ביאור:משנה פסחים פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
שחיטת קרבן הפסח
[עריכה]חטיבה I: קרבן הפסח וקרבן התמיד
[עריכה]|
לפי המשנה הוקרב הפסח לאחר התמיד. לפי מגילת המקדש הוקרב הפסח לפני התמיד, וראו גם דבהי"ב לה, יד. יתכן שכך נהגו במקדש למעשה. מצד שני ראו מכילתא דרשב"י יב, ו, שבית שמאי דוחים את שחיטת הפסח עד הערב ממש, וראו ספרי במדבר קמג. |
(א) תמיד של בין הערבים נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה.
- בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה - בין בחול בין בשבת.
- חל ערב פסח להיות בערב שבת - נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה, והפסח - אחריו:
(ב) הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו,
|
ראו זבחים א, ד, וראו דרשה בספרי דברים קכח. |
או: לשמו ושלא לשמו, או: שלא לשמו ולשמו - פסול.
- כיצד "לשמו ושלא לשמו"? לשם פסח ולשם שלמים.
- "שלא לשמו ולשמו"? לשם שלמים ולשם פסח:
(ג) שחטו שלא לאוכליו, ושלא למנוייו, לערלים, ולטמאים - פסול.
|
ראו זבחים ג, ו. "לאוכליו" - ראו לקמן ח, ו. שחטו שלא למנוייו - ראו מכילתא פסחא ג. עם מרד החורבן עברה ההתארגנות החברתית מבתי אב (חמולות גדולות) - לחבורות (קבוצת משפחות גרעיניות שאינן בהכרח קשורות בקשרי דם), וכך נוצר מונח ה"מנויים" במקום המונח המקראי "בית אב" (שמות יב ג) "בין הערביים" - ראו מכילתא פסחא ה. קודם לתמיד - ראו ספרי במדבר קמג ממרס בדמו - דין כזה אינו תקף באשם ובחטאת שעוד לא הגיע זמנם, ראו תוספתא ד, א-ב. |
- לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו,
- למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים - כשר.
שחטו קדם חצות - פסול, משום שנאמר (שמות יב ו) "בין הערבים".
- שחטו קדם לתמיד - כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד.
- ואם נזרק בדיעבד - כשר:
(ד) השוחט את הפסח על החמץ - עובר ב"לא תעשה".
|
למרות שקרבן הפסח כשר - השוחט עובר בלאו, ראו תוספתא ד, ג. כך נקשר עניין ביעור החמץ להקרבת הקרבן. לדעת ר' יהודה השוו מכילתא כספא כ, על פס' יח. ר' שמעון מציג את הניגוד בין ערב פסח לבין חול המועד: כל ההלכות מתהפכות, וראו תוספתא ד, ה. לעניין השורה האחרונה: כל זבח כשר שנשחט בפסח עם חמץ – עובר בו על "לא תשחט על חמץ דם זבחי", אבל ראו זבחים א, א, שחטאת שלא לשמה אינה זבח. |
- רבי יהודה אומר: אף התמיד.
רבי שמעון אומר: הפסח שנשחט עם חמץ בארבעה עשר, לשמו - חייב, ושלא לשמו - פטור. שאינו נחשב פסח, כבמשנה ב
- ושאר כל הזבחים, בין לשמן ובין שלא לשמן - פטור.
- ובמועד: לשמו - פטור, כי נשחט שלא בזמנו, ואינו קרבן ושלא לשמו אלא לשם קרבן אחר - חייב,
- ושאר כל הזבחים, בין לשמן ובין שלא לשמן - חייב, חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה:
חטיבה II: ארגון השחיטה במקדש
[עריכה]|
המעמד מעוצב גם כמעמד אסתטי, ולכן ההבחנה בין בזיכי כסף וזהב. וראו גם תוספתא ד, י. |
(ה) הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר (שמות יב ו) "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל", קהל, ועדה, וישראל.
- נכנסה כת הראשונה, נתמלאת העזרה - נעלו דלתות העזרה.
- תקעו והריעו ותקעו.
הכהנים עומדים שורות שורות, ובידיהם בזיכי כפות כסף ובזיכי זהב.
- שורה שכולה כסף כסף, ושורה שכולה זהב זהב.
- לא היו מעורבין.
- ולא היו לבזיכין שוליים, שמא יניחום ויקרש הדם:
(ו) שחט ישראל, וקבל הכהן.
|
דרך זו מונעת את הצורך בהליכה בעזרה הצפופה. מחזירים את הבזיכים הריקים כדי לאפשר קבלת דם משחיטות נוספות, וגם כדי להתכונן לכת הבאה. וראו תוספתא ד, יא. |
- נותנו לחברו, וחברו לחברו, ומקבל את המלא - ומחזיר את הריקן.
כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד:
|
נראה שלא היה מקום במקדש ליותר מ400 איש בכל כת, ולפיכך המספרים הנקובים אצל יוספוס ואצל חז"ל (למשל בתוספתא סוף פרק ד), של עשרות אלפי פסחים, מופרזים. |
(ז) יצתה כת ראשונה - ונכנסה כת שניה.
- יצתה שניה - נכנסה שלישית.
כמעשה הראשונה - כך מעשה השניה והשלישית.
קראו את ההלל.
- אם גמרו - שנו, ואם שנו - שילשו, אף על פי שלא שילשו מימיהם.
- רבי יהודה אומר: מימיהם של כת שלישית לא הגיע ל"אהבתי כי ישמע ה'" (תהלים קטז א), מפני שעמה מועטין:
|
השוו לסגנון סוכה ד, ו-י. חכמים התנגדו להדחת העזרה בשבת, כי רצו למעט בשאיבה בשבת, למרות שבשעת הצורך מותר; וראו ערובין י, יד. לדעת חכמים בעניין כוס התערובות ראו זבחים ב, א: "נשפך על הרצפה ואספו - פסול". וראו תוספתא ד, יב. |
(ח) כמעשהו בחול - כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים.
רבי יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובות שברצפת העזרה, זרקו זריקה אחת על גבי המזבח כדי להוציא ידי חובה גם את מי שאולי נשפך הדם של קרבנו על הרצפה.
- ולא הודו לו חכמים:
|
על השחט לפשוט את העור, כדי להוציא את האימורים ולהקריבם; אבל העור עצמו הוא רכוש בעלי הפסח. ההלכה שמביא ר' אליעזר היא קדומה לתהליך המתואר בתוספתא שבת, יד, א, כי שם הותרו בטלטול כל הכלים חוץ ממסור הגדול וכו'. |
(ט) כיצד תולין ומפשיטין?
- אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים, שבהן תולין ומפשיטין.
- וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט - מקלות דקים חלקים היו שם,
- ומניח על כתפו ועל כתף חברו, ותולה ומפשיט.
רבי אליעזר אומר: ארבעה עשר שחל להיות בשבת,
- מניח ידו על כתף חברו, ויד חברו על כתפו, ותולה ומפשיט:
(י) קרעו והוציא אמוריו, בעל הקרבן
|
יצתה כת ראשונה - חזרה למשנה ז. לגבי הר הבית והחיל - ראו מדות ב, ג. לא יצאו למקומם כדי לגרום להר הבית להיות הומה אדם, ויש אומרים שמדובר בשבת דווקא. אבל ראו מכילתא פסחא סוף ה, שרשב"י אומר שמועד הצליה הוא 'כבוא השמש', כלומר מהשקיעה. וראו המשך התיאור בפרק ז. ההנחה היא שאכילת הפסח היא מחוץ להר הבית, בתחומי העיר המקודשת, וראו זבחים ה, ח. זאת, בניגוד לפשט הכתוב בדברים טז ז, בניגוד למבנה המקדש שביחזקאל מו, כב-כד, ובניגוד לדעת כת מדבר יהודה. |
- נתנו במגיס - והקטירן על גבי המזבח. הכהן
יצתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית, שניה בחיל, והשלישית - במקומה עומדת.
- חשכה - יצאו, וצלו את פסחיהן: