ביאור:תוספתא/מנחות/ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מנחות פרק שמיני

מנחות נאכלות או נקמצות

(א)
כל המנחות שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות

אם שינה את מספר החלות ואת גדלן – בדרך כלל כשרה המנחה, חוץ מהמקרים המנויים להלן.

או שהיתה מדה חסרה מחברתה או יתירה מחברתה - הרי אלו כשרות
שתי הלחם ולחם הפנים חלות תודה ורקיקי נזיר שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות
או שהיתה מדה יתירה מחברתה או חסרה מחברתה - הרי אלו פסולות
ושאר כל המנחות, בין משל יחיד ובין משל צבור - אין להם קצבה, ובלבד שיביאו מן המובחר.

(ב)
שתי הלחם ולחם הפנים נאכלות, אבל לא נקמצות

הברייתא ניתנת לניסוח כטטראדרמה, למרות שאינה מפרשת את החלוקה: יש מנחות שנאכלות ונקמצות, שנאכלות ולא נקמצות, שנקמצות ולא נאכלות (לדעת ר' שמעון), ושלא נקמצות ולא נאכלות. וראו משנה ו, א-ב, וטטראדרמות נוספות במשנה, פרק ה.

מנחת כ"ג, מנחת כהן משיח, ומנחת נסכים לא נאכלות ולא נקמצות
ר' שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצות.
הקומץ קרב לעצמו ושירים קרבין לעצמן.
ר' אלעזר בר"ש אומר: הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין על גבי הדשן.

בלילת המנחות ומשיחתן בשמן

(ג)

כל המנחות נעשות בכלי, וטעונות שלשה מתנות, שמן, יציקה, ובלילה

ומתן שמן בכלי קודם לעשייתה

ראו משנה ו, ג.

כיצד הוא עושה? נותן שמן בכלי ומטגנו, שמן בסולת ובוללה
ופותתה, ויצק עליה שמן כדרך שיצק על הגריסין.
חלות טעונות בלילה, ורקיקים משיחה
נמצאת אומר: כשר בחלות - פסול ברקיקין; כשר ברקיקין - פסול בחלות
כיצד בוללין חלות? חלות בוללין, לאחר שנאפו דברי רבי, שנאמר (ויקרא ז יב) חלות בלולות בשמן
וחכ"א: סולת, לפני האפיה שנאמר (ויקרא ב ה) סולת בלולה בשמן
אמר להן: עדיין הדבר שקול. מי מכריע? אמרו לו: נאמר כאן חלות, ונאמר בתודה חלות
מה חלות האמורות בתודה, אי אפשר לבוללן בלא סולת
אף חלות האמורות כאן - א"א לבוללן בלא סולת
אמר רבי: רואה אני את דבריהם מדברי.

(ד)
כיצד מושחן? מושח פני כל הרקיק

ראו שם, כר' שמעון.

ר' שמעון אומר: מושח את הרקיקין כמין כ"י, אות X ושאר השמן נאכל לכהנים.
מנחה שהיתה באה מחצה חלות ומחצה רקיקין - נותן מחצה מהשמן לחלות ומחצה לרקיקין
ר"ש אומר: משח את הרקיקין כמין כ"י, ושאר השמן נותן לחלות
וכן היה ר"ש אומר: מותר רקיקי מנחת ישראל - פתיתיהן כזיתים, כדי שיהיה שולט בהן לקומצן.

(ה)
חצי לוג מים לסוטה וחצי לוג שמן לתודה - נותן מחצה לחלות ומחצה לרקיקין

ר' שמעון לשיטתו בהלכה ד, שאין לבלול רקיקים ביותר מX.
לעניין הסיפא ראו משנה ה, ט.

ר' שמעון אומר: מושח את הרקיקין כמין כ"י, ושאר השמן נאכל לכהנים
וכן היה ר' שמעון אומר: האומר "מאפה" - מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין
בולל, ונוטל מן האמצע. ואם נתן ממין על חברו - יצא.

תנופה וסמיכה

(ו)

רבי שמעון אומר: ג' מינין טעונים שלש מצוות, שתים בכל אחד ושלישית אין בהן

אלו הן: זבחי שלמי צבור, וזבחי שלמי יחיד, ואשם מצורע.

שלוש המצוות הן תנופה חיים ושחוטים וסמיכה. לכל אחד משלושת המינים יש שתים מהמצוות. וראו משנה ה, ז.

זבחי שלמי יחיד טעונין סמיכה חיים, ותנופה שחוטין; ואין בהם תנופה חיים
היכן תנופתן? בזבחי שלמי צבור.
זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיין ושחוטין, ואין בהן סמיכה
והיכן סמיכתן? באשם מצורע.
אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חיין, ואין טעון תנופה שחוט
והיכן תנופתו? בזבחי שלמי צבור.

שיפה בעיטה וניפוי

(ז)
כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה

ראו משנה ו, ה ומשנה ז.

אחרים אומרים: שיפה ובעיטה בחטין. ר' יוסי אומר: בבצק
העומר היה בא עשרון משלש סאין. כמה עשרון שלש סאין? נמצא עשרון שלו קב ומחצה.
העומר היה מנפהו בשלש עשרה נפה. שתי הלחם בשתים עשרה. לחם הפנים באחת עשרה
בדקה ובגסה: בדקה, שתהא קולטת את הסולת, ובגסה שתהא קולטת את הסובין
ר"ש בן אלעזר אומר: שלש עשרה נפה היו, זו ע"ג זו
תחתונה שבכולן עשויה שתהא קולטת את הסולת.

(ח)

העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, שריבה מדת עשרונן או שחיסר מדת עשרונן

שהיתה מדה מרובה מחברתה, או חיסרה מחברתה

ראו לעיל הלכה א, וכן משנה ז, א.

הרי אלו פסולות.
ריבה מדת סאין או שחיסר מדת סאין - הרי אלו כשרות.
תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן ו' מדבריות
נמצאת ירושלמיות יתירה על מדבריות שתות.

התודה ולחמיה

(ט)
איל המלואים היה בא במצה שבתודה

ראו משנה ז, ב.

חלות רקיקין ורבוכה, שמנן כשמן תודה, ותנופה כתנופת.
איל נזיר היה בא שני ידות כמצה שבתודה. חלות ורקיקין אין בו רבוכה
שמנו - כשמן תודה, ותנופתו - כתנופת תודה.

(י)
השוחט את התודה לפנים, ולחמה אבית פגי - לא קדש הלחם

בית פגי היה מחוץ להר הבית. וראו משנה ז, ג, כר' אליעזר.

אפילו כולם בפנים, ואחד מהם מהלחמים בחוץ - לא קדש הלחם
שחטה, ונמצא קרבן התודה רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, אתנן ומחיר - לא קדש הלחם.
זה הכלל: כל שפסלה קודם לשחיטה - לא קדש הלחם.
שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה חשב לאכול את הבשר מחוץ לזמנו או מחוץ למקומו - קדש הלחם
שחטה ונמצאת טריפה - לא קדש הלחם.
שחטה ונמצאת בעלת מום, ר"א אומר קדש, ר' יהושע אומר לא קדש, דברי ר"מ
אמר ר' יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על ששחטה חוץ לזמנה, שקדש הלחם
ועל ששחטה ונמצאת בעלת מום, שלא קדש הלחם
על מה נחלקו? על ששחטה חוץ למקומה; שר' אליעזר אומר קדש, ור' יהושע אומר לא קדש.
א"ל ר' אליעזר: אי אתה מודה ששחטה חוץ לזמנה, שקדש הלחם?
אף ששחטה חוץ למקומה - יקדש הלחם
א"ל ר' יהושע: אי אתה מודה ששחטה ונמצאת בעלת מום, שלא קדש הלחם?
אף ששחטה חוץ למקומה - לא יקדש הלחם
א"ל ר' אליעזר: אתה מקישו לבעל מום ואני מקישו חוץ לזמנו. נראה למי דומה
אם דומה לבעל מום - נלמדו מבעל מום, ואם דומה לחוץ לזמנו - נלמדו מחוץ לזמנו
ר' אליעזר אומר: חוץ לזמנו נפסל במחשבה, וחוץ למקומו נפסל במחשבה
ואל יוכיח בעל מום, שאין נפסל במחשבה אלא במעשה
ר' יהושע אומר: בעל מום פסול, ואין בו כרת; וחוץ למקומו פסול, ואין בו כרת
ואל יוכיח חוץ לזמנו, שפיגול וחייבין עליו כרת.

(יא)
תודה טעונה לחם, והטועה אינה טעונה לחם

טועה – משחק מילים עם "תודה". וראו משנה ז, ד, שם היא מכונה "חליפתה" של התודה.

איזה הוא טועה? המפריש תודה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה
ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות
ראשונה תקרב וטעונה לחם וטעונה נסכים, ושניה תקרב ואין טעונה לחם אבל טעונה נסכים.

(יב)
המפריש מעות לתודתו ואבדו, והפריש מעות תחתיהם

ראו דיון דומה לעניין חטאת, תמורה ד, ב-ג.
אפשר להביא תודה כנדבה, ולכן הדיון הוא רק על הצורך בלחם. את התודה ואת חליפתה (המכונה בהלכה יא "טועה") מקריבים עם נסכיהן בכל מקרה. אם כבר הוקרבה אחת מהן – השניה טעונה לחם, ואם לא – לא.

ולא הספיק ליקח בהן תודה עד שנמצאו מעות הראשונות
יביא מאלו ומאלו תודה, ותקרב וטעונה לחם וטעונה נסכים
והשאר - יביא בהן תודה ותקרב, ואין טעונה לחם אבל טעונה נסכים.
המפריש מעות לתודתו ואבדו, והפריש תודה תחתיהן
ולא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות
יביא בהן תודה, ותקרב, וטעונה לחם וטעונה נסכים
והתודה תקרב, ואין טעונה לחם אבל טעונה נסכים.
המפריש תודתו ואבדה, והפריש מעות תחתיה, ולא הספיק ליקח בהן תודה עד שנמצאת תודה.
תודה תקרב, וטעונה לחם וטעונה נסכים
והמעות - יביא בהן תודה, ותקרב, ואין טעונה לחם אבל טעונה נסכים.
המפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה והקריבה
ואח"כ נמצאת הראשונה – תקרב, וטעונה לחם וטעונה נסכים.
המפריש מעות לתודתו ואבדו, והפריש מעות תחתיהן ולקח בהן תודה והקריבה
ואח"כ נמצאו מעות הראשונות - יביא מאלו ומאלו תודה, ותקרב, וטעונה לחם וטעונה נסכים
לקח בהן תודה והותיר - יביא בהן תודה ותקרב, ואין טעונה לחם אבל טעונה נסכים.

(יג)
עד שלא שחטה ויצא הלחם חוץ לחומה - יחזיר וישחוט עליה וכשרה

אם בזמן שבין השחיטה לבין זריקת הדם הלחם לא היה במקדש, או שנפרס או נטמא – הלחם לא התקדש והמקריב לא יצא ידי נדרו.
אם נזרק הדם ויצא, נפרס או נטמא חלק מהלחם – יצא ידי חובה, ותורם ממה שנשאר. לעניין התרומה ראו משנה ז, ב.

מששחטה ויצא חוץ לחומה - הדם יזרק ולא יצא ידי נדרו
תודה מותרת באכילה, והלחם אסור.
משנזרק הדם - תורמין ממה שבפנים על מה שבחוץ.
עד שלא שחטה ונפרס הלחם - יביא לחם אחר וישחט עליו, וכשרה.
מששחטה ונפרס הלחם - הדם יזרק ולא יצא ידי נדרו
תודה מותרת באכילה, והלחם אסור
משנזרק הדם - תורמין מן השלם על הפרוס.
מששחטה נטמא לחמה - הדם יזרק ולא יצא ידי חובת נדרו
תודה מותרת באכילה, והלחם אסור.
משנזרק הדם תורמין מן הטהור על הטמא.

(יד)

"תודה, חציה מן החולין וחציה מן המעשר"
יביא לחמה כיוצא בה: חציה מן החולין וחציה מן המעשר.

"תודה, היא ולחמה מן המעשר"

ראו משנה ז, ה-ו.
המקרה היחיד שבו מביא לחם מהמעשר הוא אם התנה את הבאתו בכך שיהיה מהמעשר.

אבל חובתו כגון נזיר, או שהתחייב בתודה בלי לפרט - אינו מביא אלא מן החולין
שנאמר (שמות יג ה) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה
מה זו אינה באה אלא מן החולין - אף כל דבר שבחובה לא יביא אלא מן החולין
לא יביא מחטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני
"הרי עלי תודה" ו"הרי עלי שלמים" - הואיל והן באין חובה, לא יביא אלא מן החולין
נסכים - בכל מקום לא יביא אלא מן החולין
מכאן אמרו: אין מביאין מנחות, ונסכים, מנחת בהמה, ולחמה של תודה
מן הטבל, ומן התבואה מעשר ראשון שנטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו
מן המדומע ומן החדש, ומפירות שביעית
ואם הביא - הרי אלו פסולין. ואצ"ל מן הערלה ומכלאי הכרם.