ביאור:משנה ברכות פרק ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט
----
|
שלושה הוא המספר המינימלי של סעודה, כי בטרקלין היו שלוש מיטות. והשוו אבות ג, ג: הברכות לבדן אינן מספיקות, ויש להוסיף אליהן דברי תורה. |
אכילה בחבורה והזימון
[עריכה]חטיבה I: מי מזמנים?
[עריכה]|
ברכת המזון עצמה אינה תלויה בזימון אלא באכילה, למרות שבזימון עוסקים בהכנה לברכה. לגבי מעמד המאכלים המוזכרים כאן ראו חלה א, ג: גם עמי הארץ האוכלים דמאי מזמנים ומברכים, וכן האוכלים מעשרות, ובכך גוזלים את הלוויים. מי שאוכל דברים אסורים אינו רשאי לברך, ולכן גם לא לזמן - כי האכילה אינה נחשבת כאכילה. אבל מותר לברך על מזון גזול וראו בהערה הסמוכה. לעניין השמש ראו תוספתא ה, י. |
|
מדוע אוכל המעשרות, שהוא גזלן, יכול לזמן? ניתן לומר שעל הגזילה מותר לברך כי כל אכילה בלי ברכה היא גזילה במובן התיאולוגי, שהרי אין המאכל רכושנו עד שנברך עליו, כפי שראינו בתוספתא ד, א. אם נאסור לברך על מאכל גזול, הרי ניקלע חיש קל לסתירות ללא מוצא. ואכן, לפי תקנת מריש קונה הגזלן את הגזילה, אלא שחייב לפצות את הבעלים בכסף. רק ר' אליעזר בן יעקב סובר שאין לברך על הגזילה. גם לגבי בן סורר ומורה קובעת המשנה שאם אכל איסורי אכילה - אינו נעשה בן סורר ומורה (סנהדרין ח, ב), אבל עיקר חטאו של הבן הוא גזל מהוריו, ואם זה לא ייחשב "אכילה" - הרי ביטלנו את כל הדין מעיקרו. |
(א) שלושה שאכלו כאחד - חייבין לזמן.
- אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו,
- והשמש שאכל כזית, והכותי - מזמנין עליהם.
אבל: אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו,
- והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי - אין מזמנין עליהם:
(ב) נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהם.
|
ראו לעיל ג, ג, שהם חייבים בברכת המזון, בניגוד לנכרי שבשורה הקודמת. אבל במשנה א כבר למדנו שצריך לאכול לפחות כזית, ושם גם דברנו על "השמש" ולא על עבד. נראה שהמשנה חוזרת על האמור שם. אפשר להסביר זאת בכך שבניגוד לנכרי, הם יכולים לזמן, אך לחוד, כי הם במעמד נמוך יותר מזה של הגברים. כלומר, בסעודה משותפת אין מונים אותם עבור הזימון. הנשים וכו' בדרך כלל לא השתתפו בסעודות, וראו גם פסחים ז, יג, לגבי הבושה של הכלה בסעודת הגברים. אבל אם השתתפו - לכל הדעות מברכות אף עבור בעליהן, ויש גם אפשרות שהן מזמנות עימם (תוספתא ה, יז.) גם הקטנים מצטרפים לזימון בתנאי שיכולים לאכול (תוספתא ה, יח.) |
עד כמה מזמנין? עד כזית.
- רבי יהודה אומר, עד כביצה:
חטיבה II: נוסח הזימון
[עריכה](ג) כיצד מזמנין? בשלושה אומר "נברך".
- בשלושה והוא - אומר "ברכו".
בעשרה - אומר "נברך לאלהינו".
- בעשרה והוא - אומר "ברכו...".
אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלו דברי ר' עקיבא, שינומקו בסוף המשנה, אבל בינתיים ממשיכה המשנה בדברי ר' יוסי הגלילי.
במאה - אומר "נברך לה' אלהינו".
- במאה והוא - אומר "ברכו...".
|
לגבי השורה "אחד עשרה ואחד עשרה ריבוא", יש הרואים בה התיחסות רק להבחנה בין לשון "נברך" ללשון "ברכו", וכך מיישבים אותה גם עם דברי ר' יוסי, אבל עדיין קשה מדוע אינה קושרת גם את השלושה להבחנה זו. נוסח ברכת האלף גזור כנראה משני פסוקים: דברי הימים א כט כ, וכן תהלים סח כז. אבל הפסוק הנ"ל מדברי הימים מכיל גם רמז לנוסח של ר' עקיבא. מתי אוכלים כל כך הרבה אנשים יחדיו? – נראה שמדובר על שמחת בית השואבה. ניתן אף למצוא לכך רמז בפסוקים מתהלים סח, המזכיר את הגשם ומשווה אותו למעמד הר סיני. יתכן ש' יוסי הגלילי סובר שעצם הקיום של קהל כה גדול שבו מברכים את ה' מביא להשראת שכינה ממש, וראו ספרי במדבר פד, לעניין המזון המזמן את הברכה הוא המשך לקדושת המקדש, שחלה בעיקר כשהכוהנים אוכלים את הקודשים שלהם. ר' עקיבא רואה את הברכה והזימון כהתארגנות של הקהל לשחזר את החוויה של קבלת עול מלכות שמים, כמו בקריאת התורה בבית הכנסת. לדעת ר' עקיבא אין לחלק כל כך הרבה בין נוסחאות שונות, אלא רק שתים: משלושה עד תשעה אומר "ברכו על המזון שאכלנו", ובעשרה ומעלה אומר "ברכו את ה' על המזון שאכלנו". ר' ישמעאל מסכים עימו, אלא שלדעתו יש לומר אחרי הזכרת ה', אם נוכחים עשרה או יותר, את המלה "המבורך". |
באלף - אומר "נברך לה' אלהינו, אלהי ישראל".
- באלף והוא - אומר "ברכו...".
ברבוא - אומר "נברך לה' אלהינו, אלהי ישראל
- אלהי הצבאות יושב הכרובים - על המזון שאכלנו".
- ברבוא והוא - אומר "ברכו...".
כענין שהוא מברך - כך עונין אחריו:
"ברוך ה' אלהינו, אלהי ישראל, אלהי הצבאות, יושב הכרובים - על המזון שאכלנו".
רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הן מברכין,
- שנאמר (תהלים סח כז): במקהלות ברכו אלהים, ה' ממקור ישראל.
אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין - אומר "ברכו את ה'".
- רבי ישמעאל אומר: "ברכו את ה' המבורך":
חטיבה III: חבורות של אוכלים
[עריכה](ד) שלושה שאכלו כאחד - אינן רשאין לחלק, וכן ארבעה, וכן חמישה.
|
משנה זו היא בשיטת ר' עקיבא, כי לשיטת ר' יוסי גם ששה ושבעה אינם נחלקים. לעניין עשרים ראו תוספתא ה, יט. |
- ששה נחלקין - עד עשרה.
- ועשרה - אינן נחלקין, עד שיהיו עשרים:
|
בהמשך למשנה הקודמת, אם מצטרפים הרי אינם רשאים להתחלק. נראה שהחיבור בין החבורות אינו תלוי בבית אלא בראיה. לעומת זאת, העירוב תלוי בבית, כפי שעולה מערובין ו, ו. בפסחים ז, יג דנים כיצד ניתן להפריד בין שתי חבורות ע"י הימנעות מראיה בזמן האכילה, והשוו מכות א, ט, לעניין צירוף ע"י ראיה. לגבי היין, ראו תוספתא ד, ג, שר' אליעזר לשיטתו, שיין חי אינו ראוי לברכה. |
(ה) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד,
- בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזמון.
- ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן.
אין מברכין על היין - עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרים: מברכין: