ביאור:תוספתא/פסחים/ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק ח

פסח שני

(א)
אֵלּוּ עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי הפסח השני הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת, הַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת,

ראו משנה ט, א. שם מופיעים רק טמא ובדרך רחוקה, שוגג ואנוס.
זבים וזבות, נידות ויולדות, מצורעים ובועלי נידות הם טמאים – אמנם לא "לנפש".
וראו דרשה בספרי במדבר סט.

הָאֲנוּסִין וְהַשּׁוֹגְגִין וְהַמְּזִידִין, וְהַמְּצֹרָעִין וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת,
וּמִי שֶׁהָיָה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: (במדבר ט, י) "טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה"?
שֶׁבָּא הַכָּתוּב לְפָטְרוֹ מִן הַהִכָּרֵת. הפטורים מכרת הם רק האנוסים. האחרים חייבים בפסח שני, אבל אם נמנעו ממנו במזיד - חייבים כרת.

(ב)
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר "טָמֵא לָנֶפֶשׁ" וְנֶאֱמַר "דֶּרֶךְ רְחֹקָה".

ר' עקיבא מסביר את המשנה, אבל לא את הלכה א, שבה נוסף המזיד. לדרשה המסבירה הלכה זו ראו ספרי במדבר סט.
ר' אליעזר מסביר את ההלכה שמי שהיה מחוץ לירושלים בזמן הפסח הראשון – עושה את השני, וראו בספרי שם.
ר' יוסי בר' יהודה מסביר הלכה שמי שהיה חוץ לעזרה בזמן הפסח הראשון – עושה את השני, וראו משנה ט, ב, שם מובאת הלכה זו בשם ר' אליעזר, וכן לקמן הלכה ג.

מַה טָּמֵא לָנֶפֶשׁ רוֹצֶה לַעֲשׁוֹת וְאֵין יָכוֹל, אַף דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, רוֹצֶה לַעֲשׁוֹת וְאֵין יָכוֹל.
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בַּמַּעֲשֵׂר, וְנֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בַּפֶּסַח.
מָה רִחוּק מָקוֹם הָאָמוּר בַּמַּעֲשֵׂר, חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ,
אַף רִחוּק מָקוֹם הָאָמוּר בַּפֶּסַח, חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ.
רַבִּי יוֹסֵה בֵּי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ לִמְקוֹם עֲשִׂיָּתוֹ.

(ג)
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: לְפִיכָךְ נָקוּד עַל הי, יש נקודה מעל האות ה' במילה "רחקה" כְּלוֹמַר: לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא רְחוֹקָה וַדַּי, ממש

להרחבת דרשת ר' יוסי ראו ספרי במדבר סט. השמטת הה' מהמלה "רחוקה" יכולה להתפרש כאמירה שהאיש רחוק, ולא הדרך.
ר' יוסי הגלילי מגיע למסקנה דומה מפס' יג.
המאמץ של התנאים לאפשר פסח שני יכול להיות מוסבר ע"י הצפיפות הגדולה בירושלים בזמן הפסח הראשון, שאינה מאפשרת לכל הרוצים בכך להשתתף בו.

אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת מפתן הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: "דֶּרֶךְ רְחוֹקָה",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, אוֹ שְׁנֵי יָמִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים!
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (במדבר ט, יג) "וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה",
הָוֵי, מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ קָרוּי 'דֶּרֶךְ'.

(ד)

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בֵּין שְׁנֵי פְסָחִים, בין יד בניסן ליד באייר צָרִיךְ לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. דִּבְרֵי רַבִּי.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,

ראו מכילתא פסחא טו, וכן ספרי במדבר עא: ההשוואה בין הגר לאזרח היא העומדת מאחורי שתי הדעות.
אם נבנה בית המקדש בין הפסח הראשון לשני אין עושים פסח שני, כי הוא מיועד רק ליחידים, וראו ספרי במדבר ע.
ר' יהודה חולק על הכלל האחרון, ומביא ראיה מדברי הימים ב ל יח.

שֶׁכְּבָר לֹא נִתְחַיַּב בָּרִאשׁוֹן.
נִתַּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בֵּית הַבִּירָה,
הַיָּחִיד עוֹשֶׂה פֶסַח שֵׁנִי, וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשֶׂה פֶסַח שֵׁנִי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצִּבּוּר עוֹשֶׂה פֶסַח שֵׁנִי.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה,
שֶׁהֶעְשָׂה אֶת הַצִּבּוּר לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים ב ל, יח) "כִּי מַרְבִּית הָעָם,
רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן
לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב,
כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: יי הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד."

(ה)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֶעְשִׂי אֶת הַצִּבּוּר לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,

ר' שמעון דוחה את ראיית ר' יהודה, וקובע שחזקיהו עשה שלא כרצון חכמים, וראו גם משנה ד, ט. יש שתי גרסאות מה בדיוק לא היה כרצון חכמים – האם שקבע פסח שני לציבור או שעיבר את חודש ניסן.

אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁעִבֵּר נִיסָן, וְאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף מִפְּנֵי שֶׁהֶעְשִׂי אֶת הַצִּבּוּר לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

(ו)
אֵין עוֹשִׂין חֲבוֹרָה שֶׁלְּנָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַתִּפְלָה.

אין מקימים חבורה מעורבת שאין בה גברים בוגרים. אבל ניתן לעשות חבורה של נשים או של עבדים וכו'. וראו משנה ח, ז.

(ז)

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי: הָרִאשׁוֹן בְּשָׁלוֹשׁ כִּתִּים, וְאֵין הַשֵּׁנִי בְּשָׁלוֹשׁ כִּתִּים.

הָרִאשׁוֹן דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה, וְאֵין הַשֵּׁנִי דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה.

לעניין שלוש כיתים ראו משנה ה, ז. לעניין הטומאה – ראו משנה ז, ד. לעניין הכרת ראו משנה ט, א, וכן לעיל הלכה א. לדעת רבי אם שגג בראשון והזיד בשני פטור מכרת. ר' חנינא מחייב כרת רק אם התחייב בפסח שני - והזיד בו; וראו גם ספרי במדבר ע.
ועיינו משנה ט, ג: כאן הובאו תוספות לרשימה ההיא.

הָרִאשׁוֹן, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי, אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. דִּבְרֵי רַבִּי.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַף הַשֵּׁנִי, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: אִם עָשׂוּ אֶת הַשֵּׁנִי,
אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת עַל הָרִאשׁוֹן.
לֹא עָשׂוּ אֶת הַשֵּׁנִי, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת עַל הָרִאשׁוֹן.
הָרִאשׁוֹן טָעוּן חֲגִיגָה, וְאֵין הַשֵּׁנִי טָעוּן חֲגִיגָה.
הָרִאשׁוֹן נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה, וְהַשֵּׁנִי יוֹם אֶחָד.

(ח)
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁשָּׁוִין בָּהֶן הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי:

ראו משנה ט, ג. איסור נותר בפסח שני לא הופיע במשנה. דחיית השבת – ראו לעיל ד, יג. לעניין הלינה ראו ספרי דברים קלד.

הָרִאשׁוֹן, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, ה) "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה",
וְהַשֵּׁנִי כַיּוֹצֵא בוֹ.
הָרִאשׁוֹן, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, ט) "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם",
וְהַשֵּׁנִי כַיּוֹצֵא בוֹ.
הָרִאשׁוֹן, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, י) "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר",
וְהַשֵּׁנִי כַיּוֹצֵא בוֹ.
הָרִאשׁוֹן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַשֵּׁנִי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
הָרִאשׁוֹן טָעוּן לִינָה, בירושלים וְהַשֵּׁנִי טָעוּן לִינָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין הַשֵּׁנִי טָעוּן לִינָה.
אֶלָּא כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נִכְנָס וְשׁוֹחֵט אֶת פִּסְחוֹ בָעֲזָרָה,
וְיוֹצֵא וּמַסְפִּיד אֶת אָבִיו בְּבֵית פָּגִי. מקום קרוב לירושלים

(ט)
בִּזְמַן שֶׁהַפֶּסַח נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, טְמֵא מֵת נִכְנָס לָעֲזָרָה, וְאוֹכְלוֹ. בירושלים

ראו משנה ט, ד. כאמור בהלכה ז, אין הפסח השני נעשה בטומאה.

זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִכָּנְסוּ,
וְאִם נִכְנְסוּ, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: אִם נִכְנְסוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ה, ב) "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב",
בְּשָׁעָה שֶׁטְּמֵא נֶפֶשׁ חַיָּב, זָבִין וּמְצֹרָעִין חַיָּבִין;
בְּשָׁעָה שֶׁאֵין טְמֵא נֶפֶשׁ חַיָּב, אֵין זָבֵין וּמְצֹרָעִין חַיָּבִין.
בִּזְמַן שֶׁהַפֶּסַח נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, טְמֵא מֵת נִכְנָס לָעֲזָרָה וְשׁוֹחֵט.
זָבִין וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִשְׁחָטוּ,
וְאִם שָׁחֲטוּ, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
אִם שָׁחֲטוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ז, יט) "כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר.
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיי וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו,
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ."
הַנִּשְׁחָט לַטְּהוֹרִין, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה.
הַנִּשְׁחָט לַטְּמֵאִין, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם טֻמְאָה.

(י)
פֶּסַח רִאשׁוֹן, שׁוֹחֲטִין עַל הָאִשָּׁה בִּפְנֵי עַצְמָהּ,

לדעת ר' יהודה ור' אלעזר זו השלמה להלכה ז; אבל ר' יוסי טוען שהאשה חייבת בפסח שני.
יוסף הכהן – ראו חלה ד, יא. הגירסה "שמא יקבע חובה" תומכת בר' יהודה, שרשות הוא בידה; וראו גם דברי ת"ק (כר' יוסי) ורשב"י (כר' יהודה) בסוף ספרי במדבר ע, אבל ר' אלעזר טוען שהסיבה היתה כי אין האשה עושה פסח שני כלל.

וְהַשֵּׁנִי עוֹשָׂהּ טְפֵלָה אֵצֶל אֲחֵרִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: פֶּסַח שֵׁנִי, שׁוֹחֲטִין עַל הָאִשָּׁה בִּפְנֵי עַצְמָהּ,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר פֶּסַח רִאשׁוֹן.
רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פֶּסַח רִאשׁוֹן עוֹשָׂהּ טְפֵלָה אֵצֶל אֲחֵרִין,
וְאֵין עוֹשָׂה פֶסַח שֵׁנִי.
אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן,
שֶׁהֶעֱלָה אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ אשתו לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,
וְהֶחְזִירוּהוּ שֶׁמָּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה.
אָמַר לָהֶם: לֹא 'שֶׁיִּקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה',
אֶלָּא 'שֶׁאֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה פֶסַח שֵׁנִי'.

פסח מצרים

(יא)

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין פֶּסַח מִצְרָיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת: פֶּסַח מִצְרָיִם, אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,

פֶּסַח דּוֹרוֹת, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

ראו משנה ט, ה.

פֶּסַח מִצְרָיִם, לֹא נָהֲגוּ בּוֹ דַּקִּין וּתְבַלֻּלִים, אֶתְנָן וּמְחִיר,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת.

(יב)

פֶּסַח מִצְרָיִם, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, ד) "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ,

בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה."

החבורה בפסח מצרים כללה את המשפחה ולעיתים גם את השכנים. בפסח דורות היו יכולים להזמין לחבורה את מי שרצו.
וראו מכילתא פסחא טו, על פס' מז.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת.

(יג)

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף בְּפֶסַח דּוֹרוֹת נֶאֱמַר כֵּן,
וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אָדָם שְׁכֵנוֹ הַקָּרוֹב אֶל בֵּיתוֹ,
וְיֵלֵךְ וְיַעֲשֶׂה פִסְחוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ.
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (משלי כז, י) "טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק."

(יד)

פֶּסַח מִצְרָיִם, לֹא הָיָה טָעוּן דָּמִים וַחֲלָבִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת.

במצרים היו המשקוף והמזוזות בתפקיד המזבח.

פֶּסַח מִצְרָיִם, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, כב) "וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת",
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת.

(טו)

פֶּסַח מִצְרָיִם, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, כב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר",
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת.

(טז)

פֶּסַח מִצְרָיִם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שׁוֹחֵט בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ,
פֶּסַח דּוֹרוֹת, כָּל יִשְׂרָאֵל שׁוֹחֲטִין בְּמָקוֹם אֶחָד.

(יז)

פֶּסַח מִצְרָיִם, מְקוֹם אֲכִילָה, שָׁם הָיְתָה לִינָה. ראו לעיל הלכה טו.
פֶּסַח דּוֹרוֹת, אוֹכְלִין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְלָנִין בְּמָקוֹם אַחֵר.

(יח)
אֶחָד פֶּסַח מִצְרָיִם וְאֶחָד פֶּסַח דּוֹרוֹת,

ראו מכילתא פסחא טו, שם נראה שכל התנאים מסכימים עם ת"ק.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֲבָדִים שֶׁלֹּא מָלוּ, וּשְׁפָחוֹת שֶׁלֹּא טָבְלוּ,
מְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלּוֹכַל בַּפֶּסַח.
רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, בְּפֶסַח מִצְרָיִם הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

(יט)

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁשָּׁוֶה בָּהֶן פֶּסַח מִצְרָיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת:

פֶּסַח מִצְרָיִם בְּשָׁלוֹשׁ כִּתִּים, וּפֶסַח דּוֹרוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ.

הלימוד על שלוש כיתים הוא מפסח מצרים, למרות ששם לא היה צורך בכיתים כלל.

פֶּסַח מִצְרָיִם, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, ה) "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה",
פֶּסַח דּוֹרוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ.

(כ)

פֶּסַח מִצְרָיִם, נֶאֱמַר בּוֹ: (שמות יב, י) "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר".
פֶּסַח דּוֹרוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ.

(כא)

פֶּסַח מִצְרָיִם נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה, פֶּסַח דּוֹרוֹת כַּיּוֹצֵא בוֹ.

רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי,

ראו משנה ט, ה, כר' יוסי הגלילי; וראו גם מכילתא פסחא טז.

שֶׁלֹּא נֶאֱסַר חָמֵץ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא יוֹם אֶחָד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג, ג) "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם".

(כב)
פֶּסַח מִצְרָיִם טָעוּן שִׁיר, וּפֶסַח דּוֹרוֹת טָעוּן שִׁיר.

בניגוד לפסח שני, שאינו טעון שיר בשחיטתו – ראו משנה ט, ג.