ביאור:משנה פסחים פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת פסחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

צליית הפסח ואכילתו[עריכה]

חטיבה I: צליית הפסח באש[עריכה]

המשך של פרק ה, שהסתיים "...וצלו את פסחיהן".

המשנה מבוססת על הפסוק שמות יב ט

וראו גם לגבי איסור הבישול לעיל ב, ח.

איסור הבישול מוכר לחז"ל, אבל השוו דברי הימים ב לה יג, וכן דברים טז ז, שיתכן לפרש אותם כהבחנה בין פסח מצרים לפסח דורות.

(א) כיצד צולין את הפסח?

מביאין שפוד של רמון, תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו,
ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: כמין בישול הוא זה! אלא תולין את הכרעיים ובני המעיים חוצה לו:


השפוד אינו ממתכת, והוא תקוע בתוך הפסח, ולא מתחתיו, כדי שלא יצלה מהשפוד או מהאסכלה (מנגל) אלא מהאש באופן ישיר. אבל רבן גמליאל התיר לצלות על אסכלא. וראו גם תוספתא ה, י: "רצה - מנתחו ומטילו איבר איבר על גבי גחלים".

ת"ק מקפיד שהצליה תהיה באש, ולא מחום חפץ כלשהו, כגון השפוד, התנור או האסכלא. וראו תוספתא ה, ח, שר' יהודה התיר גם בשפוד של מתכת.

(ב) אין צולין את הפסח לא בשפוד, ולא באסכלא.

אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל,
שאמר לטבי עבדו: "צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא"!

נגע בחרסו של תנור - יקלוף את מקומו. של המגע עם התנור, כי לא נצלה באש אלא מהחרס.

נטף מרטבו על החרס וחזר עליו - יטול את מקומו של הרוטב החוזר..

נטף מרטבו על הסולת - יקמוץ את מקומו ולא יאכל את הסולת שנרטבה.:


(ג) סכו בשמן תרומה, אם חבורת כהנים - יאכלו.

"אם חי הוא" - לשון הכתוב שיר השירים ח ט.

לגבי פדיית מעשר שני ראו מע"ש א, א.

אם ישראל: אם חי הוא - ידיחנו. ואחר כך יצלה אותו בלי השמן. ואם צלי הוא - יקלוף את החיצון.

סכו בשמן של מעשר שני - לא יעשנו דמים על בני חבורה, לא יחייב אותם בתשלום השמן

שאין פודין מעשר שני בירושלים:


חטיבה II: פסח בטומאה[עריכה]

(ד) חמישה דברים באין בטומאה של הכוהנים ושל המזבח, ואינן נאכלין בטומאה אלא נשרפים

העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים.

הפסח במועדו (ראו תוספתא ח, ז) בא, ומוקרב בטומאה אם אין ברירה, ואף נאכל בטומאה, בניגוד לחמשת הדברים האחרים.

וראו תוספתא ו, א, שמסיקה מהמשנה שאם הפסח בא (נשחט) בטהרה - אינו נאכל בטומאה.

הפסח שבא בטומאה - נאכל בטומאה,

שלא בא מתחילתו - אלא לאכילה:


בפסח העיקר הוא הבשר, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה (משנה ד).

ובמוקדשים, כלומר בשלמים (שהוקדשו), העיקר הוא החלב המוקטר על המזבח.

בניגוד לדעת ר' אליעזר, תוספתא זבחים כל פרק ד.

(ה) נטמא הבשר והחלב קיים - אינו זורק את הדם.

נטמא החלב והבשר קיים - זורק את הדם.

ובמוקדשין אינו כן,

אלא: אף על פי שנטמא הבשר, והחלב קיים - זורק את הדם:


בימי הרגל היתה צפיפות בירושלים, שהביאה להתפרצות מגפות ולהתנגשויות עם השלטונות הרומיים, ולכן למתים ולטומאה. כך נוצרו מצבים שהקהל נטמא.

יש המפרשים את פסח חזקיהו (דברי הימים ב ל יח) כפסח שני, והשגיאה שלו בעיני חכמים היתה בכך שחגג אותו ברוב עם, ראו תוספתא ח, ה. הפירוש הזה נועד להקטין את המתח שנוצר בינו לבין חכמים, ראו לעיל ד, ט.

אם נטמא חלק מהקהל - ראו הצעות נוספות בתוספתא ו, ב.

(ו) נטמא הקהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים - יעשה בטומאה.

נטמא מיעוט הקהל - הטהורין עושין את הפסח הראשון, והטמאין עושין את השני:


כאן נודע על הטומאה בדיעבד, בניגוד למשנה ו.

"טומאת הגוף" - של מביא הקרבן, וראו תוספתא ו, ה, "שמרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף". וכן ראו תוספתא מנחות א, ה, שם מתפרש "טומאת הגוף" "טמא מת וטבו"י ומחוסר כיפורים"

וכן ראו נזיר ט, ב, ותוספתא זבים ב, ה.

יתכן שההחמרה בנזיר ובפסח דווקא נובעת מאופי הקרבנות, שהיחיד (מביא הפסח או הנזיר) שותף פעיל בהקרבתם, ואינו מסתפק במסירתם לכהן.

הציץ מרצה, כי אחרת אין לחששות סוף - למרות שבגדי הכהן היו בידי הנציב הרומי, ראו יוספוס, קדמוניות, יח 90, ובדרך כלל לא היה בראש הכהן. וראו גם זבחים ח, יב, ועוד.

(ז) הפסח שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא טמא הפסח - הציץ מרצה. ואינו צריך להביא קרבן אחר, או פסח שני.

נטמא הגוף - אין הציץ מרצה ועליו להביא פסח שני

מפני שאמרו: הנזיר, ועושה פסח - הציץ מרצה על טומאת הדם,

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.

נטמא טומאת התהום נטמא שלא בידיעתו, ואכל את הפסח בשוגג, או הנזיר נטמא וגילח - הציץ מרצה:


(ח) נטמא שלם או רובו - שורפין אותו לפני הבירה, מעצי המערכה.

נטמא מיעוטו, חלק מהבשר והנותר - שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן, מעצי עצמן.

"לפני הבירה" היה בית הדשן. מצפון להר הבית ומחוץ לחומת ירושלים, מול מצודת אנטוניה.

אם שורפים שם צריכים דווקא להשתמש בעצי המערכה, ראו תוספתא ג, יג, ואסור להשתמש שם בעצים פרטיים.

הצייקנין הקמצנים שורפין אותו לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה:


שיטתו של ר' יוחנן מבוססת גם כאן על משנה ד, שלא בא הפסח אלא לאכילה.

וראו גם בסוף פרק ו.

(ט) הפסח שיצא מירושלים או ממקום החבורה או שנטמא - ישרף מיד.

נטמאו הבעלים או שמתו כולם - תעובר צורתו, וישרף בששה עשר.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין:


חטיבה III: דינים מיוחדים לפסח: שריפת הנותר, ואיסורי שבירת עצם והוצאה מהבית[עריכה]

שנאמר "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (שמות יב י)

(י) העצמות, והגידין, והנותר - ישרפו בששה עשר.

חל ששה עשר להיות בשבת - ישרפו בשבעה עשר,
לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב:


החלקים שאין לאכלם בשור נחשבים כעצמות, ואין לאכלם גם בגדי של הפסח, שמא ישבור את העצם, דבר שאסור דווקא בפסח. ראשי הכתפיים והסחוסים נאכלים.

אסור להוציא את הבשר מהבית - ראו שמות יב מו. חובת המלקות אינה פוסלת את הפסח, אבל פסילת הפסח פוטרת את שובר העצם ממלקות, ראו תוספתא ו, ח-ט.

(יא) כל הנאכל בשור הגדול - יאכל בגדי הרך.

וראשי כנפים, כתפיים והסחוסים,

השובר את העצם בפסח הטהור - הרי זה לוקה ארבעים.

אבל המותיר בטהור, והשובר בטמא - אינו לוקה את הארבעים:


(יב) אבר שיצא מקצתו ממקום החבורה, ולכן אין לאכלו - חותך עד שמגיע לעצם,

וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך. בפרק, כדי לא לשבור עצם, ואת הבשר שקילף אוכלים.

ובמוקדשין שאינם פסח, ויצא חלק מהם מירושלים - קוצץ בקופיץ, סכין שאין בו משום כי אין איסור שבירת העצם.

מן האגף מהצד הפנימי של הדלת ולפנים - כלפנים, מן האגף החלק החיצוני של החלון ולחוץ - כלחוץ.

החלונות, ועובי החומה - כלפנים:


ראו תוספתא ו, יא, שמסבירה את הביטוי "בבית אחד יאכל" (שמות יב מו) כמורה על חבורה אחת. הבית אינו גיאוגרפי אלא חברתי.

אסור להם לראות אלו את אלו, כדי שיהיה ניכר ששתי חבורות הם ולכל אחת תחום אכילה משלה. וראו ברכות ז, ה, שאינם רשאים לזמן יחדיו כשאוכלים בצורה כזו.

אם יש מחם המשותף לשתי החבורות, ושמש אחד מוזג לשתיהן, אסור לשמש לצאת מתחום החבורה שלו כשפיו פעור, כי בכך מוציא בשר ממקומו.

קפיצת פיו של השמש ממלאת את מקום הקופיץ – שניהם מונעים את הוצאת מקצת הקרבן ממקומו.

הכלה מתביישת לאכול לפני הגברים ולכן התירו לה להסתובב לכיוון שלישי.

(יג) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, שאין בו הפרדת חדרים

אלו הופכין את פניהם הילך - ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך - ואוכלין,
והמיחם באמצע.

וכשהשמש עומד למזוג - קופץ את פיו ומחזיר את פניו,

עד שמגיע אצל חבורתו - ואוכל.

והכלה - הופכת פניה ואוכלת: