולה אינה אלא זכר, ולא טומטום או אנדרוגינוס. המינים הללו פסולים לכל הקרבנות – גם לשלמים, שבהם יכול להביא נקבה. אבל לא ניתן ללמוד משלמים לעולה, כי בעולה יש גם עוף, שאינו קרב שלמים
את פסילת הבהמה שהיא טומטום או אנדרוגינוס לעולה אי אפשר ללמוד גם מפסילתם לחטאת, כי יש גם חטאות נקבות, ראו ויקרא ד כז; אי אפשר גם ללמוד אותה מפסילתם לבכורות (ראו בכורות ו יב), וכן לא מפסילתם למעשר בהמה (ראו תוספתא בכורות ז ז,) כי הבכור והמעשר קדושים מרחם או מהספירה, ואילו העולה מוקדשת בידי אדם, הנתפסת כקדושה חזקה יותר. לכן יש צורך בכפילות המילה "זכר".



"זכר" (ויקרא א, ג) - ולא נקבה.
וכשהוא אומר למטה (ויקרא א, י) "זכר", שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגנים.
[ח] והלא דין הוא! מה אם שלמים, שכשרו לבא נקבות כזכרים - לא כשרו לבא טומטום ואנדרוגניס
עולה, שלא כשרה לבא נקבות כזכרים - אינו דין שלא תכשר לבא טומטום ואנדרוגניס?
לא! אם אמרת בשלמים, שלא כשרו לבא מן העוף - תאמר בעולה, שכשרה לבא מן העוף?
חטאת תוכיח! שכשרה לבא מן העוף, ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגניס!
[ט] לא! אם אמרת בחטאת - שלא כשרה לבא כל מין זכרים, תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין זכרים?
הבכור יוכיח, שכשר לבא כל מין זכרים - ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגניס!
[י] לא! אם אמרת בבכור, שקדושתו מרחם - תאמר בעולה, שאין קדושתה מרחם?!
המעשר יוכיח, שאין קדושתו מרחם - ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגניס!
[יא] לא! אם אמרת במעשר, שהוא אחד מעשרה - תאמר בעולה שהוא אחד מאחד?!
הואיל שהוא אחד מאחד - תכשר לבא טומטום ואנדרוגניס!
תלמוד לומר "זכר" - ולא נקבה, וכשהוא אומר למטה "זכר",
שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגניס!



ראו ויקרא כב כ, שם נקבע שהקרבת בעל מום אינה מרצה את הקב"ה. כאן מרחיבים את הטענה הזאת גם לשאר הפסולים. דורש את ייתור המלה "תמים".



[יב] "תמים", כשם שאם אינו תמים, אינו לרצון - כך אם אינו כענין זה - אינו לרצון.



העבירה על "תמים יקריבנו" נעשית כבר כשמקדיש בעל מום לעולה, ראו תוספתא תמורה א ו.



"תמים יקריבנו" - תמים יקדישנו.



ר' יוסי רואה במצווה את המצווה לבקר את הקרבן לפני הקרבתו; וראו תוספתא פסחים ה ה: כיוון שתמיד שאינו מבוקר פסול – השוחטו בשבת חייב חטאת על חילול שבת!



ר' יוסי אומר: "תמים יקריבנו" יבקרנו ויקריבנו.
אמר ר' יוסי: שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר - שהוא חייב חטאת
ויביא תמיד אחר!



העברת הקרבן לכהן היא רק בפתח המקדש, ולא מחוץ לו.



[יג] "אל פתח אהל מועד", מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד.



ראו זבחים ח א-ב עולה שהתערבה בקרבן המוקרב בדרך אחרת או בבהמות הפסולות לקרבן – פסולה; אם ההקרבה היא באותה הדרך – מקריבים את כולן חוץ ממקרה שהתערבה עולה באשם, כי האשם צריך להיות מוקרב לשם האדם האשם. דורש את הכפילות של 'יקריב' בפס' ב-ג.



מהו אומר 'יקריב...יקריב'? מנין אתה אומר נתערבה עולה בעולה, עולה בתמורה, עולה בחולין יקרבו?
תלמוד לומר 'יקריב...יקריב'.
יכול אפילו נתערבה בפסולים? תלמוד לומר "יקריבנו" אוציא את שנתערבה בפסולים, שאינם כשרים ליקרב.

  • [יד] ומנין אפילו נתערבה בחטאות החיצונות? - אוציא את שנתערבה בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה ואלו למטן.
  • ומנין אפילו נתערבו בחטאות הפנימיות? - אוציא את שנתערבו בחטאות הפנימיות, שאלו מבפנים ואלו מבחוץ.
  • ומנין אפילו נתערב בבכור ומעשר ופסח? - אוציא את שנתערב בבכור ומעשר ופסח, שאלו מתן ארבע ואלו מתנה אחת.
  • ומנין אפילו נתערב בשלמים ותודה? - אוציא את שנתערב בשלמים ובתודה, שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים.
  • יכול אפילו נתערב באשם? תלמוד לומר "יקריבנו": לבדו הוא קרב, ולא שנתערב באחרים.


חוזר לתחילת הדרשה הקודמת ומסביר מדוע ניתן להקריב עולה שהתערבה בחולין: מאלצים את בעל החולין להקדיש גם את הבהמה שלו, והוא מאולץ לרצות להקריש אותה. לעניין "כופין אותו" וכו' השוו ערכין ה ו.



מה ראית לומר עולה בעולה? - שהוא שם אחד; ...עולה בתמורה? - שתמורה קרבה עולה;
...עולה בחולין? - שיכול להקדיש החולין ולעשותה עולה.
"יקריב אותו", מלמד שכופין אותו; יכול על כרחו? תלמוד לומר "לרצונו".
כיצד? כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני!"

פרק ד[עריכה]

על ויקרא א ד



הביטוי "לפני ה'" חוזר בפס' ג, יא. הדרשה מפרשת את הביטוי כמיעוט: בבמה, שאינה "לפני ה'", לא נוהגים הדינים של הסמיכה והשחיטה בצפון, היא מראה ששני הדינים שקולים ולכן אי אפשר להסתפק באחד מהם וללמוד את השני בקל וחומר.
לעניין דיני הסמיכה, הנוהגת רק בקרבן יחיד – ראו מנחות ט ז, ולעניין הקדשים הקלים, שששחיטתם אינה דווקא בצפון – ראו זבחים ה ו ואילך.



[א] "לפני ה' וסמך" ראו סוף פס' ג הנקשר כאן לתחילת פס' ד. - אין סמיכה בבמה; "צפֹנה לפני ה' " (ויקרא א, יא) - ואין צפון בבמה.
וכי איזה מדה מרובה: מדת צפון או מדת סמיכה?
מרובה מדת צפון ממדת סמיכה - שהצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור, והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד!
אם מעטתים מצפון, מרובה - לא אמעטם מסמיכה, מועטת?
אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעטה סמיכה, או בצד הזה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון,
שהסמיכה נוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים, והצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים!
אם מעטתים מצפון, מעוטה, לא אמעטם מסמיכה, מרובה!
הא לפי שיש בצפון מה שאין בסמיכה, ובסמיכה מה שאין בצפון,
צריך לומר "לפני ה' וסמך" - ואין סמיכה בבמה; "צפנה לפני ה'" - ואין צפונה בבמה!



כיוון שהסמיכה היא "לפני ה'", כאמור לעיל, סמיכה מחוץ לעזרה – כאילו לא התקיימה, ואם סמך בדיעבד בחוץ – סומך שוב בפנים.



"לפני ה' וסמך", אף על פי שסמך מבחוץ - יחזור ויסמוך מבפנים.



הסמיכה צריכה להיות על מביא הקרבן, שעליו הקרבן מכפר. בעניין זה איו שלוחו של אדם כמותו; וראו מנחות ט ח.



[ב] "וסמך ידו" - לא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו!



ראו שם: "וּסְמִיכָה... עַל הָרֹאשׁ". החזה של השלמים טעון תנופה לאחר השחיטה, ראו מנחות ה ו.



"ידו על ראש" - ולא על גב; "ידו על ראש" - ולא על הצואר; "על ראש" - ולא על הגביים! הגב
אוציא את כולם ולא אוציא את החזה? ודין הוא! ומה אם הראש, שאינו טעון תנופה - טעון סמיכה,
החזה, שטעונה תנופה - אינו דין שתטעון סמיכה? תלמוד לומר "על ראש" - ולא על החזה!



הרחבת דין הסמיכה גם לעולת חובה, כגון של יולדת או של נזיר. אבל לעולות החובה יש תחליף עבור קרבן הדל, שיכול להביא במקום הבהמה עולת עוף – ולעולת העוף אין סמיכה; בכל זאת יש לסמוך גם על בהמת עולת חובה, המכונה גם היא 'עולה'.



[ג] יכול אין טעון סמיכה - אלא עולת נדבה, עולת חובה מנין?
ודין הוא: נאמר הבא עולת נדבה, ונאמר הבא עולת חובה:
מה עולת נדבה טעונה סמיכה - אף עולת חובה טעונה סמיכה.
[ד] לא! אם אמרת בעולת נדבה, שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה,
תאמר בעולת חובה, שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה?
הואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה - לא תטען סמיכה!
תלמוד לומר 'עולה': אחד עולת חובה ואחד עולת נדבה, זו וזו טעונה סמיכה!



גם על עולת הצאן יש לסמוך, למרות שכמות הנסכים בה פחותה (ראו ספרי במדבר קז), כי גם היא מכונה "עולה".



[ה] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?
ודין הוא! נאמר הבא עולה מן הבקר, ונאמר הבא עולה מן הצאן:
מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה - אף עולת הצאן טעונה סמיכה.
[ו] לא! אם אמרת בבן הבקר, שנתרבה בנסכים; תאמר בבן הצאן, שנתמעט בנסכים?
הואיל שנתמעט בנסכים - לא יטעון סמיכה!
תלמוד לומר 'עולה': אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן, זו וזו טעונה סמיכה!



בפס' ד מופיע "ראש העולה", ומכאן למדו שסומכים רק על ראש עולת הבקר ועולת הצאן; ואילו על עולת העוף לא סומכים. ההסבר האינטואיטיבי הוא שאי אפשר לסמוך על עולת העוף בלי למעוך אותה, בניגוד לבקר ולצאן; אבל הדרשה ממעטת את הסמיכה על עולת העוף מה' הידיעה שבפס' ד. והיה יכול לדרוש זאת גם מהעובדה שעל עולת העוף אין נסכים כלל – ראו שם.



[ז] יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה? תלמוד לומר "העולה", פרט לעולת העוף!



על מצוות לא תעשה הריצוי הוא בחטאות, אשמות או עונשי בי"ד או כרת; העולה מרצה ומביאה למחילה רק על החמצת מצוות עשה. ר' שמעון לומד מכאן שהזבח נחשב בדיעבד תקין גם אם לא סמך עליו (שהרי מצינו עולה בלי סמיכה כגון עולת אשה).



[ח] "ונרצה לו", מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו?
אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות - הרי עונשן אמור!
ועל מה המקום מרצה לו? - על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה!
ר' שמעון אומר: "ונרצה לו" – זבחו; אף על פי שלא סמך - הזבח מרצה!



המשך ונימוק לדברי ר' שמעון: הכפרה אינה בסמיכה אלא בדם!



[ט] "ונרצה לו לכפר עליו" - במכפר. איזהו מכפר? זה הדם שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא).



דרשה אחרת המפרשת, בניגוד לקודמתה, "לכפר עליו" – על הקרבן; כלומר על חטא שעשה במהלך ההקרבה עצמה. המשך הדרשה בוחן על איזה חטא מדובר: פיגול (מחשבה של הכהן להשלים את העבודה למחרת) אינו מתכפר בקרבן, שהרי נאמר בפירוש "לא יחשב"; ואם מדובר בנותר (שחלק מתהליך ההקרבה אכן נדחה למחרת) – נאמר בפירוש "לא ירצה"; בשני המקרים הללו על הבעלים להביא קרבן אחר! – המסקנה היא שמדובר בדם שנטמא במהלך ההקרבה או לפניה, והטומאה נתגלתה אחרי כן או שלא התגלתה כלל - ובכל זאת הקרבן מרצה, כי הציץ של הכהן הגדול מכפר על חטא הטומאה, ואם רוב הציבור טמאים הוא מאפשר לעשות אפילו קרבן פסח בטומאה; וראו פסחים ז ז.



אין לי אלא דם הטהור; דם הטמא מנין?
כשהוא אומר "ונשא אהרן את עון הקדשים" (שמות כח, לח) איזה עון הוא נושא?
אם עון פיגול - כבר נאמר (ויקרא ז, יח) 'פיגול הוא לא יחשב';
אם עון נותר-- כבר נאמר (ויקרא יט, ו-ז) "לא ירצה"; ואיזה עון הוא נושא?
עון טומאה, שהותר מכללה בציבור!



הציץ מכפר גם על טומאות בקרבנות נוספים ולא רק על דם העולה שנטמא; ראו למשל מנחות א ה.



[י] אין לי אלא עונות דם; מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים?
תלמור לומר "לכל מַתְּנֹת קדשיהם" (שמות כח, לח)!



הכפרה של הציץ היא לכל הטומאות במקדש, ללא תלות בזהות המקריב.



אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין? אין לי אלא של ישראל; של גרים ושל עבדים מנין?
תלמוד לומר "עון הקדשים" (שמות כח, לח) – ריבה!



ראו מנחות ט ח, המצווה לכתחילה היא לסמוך, אבל אם לא סמך, למרות שכאילו לא כיפר – הקורבן כיפר



הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר "וסמך... ונרצה"?
אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה - כאילו לא כפר וכפר!



דרשה שלישית על "עליו", בנוסף לאלו שבסימנים ח-ט לעיל: אין מדובר בריצוי אלא באחריות: אם נדר בלשון "עלי", והקרבן מת או נגנב – צריך להביא קרבן אחר. אבל אם נדב בהמה זו לקרבן, ולא אמר "עלי", והקרבן מת או נגנב, או נפסל בעת הקרבתו – אינו אחראי להביא קרבן אחר; וראו קנים א א.



ר' שמעון אומר: "לכפר עליו"; את שהוא עליו - חייב באחריותו, ואת שאינו עליו - אינו חייב באחריותו!

פרשה ד[עריכה]

על ויקרא א ה



דורש את סמיכות הפסוקים ד-ה: קרבה בזמן ובמקום של הסמיכה לשחיטה; וראו מנחות ט ח. הסמיכה והשחיטה נעשות בעזרת הכהנים, וממילא אין לטמאים כניסה לשם; אבל ראו בהמשך דעה שונה.



[א] "וסמך...ושחט": במקום שסומכין – שוחטין; ותיכף לסמיכה - שחיטה;
מה סמיכה בטהורים - אף שחיטה בטהורים!



בניגוד לאמור לעיל, שחיטה כשרה אפילו בטמאים, אם הם אינם מטמאים את הקרבן, וראו זבחים ג א; ויתכן שלעיל מדובר בתקנת חכמים. דורש את העובדה שנזכרות בציון מפורש של הכהנים רק עבודות מקבלת הדם ואילך, ולא השחיטה; ואכן הפשט הוא שהבעלים הוא הסומך והוא השוחט.



[ב] "ושחט" - שחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר.
או אינו אלא בכהן?
וכי מאין באת? מכלל שנאמר (במדבר יח, ז) " ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח לכאורה 'דבר המזבח' כולל שחיטה", יכול אף לשחיטה?
כשהוא אומר "...והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו" - מכאן ואילך מצות כהונה
אבל שחיטה כשרה בכל אדם!



המשך המחלוקת הקודמת, על שחיטה ע"י זר: שמעון התימני קורא את הפסוק כפשטו, שהשחיטה צריכה להיות לפני ה', וממילא גם השוחט צריך להיות לפני ה' – כלומר כהן; ת"ק מפסיק אחרי 'ושחט', ומפרש שהקרבן עומד לפני ה' ולא השוחט. יתכן שלפנינו הד למאבק כנגד הכהונה, ונסיון לאפשר יותר פעולות בקרבן לציבור הרחב ולאו דווקא לכהנים. מכל מקום ברור שלמעשה היתה השחיטה בדרך כלל ע"י הכהנים – חוץ מבפסח.



[ג] "בן הבקר לפני ה'" - ואין השוחט לפני ה'.
שמעון התימני אומר, מנין שתהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט? תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה' "!



ההקרבה, לפי ת"ק, אינה שחיטה, ואינה הולכת הדם למזבח וזריקתו שם. מכאן שההקרבה היא קבלת הדם בכלי! לפי דעת שמעון התימני יתכן לזהות את ההקרבה עם השחיטה.



[ד] "והקריבו" - זו קבלת הדם. יכול זריקה? כשהוא אומר "וזרקו..", הרי זריקה אמורה! הא אינו אומר כאן
"והקריבו" - זו קבלת הדם, שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת.



השוו תוספתא זבחים א ו. וראו ספרי במדבר עה, מסורת שונה לויכוח בין ר' טרפון לר' עקיבא, שם הם חולקים בשאלה האם התקיעה בחצוצרות מחייבת את כשרות הכהן התוקע.
נראה שר' טרפון סבר שקבלת הדם יכולה להיות לכתחילה גם בכהן פסול, כי הוא זכר שיש הבדל בין קבלת הדם לזריקתו.
ר' עקיבא מזכיר לו שאכן יש הבדל, אבל לא בכשרות הכהן אלא בעונשו בדיעבד: אם קיבל פסול (כגון כהן טמא) את הדם - הוא פטור ממיתה בידי שמים, ואם עדיין יש דם הנפש – יקבל כהן כשר את הדם (ראו זבחים ג א; ואילו אם זרק את הדם כשהיה פסול – הוא חייב מיתה.



אמר רבי עקיבא, מנין לקבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת?
נאמר כאן 'כיהון' ונאמר להלן (במדבר ג, ג) 'כיהון':
מה כיהון האמור להלן - בכהן כשר שהרי פורט שם "אלעזר ואיתמר" ובכלי שרת, אף 'כיהון' האמור כאן - בכהן כשר ובכלי שרת!
[ה] אמר לו ר' טרפון, עקיבא! עד מתי אתה מגבב עלינו את הכתובים?
אקפח את בני אם לא שמעתי שיש הפרש בין קבלה לזריקה! ואין לי לפרש.
אמר לו: תרשיני לומר לפניך מה שלמדתני. אמר לו: אמור!
אמר לו: קבלה - לא עשה בה את המחשבה כמעשה
זריקה - עשה בה את המחשבה כמעשה.
המקבל בחוץ פטור, והזורק בחוץ חייב.
קבלוהו טמאים וכן פסולים אחרים, כגון זרים או שתויי יין - אין חייבים עליו
זרקוהו טמאים - חייבים עליו.
אמר לו רבי טרפון, אקפח את בני, שלא הטית ימין ושמאל. אני הוא ששמעתי - ולא היה לי לפרש
ואתה דורש למרות שאין בידך מסורת - ומסכים לשמועה! - הא כל הפורש ממך - כפורש מחיים!



"חלל" הוא בן של כהן וגרושה או חלוצה. הוא צאצא של אהרון אבל אינו כהן כשר, וכן כהן בעל מום אינו כשר לעבודה.



[ו] "בני אהרן.." - יכול חללים? תלמוד לומר "..הכהנים" - יצאו חללים.
אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן": מה אהרן, כשר - אף בניו כשרים! יצאו חללים ובעלי מומין!



דורש את הכפילות "דם" לעניין תערובות דם; ראו זבחים ח י:



[ז] "והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם" - מה תלמוד לומר "דם... דם"?
מנין אתה אומר נתערב דם עולה בדם עולה, דם עולה בדם תמורה, דם עולה בדם חולין, יקרבו? תלמוד לומר "דם... דם".
מנין נתערבו אלו באלו יקרבו? - שכן אפילו נתערבו חיים יקרבו!
ומנין אפילו נתערב באשם? אביא את שנתערב באשם - שאלו ואלו קדשי קדשים
ומנין אפילו נתערב בשלמים ותודה? אביא את שנתערב בשלמים ותודה - שאלו ואלו מתן ארבע; זריקת הדם היא בשתי מתנות שהן ארבע
ומנין אפילו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח שדמם טעון מתנה אחד? תלמוד לומר "דם...דם"



אם התערב הדם לאחר השחיטה של קרבנות כשרים – עדיין ניתן לזרוק את התערובת ולהשלים את ההקרבה; אבל אם הוא התערב בדם של פסולים לקרבן (כגון בעלי מומים) וכן אם התערב דם חטאות פנימיות (כגון פר ושעיר של יום הכיפורים) עם דם של קרבנות רגילים, הניתן מחוץ להיכל; ואפילו אם התערב דם של חטאת רגילה, הניתן למעלה מחוט הסיקרא – בדם של קרבנות הניתנים כנגד היסוד – אין לזרוק את דם התערובת והחטאת פסולה.



[ח] יכול אפילו נתערב בפסולים? תלמוד לומר (ויקרא א, יא) "דמו"
אוציא את שנתערב בפסולים - שאינם כשרים ליקרב!
ומנין אפילו נתערב בחטאת הפנימיות? אוציא את שנתערב בחטאת הפנימיות – שאלו מבפנים ואלו מבחוץ
ומנין אפילו נתערב בחטאת החצונות? תלמוד לומר "דם...דמו"



חוזר לעניין עולה: זריקת הדם היא בשתי פינות המזבח - צפון מזרח ודרום מערב - כך שסימני הדם נמצאים על כל ארבע צלעות המזבח. דורש "וזרקו... סביב".



[ט] "וזרקו" - יכול זריקה אחת? תלמוד לומר "סביב". אי "סביב", יכול יקיפנו כחוט? תלמוד לומר "וזרקו".
הא כיצד? - שתי מתנות שהן ארבע.



ר' ישמעאל לומד את נתינת שתי מתנות שהן ארבע ממתן הדם ביום הכיפורים, שבו נאמר "...על קרנות המזבח סביב", ש"סביב" אינו מריחת הדם מסביב למזבח אלא הזאתו בנקודות מסוימות על ארבע הצלעות שלו.



[י] ר' ישמעאל אומר נאמר כאן "סביב", ונאמר להלן (ויקרא טז, יח) "סביב":
מה "סביב" האמור להלן - הפסק ארבע מתנות, אף "סביב" האמור כאן - הפסק ארבע מתנות.



ראו זבחים ג א: אם קיבל את הדם בכלי ואחר כך נשפך הדם מהכלי - יאספנו והוא כשר; אבל אם נשפך מצואר הבהמה ישירות לקרקע – הוא פסול.



[יא] "והקריבו בני אהרן... את הדם וזרקו" - מה תלמוד לומר שוב "את הדם"?
מנין אתה אומר: נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו - כשר? תלמוד לומר שוב "את הדם".
יכול אפילו נשפך מצואר בהמה על הרצפה, יחזור ויאספנו ויהיה כשר?
תלמוד לומר "הדם" - הדם שנתקבל בכלי.



הדם מותז על המזבח ע"י הכהן שעומד ליד המזבח, ואינו עולה עליו אלא זורק את דם העולה מתחת חוט הסיקרא, בחלקו התחתון של המזבח.



[יב] "...הדם על המזבח" - הדם על גבי המזבח, ואין הזורק על גבי המזבח.



כדעת ר' אליעזר בתוספתא זבחים ד א. הוא דורש את הפסוק מדברים, שגם את הבשר יכול הכהן לזרוק על המזבח, כמו את הדם – אבל כשזורק את הבשר עליו לעשות זאת מקרוב, כדי שהבשר יהיה ערוך כהלכה על המזבח, ולא מגובב עליו.



דבר אחר: 'הדם על גבי המזבח' - אף על פי שאין בשר.
הא מה אני מקיים (דברים יב, כז) "ועשית עולותיך הבשר והדם"?
הקיש הבשר לדם: מה הדם בזריקה, אף הבשר בזריקה.
יכול יהיה זורק ורובג? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם". הא כיצד? זורק ועורך.



ראו תוספתא סוכה ג טז, שהמזבח צריך להיות שלם ואם נפגמה קרנו הוא פסול.



[יג] "המזבח סביב" - בזמן שהוא סביב, שלם מסביב ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח.
הא אם נטלה קרנו של מזבח ועבד עליו - עבודתו פסולה.



ראו גם ספרי במדבר קכג: כאשר המשכן היה מפורק או שהרוח גללה את היריעות שלו לא היו מקריבים קרבנות ולא שוחטים פרה אדומה.



[יד] "אשר פתח אהל מועד" - ולא בזמן פירוקו, ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה.



הכיור היה ממזרח לאהל ומדרום מערב למזבח, ולא בדרך מהמזבח לפתח האהל; וראו מדות ג ו.



ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "אשר פתח אהל מועד"?
לפי שנאמר (שמות מ, ז) "ונתת את הַכִּיֹּר בין אהל מועד ובין המזבח", יכול בין אהל מועד ובין המזבח יהיה הכיור נתון?
תלמוד לומר "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד" - המזבח "פתח אהל מועד", ואין הכיור "פתח אהל מועד".
והיכן היה הכיור נתון? בין האולם ולמזבח, משוך כלפי דרום.

פרק ה[עריכה]

על ויקרא א ו-ז



יש קודם להפשיט את העור מעל כל חלקי הבהמה ורק לאחר מכן לחלק את הבהמה לאיבריה; וראו בתיאור הקרבת התמיד, בתמיד ד ב, שמתחיל לנתח רק אחרי שהפשיט את העור עד חזה הבהמה.



[א] "והפשיט... ונתח" - יכול יהיה מפשיט אבר אבר ומנתח? תלמוד לומר "והפשיט את העולה וניתח אותה" - מפשיט כולה ואחר כך מנתחה.



השוו לדיון לעיל פרק ד סימנים ד, ו, לעניין סמיכה. כאן לא טרחו לחזור על התשובה שניתנה שם "ת"ל 'העולה'". כלומר, מהרגע שהובאה בהמה (בקר או צאן, ולא עוף) לעולה – דיניה קבועים, וטעונה סמיכה וגם הפשט; ואין משמעות לכך שנסכי הצאן מעטים יחסית, ולכך שהיה יכול להביא עוף במקרים מסוימים.



[ב] יכול אין טעון הפשט אלא עולת נדבה; עולת חובה מנין?
ודין הוא! נאמר "הבא עולת נדבה" ונאמר "הבא עולת חובה": מה עולת נדבה טעונה הפשט, אף עולת חובה - תטען הפשט.
מה לעולת נדבה שאין לו חליפין, תאמר בעולת חובה שיש לו חליפין?
[ג] אין לי אלא עולת בקר; עולת הצאן מנין?
ודין הוא! נאמר "הבא עולה מן הבקר" ונאמר "הבא עולה מן הצאן":
מה עולת בקר טעונה הפשט, אף עולת הצאן - תטען הפשט.
מה לעולת בקר, שנתרבה בנסכים - תאמר בעולת צאן, שנתמעט מנסכים?



מצוות ההפשט חלה גם על עולה של אשה, עבד ונכרי, למרות שאין עליהם חובת סמיכה!



[ד] אין לי אלא של אנשים; של נשים מנין?
אין לי אלא של ישראל; של עבדים מנין?
עד שאתה מרבה להביא את של נכרי מנין?
תלמוד לומר "העולה" - כל שהוא עולה טעונה הפשטה.



הסיבה להרחבה שעשו בעניין ההפשט יחסית לעניין הסמיכה היא שהסמיכה נעשית ע"י הבעלים, ולכן יש משמעות לזהות הבעלים; אבל ההפשט והניתוח נעשים לאחר השחיטה, ע"י כל אדם, ולכן אין חשיבות לשאלת מקור העולה.



מה ראית להביאן להפשט ונתוח ולהוציאם מן הסמיכה, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מפני מה אני מביאם להפשט ונתוח? שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם
ומוציא אני הסמיכה, שאין הסמיכה אלא בבעלים.



ר' חיא עונה לשאלה על פי פרשה ב סימן ג לעיל, שמיעטו את המומרים מרשימת המקריבים הפוטנציאלים. (אבל ראו לעיל פרשה ב סימנים ו-י, שממעט כמה וכמה קרבנות...)
המיעוט הזה סביר בשלב הסמיכה, שהבעלים פעילים בו, אבל לא בשלב ההפשט והניתוח, שאין המקריבים פעילים בו בהכרח.



[ה] ר' חייא אומר: צא וראה את מה מיעט הכתוב למעלה; את הקריבים הקרבנות או את המקריבים?
הוי אומר: המקריבים!
אף אני אמעטם מן הסמיכה, מפני שאני ממעט את המקריבים
ולא אמעטם מהפשט ונתוח, מפני שאני ממעט את מעשה עולה בעצמה.



ראו זבחים יב ב: כיוון שאפילו אם שחט את העולה שלא לשמה, (ואמנם לכן היא לא עלתה לבעלים,) אם עלתה למזבח זכה המזבח בבשרה, ולא תרד – היא טעונה הפשטה ועורה לכהנים.



[ו] אין לי אלא שנשחטה לשמה; שלא לשמה מנין?
תלמוד לומר "העולה" - כל שהוא עולה טעונה הפשטה.



הניתוח הוא לגודל האיברים המועלים למזבח, ולא לנתחים גדולים או קטנים יותר; וראו תמיד ד ב-ג.



[ז] "ונתח" - יכול ינתח נתחיה לנתחים? -תלמוד לומר "אותה"
אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים.



עולה שנפסלה לפני שהופשט עורה – אין להפשיטה, אלא יש לשרפה עם העור; ראו זבחים יב ד; ואם היא עלתה למזבח בחייה – שוחט אותה בראש המזבח ואינו מפשיט את עורה, ראו זבחים ט ד, שלכתחילה מוריד אותה מהמזבח, והדין שלפנינו הוא רק בדיעבד, כששחט אותה בטעות.



יכול אף הפסולה תהיה טעונה הפשט ונתוח?
תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "אֹתו" - כשרה ולא פסולה, ופסולה שעלתה על גבי המזבח - קריבה כמות שהיא.



הצתת האליתא נדרשת להדלקת המערכה הגדולה שעל המזבח. הכהנים מדליקים אותה ממערכת אש התמיד הבוערת במזבח בעזרת המגרפות והצינורות שהביאו לשם, ראו תמיד ב א ומשנה ד.



[ח] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח":
אמר ר' יהודה, מנין להצתת האליתא, הקיסמים הקטנים שמהם מתחיל להבעיר את האש שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת?
תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח".
אמר ר' שמעון, וכי עלה על לב שהזר קרב לגבי מזבח?
אם כן מה תלמוד לומר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"?
למד על הצתת אליתא, שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.



ראו לעיל פרשה ד, "כהנים – בכיהונם". הן אהרון, הכהן הגדול, הן בניו, הכהנים ההדיוטות – אינם בכיהונם אם לובשים בגדים מיותרים לרמתם או חסרים.



[ט] "ונתנו בני אהרן הכהן", מה תלמוד לומר "הכהן"?
ממשמע שנאמר "אהרן", איני יודע שהוא כהן? אם כן למה נאמר "הכהן"?
בכיהונו, למד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט - שעבודתו פסולה.
ומנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שעבודתו פסולה?
תלמוד לומר (ויקרא א, יא) "הכהנים" - בכהונם.
הא כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול - עבודתן פסולה.



אמנם בדרך כלל לא כבתה האש, מימי משה כל זמן שהקריבו על מזבח הנחושת, ומימי שלמה עד ימי מנשה – בדרך נס, ראו תוספתא סוטה יג ז, אבל הכהנים חייבים להדליק אש בעצמם, לפי הפסוק הנדרש. ודרשות רבות קושרות את האש של ההדיוט להתלהבות של הכהנים, המחוייבת להתקיים למרות שיש אש ניסית על המזבח – ולהתלהבות של בני אדם לעבודת ה' בכלל, למרות שהאש דולקת מעצמה.



[י] "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" - אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט.
אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים;
אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.



האש צריכה להיות מתחת לעצים ולא מעליהם, וראו תמיד ב ד, שהאליתה היא מתחת לעצים.



[יא] "וערכו עצים על האש" - עצים על גבי האש, ולא האש על גבי עצים.



ראו יומא ב ה, ששני גזרי עצים הם המינימום שיש להעלות על המזבח בכל ערב, אבל בדרך כלל היה צורך ביותר עצים.



אמר ר' שמעון, מנין לרבות שני גזירי עצים בשני כהנים
למערכה על התמיד של בין הערבים?
תלמוד לומר "וערכו עצים על האש".

פרק ו[עריכה]

על ויקרא א ח-ט



בפס' ח נאמר "וערכו", לשון רבים; ואילו בפס' יב כתוב "וערך". הפתרון של ר' ישמעאל הוא: מספר הכהנים כך שכל כהן נושא שני איברים; ראו פירוט ביומא ב ג. כך חמישה כהנים נושאים את עשרת אברי הקרבן, ואחד נושא את הקרביים. (וראו שם משנה ז, שפר היה עולה ב18 כהנים, ולא בששה; אבל מניית הכהנים מתיחסת לטלה של קרבן התמיד.)
ר' עקיבא מגיע למספר 6 בדרשה ישירה על שלוש מילים המופיעות בלשון רבים.



[א] "וערכו בני אהרן" - יכול אפילו מאה? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם".
יכול יהיה כהן אחד עורך את כל האיברים? תלמוד לומר "וערכו".
הא כיצד? אחד עורך שני איברים; וכמה הן איברים? עשרה, ואחד בקרביים
נמצא טלה עולה בששה, דברי ר' ישמעאל.
רבי עקיבא אומר "וערכו" שנים, "בני אהרן" שנים, "הכהנים" שנים - מלמד שטלה עולה בששה.



ר' יהודה לא דרש את לשון הרבים כר' עקיבא, ולשון הרבים נדרשת לדעתו להכשיר כהנים קרחים, בניגוד לבכורות ז ב.



"הכהנים" - לרבות את הקרחנים, דברי ר' יהודה.



הראש והפדר (החלב) אינם נחשבים כנתחים של הטלה, אבל גם הם מועלים למזבח.
לכיסוי בית השחיטה בפדר ראו גם תמיד ד ב. הכבוד לקב"ה מתבטא בכך שמכסים את מקום השחיטה.



[ב] "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים...", מה תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר"?
מלמד שאין הראש והפדר והחלב מהנתחים.
דבר אחר: שיהיה פורש את הפדר על בית השחיטה, שהוא דרך כבוד של מעלה.



בראש התהלוכה של חלקי התמיד עמד מי שזכה בראש וברגל, ועל הראש היה הפדר.



ומנין שהראש והפדר קודמין לכל האיברים?
תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם"
מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.



בניגוד לאמור לעיל סימן ב טוען ר' חייא שגם הראש נחשב אחד מהאיברים, אבל כיוון שלא הפשיטו את עור הראש, כי הראש הותז בשחיטה – מנו אותו לחוד. מכאן הוא מסיק שהשחיטה היא בצואר.



[ג] ר' חייא אומר, מנין לשחיטה שהיא מן הצואר?
תלמוד לומר "וערכו בני אהרן..את הנתחים",
שאין תלמוד לומר "..את הראש ואת הפדר", והלא הראש והפדר בכלל האיברים היו!
ואם כן למה נאמר "את הראש ואת הפדר"?
אלא לפי שנאמר "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה...וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים"
נתחים שהיו בכלל ההפשט
ומנין להראש שכבר הותז בשחיטה?
תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "ואת ראשו ואת פדרו".



ראו תמיד ב ג. וראו תוספתא מנחות ט, ד, שהתוספת של ר' אליעזר היא לרשימת העצים הפסולים, ולא לרשימת העצים שהיו נוהגים להשתמש בהם.



[ד] "על העצים אשר על האש" - עצים הנתונים להיות אש.
וכי כל העצים כשרים למערכה? – הן! כל העצים כשרים למערכה, חוץ משל זית ושל גפן;
אבל באלו רגילין: במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן.
ר' אליעזר מוסיף לזית ולגפן אף של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון



המתנדב עולה מביא גם את הנסכים הבאים עימה (ראו תוספתא מנחות יב ב), אבל לא אש ועצים. והשוו בראשית כב ז, שאברהם הביא איתו גם אש ועצים. ר' אלעזר מציג את הפטור מהאש ומהעצים כתקנה ממונית, ואילו ר' אליעזר רואה את העיקרון הזה כמין טהרה של האש והעצים, שלא השתמש בהם לצרכיו הפרטיים, בניגוד למנהג האלילי המתואר בישעיה מד טז.



[ה] יכול המתנדב עולה יהיה מביא עציה ואשה עמה?
תלמוד לומר "על העצים אשר על האש אשר על המזבח"
מה מזבח משל צבור, אף אש ועצים משל צבור, דברי ר' אלעזר בר' שמעון.
ר' אליעזר אומר, מה מזבח, שלא נשתמש בו הדיוט - אף עצים ואש, שלא נשתמש בהן הדיוט.
דבר אחר: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" - שלא יהיו הגזרין יוצאים חוץ למערכה.



ראו זבחים ח ג-ה. דורש "והקרב" – סתם, קרב כלשהו.



[ו] "והקרב והכרעים ירחץ" (ויקרא א, יג) - אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה, קרבי עולה בקרבי תמורה.
יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "וקרבו" פס' ט.
אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שנתערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים?
תלמוד לומר "וקרבו וכרעיו".



בניגוד לרחיצה במי מקוה (טבילה) האמורה במצורע, כאן אין הרוחץ טובל בעצמו, ואפשר להסתפק במים שאינם מים חיים – ובלבד שיהיו מים ולא יין מזוג.



[ז] "ירחץ..." - יכול מה רחיצה אמור להלן (ויקרא יד ח) בארבעים סאה, אף כאן בארבעים סאה?
תלמוד לומר: "במים" - במים כל שהן.
"במים" - ולא ביין; "במים" - ולא במזוג;
"במים" - להכשיר את כל המים, קל וחומר למי כיור.



ראו זבחים ט ב. כל הפסולים הללו נפסלו בתהליך ההקרבה, ולכן, למרות שהם פוסלים את הקרבן ולפעמים על הבעלים להביא קרבן חליפי – אם עלו על המזבח יישרפו שם, ולא ירדו ממנו. כאן דורש "והקטיר", וראו דרשה שונה בפי ר' יהושע שם במשנה א.
אבל אם הפסול אירע לפני שהועלו למזבח – אין מעלים אותם לכתחילה.



[ח] "והקטיר..." (ויקרא א, ט) - אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפיגל; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא!
יכול כשהן למטה? תלמוד לומר "המזבחה": - כשהן בראש המזבח אמרתי, ולא כשהן למטה.



ראו זבחים ט ה. מה שאינו בשר או דם אינו מוקרב בפני עצמו, אבל עולה למזבח עם הבהמה כל זמן שהוא מחובר אליה. העור והצמר מהראש ומהטלפיים של הבהמה אינם מוסרים במהלך פשיטת העור, ולכן הם מועלים איתה למזבח.



[ט] "את הכל" - לרבות העצמות והגידין והקרנים והטלפים, והצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים.
יכול אפילו פירשו? תלמוד לומר (דברים יב, כז) "ועשית עולתיך הבשר והדם".
יכול יתלשו הגידין והעצמות ויעלה הבשר? תלמוד לומר "את הכל" - ריבה.
הא כיצד? בזמן שהם מחוברים - יעלו; פירשו, אפילו בראשו של מזבח - ירדו.



ראו זבחים ד ו, רשימת הכוונות שעל הכהן להתכוון כשמעלה עולה.



"עֹלה" - לשם עולה. "אשה" - לשם אשים. "ריח" - לשם ריח. "נחוח" - לשם נחת רוח. "להשם" - לשם מי שעשה את העולם.

פרשה ה[עריכה]

על ויקרא א י-יא



ראו לעיל פרשה א. ההפסקות בין דיבור לדיבור היו כדי שמשה יצליח לקלוט את מלוא המשמעות של הדיבור לפני שהקב"ה ידבר עימו שוב. מכאן לומדים שגם מלמדי תורה צריכים להפסיק בדבריהם ולא לומר את כל תורתם בבת אחת.



[א] "ואם..." - הרי זה מוסיף על ענין ראשון; ולמה הפסיק?
ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין.
והרי דברים קל וחמר: ומה מי שהוא שומע מפי הקדש ומדבר ברוח הקדש
צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין
על אחת כמה וכמה הדיוט הלמד מן ההדיוט!



החולה וכו' אמנם אינו בעל מום, אבל אין להקריב אותו ממניעים אסתטיים. וראו בכורות ו יב, וראו מלאכי א יג, שמשווה בהמה חולה לפיסחת ולגזולה.



[ב] "מן הצאן...מן הכשבים...מן העזים" - הרי אלו מיעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמזוהם.



ראו מלאכי א יג. דורש "קרבנו" ולא שנגזל מאחר.



"קרבנו" - להוציא את הגזל.



הפסוק הוא "מן הכשבים או מן העיזים", כלומר אחד משני המינים ולא כלאים.



[ג] "כבשים ועזים" - להוציא את הכלאים.



השוו מכות ג ט (כאן נוספו יום הכפורים ושבת); אפילו אם גרם לכל העבירות הללו ע"י שורו (לאחר שהקדישו) – אין הדבר פוסל את השור לעולה, וראו לעיל פרשה ב, סימן ז. דורש 'לעולה', שיכול להקריב אותו לעולה.



אתה אומר לכך נאמרו מיעוטים הללו, או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה
שחרש בשור וחמור - והן מוקדשין, וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת?
תלמוד לומר 'כבשים...לעולה', 'ועזים לעולה' - לרבות את כולם, דברי ר' יהודה.



ר' שמעון דורש מהמילה "לעולה" שגם תמורת העולה מוקרבת, והיא לא רק קדושה.
להשוואה בין שלמים לעולה ראו גם לעיל פרשה ג, סימן ו



ר' שמעון אומר: מה תלמוד לומר 'כבשים... לעולה' 'עזים לעולה'? - לרבות תמורה.
והלא דין הוא! מה שלמים, שלא כשרו לבא מן העוף - כשרה תמורתן,
עולה, שכשרה לבא מן העוף - אינו דין שתכשר לבא תמורתה?!
לא! אם אמרת בשלמים, שכשרו לבא נקבות כזכרים
תאמר בעולה, שלא כשרה לבא נקבות כזכרים?
הואיל ולא כשרה לבא נקבות כזכרים - לא תכשר תמורתה!
תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה' - לרבות תמורה.



אם הקדיש סכום כסף לרכישת קרבן, ולבסוף לא השתמש בכל הסכום – מה שנשאר מכונה "מותר", וראו שקלים ב ה, כחכמים, וראו גם שם משנה ג. לעניין המקדיש נכסיו וכו' ראו שקלים ד ז. לדברי ר' אלעזר ולהבדל בין דעתו לדעת חכמים ראו תמורה ג ג-ד.



[ד] ר' אלעזר אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'? - לרבות מותרות.
שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד
מנין לרבות מותר חטאת, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה
מותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, מותר קרבנות הנזיר והמצורע
המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין על גבי המזבח - יינות ושמנים ועופות
מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות?
תלמוד לומר 'כבשים... לעולה' ו'עזים לעולה' - לרבות את כולן.
וחכמים אומרים יפלו לנדבה. והלא אף הנדבה עולה היא!? מה בין דברי ר' אלעזר לדברי חכמים?
אלא, בזמן שהיא באה חובה - הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים משלו, ואם היה כהן - עבודתה ועורה שלו
אבל בזמן שהיא באה נדבה - אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים, ונסכיה משל צבור
ואם היה כהן - עבודתה ועורה של אנשי המשמר.



שלוש דרשות על "אותו" – הייחוד בעולת הבהמה: הדרשה הראשונה משווה בין עולת בהמה לעולת העוף: העוף נמלק דווקא ע"י כהן (פס' טו), אבל מקום המליקה אינו מוגדר; וראו גם זבחים ו ה. לעומתו עולת הבהמה נשחטת ע"י כל אדם (ראו לעיל פרשה ד), אבל דווקא מצפון למזבח (פס' יא וכן זבחים ה ד.)



[ה] "ושחט אֹתו" - אותו בצפון, ואין העוף בצפון.
והלא דין הוא! ומה אם בן הצאן, שלא קבע לו כהן - קבע לו צפון
עוף, שקבע לו כהן - אינו דין שיקבע לו צפון?!
תלמוד לומר "ושחט אֹתו" - אותו בצפון, ואין העוף בצפון.



הדרשה השניה משווה בין עולת הבהמה לקרבן הפסח: קרבן הפסח הוא בזמן קבוע ומוגדר (סוף יד בניסן), אבל נשחט בכל מקום בעזרה (ראו זבחים ה ח. לעומתו לעולת הבהמה אין זמן מוגדר, אבל היא נשחטת דווקא בצפון המזבח.



[ו] ר' אליעזר בן יעקב אומר, "אֹתו" בצפון, ואין הפסח בצפון.
והלא דין הוא! ומה אם עולה, שלא קבע לה זמן שחיטה - קבע לה מקום שחיטה
הפסח, שקבע לו זמן שחיטה - אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה?
תלמוד לומר "ושחט אֹתו" - אותו בצפון, ואין הפסח בצפון.



הדרשה השלישית משווה בין שוחט הבהמה לבין מקבל הדם בכלי שרת: המקבל חייב לעמוד בצפון המזבח, כמו הבהמה הנשחטת, וראו זבחים ה ד; אבל השוחט יכול לעמוד גם במקום אחר.



[ז] ר' חייא אומר: "אֹתו" בצפון, ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.
לפי שמצינו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון
ואם עמד בדרום וקבל בצפון - פסול; יכול אף השוחט?
תלמוד לומר "אֹתו" - אותו בצפון, ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.



שתי ראיות לכך שהכבש למזבח היה מדרום: מקום השחיטה הוא בצפון המזבח והעומד שם ופניו למזבח פונה לדרום, ולשם הוא הולך מיד לאחר השחיטה וקבלת הדם. הוכחה שניה, של ר' יהודה היא מיחזקאל, שהעולה בכבש ופונה ימינה - פנה למזרח, לפי הפסוק המצוטט כאן – ומכאן שעלה למזבח מכיוון דרום.



[ח] "על ירך המזבח צפֹנה" - שהירך בצפון. והיכן הם פונים? לדרום. הא למדנו שהכבש בדרום.
ר' יהודה אומר: "וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" (יחזקאל מג, יז) - שיהיה העולה לו פונה לימינו, למזרח.
הא למדנו שהכבש בדרום!



ראו זבחים ו א. לכתחילה יש לשחוט מצפון למזבח, אבל בדיעבד שחיטה בראש המזבח (ולדברי ר' יוסי בן יהודה במחצית הצפונית שלו) כשרה.



[ט] "המזבח צפֹנה" - שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה, שאם שחט בראשו קדשי קדשים - כשרים, דברי ר' יוסי.
ר' יוסי בר' יהודה אומר, מחצי המזבח ולצפון - כצפון, מחצי המזבח ולדרום - כדרום.

פרק ז[עריכה]

על ויקרא א יא-יג



ר' אליעזר בן יעקב ממקם את המזבח בדרום העזרה, כך שחלקה הצפוני היה ללא כלים (חוץ מהטבעות שנועדו לסייע בשחיטת הקרבנות.) ר' יהודה ממקם אותו באמצעה.



[א] "צפֹנה לפני השם" - שהצפון יהיה פנוי, דברי ר' אליעזר בן יעקב.
המזבח מכוון כנגד חצי פתחו של היכל וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי הדרום.
ר' יהודה אומר המזבח ממוצע באמצע העזרה ל"ב אמה - י' אמות כנגד פתחו של היכל,
י"א אמה מן הדרום וי"א אמה מן הצפון. נמצא המזבח מכוון כנגד היכל וכותליו.



הדרשה עוסקת בהגדרת ה"צפון", כלומר הגדרת האיזור שבו שוחטים קדשי קדשים לכתחילה. ר' יוסי בר' יהודה מסמן מלבן ברוחב המזבח (32 אמות) ואורכו מהמזבח עד כותל העזרה הצפוני. ראב"ש מוסיף מלבן באותו אורך, וברוחב 10 אמות נוספות ממערב למלבן שהוגדר לעיל, ורבי מוסיף מלבן שלישי ממזרח למלבן של ר' יוסי, ולדעתו השתרע האיזור שבו שוחטים על פני כל רוחב העזרה שמצפון למזבח. מוסכם על שלשתם שהאיזור של השחיטה לא כלל את בית החליפות שהיה מערבה יותר, באיזור האולם. וראו תרשים של המקדש כאן (מתאים לדעת ר' אליעזר בן יעקב בדרשה הקודמת)








[ב] איזהו צפון? מקירו של מזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני וכנגד המזבח, דברי ר' יוסי בר' יהודה.
ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף: אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני.
רבי מוסיף: אף מכנגד מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל, מקיר המזבח צפוני ועד כותל העזרה הצפוני.
אבל מכנגד בית החליפות ולפנים ומערבה - הכל מודים שהוא פסול.



ראו לעיל פרק ה לשתי הדרשות הבאות: מצוות הפשטת העור והניתוח חלות רק על קרבן כשר, ואין לנתח את הנתחים לחתיכות.



 [ג] "ונתח אֹתו" - כשר ולא הפסול.
"אֹתו לנתחיו" - ולא נתחיו לנתחים.



ראו לעיל פרק ו: בראש התהלוכה עומד הזוכה בראש ובפדר.



"ואת ראשו ואת פדרו" - מלמד שהראש והפדר קודמים לכל האיברים.



הכהן מסדר את האיברים על עצי המערכה, וראו גם לעיל פרשה ד, "זורק ועורך"



"וערך הכהן אֹתם" - כסדרן.



את כל הקרבנות יש לשרוף על המערכה שבה שרפו את התמיד.



"על העצים אשר על האש אשר על המזבח" -
שלא ישנה להם מקום המערכה.



ראו לעיל פרק ו. דורש "והקרב" – סתם, קרב כלשהו. לעומת פס' ט, שם מנוסח "וקרבו וכרעיו". וראו שם לעניין הרחיצה: בניגוד לרחיצה במי מקוה (טבילה) האמורה במצורע, כאן אין הרוחץ טובל בעצמו, ואפשר להסתפק במים שאינם מים חיים – ובלבד שיהיו מים ולא יין מזוג.



[ד] 'והקרב... ירחץ' 'והכרעים ירחץ' - אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה או בקרבי תמורה.
יכול אפילו נתערבו בפסולים? תלמוד לומר "והקרב".
אוציא את שנתערבו בפסולים ולא אוציא את שנתערבו בקדשי קדשים ובקדשים קלים?
תלמוד לומר (ויקרא א, ט) "וקרבו וכרעיו".
"ירחץ" - יכול מה רחיצה האמורה להלן במ"ם סאה, אף כאן במ"ם סאה?
תלמוד לומר "במים" - במים כל שהן. "במים" - ולא ביין. "במים" - ולא במזוג.
"במים" - להכשיר את כל המימות, קל וחומר למי כיור.



אברי התמיד של שחר הובאו לכבש של המזבח (דורש 'והקריב' – קירב למזבח והניח על הכבש הסמוך לו) והועלו לראש המזבח מאוחר יותר, וראו תמיד סוף ד ג.



[ה] "והקריב הכהן את הכל" - לכבש.



ראו לעיל פרק ו: המזבח מקדש את הראוי לו! (זבחים א א.)



"והקטיר" - אף על פי שפסול; אף על פי שיוצא; אף על פי שפגול; אף על פי שנותר; אף על פי שטמא;
יכול כשהן למטן? תלמוד לומר "המזבחה" - כשהן בראש המזבח אמרתי, לא כשהן למטן.



קרבן שלא הופשט עורו ושלא נותח - עדיין אינו פסול, ועדיין נחשב עולה, כי דמו התקבל באופן תקין ונזרק על המזבח; אבל אם נשחט שלא בצפון – הוא פסול, כי דמו נזרק רק אחרי השחיטה.



[ו] "עֹלה" - אף על פי שלא הפשיט, אף על פי שלא נתח. או יכול אף על פי שלא נשחט בצפון?
תלמוד לומר "הוא".
מה ראית להכשיר בהפשט ונתוח - ולפסול בצפון, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מפני מה אני מכשיר בהפשט ונתוח? - שהן לאחר הרציה; ופוסל בצפון שהוא לפני הרציה.



למרות שהסמיכה היא לפני קבלת הדם וזריקתו היא אינה מעכבת, כי יש עולות שאין סומכים עליהן (כגון עולות ציבור); אבל כל העולות נשחטות בצפון.



[ז] "עֹלה" - אף על פי שלא סמך. והלא סמיכה קודמת להרציה, אף על פי שלא סמך – כשר!
מה ראית להכשיר בסמיכה ולפסול בצפון, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מפני מה אני מכשיר בסמיכה? שאין סמיכה נוהגת בכל העולות; ופוסל בצפון, שהצפון נוהג בכל העולות.



ראו לעיל פרק ו. ראו זבחים ד ו, רשימת הכוונות שעל הכהן להתכוון כשמעלה עולה.



[ט] "עֹלה" - לשם עולה; "אשה" - לשם אשים; "ריח" - לשם ריח; "נחוח" - לשם נחת רוח; "לשם" - לשם מי שעשה את העולם.

פרשה ו[עריכה]

על ויקרא א יד



למרות שבשלמים נכללות גם נקבות, אין בשלמים עופות. וראו לעיל פרשה ג ופרשה ה.



[א] 'עוף עולה' - ואין העוף זבחי שלמים.
והלא דין הוא! ומה עולה, שלא כשרה לבא נקבות כזכרים - כשרה לבא מן העוף,
שלמים, שכשרו לבא נקבות כזכרים - אינו דין שיכשרו לבא מן העוף?!
תלמוד לומר 'עוף עולה', ואין העוף זבחי שלמים, דברי ר' שמעון.



בעולת בהמה מקפיד הפסוק שיהיו דווקא זכרים; אבל עולת העוף, כמו שלמי בהמה, היא לזכרים ולנקבות. לכן טוען ר' יהודה שהיה מקום לאפשר שלמים מהעוף אלמלא הפסוק המבטל את האפשרות הזאת.



[ב] אמר ר' יהודה ומה אם נקבות שבבהמות, שלא כשרו לבא עולה - כשרו לבא שלמים,
נקבות שבעוף, שכשרו לבא עולות - אינו דין שיכשרו לבא שלמים?
תלמוד לומר "העוף עולה" - ואין העוף שלמים.



אמנם בעוף אין בעלי מום, אבל מומים הבולטים לעין אסורים גם בעולת העוף, מטעמי אסתטיקה



[ג] "מן העוף" - ולא כל העוף.
לפי שנאמר (ויקרא כב, יט) "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים"
תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעוף!
יכול שיבש גפו ושנסמא עינו ושנקטעה רגלו? תלמוד לומר "מן העוף" - ולא כל העוף.



ר' שמעון פוסל עופות לא מטעמי אסתטיקה אלא כשהם אתנן זונה או מחיר כלב; וראו גם תמורה ו ד.



[ד] אמר ר' שמעון, מה אם המקודשין, שהמום פוסל בהם - אין אתנן ומחיר חל עליהם,
העוף, שאין המום פוסל בו - אינו דין שלא יהיה אתנן ומחיר חל עליו?
תלמוד לומר (דברים כג, יט) "לכל נדר" - להביא את העוף.



ר' אליעזר מכשיר עולת העוף מעופות אנדרוגניים, והשוו פרשה ג לעיל.



[ה] ר' אליעזר אומר, כל מקום שנאמר 'זכר ונקבה' - טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו
העוף, שלא נאמר בו 'זכר ונקבה' - אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בו.



לפי הפשט עולת העוף היא עולת הנדבה של העניים, וממילא אינה עולת ציבור, שאינו עני; הדרשן דורש זאת מ"קרבנו" – בלשון יחיד, ודוחה נסיונות ללמוד זאת בקל וחומר ממנחה (שאין שנים מביאים אותה בשותפות, ראו לעיל פרק ג ומנחות יב ה) או משלמים (שיש להקפיד שיהיו תמים.)



[ו] "קרבנו" - היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף.
והלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה ועולת העוף באה בנדר ונדבה:
מה עולת בהמה, שהיא באה בנדר ונדבה - הרי היא באה נדבת צבור
אף עולת העוף, שהיא באה בנדר ונדבה - תבוא נדבת צבור!
[ז] מנחה תוכיח! שהוא באה בנדר ונדבה ואינה באה נדבת צבור!
לא! אם אמרת במנחה, שאינה באה נדבת שנים בשותפות - תאמר בעולת העוף, שהיא באה נדבת שנים?
שלמים יוכיחו! שהן באים נדבת שנים ואינם באים נדבת צבור!
[ח] מה לשלמים, שאינם באים נדבת צבור שהרי נתמעט בתמות שאין להקריב קרבן שלמים שאינו תמים
תאמר בעוף, שהרי נתרבה בתמות ובזכרות? הואיל ונתרבה בתמות וזכרות - יבוא נדבת צבור!
תלמוד לומר "קרבנו" - היחיד מביא עוף, ואין הצבור מביאים עוף!



כאן מנסה הדרשן ללמוד קל וחומר מעולת בהמה, שבה נדרשת תמות של הקרבן וזכרות שלו, כלומר יש להקפיד שיהיה תמים וזכר, ואילו בעוף איםן דרישות כאלו, ובכל זאת אין נדבת ציבור בעולת העוף!



[ט] דין אחר: מה אם עולת בהמה, שמעט הכתוב בהבאתה,
ואינה באה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים - הרי היא באה נדבת צבור
עולת העוף, שריבה הכתוב בהבאתה, ובאה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימים
אינו דין שתבוא נדבת צבור?!
תלמוד לומר "קרבנו": היחיד מביא עוף, ואין הציבור מביאים עוף.

פרק ח[עריכה]

על ויקרא א יד



ראו לעיל פרק ג א, ופרשה ו ו: עולת העוף אמנם אינה באה כנדבת ציבור, אבל עשויים שנים להביא אותה כנדבה משותפת; וראו מנחות יב ה.



[א] יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבוא נדבת שנים?
תלמוד לומר "והקריב" - מלמד שהיא באה נדבת שנים.



כל הנדרים והנדבות עשויים להיות משותפים חוץ מהמנחה. דורש את המעבר מלשון יחיד ללשון רבים.



[ב] רבי אומר הרי הוא אומר (ויקרא כב, יח) "אשר יקריב קרבנו... לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לְעֹלָה"
כל הקדשים באים בשותפות אלא שסלק הכתוב את המנחה.



לא כל מיני העוף כשרים לעולת העוף אלא דווקא תורים או בני יונה; והשוו לעולת בהמה, לעיל פרשה ב ו. דוגמא ל"כלל ופרט" – ראו לעיל ברייתא דר' ישמעאל ז.



[ג] יכול כל עוף כולו יהא כשר?
תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו": אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.



בניגוד לבני היונה, הבאים צעירים במיוחד, התורים הם עופות בוגרים; וראו חולין א ה.



'תורים' - גדולים ולא קטנים.
שיכול, הלא דין הוא! ומה אם בני יונה, שלא כשרו לבא גדולים - כשרו לבא קטנים,
תורים, שכשרו לבא גדולים - אינו דין שיכשרו לבא קטנים?
תלמוד לומר 'תורים' - גדולים ולא קטנים!



הצד השני של סעיף ג. בניגוד לתורים, המובאים בוגרים – בני היונה הם גוזלים צעירים.



[ד] 'בני יונה' - קטנים ולא גדולים.
הלא דין הוא! ומה אם התורים, שלא כשרו לבא קטנים - כשרו לבא גדולים,
בני יונה, שכשרו לבא קטנים - אינו דין שיכשרו לבא גדולים?
תלמוד לומר 'בני יונה' - קטנים ולא גדולים!



מציג פסול בקרבן העוף: תחילת הצהוב – בזה ובזה פסול (ראו חולין שם); הצהוב הוא שלב המעבר בין גוזל לעוף בוגר; אחרי הציהוב בא שלב הזהוב, שממנו והלאה כשרים התורים. בני היונה כשרים מבקיעתם עד תחילת הצהוב.



[ה] יכול כל התורים יהיו כשרים, וכל בני היונה יהיו כשרים?
תלמוד לומר "מן התֹרים" - לא כל התורים, "מן בני היונה" - לא כל בני היונה
פרט לתחלת הציהוב שבזה ובזה.
מאימתי תורים כשרים? משיזהיבו. ומאימתי בני יונה פסולים? משיצהיבו.



בטקס טיהור המצורע משתמשים בשתי ציפורי דרור (ראו ויקרא יד, וכאן מבחינים בין הציפורים לקרבנות העוף: התורים, הכשרים לקרבן - אינם כשרים לטיהור המצורע ("הכשרו")!



[ו] 'קרבנו תורים ובני יונה' - ואין הכשרו תורים ובני יונה.
הלא דין הוא! ומה אם הצפרים, שלא כשרו לכפר בפנים לעלות לקרבן העוף - כשרו לכפר בחוץ בטקס טיהור המצורע
תורים ובני יונה, שכשרו לכפר בפנים - אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ?
תלמוד לומר 'קרבנו... תורים ובני יונה' - ואין הכשרו תורים ובני יונה.



ציפורי הדרור, הכשרות לטקס טיהור המצורע ("בחוץ") – אינן כשרות לקרבן ("בפנים")! וראו לעיל פיסקה ג.



[ז] קל וחומר לצפרים שיכשרו לכפר בפנים!
מה אם תורים ובני יונה, שלא כשרו לכפר בחוץ - כשרו לכפר בפנים,
צפרים, שכשרו לכפר בחוץ - אינו דין שיכשרו לכפר בפנים?!
תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו". אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.



מצרע עשיר מביא שני אילים, אחד לאשם ואחד לעולה (וכבשה לחטאת, ראו ויקרא יד ט). האיל לאשם מכשיר אותו ("מכשיר שבפנים") ואיל העולה מכפר. אבל גם הוא צריך לכפר בחוץ ("מכשיר שבחוץ") ע"י שתי ציפורים; מכאן שאין להשוות את הציפורים לקרבנות!
אבל גם ר' יהודה מודה שאי אפשר ללמוד כך במקרה של מצורע עני, המביא קרבן עוף - ומכשיר בשתי ציפורים; לשם כך נצרך הפסוק "קרבנו... תורים או בני יונה".



[ח] אמר ר' יהודה: מה אם במקום ששוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים - חלק המכשיר שבחוץ מהם
מקום שלא שוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים - אינו דין שנחלק המכשיר שבחוץ מהם?
הא דין לעשיר! לעני מנין?
תלמוד לומר 'קרבנו תורים ובני יונה' - אין הכשרו תורים ובני יונה.

פרשה ז[עריכה]

על ויקרא א טו-טז



"והקריבו הכהן" בתחילת פס' טו נראה מיותר; הדרשן לומד מכאן שניתן להקריב עוף בודד כעולת נדבה, בניגוד לקרבנות החובה של העוף, הכוללים תמיד שני עופות.



[א] "והקריבוֹ", מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו", יכול אין פחות משני פרידין?
תלמוד לומר "והקריבוֹ" - אפילו פרידה אחת.



בניגוד לעולת הבהמה, שבה שחיטה כשרה בזר, והשחיטה היא דווקא בצפון – בעולת הבהמה המולק הוא דווקא הכהן, ואין איזור מסויים שבו חייבים למלוק; אבל ראו לקמן, שבדרך כלל היו מולקים בקרן המזבח הדרומית-מזרחית דווקא.



[ב] "והקריבו... אל המזבח", מה תלמוד לומר "הכהן"? מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.
והלא דין הוא! מה בן צאן, שקבע לו צפון - לא קבע לו כהן
מליקה, שלא קבע לה צפון - אינו דין שלא יקבע לה כהן?
תלמוד לומר "הכהן... ומלק" - מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.



המליקה נעשית ללא כלי עזר, אלא באברי גופו של הכהן. ר' עקיבא דורש "הכהן... ומלק"



[ג] יכול ימלקנו בסכין?
ודין הוא! ומה אם שחיטה, שלא קבע לה כהן - קבע לה כלי
מליקה, שקבע לה כהן - אינו דין שיקבע לה כלי?
תלמוד לומר "הכהן... ומלק". אמר ר' עקיבא: וכי עלה על לב שהזר קרב על גבי המזבח?
ואם כן למה נאמר "הכהן... ומלק"? - מלמד שלא תהיה מליקה אלא בעצמו בגופו של כהן!



ראו קנים א א. המשנה (זבחים ו ב) אמנם מתירה למלוק בכל מקום בעזרה, אבל בגלל סמיכות הזמנים למיצוי דם העוף ולהקטרת בשרו היו מולקים עולות דווקא בראש המזבח, בקרן דרום-מזרחית.



[ד] יכול ימלקנו בין למעלה בין למטן?
ודין הוא! בהמה, שחטאתה למעלה - עולתה למטה
עוף, שחטאתה למטה - אינו דין שיהיה עולתו למטה?
תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה", המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה
מה הקטרה למעלה - אף מליקה למעלה!



את דרך המליקה לומדים בגזירה שווה מהחטאת שבקרבן החובה של העוף, בקרבן עולה ויורד. אבל ההשוואה אינה שלמה, כי בקרבן חטאת העוף אינו מפריד לגמרי ("מבדיל") את ראש העוף מגופו ואילו בעולה – מפריד, כי כשיקטיר (ישרוף) את עהעולה – יקטיר את הראש לחוד.



[ה] "ומלק": מליקה ממול העורף. יכול מכל מקום?
הרי אני דן. נאמר כאן 'מליקה' ונאמר להלן (ויקרא ה, ח) 'מליקה'
מה מליקה האמורה להלן - ממול העורף, אף כאן - ממול העורף.
אי מה מליקה האמורה להלן - מולק ואינו מבדיל, אף כאן מולק ואינו מבדיל?
תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר"
וכי אפשר לומר כן? מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה? אלא מולקו כדרך הקטרתו
מה מצינו בהקטרה, הראש לעצמו והגוף לעצמו - אף מליקה, הראש לעצמו והגוף לעצמו.



את הפרדת הקטרת הראש מהקטרת גוף העוף לומדים מהכפלת ההקטרה בפס' טו ובפס' יז.



[ו] ומנין שהקטרת הראש לעצמו?
כשהוא אומר (ויקרא א, יז) "והקטיר אֹתו הכהן המזבחה", הרי הקטרת הגוף אמורה!
הא אינו אומר "את ראשו והקטיר" - אלא זו הקטרה לראש לעצמו!
מה מצינו בהקטרה, הראש לעצמו והגוף לעצמו - אף מליקה, הראש לעצמו והגוף לעצמו!



את מיצוי הדם מהעוף שנמלק ממצים מהראש וגם מהגוף.



[ז] "ונמצה דמו" - דם כולו; אוחז בראש ובגוף – ומוצה ממצה משניהם.



המיצוי צריך להיות על הקיר החיצוני של המזבח ולא על קירות אחרים בסביבה.



"על קיר המזבח" - לא על קיר הכבש; לא על קיר היסוד; לא על קיר ההיכל.



את דם העולה יש למצות בחלק העליון של המזבח, ואילו את חטאת העוף יש למצות בחלקו התחתון. בקרבנות בהמה זריקת הדם נעשית בסדר הפוך: דם העולה נזרק למטה ואילו דם החטאת – למעלה. וראו ביאור:משנה קנים פרק א#קנים א א.



"על קיר" - העליון. יכול על קיר התחתון?
ודין הוא! בהמה, שחטאתה למעלן - עולתה למטן
עוף, שחטאתו למטן - אינו דין שתהיה עולתה למטן?
תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח"
המזבח האמור לענין הקטרה אמור לענין מצייה: מה הקטרה למעלן - אף מצייה למעלן.



ראו זבחים ו ה. ה"סובב" היה מעבר שעליו הקיפו הכהנים את המזבח בגובה 6 אמות מהקרקע. מיצוי דם עולת העוף נעשה מעל חוט הסיקרא, שהקיף את המזבח בגובה 5 אמות. וראו מדות ג א ותוספתא זבחים ו ה.
ר' נחמיה וראב"י טוענים שכיוון שלדעתם אין להקטיר על הסובב אלא בראש המזבח – יש למצות את הדם של עולת העוף בראש המזבח ולא בסובב, וודאי שלא מתחתיו, וראו לעיל פסקה ד.



[ח] כיצד הוא עושה? עלה לכבש ופנה לסובב. בא לו לקרן דרומית מזרחית.
היה מולק את ראשה ממול ערפה, ומבדיל, ומוצה את דמה על קיר המזבח.
ואם עשאה למטה מרגליו, מתחת הסובב שבראש המזבח אפילו אמה אחת – כשרה. כי מיצה את הדם בגובה חוט הסיקרא מלמעלה.
רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: כל עצמה אינה נעשית אלא בראשו של מזבח.



המוראה היא הזפק. לדעת אבא יוסי בן חנן הנוצה היא הקורקבן (חלקי המעיים המחוברים לזפק), ולדעת ת"ק היא הנוצות שעל הזפק; וראו זבחים ו ה.



[ט] "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ" - זה הזפק.
יכול יעקיר בסכין ויטלנו? תלמוד לומר "בְּנֹצָתָהּ" - יטלנו עם הנוצה.
אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה.

פרק ט[עריכה]

על ויקרא א טז-יז



עולת עוף שנפסלה על המזבח – אין מסירים את הזפק אלא שורפים אותה שלמה.



[א] "והשליך אֹתה" - כשרה ולא פסולה.



הזפק של חטאת העוף אינו מושלך, אלא אם רצה הכהן יכול לאכלו.



"אותה" - לא חטאת העוף;



הקרביים של עולת בהמה אינם מושלכים אלא מוקרבים; והזפק, המקביל אליהם בעוף – מושלך. לעומת זאת העור של העוף מוקרב בלי הפשטה, ואילו עור הבהמה מופשט ואינו מוקרב.
הדרשה מניחה שהשלכת המוראה והקרביים של עולת העוף היא סימן של בזיון ושל 'פסול', למרות שהם נשרפים על המזבח.



"אותה" - אותה בהשלכה, ולא עולת בהמה בהשלכה.
[ב] הלא דין הוא! מה במקום שהכשיר את העור - פסל בית הרעי, הזפק בעוף והקרביים בבהמה
מקום שפסל את העור - אינו דין שיפסל בית הרעי?
תלמוד לומר "אותה", אותה בהשלכה אין עולת בהמה בהשלכה!



ר' חנניא מלמד ששריפת המוראה היתה על המוקד שבמרחק של 3 טפחים מהכבש, וראו תמיד א ד. המוקד הזה שימש, בנוסף לשריפת המוראה, גם למקור אש למזבח הקטורת ולמנורת המאור.



[ג] "אצל המזבח" - סמוך למזבח. "קדמה" - למזרחו של כבש.
"אל מקום הדשן" - ששם היו נותנים את הדשן. ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר, שני בתי דשנים היו שם
אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח.
זה שבמזרחו של כבש - שם היו נותנים מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה
וזה שבמזרחו של מזבח - שם היו שורפים פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים. שנפסלו



השוו לעיל פיסקה א: גם השיסוע הוא בעולת עוף כשרה ולא בעולת בהמה. לעומת זאת בבהמה יש מצוות ניתוח החסרה בעולת העוף.



[ד] "ושסע אֹתו" - כשר ולא הפסול.
"אֹתו" - אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע.
הלא דין הוא! מה עולת העוף, שאינה טעונה נתוח - טעונה שסוע
עולת בהמה, שטעונה נתוח - אינו דין שתטעון שסוע?
תלמוד לומר "ושסע אותו", אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.



הצד השני של הקל וחומר שבפיסקה ב לעיל.



[ה] "בכנפיו" – להכשיר את העור. של העוף להקרבה
הלא דין הוא! מה אם במקום שהכשיר בית הראי - פסל את העור
כאן, שפסל בית הראי - אינו דין שיפסול את העור?
תלמוד לומר "בכנפיו" - להכשיר את העור.



לכתחילה אין להפריד את הכנפיים לחלוטין, אבל בדיעבד העוף כשר להקרבה אפילו אם הפריד לגמרי, כי מדובר על שלב שאחרי מיצוי הדם המרצה, וראו לעיל פרק ז פיסקה ו.



[ו] "לא יבדיל": יכול הבדיל פסול? תלמוד לומר "והקטיר".
אי "והקטיר", יכול אף על פי שמלקו בסכין? תלמוד לומר "אֹתו".
מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מפני מה אני מכשיר בהבדלה? - שהיא לאחר הרציה; ופוסל במליקה? שהיא - לפני הרציה.



דורש "הוא", למעט מצב שלא מיצה את דם הגוף, שהוא רוב הדם שבעוף.



[ז] "עֹלה" - אף על פי שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש!
או יכול אף על פי שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף? תלמוד לומר "הוא".



השוו לעיל סוף פרק ו, וראו זבחים ד ו.



"עֹלה" - לשם עולה; "אשה" - לשם אשים; "ריח" - לשם ריח; "נחוח" - לשם נחת רוח; "לשם" - לשם מי שעשה את העולם.



ראו מנחות יג יא: גודל הקרבן אינו חשוב כמו הכוונה של המקריב!
וראו גם ויקרא רבה ג ה.



נאמר בעולת בהמה "אשה ריח נחוח", בעולת העוף "אשה ריח נחוח", במנחה "אשה ריח נחוח"
ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט ובלבד שיכוין [אדם] את דעתו לשמים.

פרשה ח[עריכה]

על ויקרא ב א



כל אדם יחיד, ואפילו הכהן הגדול, שאם נכנס למקדש טמא אינו חייב קרבן עולה ויורד (ראו הוריות ב ז,) שבמקרה של עני הוא קרבן מנחה – רשאי להביא מנחת נדבה. הכהן הגדול מביא בכל יום מנחת חובה, היא מנחת חביתין, ורשאי, אם ירצה, להביא גם מנחות נוספות.



[א] "ונפש" - לרבות כהן משיח, שיביא מנחת נדבה!
הלא דין הוא! מה אם היחיד, שאינו מביא מנחת חובה בכל יום - מביא מנחת נדבה
משיח, שהוא מביא מנחת חובה בכל יום - אינו דין שיביא מנחת נדבה?!
לא! אם אמרת ביחיד - שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו
תאמר במשיח, שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו?
הואיל ואינו מביא על טומאת מקדש וקדשיו - לא יביא מנחת נדבה!
תלמוד לומר "ונפש" - לרבות כהן משיח, שיביא מנחת נדבה!



אמנם הציבור מביא גם הוא מנחת חובה בכל יום – היא הנסכים של קרבן התמיד – וכמו הכהן הגדול, גם הציבור אינו מביא קרבן על טימוא המקדש – אבל הציבור אינו מביא מנחה אלא רק היחיד; דורש "נפש" – יחיד.



[ב] הוא הדין לציבור?
הלא דין הוא! מה אם היחיד, שאינו מביא מנחת חובה בכל יום - מביא מנחת נדבה
צבור, שהוא מביא מנחת חובה בכל יום - אינו דין שיביא מנחת נדבה?
לא! אם אמרת ביחיד - שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו
תאמר בצבור, שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו?
משיח יוכיח! שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו - ומביא מנחת נדבה!
אף אתה אל תתמה על הצבור, שאף על פי שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו - יביא מנחת נדבה!
תלמוד לומר 'נפש' - היחיד מביא מנחת נדבה, ואין הצבור מביא מנחת נדבה!



המנחה אינה חובה ליחיד אלא היא רשות; דורש "כי".



[ג] 'נפש...תקריב'. יכול גזירה?
תלמוד לומר "כי", אינה אלא רשות!



היחיד יכול להביא גם לבונה, יין או שמן בפני עצמם, בלי הסולת. דורש את הכפילות "תקריב קרבן", ודוחה נסיון להיקש מהיחס שבין הנסכים (הכוללים סולת בשמן ויין) לקרבן – ליחס שבין היין והסולת ללבונה, כי היין והלבונה אינם מוקרבים בפני עצמם כחובה אלא רק כרשות, ואילו מנחה לעיתים מובאת כחובה, כגון מנחת חביתין, מנחת סוטה או המנחה שבמסגרת קרבן עולה ויורד.
ר' עקיבא טוען ששמן אינו דומה ליין וללבונה, כי אין מנסכים אותו בפני עצמו, אלא בוללים אותו בסולת; וראו מנחות יב ה, וזבחים י ז.



"קרבן מנחה" - מלמד שהיחיד מתנדב לבונה.
והלא דין הוא! נאמר 'הבא בהמה והבא מנחה חובה לה', 'הבא מנחה והבא לבונה חובה לה'
מה מנחה, שהיא באה חובה עם הבהמה - באה נדבה בפני עצמה
אף לבונה, שהיא באה חובה עם המנחה - תבא נדבה בפני עצמה!
[ד] מה למנחה באה נדבה בפני עצמה - שכן היא באה חובה בפני עצמה
תבא לבונה נדבה בפני עצמה, שכן אינה באה חובה בפני עצמה?
הואיל ואינה באה חובה בפני עצמה - לא תבא נדבה בפני עצמה!
תלמוד לומר "קרבן", מלמד שהיחיד מתנדב לבונה.
מכמה? - לא יפחות מקומץ.
[ה] ומנין שהיחיד מתנדב יין?
נאמר 'הבא בהמה והבא מנחה חובה לה' 'הבא בהמה והבא יין חובה לה'
מה מנחה, שהיא באה חובה עם הבהמה - באה נדבה בפני עצמה
אף יין, שהוא בא חובה עם הבהמה - יבא נדבה בפני עצמו!
[ו] מה למנחה, באה נדבה בפני עצמה, שכן באה חובה בפני עצמה
יבא יין, נדבה בפני עצמו, שכן אינו בא חובה בפני עצמו?
הואיל ואינו בא חובה בפני עצמו - לא יבא נדבה בפני עצמו!
תלמוד לומר "קרבן", מלמד שהיחיד מתנדב יין!
מכמה? - לא יפחות משלשת לוגין.
[ז] ומנין שהיחיד מתנדב שמן? - הוא הדין והיא התשובה: תלמוד לומר "קרבן", דברי ר' טרפון.
אמר ר' טרפון: מה מצינו ביין, שהוא בא חובה כנסך על קרבנות החובה - ובא נדבה
אף השמן, שהוא בא חובה - יבא נדבה!
אמר לו רבי עקיבא: לא! אם אמרת ביין, שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו
תאמר בשמן, שאין קרב חובתו בפני עצמו?



קרבן העצים דומה לסולת וליין, שהרי הוא נדבת היחידים בפני עצמו; וראו נחמיה י לה וכן תענית ד ד-ה. הכמויות המינימליות של נדבות הסולת, היין הלבונה והעצים הן המינימום הניתן כנסכי חובה: בלבונה – קומץ (ראו תוספתא מנחות יב ה, שר' יהודה מחמיר ודורש עשרה דינרים); ביין – שלושה לוגים (נסכי כבש) ובעצים – שני גזרים (שמביאים בכל ערב למזבח – ראו יומא ב ה.)



ומנין שהיחיד מתנדב עצים?
תלמוד לומר "קרבן" - מלמד שהיחיד מתנדב עצים.
מכמה? - לא יפחות משני גזירין.



ר' יוסי טוען שאין היחיד מנדב קטורת, כי הקטורת מכונה "קדש", כלומר יש להקריב אותה רק בקדש, דהיינו בהיכל – על מזבח הזהב, שעליו נאסר להקטיר קטורת זרה.



[ח] ר' יוסי אומר: קורא אני "קרבן"; יכול יהיה היחיד מתנדב קטורת
וקורא אני עליו (דברים כג, כד) "מוצא שפתיך תשמור ועשית"?
מה אני מקיים (שמות ל, ט) "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה"? - יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון?
תלמוד לומר (שמות לא, יא) "וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ"
הא אין שמן המשחה וקטורת סמים קרבים - אלא בפנים!

פרק י[עריכה]

על ויקרא ב א



השוו לדרשה על "עולה" לעיל פרשה ג.



[א] "מנחה" - ליתן את האמור כאן בכל המנחות, ואת האמור בכל המנחות כאן.



בפרשת הקדשת הכהנים מופיע הביטוי "סולת חטים".



"סֹלת": מה "סלת" האמורה להלן (שמות כט, ב) מן החטין - אף כאן מן החטין.



למרות שמדובר בנדבה, אין למנדב זכות לקבוע ממה יביא אלא דווקא חיטים ולא שעורים, למרות שהציבור מביא מנחת חיטים (שתי הלחם שבחג השבועות) וגם מנחת שעורים (קרבן העומר).



"סלת...קרבנו" "סלת יהיה" - שלא יתנדב ויביא - אלא מן החטין.
הלא דין הוא! ציבור מביא מנחה מן החטין חובה, ויחיד מביא מנחה מן החיטין נדבה
מה ציבור, שהוא מביא מנחה מן החטין חובה - מביא מנחה מן השעורים חובה
אף יחיד, שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה - יביא מנחה מן השעורים נדבה!
תלמוד לומר "סלת...קרבנו", "סלת יהיה" - שלא יתנדב ויביא, אלא מן החטין.



ראו מנחות יב ג, ותוספתא מנחות יב ב-ג. לדעת ת"ק (ר' יהודה) מתקנים את הנדר ומתאימים אותו להלכה. לדעת ר' שמעון הנדר לא חל.



[ב] הא אם אמר 'הרי עלי מנחה מן השעורים' - יביא מן החטין;
'קמח' - יביא סולת; 'שלא שמן ולבונה' - יביא עמה שמן ולבונה;
'חצי עשרון' - יביא עשרון שלם; 'עשרון ומחצה' - יביא שנים.
ר' שמעון פוטר, שלא התנדב כדרך המתנדבים.



ראו לעיל פרק ג א. מנחה אינה באה בשותפות של שנים, ואינה באה נדבת ציבור. עולת העוף – גם היא אינה באה כנדבת ציבור, אבל שותפים יכולים להביא אותה; וראו לעיל פרשה ג ג. הלימוד שאין המנחה נדבת ציבור הוא לעיל פרשה ח ב.



[ג] "קרבנו" - היחיד מביא מנחה נדבה, ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.
הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ונדבה, ומנחה באה בנדר ונדבה
מה עולת בהמה, שהיא באה בנדר ונדבה, הרי היא באה נדבת שנים
אף מנחה, שהיא באה בנדר ונדבה - תבא נדבת שנים!
[ד] לא! אם אמרת בעולת בהמה, שהוא באה נדבת ציבור - תאמר במנחה, שאינה באה נדבת ציבור?
עולת העוף תוכיח! שאין באה נדבת ציבור ובאה נדבת שנים;
[ה] אף אתה, אל תתמה על המנחה, שאף על פי שאינה באה נדבת ציבור - תבא נדבת שנים!
תלמוד לומר "קרבנו" - היחיד מביא מנחה נדבה, ואין השותפים מביאין מנחה נדבה.



גם יין, לבונה או עצים (ולדעת ר' טרפון גם שמן) המובאים בפני עצמם נחשבים כמנחה ואינם באים בשותפות.



[ו] כשם שאין שנים מתנדבים מנחה נדבה - כך אין מביאין לא יין ולא לבונה ולא עצים
אבל מתנדבים עולה או שלמים. ובעוף, אפילו פרידה אחת!



נימוק אחד להבחנה בין השמן ללבונה הוא פורמלי: לאחר שריבה הכתוב – מיעט; נימוק שני הוא מכך שהשמן בלול בסולת של המנחה, ואילו הלבונה מונחת מעליה, ואינה מכסה את כולה.



[ז] "ויצק עליה שמן" - על כולה. "ונתן עליה לבֹנה" - על מקצתה.
מה ראית לומר כן?
"ויצק עליה שמן" על כולה, "ונתן עליה לבֹנה" על מקצתה - שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה, אלא למעט.
[ח] דבר אחר: "ויצק עליה שמן" - על כולה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה
"ונתן עליה לבֹנה" - על מקצתה, שאינה לא נבללת עמה ולא נקמצת עמה.



כמות הלבונה היא קומץ. ר' יהודה מוסיף שאם לאחר שהניח את הלבונה על המנחה היא התמעטה – המנחה כשרה.



[ט] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה" ואיני יודע כמה?
הרי אני דן: טעונה קמיצה וטעונה לבונה. מה קמיצה - מלא הקומץ, אף לבונה - מלא הקומץ!
ר' יהודה אומר: אם מיעט לבונתה – כשרה!



לא כתוב מי יוצק את השמן ונותן את הלבונה. הדרשה מסיקה שכל אדם רשאי לעשות כן; וראו גם לעיל פרשה ד, שהשחיטה של בהמות הקרבן כשרה בכל אדם.



[י] "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה והביאה" - מלמד שיציקה ובלילה כשרים בכל אדם!

פרשה ט[עריכה]

על ויקרא ב ב



אם יביא את המנחה בשני כלים, בכל כלי מחצית המנחה – הרי לא הביא אותה כיחידה בפני עצמה, כפי צריך לעשות.



[א] 'והביא' "והביאה" - שלא יביאה חציה
הא אם אמר "הרי עלי מנחה של שני עשרונים" - לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד.



ככל שירבו הכהנים העוסקים בקמיצת המנחה כן ייטב דורש את הריבוי "בני אהרון".



"אל בני אהרן" - אפילו הם רבואות; וכן הוא אומר (משלי יד, כח) "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".



בניגוד לבלילת השמן ומתן הלבונה, הכשרים בכל אדם (לעיל פרק י, י), ולמרות שאין מקום מוגדר לקמיצה ושאינה נעשת על המזבח - היא מחייבת כהן.



"הכהנים וקמץ" - מלמד שהקמיצה מצות כהונה.
הלא דין הוא! מה אם שחיטה, שקבע לה צפון - לא קבע לה כהן
קמיצה, שלא קבע לה צפון - אינו דין שלא יקבע לה כהן?
מליקה תוכיח! שלא קבע לה צפון וקבע לה כהן!
לא! אם אמרת במליקה - שקבע לה מזבח; תאמר בקמיצה, שלא קבע לה מזבח!
הואיל ולא קבע לה מזבח - לא יקבע לה כהן!
תלמוד לומר "הכהנים וקמץ" - מלמד שהקמיצה מצות כהונה.



גם בדיעבד, קמיצה בזר פסולה.



[ב] יכול מצוה שיקמצנה הכהן, ואם קמצה זר תהיה כשרה?
תלמוד לומר שוב (ויקרא ב, ט) "והרים הכהן" - קבעה, שאם קמצה זר תהיה פסולה!



הקומץ אינו פרופורציוני לכמות המנחה, כשם שהלבונה אינה פרופורציונית לה; אבל השמן – כן. הלבונה וכן הקומץ מוקרבים ונשרפים על המזבח, אבל השמן דומה גם הוא לקומץ, שהרי שניהם בכמות קבועה, ואין לחסר ממנה (ראו מנחות ג ה.) ואילו לגבי הלבונה קבע ר' יהודה לעיל בפרק י ח שיש להכשיר את המנחה שחסר בה חלק מהלבונה. לבסוף מוכיחים שגם לששים עשרון של מנחה מספיק קומץ אחד מהמילה "בקומצו" הנאמרת בלשון יחיד.



 [ג] "וקמץ" - קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.
או "וקמץ" - קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון?
הרי אני דן: טעונה קמיצה וטעונה לבונה: מה לבונה - קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון
אף קמיצה - קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון!
[ד] או כלך לדרך זו: טעונה קמיצה וטעונה שמן:
מה שמן - לוג אחד לעשרון אחד, ששים לוג לששים עשרון
אף קמיצה - קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון!
[ה] נראה למי דומה: דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים
ואל יוכיח השמן, שאין כולו עולה לאשים!
או כלך לדרך הזה: דנים דבר שמעוטו מעכב את רובו מדבר שמעוטו מעכב את רובו
ואל תוכיח לבונה, שאין מעוטה מעכב את רובה!
תלמוד לומר "וקמץ" - קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.



שתי דרשות על 'משם': הראשונה עוסקת במקום הקמיצה, שאינו מוגדר אלא היא אפשרית בכל מקום בעזרה; השניה, של בן בתירא - עוסקת במנחה עצמה, שממנה קומץ, ואם קמץ שלא כדין – יחזיר מה שקמץ לכלי ויחזור ויקמוץ שוב, ראו מנחות א ב.



"וקמץ משם" - ממקום שרגלי הזר עומדות.
בן בתירא אומר מנין שאם קמץ בשמאל – יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין?
תלמוד לומר "משם" - ממקום שקמץ כבר.



אין לקמוץ יותר מדי וגם לא פחות מדי, וראו מנחות שם. יש לקמוץ בשלוש אצבעות ובכף היד, ובמחבת ובמרחשת, הנוטים להדבק לקומץ - מחזיר לכלי את העודף ע"י יישור של הקומץ באמצעות האגודל והזרת.



[ו] "מלא קֻמצו" - יכול מלא קומצו מבורץ? באצבעות פשוקות, כך שהמנחה בולטת ביניהן תלמוד לומר (ויקרא ו, ח) "בקמצו".
אי "בקמצו" יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר "מלא קמצו".
הא כיצד? חופה את פס ידו; במחבת ובמרחשת - מוחק בגודלו ובאצבעו מלמעלה ומלמטה.



דורש "מסלתה". המ' מלמדת שהקומץ דומה לשאר המנחה, והה' מלמדת שכל המנחה היא סולת ושמן.



[ז] 'מלא קמצו סלת' - יכול מקום הקמיצה יהיה סולת, והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר 'מסֹלת'.
אי "מסֹלת", יכול מקום הקמיצה והצדדים יהיה סולת, והשאר יהיה קמח?
תלמוד לומר "מסלתה"- שתהיה כולה סולת
"ומשמנה" - שתהיה כולה שמן.



הביטוי "מסלתה/גירשה ומשמנה" חוזר בפס' ב, בפס' טז ובפרשת צו. הדרשה דלעיל היתה על פס' ב, הדרשה המסיקה שהסולת והשמן צריכים להיות בכמות מספקת היא על פס' טז; והדרשה העוסקת בטענה שאין לקמוץ ממנחה על חברתה, ולכן אין להביא שתי מנחות בכלי אחד מבוססת על הביטוי בפרשת צו "מסולת המנחה".



[ח] 'מגירשה ומשמנה' (ויקרא ב, טז) - שתהיה הסולת בלולה בשמן.
דבר אחר: "מסלתה" - שאם חסר סלתה כל שהוא - פסולה; "ומשמנה" - שאם חסר שמן כל שהוא - פסול.
[ט] 'מסלת המנחה' (ויקרא ו, ח) - לא מסולת חברתה; "ומשמנה" (ויקרא ו, ח) - לא משמן חברתה
שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד.



המשך הדרשה הקודמת: אם התערבו שתי מנחות, ואי אפשר להפריד ביניהן – הן פסולות. וראו מנחות ג ג.



מכאן אמרו, שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו
אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה - כשרות
ואם לאו - פסולות.



המשך הדרשה הפוסלת מנחה שהקומץ שלה חסר, לעיל פיסקה ח, שהרי הלבונה והמלח אינם חלק מהמנחה; וראו מנחות א ב.



[י] "מלא קמצו מגירשה ומשמנה" - שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה - פסול.



למרות שהקומץ אינו מכיל לבונה, הלבונה צריכה להיות על הסולת בשעת הקמיצה. וראו מנחות ג ה "הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה".



"מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" - שתהיה שם לבונה בשעת הקמיצה.



הכהן מלקט את הלבונה ומניח אותה על המזבח, ואחר כך מוסיף עליה את הקומץ.



"על כל לבונתה והקטיר" - שילקט לבונה ויעלה לאשים.



בדרך כלל יש שיריים למנחה, והם נאכלים ע"י הכהנים, אבל אם השיריים נטמאו או אבדו, ונותר רק הקומץ – מקריבים אותו בפני עצמו. אם הקומץ עצמו נטמא או אבד – השיריים אינם נאכלים ע"י הכהנים. בשונה מהמצב בלחם הפנים ובשתי הלחם, שאין בהם קומץ אלא כולם נאכלים, כאן אכילת הכהנים תלויה בהקטרת הקומץ על המזבח "מאישי ה'". וראו מנחות ו ב.



[יא] 'והקטיר הקומץ' (ויקרא ב, ב) - אף על פי שאין שירים.
נטמא הקומץ או אבד, יכול יאכלו הכהנים בשירים?
ודין הוא! ומה במקום שהורע כח המזבח, בשתי הלחם ובלחם הפנים - יפה כח הכהנים בהם
מקום שיפה כח המזבח, בקומץ - אינו דין שיפה כח הכהנים בשירים?
מה אני מקיים (ויקרא ב, ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי השם"?
אין להם אלא לאחר מתנת האשים.



המילה "אזכרתה" מתפרשת הן על המנחה עצמה, הן על הקומץ הן על הלבונה; מכאן מסיק ת"ק ששלושת החלקים מזכירים את מקריב המנחה לפני הקב"ה.
ר' שמעון לומד מהאזכרה המופיעה כאן שכמות הלבונה בלחם הפנים היא של קומץ, ככמות הלבונה על המנחה (ראו לעיל פרק י ט.)



[יב] "אזכרתה" - נזכרים בה, נזכרים בקומצה, נזכרים בלבונתה.
ר' שמעון אומר, נאמר כאן 'אזכרה' ונאמר להלן (ויקרא כד, ז) 'אזכרה'.
מה 'אזכרה' האמורה להלן - מלא הקומץ, אף 'אזכרה' האמורה כאן - מלא הקומץ.

פרק יא[עריכה]

על ויקרא ב ג



השלב המעכב בקרבן המנחה הוא הקטרת הקומץ ולפחות חלק מהלבונה; והשוו לעיל פרק ו ח. דורש 'והנותרת' – כל מה נותר, 'מן המנחה' – כל זמן שהיא מנחה.



[א] "והנותרת" (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט) - אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה;
אף על פי שלא הקטיר את כל לבונתה.
"מן המנחה" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) - פרט לשחסרה היא
פרט לשחסר קומצה ולא הקטיר מלבונתה כלום.



הכהן הגדול רשאי לקחת מהמנחה כרצונו ואחר כך מחלקים את השארית לאנשי המשמר; וראו תוספתא יומא א ה.



"לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט) -
לאהרן תחלה ואחר כך לבניו.
לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
מה אהרן, כהן גדול - אוכל שלא במחלוקת, אף בניו, כהנים גדולים - אוכלים שלא במחלוקת.



אלמלא היה כתוב 'קדש קדשים' היינו עלולים לחשוב שמנחות של הגברים נשרפות כולן, כמו שניתן היה להסיק מהפסוק מבמדבר, המאפשר לישראל להביא נסכים בלי קרבן (ראו מנחות יב ד,) וראו מנחות ו ב, שמנחת נסכים נשרפת כולה על המזבח.



[ב] "לאהרן ולבניו קדש קדשים" (ויקרא ב, ג) (ויקרא ו, י) - להתיר מנחת ישראל.
וכי מאין יצאו? שצריך להתיר את אכילת המנחה
מכלל שנאמר (במדבר טו, יג) "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה... לה'",
שאם רצה להרבות - לא ירבה
או אינו אומר, אלא שיהיו מנחות ישראל נתונות על גבי האישים
ומה אני מקיים "והנותרת מן המנחה"? - של גרים ושל נשים ושל עבדים!
תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים" - להתיר מנחת ישראל.



הבטוי 'קדש קדשים' חוזר גם בפס' י, ונדרש להתיר לכהנים לאכול את חטאת העוף שנמלקה ע"י ישראל.



[ג] אין לי אלא מנחותיהם; מליקותיהם מנין?
אמר ר' שמעון: קורא אני (ויקרא כב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה"!
תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים" (ויקרא ב, י) - להתיר מלוקות ישראל.



חטאת שמביא כהן ומולק אותה מותרת באכילה לכהנים, למרות שעוף שנמלק מחוץ למקדש נחשב נבילה, ואסור באכילה; ולמרות שמנחה של כהן אינה נאכלת אלא נשרפת, ראו ויקרא ו טז.



[ד] אין לי אלא מלוקות ישראל; מלוקות כהנים מנין?
אמר ר' שמעון: ודין הוא! מה במקום שהתיר סולת רשות - אסר סולת מצוה
מקום שאסר מליקות רשות - אינו דין שנאסר מלוקת מצוה?
מלוקות ישראל יוכיחו! שאסר בהן מלוקות רשות והתיר בהן מלוקת מצוה!
[ה] מה התיר מליקות מצוה של ישראל, שהרי התיר סולת מצוה שלהם
נתיר מלוקת מצוה של כהנים, שהרי אסר סולת מצוה שלהם?
הואיל ואסר סולת מצוה שלהן - נאסר מליקת מצוה שלהן!
תלמוד לומר "לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'" (ויקרא ו, י) - להתיר מלוקת הכהנים.



כפי שראינו בתחילת הפרק, רק לאחר הקטרת הקומץ מותרת המנחה לכהנים.



"מאשי ה'" - אין להם אלא לאחר מתנת האישים.

פרשה י[עריכה]

על ויקרא ב ד



דורש "כי" במובן "אם".



[א] "וְכִי תַקְרִב" - כשתקריב; לעשות את הדבר רשות.



ראו מנחות ה ט. נראה שר' שמעון התיר דווקא קרבן של חלות ורקיקים, ולא תערובות נוספות. הקמיצה בקרבן מעורב – רצוי שתהיה משני המינים, אבל אם קמץ ממין אחד – יצא בדיעבד.



"קרבן מנחה" - אמר ר' יהודה: מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה", לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין?
תלמוד לומר "קרבן" - קרבן אחד הוא מביא, ואינו מביא חלות ורקיקין.
[ב] אמר ר' שמעון וכי נאמר "קרבן... קרבן" שני פעמים?! הא לא נאמר אלא "קרבן" אחד, ונאמר בו חלות ורקיקין.
מעתה רצה להביא חלות - יביא, רקיקין - יביא, מחצה חלות ומחצה רקיקין - יביא.
וכשהוא קומץ - בולל וקומץ משתיהן. ואם קמץ ולא עלה בידו אלא אחד משתיהן - דיו.



ראו מנחות שם. ר' שמעון דורש שההתנדבות למאפה תנור תהיה לפני שהסתיימה האפיה.



[ג] "מאפה תנור" - ולא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים.
ר' יהודה אומר: מה תלמוד לומר (ויקרא ב, ד) (ויקרא ז, ט) "תנור" "תנור" שני פעמים? - להכשיר את הכופח.
ר' שמעון אומר: מה תלמוד לומר "תנור"... "תנור" שני פעמים? - שיהיה הקדשה בתנור, וכל מעשיה בתנור.



ראו גם לעיל פרק י, א.



[ד] "סֹלת" - מה סולת האמורה להלן (שמות כט, ב) מן החטין - אף כאן מן החטין.



החלות בלולות בשמן ואילו הרקיקים משוחים בשמן.



"חלות... בלולות" - ואין הרקיקין בלולים.
הלא דין הוא! מה אם החלות, שאינם טעונים משיחה - טעונים בלולה
רקיקין, שהן טעונים משיחה - אינו דין שיטענו בלולה?
תלמוד לומר "חלות... בלולות" - ואין רקיקין בלולים.
[ה] 'רקיקין משוחים' - ואין חלות משוחות.
הלא דין הוא! מה אם הרקיקים, שאינם טעונים בלולה - טעונים משיחה
חלות, שהם טעונות בלולה - אינו דין שטעונה משיחה?
תלמוד לומר 'רקיקים משוחים' - ואין חלות משוחות.



השמנים דורגו לפי תהליך הייצור שלהם. המעולה ביותר מיועד למנורה והשני והשלישי למנחות. וראו מנחות ח ד.
לדברי ר' 6אליעזר בן יעקב ראו מנחות ו ג.



[ו] "סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן"
מה תלמוד לומר "בשמן... בשמן" שני פעמים?
להכשיר בשמן השני ולהכשיר בשמן השלישי.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושח את הרקיקים כמין כ"י אות יוונית, X שאין ריבוי אחר ריבוי, אלא למעט!



ר' יהודה מתיחס לאמור לעיל פיסקאות ד-ה. הרקיקים והחלות – שניהם מצות, ולא תפחו; מעבר לכך אין להשוות ביניהם בהקשרים נוספים.
הכיור וכנו שניהם מנחושת, ואין להשוות ביניהם בהקשרים נוספים.
החושן והאפוד שניהם מזהב, ואין להשוות ביניהם בהקשרים נוספים. נראה שמדובר במידה שהתורה נדרשת בה לדעת ר' יהודה.



ר' יהודה אומר "מַצֹּת... מַצּוֹת" - למצות שוו, לא שוו לבלולה.
[ז] וכיוצא בו אמר ר' יהודה: "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה" (שמות ל, לח)
יכול כשם שמרחיצין מן הכיור כך מרחיצין מן הכן?
תלמוד לומר "נחֹשת" - לנחושת שוה לו, לא שוה לו לרחיצה.
כיוצא בו אמר ר' יהודה: "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ.." (שמות כח, טו)
יכול כשם שזה כפול - זה כפול? תלמוד לומר "..זהב" - לזהב שוה לו, לא שוה לכפילות.

פרק יב[עריכה]

על ויקרא ב ה-ז



ראו מנחות ו ד. מחבת אינו שם המנחה אלא שם הכלי. דורש "על המחבת".



[א] "ואם מנחה על המחבת" - מלמד שהיא טעונה כלי.



יש למזוג שמן למחבת לפני שמניחים שם את הסולת; ויש לצקת שמן גם לאחר שמכינים את המנחה; וראו מנחות ו ג.



"קרבנך" (ויקרא ב, ה) "קרבנך" (ויקרא ב, ז) לגזירה שוה:
מה "קרבנך" האמור כאן, טעון יציקה ובלולה,
אף "קרבנך" האמור למטה - טעון יציקה ובלולה.
מה "קרבנך" האמור למטה, טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה,
אף "קרבנך" האמור כאן - טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.



ראו תוספתא מנחות ח ג. חכמים טוענים שאי אפשר לבלול את המנחה לאחר שנאפו החלות, אלא הבלילה נעשית לפני האפיה. רבי עונה שהבלילה נעשית לאחר הפתיתה, ואז היא אפשרית.



[ב] "סלת בלולה" (ויקרא ב, ה) - מלמד שהיא בלולה סולת
רבי אומר: חלות בוללן, שנאמר (ויקרא ב, ד) "חלות... בלולות".
אמרו לו, והלא לחמי תודה נאמר בהן "חלות", ואי אפשר לבוללן כשהם חלות אלא סולת!
כיצד עושה? נותן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן, ונותן שמן עליה ובוללה, ולשה, ואופה ופותתה, ונותן עליה שמן וקומץ.
רבי אומר: חלות – בוללן, שנאמר "חלות... בלולות בשמן".
כיצד עושה? נותן שמן בכלי קודם לעשייתן, ולשה ואופה, ופותתה ונותן עליה שמן ובוללה
וחוזר ונותן עליה שמן וקומץ.



האם ההחמצה של המנחה פוסלת אותה או שהיא רק מצווה מן המובחר? הדרשה קובעת שההחמצה פוסלת, וראו גם מנחות ה ב.



"מצה" - יכול מצוה? תלמוד לומר "תהיה" - הכתוב קבעה חובה.



הפתיתה היא חלוקת המנחה לפיתים בגודל של כזיתים, כי צריך לחלק אותה להרבה חלקים, אבל שעדיין יהיה ניכר סוג המנחה; וראו מנחות ו ד.
והשוו לעניין ניתוח הבהמה "אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים", לעיל פרק ה.



[ג] "פתות" - יכול שתים? תלמוד לומר "פתים".
אי "פתים", יכול יעשנה כפירורים? תלמוד לומר "אֹתה" - אותה לפתים ואין פתיה לפתים.
[ד] מכאן אמרו: מנחת ישראל - כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל;
מנחת כהנים - כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל
מנחת כהן משיח - לא היה מכפלה.
רבי שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתים, מפני שאין בהם קמיצה
וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה. וכל פתיתים – בכזיתים.



מצוות הפתיתה חלה רק על המנחות שחלקן נשרף על המזבח.



[ה] "פתות אותה פתים... מנחה" - לרבות את כל מנחה לפתיתה.
יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "אֹתה".
מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מה אלו מיוחדות שיש מהן לאשים, אף כל שיש מהן לאשים
יצאו מהם שתי לחם ולחם הפנים, שאין מהם לאשים. שהן נאכלות כולן.



יציקת השמן נעשית בכל המנחות, גם במנחת העומר ובמנחת כהנים ובנסכי בהמה - חוץ ממאפה תנור (חלות ורקיקים).



[ו] "ויצקת עליה שמן... מנחה" - לרבות את כל המנחות ליציקה.
יכול אף מנחת מאפה? תלמוד לומר "עליה".
אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין? תלמוד לומר "..הִוא".



ראו מנחות ה ח. לעניין ההבחנה בין מחבת למרחשת: ר' יוסי טוען להבדל בין הכלים, ואילו ר' חנניה מבחין בין המנחות עצמן. העומק מיצר רחש, והשטחיות מייצרת קושי. וראו דרשה על המשנה בויקרא רבה ג ז.



"ואם מנחת מרחשת קרבנך" - מה בין מחבת למרחשת?
אלא שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי, דברי ר' יוסי הגלילי.
ר' חנניה בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשים.



דורש "בשמן" שהיה שמן לפני הסולת, וראו גם בתחילת הפרק.



"סלת בשמן תעשה" - מלמד שהיא טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.

פרשה יא[עריכה]

על ויקרא ב ח



למרות שרק הקומץ נשרף על המזבח, מוגשת לשם המנחה כולה, לפני הקמיצה. דורש "את המנחה", שנראה מיותר.



[א] אילו אומר 'והבאת אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח'
יכול אין לטעון הגשה אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר 'מנחה'.
מנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "את המנחה"



בין מנחות החובה של היחיד נמנות מנחת מצורע עני (המכונה "מנחת חוטא") ומנחת סוטה. הדרשה מוכיחה שגם הן טעונות הגשה אל המזבח מה' הידיעה "המנחה", וראו במדבר ה כה, שלגבי מנחת סוטה נאמרה הגשה למזבח במפורש. לפני כן מנסה הדרשה להוכיח את חובת ההגשה של מנחת המצורע בהיקש או בבניין אב, אבל הנסיון נדחה, כי מנחת המצורע היא דווקא למצורע עני, ואילו מנחת הנדבה ומנחת הסוטה הן גם לעשיר.



[ב] יכול אין לטעון הגשה אלא מנחת נדבה; מנחת חובה מנין?
ודין הוא! נאמר "הבא מנחת נדבה" ו"הבא מנחת חובה": מה מנחת נדבה טעונה הגשה, אף מנחת חוטא - טעונה הגשה!
[ג] לא! אם אמרת במנחת נדבה - שהיא טעונה שמן ולבונה!
מנחת סוטה תוכיח! שאינה טעונה שמן ולבונה - וטעונה הגשה!
[ד] לא! אם אמרת במנחת סוטה - שהיא טעונה תנופה, תאמר במנחת חוטא שאינה טעונה תנופה?
הרי אתה דן מבנין אב: לא הרי מנחת נדבה, שהיא טעונה שמן ולבונה - כהרי מנחת סוטה, שאינה טעונה שמן ולבונה,
ולא הרי מנחת סוטה, שהיא טעונה תנופה - כהרי מנחת נדבה, שאינה טעונה תנופה
[ה] הצד השוה שבהן - ששוו לקמיצה ושוו להגשה
אף אני אביא מנחת חוטא, ששָוְתה להם לקמיצה - שתשוה להם להגשה!
[ו] אי, מה להצד השוה שבהם - ששוו לבא בעשיר כבעני, וטעונות הגשה?
תלמוד לומר: "המנחה": אחד מנחת נדבה ואחד מנחת חוטא - זו וזו טעונות הגשה!



במנחת העומר ובמנחת סוטה יש חובת הגשה כמעט מפורשת. ר' שמעון מוצא רמזים לכך בפסוק שלפנינו.



ר' שמעון אומר "והבאת" - לרבות מנחת העומר להגשה
שנאמר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן".
"והקריבה" - לרבות מנחת סוטה להגשה
שנאמר (במדבר ה, כה) "והקריב אותה אל המזבח".

פרק יג[עריכה]

על ויקרא ב ח-ט



ביקורת על הדרשה של ר' שמעון לעיל פרשה יא בטענה שהדרשה מיותרת, שהרי הדרשה שלפניה הוכיחה שמנחת מצורע טעונה הגשה, וניתן ללמוד ממנה למנחת סוטה בקל וחומר.
מנחת סוטה היא קמח שעורים, בלי שמן ובלי לבונה; מנחת המצורע היא מחיטין וגם היא בלי שמן ולבונה; מנחת העומר היא מהשעורים, ויש בה שמן ולבונה. לבסוף נכשל הקל וחומר כי מנחת הסוטה היא היחידה מקמח.



[א] הלא דין הוא! מה אם מנחת חוטא, שאינה טעונה תנופה - טעונה הגשה
מנחת סוטה, שהיא טעונה תנופה - אינו דין שתטעון הגשה?
לא! אם אמרת במנחת חוטא, שהיא מן החיטים - תאמר במנחת סוטה, שאינה מן החטין?
מנחת העומר תוכיח, שאינה באה מן החיטין - וטעונה הגשה!
[ב] לא! אם אמרת במנחת העומר, שהיא טעונה שמן ולבונה
תאמר במנחת סוטה, שאינה טעונה שמן ולבונה?
הרי אני דן מבנין אב: לא הרי מנחת חוטא, שהיא מן החטין - כהרי מנחת העומר, שאינה מן החטין
לא הרי מנחת העומר, שהיא טעונה שמן ולבונה - כהרי מנחת חוטא, שאינה טעונה שמן ולבונה.
[ג] הצד השוה שבהן - ששוו לקמיצה ושוו להגשה!
אף אני אביא מנחת סוטה, ששָוְתה להן לקמיצה - שתשוה להן להגשה!
[ד] אי, מה להצד השוה שבהן, שלא כשרו לבא קמח אלא סולת - וטעונות הגשה
יצאת מנחת סוטה שכשרה לבא קמח, שלא תטעון הגשה?
תלמוד לומר "והקריבה" - לרבות מנחת סוטה להגשה.



ר' יהודה מציע לדרוש את "והבאת" על מנחת הסוטה, כאלטרנטיבה לדרשה של ר' שמעון. המילה "מאלה" מבטלת את האפשרות לנדבה של מנחת שעורים ואת האפשרות שאומר "הרי עלי מנחה" בלי לפרט יאלץ להביא את כל חמש המנחות; וראו גם מנחות יג א-ב.



[ה] ר' יהודה אומר "והבאת" - לרבות מנחת סוטה להגשה שנאמר (במדבר ה, טו) "והביא את קרבנה עליה".
או אינו אומר "והבאת" אלא שיהיה היחיד מתנדב מנחה אחרת, חוץ מאלו שבענין?
ודין הוא: ציבור מביא מנחה מן החטין חובה, ויחיד מביא מנחה מן החטין נדבה:
מה ציבור, שהוא מביא מנחה מן החטין חובה - מביא מנחה מן השעורים חובה
אף יחיד, שהוא מביא מנחה מן החטין נדבה - יביא מנחה מן השעורים נדבה!
תלמוד לומר 'אלה' - אין לך אלא אלה בלבד.
או אינו אומר 'אלה' אלא האומר "הרי עלי מנחה" יביא חמשתן?
תלמוד לומר "מאלה": יש מביא אחת מהן ויש מביא חמשתן.



ר' שמעון מוציא מהכלל שכל המנחות טעונות הגשה את המנחות שנאכלות ע"י הכהנים בשלמותן, וראו מנחות ו ב; וראו לעיל פרק יב ה, לעניין הפתיתה.



[ו] ר' שמעון אומר: 'מנחה' - לרבות את כל המנחות להגשה.
יכול אף שתי לחם ולחם הפנים? תלמוד לומר "מאלה".
מה ראית לרבות את כל המנחות ולהוציא שתי לחם ולחם הפנים, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מה אלו מיוחדות, שיש מהן לאשים - אף כל שיש מהן לאשים
יצאו שתי לחם ולחם הפנים - שאין מהם לאשים!



דין מנחת הנסכים מהופך מזה של לחם הפנים ושתי הלחם: היא נשרפת כולה על המזבח, וגם היא אינה טעונה הגשה, כי אינה באה בשביל עצמה אלא כתוספת לקרבנות הבהמה.



[ז] והלא מנחת נסכים כולה לאשים, יכול תטעון הגשה? תלמוד לומר "והקריבה".
מה ראית לרבות כל המנחות ולהוציא מנחת נסכים, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מה אלו מיוחדות, שהן באות בגלל עצמן - יצאה מנחת נסכים, שאין באה בגלל עצמה.



מנחת כהנים ומנחת כהן משיח (היא מנחת חביתין) אינן מצורפות לרבנות, ונשרפות כולן, ואינן טעונות הגשה! בסיכום הדיון על מצוות ההגשה למזבח מתנסח הכלל הבא: שלושה תנאים לקיום מצוות הגשה במנחות: שיהיה בהן חלק שנשרף על המזבח, שיבואו בפני עצמן ולא כנספח לקרבן אחר, ושיהיה בהן חלק שנאכל ע"י הכהנים. הכלל האמצעי מיותר, למעשה, כי הוא בא להוציא מנחת נסכים שממילא אינה נאכלת לכהנים. וראו גם מנחות ה ה-ו, דעת ר' שמעון (ושם לא הזכירו את שתי הלחם, הנאכלות לכהנים ואינן טעונות הגשה.)



[ח] והלא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח באות בגלל עצמן! יכול יטענו הגשה?
תלמוד לומר "והגישה".
מה ראית לרבות את כל המנחות, ולהוציא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מה אלו מיוחדות, שיש מהם לאשים, ובאות בגלל עצמם, ויש מהן לכהנים
יצאו שתי לחם ולחם הפנים, שאין מהם לאשים
יצתה מנחת נסכים, שאינה באה בגלל עצמה
יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, שאין מהם לכהנים!



הקומץ נקמץ דווקא ביד ולא בכלי, והשוו למצוות קבלת הדם שהיא דווקא בכלי ולא ביד, ראו לעיל פרשה ד, יא.



"והרים" - יכול בכלי? תלמוד לומר להלן (ויקרא ו, ח) "בקמצו"
מה 'הרמה' אמורה להלן - בקומצו, אף כאן – בקומצו!

פרשה יב[עריכה]

על ויקרא ב יא-יב



הרחבת איסור החמץ במנחות: מן הקומץ עד לכולן, חוץ משתי הלחם וחלק מהתודה, ראו מנחות ה א.



[א] אילו אומר 'אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ', יכול אין לי בלא תעשה חמץ אלא הקומץ בלבד
ומנין לרבות את המנחה? השיריים תלמוד לומר 'מנחה'.
ומנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "כל המנחה".
[ב] אין לי אלא מנחות ששיריהן נאכלים; מנחות שאין שיריהם נאכלים מנין? תלמוד לומר "כל המנחה".



ר' יוסי הגלילי דורש "אשר תקריבו" – אשר תקרבו, על השולחן שבהיכל; ר' עקיבא דורש על המזבח – מנחת נסכים הנשרפת כליל, ואין לה שיריים; ראו מנחות ו ב.



"אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" - ר' יוסי הגלילי אומר: להביא את לחם הפנים.
ר' עקיבא אומר: להביא מנחת נסכים.



האפיה היא אחד משורת מעשים להכנת (עשיית) המנחה. היא מלמדת על שאר המעשים, שחייב על כל אחד מהם, ולא רק על ההקרבה; וראו מנחות ה ב.



[ג] "לא תעשה חמץ" - יכול לאו אחד לכולם? תלמוד לומר (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ"
אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר:
מה אפיה מיוחדת, שהיא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה
אף אני ארבה לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שיש בה - לחייב עליו בפני עצמו.



מרבה מ"כל שאור" לא רק במקרה שהמנחה כולה התחמצה, אלא אפילו נתערב בה מעט חמץ, ואפילו מנחות שמביא אותן חמץ ברשות, כגון לחמי תודה או שתי הלחם בשבועות, אם עבר והקטיר אותן על המזבח – חייב; וראו תוספתא מנחות ו ד-ה.



[ד] "שאֹר לא תקטירו" - אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר "כל שאֹר".
אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "כי כל שאֹר".
יכול מנחות שהן ב-"מצה תהיה" יהיו בבל תקטירו, מנחות שאינם ב-"מצה תהיה" לא יהיו בבל תקטירו?
תלמוד לומר "כי כל שאֹר וכל דבש".



לימוד דומה לעניין הדבש (כולל דבש תמרים); גם הקטורת שעל מזבח הזהב נחשבת כמו מנחה לעניין זה וגם בה אין מערבים דבש, למרות שעירוב כזה יכול היה לשפר אותה.



'דבש לא תקטירו' - אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר 'כל דבש'.
אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "...וכל דבש".
אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם; דברים שהדבש יפה להם מנין?
שהפטמין אומרים: יפה הדבש לקטורת, מנין? תלמוד לומר "וכל דבש לא תקטירו".



צריכות לשאור ולדבש, כי אין ביניהם היררכיה ברורה, ולכן אי אפשר ללמוד קל וחומר מזה על זה: כאמור לעיל, יש מנחות חמץ (אמנם אינן מוקטרות על המזבח) - ואין מנחות עם דבש, אבל כשהכהנים אוכלים את שיירי המנחות מותר להם לערב את השיריים בדבש אבל במנחות שאינן חמץ אין לערב חמץ (ראו תוספתא מנחות א י.)



[ה] מה תלמוד לומר "כל שאר", ומה תלמוד לומר "וכל דבש"?
לפי שיש בשאור מה שאין בדבש, ובדבש מה שאין בשאור:
שאור הותר מכללו למקדש, ודבש לא הותר מכללו למקדש.
דבש הותר בשירי מנחות, ושאור לא הותר בשירי מנחות.
הא לפי שיש בשאור מה שאין בדבש, ובדבש מה שאין בשאור
צריך לומר "כל שאר" וצריך לומר "וכל דבש".



מותר לכהן להקטיר על המזבח מהבשר שברשותו לאכילה (כגון חזה ושוק מבשר השלמים או משיירי המנחות וכו') אבל גם אז אין לערב בהקטרה חמץ או דבש, ואם עירב - עבר על הלאו. וראו תוספתא מנחות ו ד.



[ו] ומנין המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים
ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות,
והקטירם מן השאור ומן הדבש, עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לשם"
הא כל שיש ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו.



"קרבן ראשית" מלמד איסור חדש לפני שתי הלחם, ואילו "מנחה חדשה" מלמד שלמרות שקרב העומר, עדיין אין להביא אפילו מנחת שעורים, כגון מנחת סוטה - לפני שתי הלחם.



[ז] "קרבן ראשית" - שיהיה ראשית לכל המנחות,
וכך הוא אומר (ויקרא כג, טז) "והקרבתם מנחה חדשה לשם" - שתהיה חדשה לכל המנחות.
אין לי אלא מנחת חטין; למנחת שעורין מנין?
כשהוא אומר (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"
אם אינו ענין למנחת חטין - תנהו ענין למנחת שעורים.



הביכורים מפירות האילן הם רק אחרי שתי הלחם, כלומר אחרי שבועות, וראו בכורים א ג, שם דורשים את שמות כג טז לעניין זה. הדרשה השניה כאן מלמדת שוב, שאפילו קרבן שעורים, כגון מנחת סוטה, אין להביא מהחדש לפני חג השבועות, למרות שהקריבו את העומר. והשוו מנחות י ו, שהעומר אינו מתיר את התבואה החדשה במקדש אלא רק במדינה.



[ח] ומנין שיקדימו לבכורים? תלמוד לומר (שמות לד, כב) "בכורי קציר חטים".
אין לי אלא של חטין; של שעורים מנין? תלמוד לומר (שמות כג, טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך...".



איסור החדש חל גם על תבואה שלא נזרעה אלא היא ספיח, ושאינה בשדה אלא במקום אחר, וכן על נסכי היין. דורש "באספך את מעשיך" – כל מה שאתה אוסף – גם מה שלא זרעת.



"אשר תזרע" (שמות כג, טז) אין לי אלא שיזרע; עלה מאליו מנין? תלמוד לומר "אשר בשדה".
אין לי אלא שבשדה; שבגג ושבחצר ושבחורבה מנין? תלמוד לומר (במדבר יח, יג) "בכורי כל אשר בארצם".
ומנין שיקדימו לנסכים ולפירות האילן?
תלמוד לומר "בכורי מעשיך" ואומר (שמות כג, טז) "באספך את מעשיך מן השדה".



אאמנם שתי הלחם אמורות להיות ראשונות בשנת המקדש, אבל אם עבר והביא מהחדש לפניהם – אין הדבר פוסל את שתי הלחם, ויש להקריב אותם בחג השבועות – ולא במועד אחר.



[ט] יכול אם קדמן דבר אחד לא יקרבו? תלמוד לומר "..תקריבו..".
יכול אם לא קרבו בעצרת יקרבו לאחר עצרת? תלמוד לומר "אותם".



אין מנחת יחיד בנדבה הדומה לשתי הלחם, וגם לא נדבת ציבור הדומה להם. דורש "תקריבו" בלשון רבים ו"אותם" – דווקא, ולא נדבה של לחם אחר.



יכול יביא היחיד כיוצא בהם נדבה? תלמוד לומר "תקריבו".
יכול לא יביא היחיד כיוצא בהן נדבה - שכן אינו מביא כיוצא בהן חובה,
אבל יביא הציבור כיוצא בהן נדבה, שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה? תלמוד לומר "אותם".



חוזר לנושא השאור והדבש: אין להעלות אותם אפילו לכבש, שנמצא בדרך 'אל המזבח', אבל אם שרף אותם כעצים ולא כקרבן מנחה – אינו לוקה.



"המזבח" - אין לי אלא המזבח; ומנין לרבות את הכבש? תלמוד לומר "ואל המזבח לא יעלו".
יכול לעבודה ושלא לעבודה? תלמוד לומר "...לריח ניחח" - לא אמרתי אלא לעבודה.

פרק יד[עריכה]

על ויקרא ב יג



'מנחתך' ממעט את החובה למלוח לקרבנות שיש להביא עבורם עצים כדי לשרוף אותם על המזבח; למעט עצים, שאין מצוה לשרפם כפי שהם, ולמעט דם, שהמצוה היא לזרוק אותו ולא לשרפו.



[א] אילו אומר "וכל קרבן... תקריב מלח", יכול אף על העצים, אף על הדם?
תלמוד לומר "קרבן מנחתך". מה קרבן מנחתך - דבר שאחרים באים חובה לו
יצאו העצים והדם - שאין אחרים באים חובה להן.



ה"מתיר" מבואר היטב בזבחים ב ד: פעולה על חלק מרכזי בקרבן, שאם נעשתה כהלכה הקרבן יצא מגדר פיגול; למשל הקטרת הקומץ במנחה, או זריקת הדם בקרבנות בהמה. כדי לבטל פרשנות כזאת נזכר קרבן המנחה גם בהמשך הפסוק, להוציא את הדם, שאין צורך להמליח אותו.



[ב] אי מה "קרבן מנחתך" דבר שהוא מתיר, אף אני אביא את הדם שהוא מתיר?
תלמוד לומר "מעל מנחתך" - לא מעל דמך.



אין צורך להמליח את שירי המנחה אלא רק את הקומץ שמוקרב.



אי "מעל מנחתך" יכול תהיה מנחה כולה טעונה מלח?
תלמוד לומר "קרבן" - הקומץ טעון מלח, ואין מנחה כולה טעונה מלח.



מרבה את הלבונה , שהיא מוקרבת על המזבח, וכן את כל הקרבנות הנשרפים עליו.



[ג] אין לי אלא הקומץ; מנין לרבות את הלבונה?
תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח". ארבה את הלבונה הבאה עם המנחה
מנין לבונה הבאה בפני עצמה, ולבונה הבאה עם לחם הפנים,
ואמורי חטאת, ואמורי אשם, ואמורי קדשי קדשים, ואמורי קדשים קלים
מנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, ואיברי עולה, ועולת העוף מנין?
תלמוד לומר "על כל קרבנך".



ר' ישמעאל חוזר לשאלה שבפיסקה א, ומנסח היקש מורכב לקומץ המנחה, כך שהוא מוציא ממנו את העצים, הדם והקטורת – שאין להמליחם; וראו תוספתא מנחות ו א, שמוסיפה גם את היין, המנוסך ואינו נשרף – בדומה לדם.



[ד] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: ומה "קרבן מנחתך" דבר שיש בו טומאה, ועולה לאשים על מזבח החיצון
יצאו העצים, שאין בהם טומאה; יצא דם, שאינו עולה לאשים,
יצא הקטורת, שאינו על מזבח החיצון.



ההמלחה צריכה להיות עם הרבה מלח גבישי ולא נוזלי (רצוי מים המלח), מכל צידי הקרבן המוקרב, וראו תוספתא מנחות ו ב.



"במלח" - יכול תבונהו? תלמוד לומר "תמלח".
אי "תמלח", יכול במי מלח? תלמוד לומר "במלח".
"לא תשבית מלח" - הבא מלח שאינה שובתת; אפילו בחורף ואיזו זו? מלח סדומית.
ומנין אם לא מצא סדומית יביא אסתרוקנית? תלמוד לומר 'תקריב מלח' - ריבה.



המלח, כמו העצים ובניגוד ללבונה - אינו באחריות מתנדב המנחה, כיוון שנאמר בו "ברית", המקושרת לציבור.
נראה שבדומה לעצים היה נהוג להביא למקדש גם מלח בלי להביא קרבן נוסף, וראו תוספתא שקלים א ג, שהיו שהתירו לקבל מלח מהגויים.



יכול המתנדב מנחה מביא עמה מלח, כדרך שהוא מביא לבונה מתוך ביתו?
ודין הוא! נאמר "הבא מנחה - והבא לבונה" "הבא מנחה - והבא מלח"
מה לבונה, משל בעל המנחה - אף מלח, משל בעל המנחה!
[ה] או כלך לדרך זו: נאמר "הבא מנחה - והבא עצים" "הבא מנחה - והבא מלח"
מה עצים, משל ציבור - אף המלח משל ציבור!
[ו] נראה למי דומה: דנין דבר שהוא קרב עם כל הזבחים מדבר שהוא קרב עם כל הזבחים
ואל תוכיח לבונה, שאינה קריבה עם כל הזבחים! שיש זבחים בלי לבונה, כגון מנחת סוטה.
או כלך לדרך זו: דנים דבר שהוא קרב עם מנחה עצמה מדבר שהוא קרב עם מנחה עצמה
ואל יוכיחו עצים, שאינם קרבים עם מנחה עצמה! העצים אינם מעורבים בקומץ המנחה, ואילו הלבונה והמלח כן.
תלמוד לומר "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך"
ולהלן הוא אומר (ויקרא כד, ח) "מאת בני ישראל ברית עולם"
מה "ברית" אמורה להלן, משל ציבור - אף כאן משל ציבור.



המלח מכונה 'קרבן' בדומה לעצים, ולכן דיניו דומים לדיני הקרבן, שיש להקריבו גם בשבת והוא דוחה את הטומאה.



[ז] "תקריב" - אף בשבת; "תקריב" - אף בטומאה.



אמנם לכתחילה יש להקריב הרבה מלח, ראו לעיל פיסקה ד, אבל בדיעבד כל כמות מספיקה, ובלבד שיהיה לפחות גרגר מלח.
המלח יכול להגיע מכל מקום, גם מחו"ל.



"תקריב מלח" - כל שהוא, "תקריב מלח" - מכל מקום.

פרשה יג[עריכה]

על ויקרא ב יד



קרבן העומר הוא חובה, כפי שעולה מויקרא כג י; ומה משמעות הסיוג "ואם"? ר' יהודה דורש, שיהיה זמן שבו לא יקריבו את העומר -כשיחרב המקדש.
ר' שמעון דורש שאם הקריבו את העומר כראוי, מתוך רצון והתלהבות – יקבלו עליו שכר כאילו הביאו מנחת נדבה, ואם עשו זאת כמי שכפאו שד – המנחה אינה עולה להם אלא נחשבת כאילו הביאו אותה רק כדי להתיר לעצמם את החדש. נראה שר' שמעון אינו מקבל את דעת ר' חנינא על המצווה ועושה, ראו קידושין לא א.



[א] "ואם תקריב מנחת בכורים לשם", ר' יהודה אומר: עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור.
וכן הוא אומר (במדבר לו, ד): "ואם יהיה היבל לבני ישראל" - עתיד היובל לפסוק ולחזור.
[ב] ר' שמעון אומר "ואם תקריב מנחת בכורים לשם" - זו מנחה באה חובה.
יכול נדבה? כשהוא אומר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן"
למד שאינה באה אלא חובה.
[ג] ואם כן למה נאמר "ואם"? לומר: אם אתם מביאים אותה לרצון - מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה,
ואם אין אתם מביאים אותה לרצון - מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם.
[ד] וכן הוא אומר (ויקרא כג, יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם".



ר' אליעזר מביא ראיה שהעומר הוא מהשעורים מהפסוק האמור במכת הברד "כי השעורה אביב" וגוזר גזירה שווה ל"אביב קלוי באש" שאצלנו.
ר' עקיבא לומד מכך שמנחות היחיד הן מהחיטים או מהשעורים (מנחת הסוטה). כיוון שביכורי החיטה הם שתי הלחם, והעומר מובא לפניהן – אין הוא יכול להיות מהחיטים ובדרך האלימינציה הוא חייב להיות מהשעורים.



"ואם תקריב מנחת בכורים לשם" - זו מנחת העומר. מנין היא באה? מן השעורים;
או יכול מן החטין?
אמר ר' אליעזר: נאמר כאן "אביב" ונאמר "אביב" (שמות ט, לא) במצרים:
מה "אביב" במצרים - שעורים, אף כאן - שעורים.
ר' עקיבא אומר: נאמר לציבור "הָבֵא בכורים בפסח" ו"הָבֵא בכורים בעצרת"
מה מצינו, שממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בעצרת;
אף ממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בפסח.
מאיזה מין היחיד מביא חובתו? מן השעורין; אף ציבור לא יביא אלא מן השעורין!
אם תאמר מן החטין - אין שתי הלחם בכורים.



ר' ישמעאל בן ר' יוחנן ממשיך בשיטת ר' עקיבא ופוסל כוסמין שיבולת שועל ושיפון מלהיות קרבן העומר, כי אין מהם קרבנות יחיד, בניגוד לחיטה (שגם היא נפסלה, בגלל מצוות שתי הלחם בשבועות) ולשעורה.



[ה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר יכול תבוא מן הכוסמין ושבולת שועל ושיפון?
ודין הוא! מה אם החטין, שכשרו לשאר כל המנחות - לא כשרו למנחת העומר,
כוסמין ושבולת שועל ושיפון, שלא כשרו לשאר כל המנחות - אינו דין שלא יכשרו למנחת העומר?!
השעורין יוכיחו! שלא כשרו לשאר כל המנחות, וכשרו למנחת העומר!
לא! אם אמרת בשעורין, שמנחת סוטה באה מהן - תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון, שאין מנחת סוטה באה מהן?
יצאו חטין מן הכתוב, וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מקל וחומר.



ר' מאיר דורש "קלוי" – שנשרף מעט באש. חכמים מפרשים מלשון אבוב של קלאים, כלומר בכלי מיוחד, יתכן שדרשו 'קלוי'-כלי. וראו תוספתא מנחות י ו.



[ו] "אביב קלוי באש גרש כרמל" - מלמד שמהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלוי, דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים אין לשון "קלוי" אלא בדבר אחר.
אבוב של קלאים היה שם ומנוקב כמין נפה כדי שיהיה האור שולט בכולו.



המילה 'באש' מיותרת, אחרי שאמר הפסוק 'קלוי'. היא נועדה לצרכי פיסוק: הקליה צריכה להיות לפני הגריסה של האביב בריחיים ולא אחריה. וראו מנחות י ד.



[ז] "אביב": אילו נאמר "אביב קלוי גרש" הדבר שקול - אפשר יקלנו גרש.
כשהוא אומר "אביב קלוי באש גרש" - "באש" הפסיק הענין, ויקלנו אביב.



הדרשה מפרשת מילים נדירות בדרך קצרנות ("אקרוסטיכון"), הדגשתי את האותיות בדרשות על המילים "כרמל", "בצקלונו", "נעלסה", "נתעלסה" (בחילופי ס-ש שמאלית), ו"ירט" (בחילופי ט-ת).



[ח] "כרמל" – רך מל.
וכן הוא אומר (מלכים ב ד, מב): "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" - "כרמל" – רך מל; " בְּצִקְלֹנוֹ" – בא ויצק לנו ואכלנו ונאוה היה.
[ט] וכן הוא אומר (איוב לט, יג): "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה" – נושא ועולה ומתחטא.
וכן הוא אומר (משלי ז, יח): "נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים" – נישא וניתן ונעלה ונתחטא באהבים.
וכן הוא אומר (במדבר כב, לב): "כי ירט הדרך לנגדי" – יראה ראתה נטתה.

פרק טו[עריכה]

על ויקרא ב יד-טו



המצווה לכתחילה היא להביא את קרבן העומר משעורה טריה רכה וממוללת ("כרמל"), שאינה יבשה. אבל אם אין לו שעורה כזאת – יביא אפילו שעורה יבשה מהמחסן, ובלבד שהיא מהיבול החדש ושיקריב אותה.



[א] "תקריב... מנחת בכוריך" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "כרמל" מצוה להביא רך מל
מנין לא מצא רך מל, יביא יבש? תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך".
מצותו להביא מן הקציר; לא מצא מן הקציר, מנין אף מן העליה?
תלמוד לומר "תקריב... מנחת בכוריך", מכל מקום.



לשון היחיד "ביכוריך" מלמדת שמדובר בביכורים של כל אחד מהציבור, כלומר שהביכורים הם של הציבור ולא של היחידים!



[ב] "בכוריך" - בכורי כל יחיד ויחיד; מלמד שאינה באה אלא משל צבור, דברי רבי עקיבא.



ר' שמעון קושר באמצעות גזירה שוה את העומר לשתי הלחם, שבהם נאמר "תביאו" בלשון רבים; מכאן שמדובר בקרבן ציבור.



ר' שמעון אומר: נאמר כאן "בכורים לה'" ונאמר להלן (ויקרא כג, יז) "בכורים לה'":
מה "בכורים לה'" אמורים להלן, משל ציבור - אף כאן, משל ציבור.



שולל אפשרות שהעומר יהיה גם קרבן ציבור וגם אפשרי כבכורים ליחיד, כי מדובר בקרבן ראשון מהשעורה, ולא יתכנו שני ראשונים. בסוף הפיסקה מסכם: אופי העומר כקרבן ציבור אכן אינו מפורש כאן, אלא הוא נלמד מפרק כג להלן.



אם תאמר זו משל יחיד והלן משל ציבור - אמרת לאו! אם זו "בכורים לה' " אין הלן "ראשית קציר"
ואם הלן "ראשית קציר" אין זו "בכורים לה' "
דברים מחוסרים כאן - אמרן הכתוב להלן.



על העומר נותנים שמן ולבונה; על מנחת נסכים של קרבנות הבהמה נותנים שמן בלבד, ועל לחם הפנים נותנים לבונה בלבד; וראו מנחות ה ג. הרשה מנסה ללמוד קל וחומר ונכשלת בכך כי ההיררכיה אינה חד משמעית.



[ג] "ונתת עליה שמן" - עליה שמן ולא על לחם הפנים.
הלא דין הוא! מה אם מנחת נסכים, שאינה טעונה לבונה - טעונה שמן,
לחם הפנים, שהוא טעון לבונה - אינו דין שיטעון שמן?
תלמוד לומר "עליה שמן", עליה שמן, ולא על לחם הפנים!



כנ"ל – קל וחומר מהצד השני.



[ד] "עליה לבונה" - לא על מנחת נסכים.
הלא דין הוא! מה אם לחם הפנים, שאין טעון שמן - טעון לבונה,
מנחת נסכים, שהיא טעונה שמן, אינו דין שתטעון לבונה?
תלמוד לומר "עליה לבונה" - לא על מנחת נסכים.



מנחת היום השמיני היא מנחת המילואים של הכהנים, ראו ויקרא ט ד. עליה מפורש רק השמן, אבל הדרשה לומדת שיש עליה גם לבונה מהכינוי "מנחה" כי סתם מנחה כוללת גם שמן ולבונה – חוץ מהיוצאים מן הכלל בקרבנות הציבור: מנחת נסכים, שתי הלחם ולחם הפנים.
המדרש מציג את הנסיונות ללמוד קל וחומר על שתי הלחם, ומדגים כיצד הם סותרים זה את זה. לבסוף הוא מודה שאין אפשרות ללמוד את הדינים של המנחות השונות בלי דרשת מיעוט מהפסוק.



[ה] "מנחה" - לרבות מנחת יום השמיני ללבונה.
"הִוא" - פרט לשתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.
הלא דין הוא!
אם מעטתים מן השמן, שהוא נוהג במנחת נסכים,
לא אמעטם מן הלבונה, שאינה נוהגת במנחת נסכים?
אם מעטתים מן הלבונה, שהיא נוהגת בלחם הפנים,
לא אמעטם מן השמן, שאינו נוהג בלחם הפנים?
הוא הדין!
אם מעטתים מן השמן, שאינו נוהג בלחם הפנים - אמעטם מן הלבונה, שהיא נוהגת בלחם הפנים?
הין! אם מעטתים מן הלבונה, שאינה נוהגת במנחת נסכים, אמעטם מן השמן, שהיא נוהג במנחת נסכים?!
תלמוד לומר "הִוא", פרט לשתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

פרק טז[עריכה]

על ויקרא ג א



דרשת אגדה, הטוענת שריבוי קרבנות מביא שלום לעולם. בבסיסה היא מיוסדת על דרשה "שלמים – שלום"; בשלב שני היא מרחיבה את האמור גם לקרבנות דומים לשלמים מבחינות מסוימות, כגון עולת בהמה, בכור מעשר ופסח, ולבסוף מרחיבה, על סמך הביטויים 'זבח' ו'קרבן' - לכל הקרבנות השונים שבמקדש.



[א] "ואם זבח שלמים קרבנו", ר' יהודה אומר: כל המביא שלמים - מביא שלום לעולם.
אין לי אלא שלמים; ומנין לרבות את העולה?
ארבה אני את העולה, שהיא באה בנדר ובנדבה!
ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח?
ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שאינם באים על חטא!
ומנין לרבות חטאת ואשם? - תלמוד לומר "זבח".
ומנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? - תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
הא כל קרבן שהוא מביא - מביא שלום לעולם.



דרשה נוספת על "שלמים"-שלום; הפעם הדרשה מיוחדת לשלמים, שיש בהם חלקים המיועדים למזבח, לכהנים ולבעלים.



[ב] דבר אחר: "שלמים" - שהכל שלום בהן;
הדם והאימורין - למזבח, החזה ושוק - לכהנים, העור והבשר - לבעלים.



ר' שמעון דורש דרשת הלכה, האוסרת לאונן (אבל שמתו עדיין לא נקבר) להקריב שלמים, כי יש בהם שמחה (ראו ויקרא י יט, לעניין חטאת), ומרחיבה את האיסור לכל הקרבנות בדומה לפיסקה א לעיל.



[ג] ר' שמעון אומר: מי שהוא שלם מביא שלמים, ואין האונן מביא שלמים.
אין לי אלא שלמים - שהן שמחה; ומנין לרבות את התודה?
ארבה אני את התודה, שהיא באה שלמים.
ומנין לרבות את העולה? - ארבה אני את העולה, שהיא באה בנדר ובנדבה.
ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח?
ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שאינם באים על חטא.
ומנין לרבות חטאת ואשם? - תלמוד לומר "זבח".
ומנין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? - תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
הא כל קרבן שהוא מביא, היה שלם - מביא, היה אונן - אינו מביא.



ראו בכורות ט ח: אם קרא לתשיעי 'עשירי' הבהמה נאכלת לבעלים לאחר שנולד בה מום, ואילו אם קרא לאחד עשר 'עשירי' – יש להקריב אותו כשלמים, כי חלה עליו קדושת העשירי.



[ד] "מן הבקר" - לרבות את אחד עשר. "מן הבקר" - להוציא את התשיעי.
מה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את התשיעי, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
שתמצא אומר: אימתי הקדש עושה תמורה, לפניו או לאחריו?
הוי אומר: לאחריו!
מרבה אני את אחד עשר, שהוא לאחר הקדושה - ומוציא אני את התשיעי, שהוא לפני הקדושה.



ראו לעיל פרק ג, ד-ז. הציבור מביא שלמי חובה – כבשי עצרת; גם שם משווים את השלמים לעולת בהמה, לעולת העוף ולמנחה. מההשוואה עולה לכאורה שיש לאפשר שלמי נדבה של הציבור, אבל האפשרות הזאת נשללת בגלל לשון היחיד "הוא".



[ה] "הוא" - היחיד מביא שלמים נדבה, ואין הציבור מביא שלמים נדבה.
הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ובנדבה, ושלמים באים בנדר ובנדבה
מה עולת בהמה, שהיא באה בנדר ובנדבה - הרי היא באה נדבת ציבור
אף שלמים, שהן באים בנדר ובנדבה - יבואו נדבת ציבור!
[ו] מנחה תוכיח! שהיא באה בנדר ובנדבה - ואינה באה נדבת ציבור!
לא! אם אמרת במנחה, שאין באה נדבת שנים - תאמר בשלמים, שהן באים נדבת שנים?
עולה העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים - ואינה באה נדבת ציבור!
[ז] לא! אם אמרת בעולת העוף, שאין באה חובת ציבור - תאמר בשלמים, שהן באים חובת ציבור?
הואיל והן באים חובת ציבור - יבואו נדבת ציבור!
תלמוד לומר "הוא": היחיד מביא שלמים נדבה, ואין הציבור מביא שלמים נדבה!



מרבה את ולד השלמים ואת תמורת הקדשים מ"אם": הולד הוקדש אגב אמו, אבל ולד אפשרי רק בשלמים, שבהם מוקרבת נקבה בנדבה, ואילו ולד החטאת אינו מוקרב, שכבר כיפרה אמו; וראו עדיות ז ו.
לעומת זאת התמורה היא בהמה שבעליה קשר אותה בדבריו לקדושת בהמה אחרת, והיא אפשרית גם בקרבן זכר, כגון עולה; וראו תמורה ג ב.



[ח] 'זכר' - לרבות את הולד; 'נקבה' - לרבות את התמורה.
"'זכר' - לרבות את הולד? הלא דין הוא!
מה אם תמורה, שאינה גידולי הקדש - כשרה לקרב,
הולד, שהוא גידול הקדש - אינו דין שיכשר לקרב?
לא! אם אמרת בתמורה, שהיא נוהגת בכל הקדשים - תאמר בולד, שאינו נוהג בכל הקדשים?
הואיל ואינו נוהג בכל הקדשים - לא יכשר לקרב!
תלמוד לומר 'זכר' - לרבות את הולד.



הצד השני של פיסקה ח.



[ט] "'נקבה' - לרבות את התמורה? הלא דין הוא!
מה אם הולד, שאינו נוהג בכל הקדשים - כשר לקרב,
תמורה, שהיא נוהגת בכל הקדשים - אינו דין שתכשר לקרב?
לא! אם אמרת בולד, שהוא גידול הקדש, תאמר בתמורה, שאינה גדולי הקדש?
הואיל ואינה גידול הקדש - לא תכשר לקרב!
תלמוד לומר 'נקבה' - לרבות את התמורה.



ולדות ותמורות של קדשים בעלי מום קבוע ראו חולין י ב. המום נולד כשהבהמה כבר היתה קדושה, ולכן ולדן אסור ועושים תמורה. דורש "אם".



אין לי אלא ולדות ותמורות של תמימים; ולדות ותמורות של בעלי מום מנין?
תלמוד לומר "אם זכר" - לרבות ולד בעל מום; "אם נקבה" - לרבות תמורת בעל מום.
אלו הן בעלי מום: כל שקדם הקדשן את מומן.
הא אם קדם מום קבוע להקדשן ונפדו - הרי אלו כהקדש נכסים.



החזרה של 'גם' מאפשרת לר' יהודה לתאר מקרה שבו נלחם דוד בארי ובדוב שבאו יחדיו להתקיף את צאנו. דרשת הריבוי דומה לזו דלעיל על "אם זכר אם נקבה".



ר' יהודה אומר: הרי הוא אומר (שמואל א יז, לו) 'ארי ודוב הכה עבדך'.
אין לי אלא ארי ודוב; ומנין לרבות את הארי עם הדוב ואת הדוב עם הארי?
תלמוד לומר "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ".

פרק יז[עריכה]

על ויקרא ג ב



ראו לעיל פרק ד ב. הכלל "שלוחו של אדם כמותו" אינו פועל כאן.
לעניין הסמיכה והתנופה ראו מנחות ה ו.



[א] "וסמך ידו" - לא יד עבדו, לא יד שלוחו, לא יד אשתו.
"ידו על ראש" - לא ידו על גב; "ידו על ראש" - לא על הצואר; "על ראש" - לא על הגביים.
אוציא את כולם ולא אוציא את החזה?
ודין הוא: ומה אם הראש, שאינו טעון תנופה - טעון סמיכה,
החזה, שטעונה תנופה - אינו דין שיטעון סמיכה?
תלמוד לומר "על ראש" - ולא על החזה!



המילה "קרבנו" חוזרת שש פעמים בפרשה, וכנגדן לפנינו ריבוי וששה מיעוטים, כדלקמן.



[ב] "קרבנו...קרבנו" (ויקרא ג, ב) (ויקרא ג, ו) (ויקרא ג, ז) (ויקרא ג, ח) (ויקרא ג, יב) (ויקרא ג, יד)



אם כמה אנשים הביאו שלמים בשותפות, כולם סומכים עליו, אבל רק אחד מהם מניף אותו בחייו; וראו מנחות ט ט.



"קרבנו" - לרבות כל בעלי קרבן. השותפים בקרבן.
הלא דין הוא! מה אם תנופה, שהיא נוהגת בחיים ובשחוטין - נתמעטה בחוברין,
סמיכה, שאינה נוהגת אלא בחיים - אינו דין שתתמעט בחוברין?
תלמוד לומר "קרבנו..." - לרבות כל בעלי קרבן.



ממעט מסמיכה את הבן (לפי דעת ר' יהודה אפילו יורש), את השליח ואת הנכרי; וראו פיסקה א, וראו מנחות ט ז-ח.



"קרבנו" - לא קרבן אביו, "קרבנו" - לא קרבן אחר, "קרבנו" - לא קרבן עובד כוכבים
שר' יהודה אומר: אין היורש סומך.



קדושת הבכור היא טבעית, ואין לסמוך עליו, וראו מנחות ט ז.



[ד] "קרבנו" - לא הבכור.
הלא דין הוא! ומה אם שלמים, שאין קדושתן מרחם - טעונים סמיכה,
הבכור, שקדושתו מרחם - אינו דין שיטעון סמיכה?
תלמוד לומר "קרבנו" - ולא הבכור.



מעשר בהמה הוא מצווה שאינה תלויה ברצון הבעלים, ואין סומכים עליו – ראו שם.



[ה] "קרבנו" - ולא המעשר.
הלא דין הוא! מה אם שלמים, שאינם בעמוד והבא - טעונים סמיכה,
המעשר, שהוא בעמוד והבא - אינו דין שיטעון סמיכה?
תלמוד לומר "קרבנו" - ולא המעשר.



בפסח יש מצוות מיוחדות, כגון איסור שבירת עצם – ואין סומכים עליו, ראו שם.



[ו] "קרבנו" - ולא הפסח.
הלא דין הוא! ומה אם שלמים, שלא ריבה בהן הכתוב מצוות יתירות - טעונים סמיכה
הפסח, שריבה בו הכתוב מצוות יתירות - אינו דין שיטעון סמיכה?
תלמוד לומר "קרבנו" - ולא הפסח.



בבן בקר, כבש ועז נאמר שיש לשחטם "לפני אהל מועד". הדרשה מסיקה שאין לשחוט שם חולין, ופרשת שחוטי חוץ בדברים עוסקת דווקא בשחיטה מחוץ לעזרה.



[ז] "וּשְׁחָטוֹ" (ויקרא ג, ב), "ושחט אותו" (ויקרא ג, ח), "ושחט אותו" (ויקרא ג, יג) מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר (דברים יב, כא) "וכי ירחק ממך המקום וזבחת"
בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה
אין לי אלא תמימים, שהן כשרים לקרב;
ומנין לרבות את בעלי מומין? ארבה אני את בעלי מומין, שהן ממין הכשר.
ומנין לרבות את החיה? ארבה אני את החיה, שהיא בשחיטה כבהמה.
ומנין לרבות העופות? תלמוד לומר "וּשְׁחָטוֹ" "ושחט אותו" "ושחט אותו".



אם עבר ושחט חולין בעזרה – אסור לאכלם.



[ט] יכול לא ישחוט, ואם שחט יהיה מותר באכילה?
תלמוד לומר (דברים יב, כא) "כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת"
מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל,
ואין אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום; פרט לחולין שנשחטו בעזרה.



האיסור של חולין שנשחטו בעזרה חמור יותר מאיסור טריפה, שאותה מותר להאכיל לכלבים.



[י] יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלב?
תלמוד לומר (שמות כב, ל) "לכלב תשליכון אותו"
אותו אתה משליך לכלב, ואין אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.



שחיטת השלמים היא בכל מקום בעזרה, וכמובן גם בצפון, כפי שמלמדת הדרשה בקל וחומר. וראו זבחים ה ז.



[יא] "פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), "לפני אהל מועד" (ויקרא ג, ח) (ויקרא ג, יג)
להכשיר כל הרוחות, קל וחומר לצפון.
הלא דין הוא! מה אם שאר הרוחות, שלא כשרו לשחיטת קדשי קדשים - כשרו לשחיטת קדשים קלים,
צפון, שכשר לשחיטת קדשי קדשים - אינו דין שיכשר לשחיטת קדשים קלים?



ר' אליעזר דורש שמותר לשחוט שלמים גם בצפון מפסוק מיוחד, כי לדעתו הקל וחומר יכול להילמד גם לאסור את הצפון, המתאים לשחיטת קודשי קודשים – לשחיטת שלמים. לדרשה של ר' אליעזר ראו דברי ר' יוסי הגלילי לעיל פרשה ד יד.



ר' אליעזר אומר "לפני אהל מועד" - להכשיר בצפון.
[יב] הלא דין הוא! מה אם שלמים, שכשרו לשחט בכל הרוחות - לא כשר מקומן לשחיטת קדשי קדשים
עולה, שלא כשרה לשחט אלא בצפון - אינו דין שלא יכשר מקומה לשחט קדשים קלים?
תלמוד לומר "לפני אהל מועד" - להכשיר בצפון.

פרשה יד[עריכה]

על ויקרא ג ג-ה



אם הבעלים לא סמך, או ששחט שלא לשם שלמים – הזבח כשר; וראו לעיל פרק ד ח.



[א] "והקריב מזבח השלמים" (ויקרא ג, ג) - אף על פי ששחטו שלא לשמו;
"מזבח השלמים" (ויקרא ג, ט) - אף על פי שלא סמך עליהם.



ראו זבחים ד ו. רצוי שהכהן יחשוב את המחשבות הללו, אבל ר' יוסי מעיר שאם לא חשב דבר, אלא עשה את המצוות "בשתיקה" – הזבח כשר, כמובן בתנאי שלא חשב מחשבות אסורות.



"אשה" - לשם אישים; "לה'" - לשם מי שעשה את העולם.
[ב] מכאן אמרו: לשם ששה דברים הזבח נזבח:
(א) לשם זבח, (ב) לשם זובח, (ג) לשם השם, (ד) לשם אשים,
(ה) לשם ריח, (ו) לשם נחוח. חטאת ואשם - לשם חטא.
אמר ר' יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו - כשר, שהוא תנאי בית דין
ואין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.



הפזמון החוזר לעניין החלב שיש להקטיר מופיע חמש פעמים, ואיסור אכילת החלב מופיע ארבע פעמים. הדרשה מפרשת שני איזכורים להתיר חלב דפנות (שמתחת לעור) בחולין (אחד להוציא מכלל עונש ואחד - גם מאזהרה); שלושה איזכורים נוספים מתירים את החלב הנ"ל במוקדשים, (אחד להודיע שאין חובת הקרבה בחלב הנ"ל, ועוד שנים כדלעיל); ושלושה איזכורים באו למנוע הקרבה ולהתיר באכילה את החלב והכליות של עובר הבהמה השחוטה, שרק שתי כליות ממנה ניתן להקריב ולא ארבע.



[ג] "את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג) (ויקרא ג, ט)
(ויקרא ג, יד) (ויקרא ד, ח) (ויקרא ז, ג) - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "כל חלב לה'" (ויקרא ג, טז), "כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג, יז),
"כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג), "כי כל אוכל חלב מן הבהמה ונכרתה" (ויקרא ז, כה)
יכול אף חלב דפנות בכלל? תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב"
יכול לא יהיה בכלל עונש, אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב".
אוציא את חלב החולין, ולא אוציא את חלב המוקדשין? תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב".
יכול לא יהיה בכלל עונש, אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב".
יכול לא יהיה בכלל אזהרה, אבל יהיה בכלל הַקְרֵב? תלמוד לומר (ויקרא ג, ט) "את החלב המכסה את הקרב".
[ד] אוציא את כולם, ולא אוציא את חלב השליל המכסה את הקרב? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות'.
יכול לא יהיה בכלל עונש, אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות'.
יכול לא יהיה בכלל אזהרה אבל יהיה בכלל הַקְרֵב? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות' באשם
שאין תלמוד לומר, שכבר קל וחומר הוא:
[ה] מה אם השלמים, שאין כל מינם טעון אליה שיש בהן גם בני בקר או עיזים, שאין להם אליות. - טעונים חלב ושתי הכליות,
אשם, שכל מינו טעון אליה שהוא איל דווקא - אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות?
ואם כן למה נאמר 'חלב ושתי הכליות' באשם?
נלמד ממנו: מה חלב ושתי הכליות אמורים באשם - מוצא מכלל השליל,
אף חלב ושתי כליות אמורים כאן - מוצא מכלל השליל.



ראו תוספתא חולין ט יד.
בעניין הכליות השוו תוספתא בכורות ד ט-י, שמצד אחד פוסלת קרבן עם איברים יתרים או חסרים, ומצד שני מתחשבת רק במומים הנראים לעין.
בסוף פיסקה ז מובאים טעמיהם של ר' ישמעאל ור' עקיבא מפיסקה ו.



[ו] "ואת כל החלב אשר על הקרב" - ר' ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה.
ר' עקיבא אומר: להביא את החלב שעל הדקים.
[ז] "ואת שתי הכליֹת" - לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש.
"ואת החלב אשר עליהן" - ולא הבשר שעליהן.
"אשר על הכסלים" - זה החלב שבין הפקוקלות, דברי ר' יוסי הגלילי.
ר' עקיבא אומר: להביא את חלב שעל העוקץ. הזנב
ר' ישמעאל אומר: מה חלב המכסה את הקרב, קרום ונקלף - אין לי אלא קרום ונקלף!
ר' עקיבא אומר: מה חלב המכסה את הקרב, תותב קרום ונקלף - אף אין לי אלא תותב קרום ונקלף!



אפשר לקרוא את הפסוק כך שיש להקטיר את היותרת עם חלק מהכבד או את הכבד עם חלק מהיותרת. ההכרעה לפי הפסוק מפרק ט היא לאפשרות הראשונה.



[ח] "ואת היתרת על הכבד" - הדבר שקול:
שיטול מן הכבד על היתרת או מן היתרת על הכבד?
כשהוא אומר (ויקרא ט, י) "ואת היתרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה"
שיטול מן הכבד על היותרת.



הימצאות הכליות או אבדנן אינה פוסלת את הסרת היותרת ואת הקרבן בכלל. והשוו מבחינה סגנונית תוספתא זבחים ד א.



[ט] 'יסיר' - יותרת אף על פי שאין כליות. 'יסיר' - כליות אף על פי שאין יותרת.
"יסירנה" - אפילו כוליא אחת.



דיני הקטרת החלב: יש להקטיר רק חלבי זבח כשר, מכל קרבן לחוד, ואת כל החלבים של הקרבן בבת אחת.



[י] "וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ" (ויקרא ג, ה), "וְהִקְטִירוֹ" (ויקרא ג, יא), "והקטירם" (ויקרא ג, טז) מה תלמוד לומר?
"וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ" - כשר ולא הפסול.
"וְהִקְטִירוֹ" - שלא יערב חלבים בחלבים.
"והקטירם" - כולם כאחת.



הילה "אשה" חוזרת בשלוש הפרשות ולפיה גוזרים גזירה שוה בין שלשתן.



נאמר כאן (ויקרא ג, א-ה בפר' שלמי בקר) "אשה", ולא נאמר "לחם";
נאמר למטה (ויקרא ג, ו-יא בפר' שלמי כבש) "לחם", ולא נאמר "ריח ניחח";
נאמר למטה (ויקרא ג, יב-טז בפר' שלמי עז) "ריח ניחח", ולא נאמר "לה' ".
ומנין ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד?
תלמוד לומר "אשה..אשה..אשה" לגזירה שוה.

פרק יח[עריכה]

על ויקרא ג ו-ז



ההבדלים בין שמים מהבקר לשלמים מהצאן, שלבן הצאן יש פחות נסכים אבל שלמי הציבור הם מהצאן (כבשי עצרת) – מסבירים את ההבחנה בין הפרשיות.



[א] ומה תלמוד לומר שלמים מבן הבקר ומה תלמוד לומר שלמים מבן הצאן?
לפי שיש בבן הבקר מה שאין בבן הצאן, ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר:
בן הבקר נתרבה בנסכים ובן הצאן נתמעט בנסכים.
בן הצאן נתרבה בצבור ובן הבקר נתמעט בצבור.
הא, לפי שיש בבן הבקר מה שאין בבן הצאן ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר
צריך לומר שלמים מבן הבקר וצריך לומר שלמים מבן הצאן.



בהמה שהיא טומטום או אנדרוגינוס אינה כשרה לשלמים, כי אין וודאות בשאלת המין שלה. וראו לעיל פרשה ג – למרות שבעולת העוף אין דרישה כזאת; יש חטאות זכרים ויש נקבות, אבל המין של החטאת נקבע לפי זהות העבריין ולא לפי רצונו החפשי, ולכן אין להוכיח מחטאת לענייננו; לעניין מעשר בהמה ראו תוספתא בכורות ז ז.



[ב] "זכר או נקבה" - זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
הלא דין הוא! ומה אם עולה, שכשרה לבא מן העוף - לא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס
שלמים, שלא כשרו לבא מן העוף - אינו דין שלא יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס?
לא! אם אמרת בעולה, שלא כשרה לבא נקבות כזכרים
תאמר בשלמים, שכשרו לבא נקבות כזכרים?
חטאת תוכיח! שכשרה לבא נקבות כזכרים, ולא כשרה לבא טומטום ואנדרוגינוס!
[ג] לא! אם אמרת בחטאת, שלא כשרה לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות
תאמר בשלמים, שכשרו לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות?
המעשר יוכיח! שכשר לבא כל מין זכרים וכל מין נקבות - ולא כשר לבא טומטום ואנדרוגינוס!
לא! אם אמרת במעשר, שהוא אחד מעשרה
תאמר בשלמים שהן אחד מאחד? והואיל והן אחד מאחד - יכשרו לבא טומטום ואנדרוגינוס!
תלמוד לומר "זכר או נקבה" - הזכר ודאי והנקבה ודאית, לא טומטום ואנדרוגינוס.



כבש או גדי יכולים להיות שלמים מן הצאן או קרבנות פסחים. ההבדל הוא באליה, הקיימת רק בכבש.



[ד] 'כשב' למה נאמר? כשב - לרבות את הפסח לאליה.



שלמים חייבים סמיכה ונסכים ותנופה של החזה והשוק – וקרבן הפסח פטור מכל אלה. אבל מותר הפסח לשלמים, וכן גם דינם של הפסח שעבר זמנו ושל הפסח שמתו בעליו (ראו למשל פסחים ט ו-ז. יוצא שדין תמורת הפסח חמור מדין הפסח עצמו!
לעניינים מסוימים, שבהם חמור דין הפסח מדין השלמים (כגון זמן האכילה, ולדעת בן עזאי גם דרך הבישול) נשאר על השלמים דין הפסח.



וכשהוא אומר "אם כשב" - לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאים מחמת הפסח לכל מצות שלמים:
שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
שיכול, הואיל ומה אם אביו הפסח, שמכוחו בא קרבן השלמים אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק,
הבאים מכחו, אינו דין שלא יטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק?
וכשהוא אומר "אם כשב" - לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאים מחמת הפסח לכל מצות שלמים,
שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
אבל אינן נאכלים אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן.
בן עזאי אומר: אינן נאכלים אלא בלילה, ואינן נאכלים אלא צלי.



למרות שהציבור מביא שלמי חובה מבן הצאן (כבשי עצרת) – אין הוא מביא שלמי נדבה ממנו; וראו גם לעיל פרק ג ח, לגבי עולת נדבה.



[ה] "הוא" - היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה.
אם תאמר, כבר מעטתים מבן הבקר!
שיכול לא יביא צבור מבן הבקר שלמים נדבה, שכן אינו מביא כיוצא בהם חובה
אבל יביא צבור מבן הצאן שלמים נדבה, שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה?
תלמוד לומר "הוא": היחיד מביא שלמים נדבה, ואין הצבור מביא שלמים נדבה.

פרק יט[עריכה]

על ויקרא ג ט-יא



'זבח השלמים' נשאר כזה גם אם לא סמך עליו ושחטו שלא לשמו, וראו גם לעיל פרשה יד, א.



[א] "והקריב מזבח השלמים" (ויקרא ג, ג) - אף על פי ששחטן שלא לשמו.
"מזבח השלמים" (ויקרא ג, ט) - אף על פי שלא סמך עליהן.



ראו זבחים ד ו, ולעיל פרשה יד ב, בהרחבה.



"אשה" - לשם אשים; "לה'" - לשם מי שעשה את העולם.



ראו לעיל פרשה יד, ז בדברי ר' יוסי הגלילי.
ר' עקיבא ור' יהודה דורשים את הקשר שבין החלב לאליה: זה כתיאור המקום וזה כתיאור האיסור.



[ב] "חלבו האליה" - להביא את החלב הסמוך לאליה; זה חלב שבין הפקוקלות, דברי ר' עקיבא.
ור' יהודה אומר: "חלבו האליה" - הוקש אליה לחלב; מה החלב בשני לאוין - אף האליה בשני לאוין.



הסרת האליה היא עם חוליה אחת נוספת מעמוד השדרה של הכבש, מול הכליות שלו ("העצה") ועוד חוליה.



[ג] "אליה" - יכול יקיים בה מצות אליה? תלמוד לומר "תמימה".
אי "תמימה", יכול יטלנו עם השדרה? תלמוד לומר "לְעֻמַּת הֶעָצֶה".
אי "לְעֻמַּת הֶעָצֶה", יכול לא יכנס לפנים מן העצה? תלמוד לומר "יסירנה": יכנס לפנים מן העצה.



למרות שבבן הצאן יש גם אליה – חלב הדפנות שלו מותר באכילה.



[ד] "ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" מה תלמוד לומר?
שיכול יתרבה בחלב הדפנות?
ודין הוא! מה אם בן הבקר, שנתרבה בנסכים - נתמעט בחלב הדפנות
בן הצאן, שנתמעט בנסכים - אינו דין שנתמעט בחלב הדפנות?
לא! אם אמרת בבן הבקר, שנתמעט באליה - תאמר בבן הצאן, שנתרבה באליה?
הואיל ונתרבה באליה - יתרבה בחלב הדפנות!
תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות..."
אין לך אלא מה שאמור בענין.



ר' ישמעאל מסביר את הצורך להזכיר שוב את רשימת החלבים שיש להקטיר - בכך שלפניה הופיע חלב האליה, שהוא דבר חדש; וראו לעיל ברייתא דר' ישמעאל, א ד.



משום ר' ישמעאל אמרו: לפי שיצא לדון בדבר החדש - החזירו הכתוב לכללו.



ראו לעיל פרשה יד י.



[ה] "והקטירו" - שלא יערב חלבים בחלבים.



למרות שאינם מן הצומח אלא מן החי, החלבים מכונים 'לחם'.



"לחם אשה לה'" - למד על החלבים שהן קרוים "לחם".

פרק כ[עריכה]

על ויקרא ג יב-יז



אמנם לעיל פס' ו נאמר "ואם מן הצאן קרבנו", אבל פירוט החלבים הכולל אליה מתיחס דוקא לכבש, ואילו קרבן שלמים של עיזים מפורט כאן.



[א] "ואם עז קרבנו", הפסיק הענין - שלא תהיה עז טעונה אליה.



את ההפרד בין החלבים לבשר יש לעשות מהבהמה השלמה ולא לאחר שחולקה לחלקים.



 [ב] "והקריב ממנו" - מן המחובר.



לעז אין אליה ונסכיה מועטים יחסית לאלו של בן הבקר. לכן יש צורך לחזור על רשימת החלבים, למרות שהיא זהה לרשימה דלעיל בפס' ג-ד.



"קרבנו אשה לה' את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב", מה תלמוד לומר?
שיכול יתמעט מכולם; ודין הוא!
מה מצינו בבן הצאן, שנתרבה באליה - נתרבה בכולם,
אבל בן העז, הואיל ונתמעט באליה - יתמעט מכולם!
בן הבקר יוכיח! שנתמעט באליה - ונתרבה בכולם!
[ג] לא! אם אמרת בבן הבקר, שנתרבה בנסכים; תאמר בבן העז, שנתמעט בנסכים?
הואיל ונתמעט בנסכים - יתמעט מכולם!
תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות" וכו'
לרבות את כולם!



השוו לעיל פרשה יד י.



[ד] "והקטירם" - כולם כאחת.



דורש את סוף הפסוק: כיוון שהחלב הוא לה' – מועלים בו אם לא הקטירו את כולו, למרות שבבשר אין מעילה בקדשים קלים; וראו חולין ח ו.



"לחם אשה לריח ניחח כל חלב לשם" - לחייב על החלב מעילה.



גם הבכור המעשר והפסח טעונים זריקת הדם על המזבח והקטרת החלבים עליו. לבכור יש פסוק מיוחד בספר במדבר, ואילו למעשר ולפסח לומדים את הקטרת החלב מהפסוק שלפנינו; וראו גם פסחים ה י.



[ה] משום ר' ישמעאל אמרו
הרי הוא אומר (במדבר יח, יז) "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם.
את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר"
למדנו לבכור, שהוא טעון דמים וחלבים למזבח.
למעשר ולפסח מנין?
כשהוא אומר (דברים יב, כז) "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל".
שיכול אין לי אלא דמם; חלבם מנין? תלמוד לומר "כל חלב לה'".



הקטר החלב וזריקת הדם הן מצוות שנעשו גם בבית המקדש ולא רק באהל מועד – למרות לשון הפסוק "לפני אהל מועד".



[ו] "חקת עולם" - לבית העולמים



איסור אכילת חלב ודם תקף גם לדורות וגם בחו"ל. לדברי ר' יהודה ראו גם לעיל פרק יט, ב.



"לדרתיכם" - שינהוג הדבר לדורות; "בכל מושבתיכם" - בארץ ובחוץ לארץ.
"כל חלב וכל דם לא תאכלו" - ר' יהודה אומר: הקיש הדם לחלב.
מה החלב בשני לאוין - אף הדם בשני לאוין.



חכמים מקישים את איסור החלב לאיסור הדם, כמו ר' יהודה – אבל בכיוון ההפוך: המילה "רק" ממעטת את האיסור בדם של פסולי המוקדשים (כגון בכור בעל מום, המותר באכילה) ללאו אחד, ובעקבות ההיקש – גם החלב נאסר רק בלאו אחד.



וחכמים אומרים: אין בו אלא אזהרה אחת.
[ז] יכול אף דם פסולי המוקדשין יהיו חייבים עליהם משום שני לאוין?
תלמוד לומר (דברים יב, טז) "רק הדם לא תאכלו" - אין בו אלא אזהרה אחת.
אין לי אלא דמן; חלבן מנין? תלמוד לומר 'חלב ודם' - הקיש חלב לדם
מה הדם בלאו אחד - אף החלב בלאו אחד.



הדרשה ממשיכה בפירוט דעת חכמים: לבכור יש פסוק מיוחד האוסר לאכול את חלבו ואת דמו (ראו לעיל פיסקה ה), אבל האיסור הוא רק מהפסוק הנ"ל, ולכן אין באכילת דמו יותר מלאו אחד – וכן באכילת חלבו.



[ח] שמתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין
יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין?
תלמוד לומר (דברים טו, כג) "רק את דמו לא תאכל": אין בו אלא אזהרה אחת.
אין לי אלא דמו; חלבו מנין? תלמוד לומר 'חלב ודם' - הקיש חלב לדם
מה הדם בלאו אחד, אף החלב בלאו אחד.