ביאור:משנה פסחים פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת פסחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

אנשים ופסחים שהלכו לאיבוד, ואינם במקומם[עריכה]

חטיבה I: פסח שני - למי שלא היה עם הציבור בזמן[עריכה]

ראו בתוספתא ח, א, שאפילו מי שלא עשה את הפסח הראשון במזיד עדיין יכול לעשות את השני, בניגוד למשנה. ושם מורחבת רשימת העושים פסח שני.

מי ששגג או נאנס בפסח ראשון, ובמזיד לא עשה גם את הפסח השני – חייב כרת (במדבר ט יג). אבל טמא ומי שהיה בדרך רחוקה בזמן הפסח הראשון - אינו חייב כרת גם אם לא עשה פסח שני.

(א) מי שהיה בי"ד בניסן טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.

שגג או נאנס, ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.

אם כן, למה נאמר "טמא או שהיה בדרך רחוקה" (לפי במדבר ט י)?

שאלו פטורין מן ההכרת, ואלו חייבין בהכרת:


ההגדרה המרחיבה הזו של "דרך רחוקה" למעשה מבטלת את חיוב הכרת גם למזיד, אם בחר שלא להיות בירושלים או בבית המקדש בערב הפסח.

וראו תוספתא ח, ב-ג, וכן ספרי בהעלותך סט.

(ב) איזו היא "דרך רחוקה"?

מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח, דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר: מאסקופת העזרה ולחוץ.
אמר רבי יוסי: לפיכך נקוד על ה', במלה "רחוקה"
לומר: לא מפני שרחוקה ודאי, אלא מאסקופת העזרה ולחוץ:


(ג) מה בין פסח ראשון לשני?

הלל בעשיית הפסח - ראו לעיל ה, ז. הלל באכילתו - ראו לקמן י, ו, וראו תוספתא ח, כב, שגם פסח מצרים טעון שיר.

דחיית השבת - ראו לעיל ו, ב.

וראו גם תוספתא ח, ז-י, השוואות נוספות, ושחלקו חכמים אם פסח שני חל על נשים.

הראשון אסור ב"בל יראה" ו"בל ימצא", והשני - מצה וחמץ עמו בבית.
הראשון טעון הלל באכילתו, והשני - אינו טעון הלל באכילתו.

זה וזה טעון הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצות ומרורים, ודוחין את השבת:


(ד) הפסח שבא בטומאה - לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות.

הזבים וכו' יעשו פסח שני, למרות שטמאי מתים אוכלים את הפסח הזה. וראו לעיל, ז משנה ד ומשנה ו. וראו מחלוקת בעניין זה בתוספתא ח, ט.

וראו ספרא צו יד, שת"ק הוא ר' יהושע.

ואם אכלו בדיעבד - פטורים מכרת.
רבי אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש. של הזבים וכו', בזמן שהפסח בא בטומאה.


השלמה של משנה ג. פסח מצרים כנראה בא בטומאה. הוא דומה גם לפסח שני בעניין החמץ, וראו תוספתא ח, יא ואילך, וכן לעיל ז, א, שלמדו את חיוב הצלייה מפסח מצרים.

המשנה מציגה את העדיפות של פסח ראשון של דורות על האחרים.

(ה) מה בין פסח מצרים לפסח דורות?

פסח מצרים - מקחו מבעשור,
וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות, ונאכל בחפזון, בלילה אחד ולמחרת מותר היה לאכול חמץ.
ופסח דורות - נוהג כל שבעה:


חטיבה II: קרבן הפסח שאבד או התערב בבהמות אחרות[עריכה]

כשאבד הפסח הפרישו עבורו תמורה. השאלה אם יש להקריב אותה כקרבן פסח תלויה בשאלה מתי נמצא הקרבן המקורי: אם הוא נמצא לפני זמן הקרבת הקרבן - יוקרב הקרבן המקורי והתמורה תרעה עד שיפול בה מום, תימכר ויביאו בדמיה שלמים, כדין מותר הפסח. (ראו שקלים ב, ה. שם מדובר על עודפי הכספים שנותרו לאחר קניית הפסח.) והשוו תוספתא יומא ג, ט.

אם נמצא מאוחר מדי - כמובן כבר הקריבו את התמורה, ועל מקרה זה שמע ר' יהושע ש"תמורת הפסח קרבה". במקרה כזה ניתן להקריב את הקרבן המקורי כשלמים, כי בזמן השחיטה לא היה לפנינו. וראו תוספתא ט, יב-טו. בעניין זריקת הדם חמורים דיני קרבן השלמים מדיני הפסח, וכך זוכה הקרבן להעלאה בדרגתו, וראו תוספתא זבחים ו, ו.

לשיחה דומה ראו יבמות ח, ד.

(ו) אמר רבי יהושע: שמעתי ש"תמורת הפסח קרבה", ו"תמורת הפסח אינה קרבה", ואין לי לפרש.

אמר רבי עקיבא: אני אפרש.

הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח

ירעה התמורה עד שיסתאב

וימכר, ויקח בדמיו שלמים, אבל הוא עצמו אינו מוקרב.
וכן תמורתו.

אחר שחיטת הפסח - קרב שלמים

וכן תמורתו:


(ז) המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים - ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.

משנה ז מרחיבה את האמור במשנה ו:

אם הופרש מראש פסח שאינו מתאים לקרבן, כגון נקבה או בן שנתיים - אין להשתמש אפילו בכסף לשלמים, כי הקרבן לא היה ראוי לפסח בכלל, אלא יש להעביר את הכסף לנדבה, וראו תוספתא ט, יט-כ שחלקו על דין זה; וראו שקלים ו, ה-ו: הבשר לה' והעורות לכהנים.

אם מקריב הפסח מת לפני ששחט את הפסח, ואין בנו מנוי על הפסח - ישחט פסחו לשם שלמים, כמו קרבן שנמצא לאחר הפסח, שהיה ראוי להיות קרבן, וראו תוספתא ט, טז.

אם מת לאחר ששחט את פסחו ולפני שאכל אותו - שורפים את הבשר, ראו לעיל ז, ט.

המפריש פסחו ומת - לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח, אלא לשם שלמים:


(ח) הפסח שנתערב בזבחים - כלן ירעו עד שיסתאבו, וימכרו,

ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה,
ויפסיד המותר מביתו.

כל הזבחים יובאו מהבהמה היקרה ביותר בין הנמכרות. וראו זבחים ח, ב, וכן תוספתא ט, ג-ט.

השוו לעיל ז, ג, שגם במקרה שסך את הפסח בשמן תרומה - הכהנים יכולים לאכול את הפסח.

נתערב בבכורות - רבי שמעון אומר: אם חבורת כוהנים - יאכלו:


(ט) חבורה שאבד פסחה, ואמרה לאחד "צא ובקש ושחוט עלינו", והלך ומצא ושחט,

המשנה עוסקת בפסח שאבד ובבעיות תקשורת בין המוצאו לבין שאר החבורה. גם היא מרחיבה את משנה ו, והיא ערוכה כטטראדרמה:

  • אם ייפו את כוחו של המוצא להקריב עבורם, אבל לא ידעו שאכן מצא את הקרבן, וכך נשחט קרבן מיותר - המוצא אוכל מהקרבן, והם אוכלים עימו אם הוא נשחט ראשון (ואת הקרבן המיותר שורפים). אם הקרבן נמצא לאחר שנשחטה התמורה - המוצא אוכל ממנו (למרות שהוא יחיד, ראו לעיל ח, ז), והם אוכלים מהתמורה. במקרה זה התפרקה החבורה. אם יש ספק - ראו לעיל ח, ב, ספק דומה לגבי הפסח: התמורה נשרפת, אבל בני החבורה פטורים מפסח שני למרות שאינם אוכלים מהפסח.
  • במקרה השני המוצא אישר להם לשחוט עבורו, והם לא אישרו לו לשחוט עבורם. במקרה זה חלים אותם דינים, בהיפוך: אם התמורה נשחטה ראשונה - יאכלו ממנה כולם, והקרבן המקורי ישרף. אם הקרבן המקורי נשחט ראשון - המוצא אוכל ממנו, ושאר בני החבורה אוכלים את התמורה. ואם ספק - הקרבן המקורי נשרף והמוצא אינו אוכל פסח, אבל פטור מפסח שני.
  • אם הסמיכו אותו להקריב עבורם וגם הוא הסמיך אותם - כולם אוכלים מהקרבן הראשון שנשחט, והשני נשרף. אם ספק - שני הקרבנות נשרפים וכולם אינם אוכלים אבל פטורים מפסח שני.
  • אם לא אמרו זה לזה - נותק הקשר ביניהם, וכל אחד אוכל מפסחו.

בתוספתא ט, ב מסכמים שהמצב האחרון הוא הרצוי, ומצטטים את משלי יז כח.

והם לקחו קנו קרבן חליפי ושחטו,
אם שלו נשחט ראשון - הוא אוכל משלו, והם אוכלים עמו משלו,
ואם שלהן נשחט ראשון - הם אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו.
ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחד,
הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו,
ושלהן - יצא לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.

אמר להן "אם אחרתי - צאו ושחטו עלי", הלך ומצא ושחט,

והן לקחו ושחטו,
אם שלהן נשחט ראשון - הן אוכלין משלהן, והוא אוכל עמהן.
ואם שלו נשחט ראשון - הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן.
ואם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד,
הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן,
ושלו - יצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.

אמר להן, שישחטו עבורו אם לא יגיע בזמן ואמרו לו שישחט עבורם - אוכלין כולם מן הראשון.

ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון - שניהן שני הפסחים יוצאין לבית השריפה.

לא אמר להן ולא אמרו לו לא הסכימו על כלום - אינן אחראין זה לזה:


(י) שתי חבורות שנתערבו פסחיהן, לפני השחיטה

עירוב הפסחים מוביל לעירוב החבורות.

מושכים - לשון מקרא, ראו שמות יב כא.

אם התערב הבשר לאחר השחיטה - אוכלים כולם מהבשר המעורב, ראו תוספתא ז, יז.

אלו מושכין להן אחד ואלו מושכין להן אחד,
אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו,
וכך הם אומרים: "אם שלנו הוא הפסח הזה - ידיך משוכות משלך, ונמנית על שלנו,
ואם שלך הוא הפסח הזה - ידינו משוכות משלנו, ונמנינו על שלך".
וכן חמש חבורות של חמישה חמישה, ושל עשרה עשרה,
מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה, וכן הם אומרים.


המשנה לפי הדעה שיכול אדם לאכול פסח לבדו, ראו לעיל ח, ז.

כאן אי אפשר לעשות כמו במשנה י, כי עלול להשאר פסח בלי בעלים. אבל ראו תוספתא ט, א, שלפעמים אין ברירה ואחד הפסחים אינו בשימוש כפסח.

השוו נזיר ח, א, לגבי ספק דומה.

עירוב הפסחים מחייב אותם לשתף עימם אדם נוסף, וכן להפגש זה עם זה.

(יא) שנים שנתערבו פסחיהם,

זה מושך לו אחד, וזה מושך לו אחד,
זה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה ממנה עמו אחד מן השוק,
זה בא אצל זה, וזה בא אצל זה,
וכך הם אומרים: "אם שלי הוא פסח זה - ידיך משוכות משלך, ונמנית על שלי.
ואם שלך הוא פסח זה - ידי משוכות משלי, ונמניתי על שלך":