ביאור:משנה ברכות פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ברכות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

בפרק מופיעה פעמיים (משנה ב ומשנה ה) הגדרת משמעותה של קריאת שמע כקבלת "עול מלכות שמים". נראה שהבנה זו ביחס לכוונה הראויה בקריאת שמע היא המנחה את הפרק, בניגוד לסוגי כוונות אחרים אפשריים.

הכוונה והחובה בראי מצוות קריאת שמע[עריכה]

חטיבה I: המינימום הנדרש ליציאה ידי חובת קריאת שמע[עריכה]

(א) היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא

משנתנו עומדת מול משנה ה, א לקמן. השואה ביניהן עשויה ללמד על ההבדלים בין קריאת שמע לבין התפילה. בעוד שבקריאת שמע הכוונה היא לקיים את המצווה, כפי שראינו לעיל, בתפילה הכוונה היא למקום, כלומר לפניה אל הקב"ה. לכן מובן מדוע בקריאת שמע ההיתר להפסיק ולשאול או להשיב לשאילת שלום הוא נפוץ בהרבה.

יתכן שר' יהודה, המבחין בין שאילת שלום לבין תשובה לאחר השואל, מסתמך על הברייתא המבחינה בין שאילת שלום לבין תשובה לשאילה כזו בתענית ציבור: "חברים אין שאילת שלום ביניהן. עמי הארץ ששואלין מחזירין להם בשפה רפה ובכובד ראש" (תענית יד ב).

ניכר מהדיון במשנה ובמקבילותיה דלעיל, ששאילת שלום היתה טקס ארוך יחסית, ובדרך המסויימת שבה היא נעשית מובעים גם יחסי ההיררכיה בין המשתתפים בה: כבוד, יראה, או נימוס לשמו.

כבר הראשונים הבחינו בין סוגי הכוונה השונים:
  1. כוונה לתוכן המילים.
  2. כוונה לקרוא. (ובהכללה: לבצע את מה שטעון ביצוע)
  3. כוונה לצאת ידי חובת המצווה.
  4. כוונה לקבל מלכות שמים. (ובהכללה: לרעיון שעומד מאחורי המצווה)

בהקשר הנוכחי ברור שמדובר באפשרות 3, כי הביטוי "היה קורא בתורה" כולל את מס' 1 ומס' 2 (ההסבר הבבלי "בקורא להגיה" אינו מתישב יפה עם הביטוי "קורא בתורה"). גם הביטוי "יצא" מכוון לאפשרות זו. כמו כן, ההשוואה למשנה ראש השנה ג ז, מוכיחה שכוונת הלב היא לקיום המצווה ולא לרעיונות שמעליה.

האם מדובר בבניין אב למצות כולן? – בשאלה זו דן התלמוד הבבלי, ואינו מכריע. יתכן לחלק כאן בין מצוות קריאת שמע, שופר ומגילה לבין מצוות אחרות: שלוש המצוות הנדונות הן מצוות עשה שאין בהן "קום עשה", שהרי שופר ומגילה מתקיימות ע"י שמיעה, וקריאת שמע מתקיימת אפילו אם לא השמיע לאזנו.

אם כוון לבו - יצא.
ואם לאו - לא יצא.

בפרקים שואל מפני הכבוד, ומשיב. שואל ומשיב מפני הכבוד

ובאמצע שואל מפני היראה, ומשיב - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

באמצע שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד,
בפרקים שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם:



(ב) אלו הן "בין הפרקים":

בין ברכה ראשונה לשניה,

בקריאת שמע וברכותיה יש ששה פרקים בתפילת השחר ושבעה בתפילת הערב. יתכן שמספרים אלו קשורים למספר ימי החול בשבוע.

יש לזכור שקריאת שמע נהגה לפני החורבן ולפני הנהגת תפילת שמונה עשרה. בתקופת הבית היתה נהוגה תפילה בשבת ובמועדים, של שבע ברכות (ראו בביאור לפרק ד). בימי החול הסתפקו, כנראה, בקריאת שמע וברכותיה.

דברי ר' יהושע בן קרחה אינם מובנים כפשטם, שהרי שתי הדרשות אינן דומות זו לזו: ההבחנה הראשונה היא עניינית ואילו השניה היא טכנית. כתוצאה מכך, אין כאן הסבר מדוע יש לקרוא את פרשת ציצית בכלל, אלא רק מדוע היא באה בסוף הקריאה.

מכאן שאין לפנינו אלא דרשות על קריאת שמע, שנדרשו לאחר שכבר היה מקובל לקרוא את שלוש הפרשיות בכל בוקר.

הדרשה הראשונה מיותרת, שהרי פרשת "שמע" מופיעה לפני "והיה אם שמוע" בספר דברים. אבל לר' יהושע הדרשה הזו חשובה במיוחד, כי בעיניו היא הבסיס למצוות כולן, וראו גם ספרי שלח קטו.

בין שניה ל"שמע",
ובין "שמע" ל"והיה אם שמע",
בין "והיה אם שמע" ל"ויאמר",
בין "ויאמר" ל"אמת ויציב".
רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" לא יפסיק.

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמע"?

(אלא) יקבל עליו מלכות שמים תחילה,
ואחר כך יקבל עליו עול מצוות.
"והיה אם שמע" ל"ויאמר"?
ש"והיה אם שמע" נוהג ביום ובלילה,
"ויאמר" אינו נוהג אלא ביום (בלבד):


הקטע "הקורא למפרע..." ממשיך את ההקבלה בין פרקנו לבין פרק ה, שבו נאמר "הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ" (לקמן, ה, ה.) שוב אנו נוכחים בהבדל בין קריאת שמע, שהיא מצווה המוטלת על האדם, ולכן אינה נוגעת לעניינים שמעבר לו, לבין התפילה שעיקרה הוא הקשר לקב"ה.

על איזו טעות מדובר כאן? – יתכן שהטעות היא בין פסוקים דומים המופיעים בשתי הפרשות הראשונות: חציו השני של דברים ה ז זהה לחציו השני של דברים יא יט; ודברים ה ט זהה לדברים יא כ. טעות כזאת תתכן גם בברכת הכהנים, שהרי גם בה חוזר שם ה' שלוש פעמים, וכן המלה "אליך" חוזרת פעמיים, ויתכן שלטעות כזאת מכוונת המשנה לקמן ה, ד-ה. אם בטעות מסוג זה מדובר, הרי הבעיה היא שהקורא אינו יודע היכן הוא עומד. המשנה מורה לו לחזור "למקום שטעה" – כלומר לסוף פרשה ראשונה, למרות שיתכן שהוא עומד בפרשה השניה, כדי שלא להסתכן בקריאה למפרע.


(ג) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא.

רבי יוסי אומר: לא יצא.

קרא ולא דקדק באותיותיה

רבי יוסי אומר: יצא,
רבי יהודה אומר: לא יצא.

הקורא למפרע - לא יצא.

קרא וטעה - יחזור למקום שטעה:



משנה זו משקפת היטב את גישת בית הלל, ראו לעיל א, ג. אבל המשנה עצמה מדגישה שבתפילה המצב שונה. בכך נמשכת גם כאן ונחשפת המגמה – שבמשניות הקודמות הובלעה במקצת – של השוואת דיני קריאת שמע לדיני התפילה. וראו הרחבה בתוספתא ב, ח.

(ד) האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך,

מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה:



חטיבה II: האם מותר למי שפטור מהמצווה לקרוא?[עריכה]

החתן פטור ממצוות, כי אינו במצבו הרגיל, כשם שאבל פטור גם הוא, וראו לקמן ג, א.

לפי דעות אחדות יש אף עדיפות לחתן על פני האבל, כי לפי דעות אלו האבל חייב בקריאת שמע. כך אמר רב בברכות טז ב. לפי דברי רב העדיפות של החתן היא בכך שהוא מחוייב לעשות מעשה בעצמו, בניגוד לאבל שטרדתו היא רק בחווייה הקשה שהוא עובר ולא במחוייבות אקטיבית המוטלת עליו.

המשנה מניחה שהמעשה נעשה עד מוצאי שבת, תוך עדיפות לליל השבת. ראו כתובות סב ב.

(ה) חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת,

אם לא עשה מעשה. קיים יחסי מין עם אשתו

מעשה ברבן גמליאל, שקרא בלילה הראשון שנשא.

אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו, רבנו, שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון?
אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים - אפילו שעה אחת!



במשנה ה מחמיר רבן גמליאל על עצמו וטוען שבניגוד לאנשים אחרים, המתקשים לקבל על עצמם עול מלכות שמים, הוא דווקא מתקשה לבטל מעצמו עול זה. בניסוח שלו הוא מסכים לכאורה עם תלמידיו שהוא פטור מ"שמע", אבל מפרש פטור זה בדרך מקורית: הוא פטור מלשמוע להם, ולכן דווקא מחייב את עצמו בקריאת שמע.

במשנה ו הוא מקל על עצמו כאיסטניס, המתקשה שלא לרחוץ.

במשנה ז הוא מלמד שגם טבי עבדו אינו אדם רגיל ולכן אין להתיחס אליו במסגרת ההלכה הרגילה.

המשניות מסודרות מהפשוטה לנועזת: מהחמרה במקום פטור, דרך הקלה באיסור - עד לטענה שהמיוחד אינו רבן גמליאל דווקא אלא כל אדם, אפילו עבד.

(ו) רחץ לילה הראשון שמתה אשתו.

יש מקום להשוות את משנה ז לסיפור על ר' אליעזר, המופיע בברכות טז ב. ר' אליעזר נהג ההפך מרבן גמליאל. אמנם גם ר' אליעזר מצטער מאד על מות שפחתו, אחרת לא היו התלמידים נכנסים לנחם אותו. אבל הוא מסרב להיענות לבקשתם לנחמו. יתכן שר' אליעזר היה נאמן להלכה יותר מנשיאו, רבן גמליאל, ויתכן אולי שמשום שמדובר בשפחה ולא בעבד נמנע ר' אליעזר מלקבל תנחומים, כדי לא להוציא על השפחה שם רע ולא להחשיד אותה בקשרים אסורים עם מעבידה.

אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו, רבנו, שאבל אסור לרחוץ?
אמר להם: איני כשאר כל אדם, אסטניס אני!


(ז) וכשמת טבי עבדו - קבל עליו תנחומין.

אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו, רבנו, שאין מקבלין תנחומין על העבדים?
אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה!


רבן שמעון בן גמליאל מנסה במשנה זו לאזן את המשניות הקודמות ולהחזיר את המעמד המוחלט של ההלכה. למרות שאביו ערער מעמד זה לא רק לגבי עצמו אלא אפילו לגבי עבדו טבי, ולשקם את מעמדה של ההלכה כנורמה כללית ובלתי מוגבלת החלה על כל אדם.

והשוו תוספתא תענית א, ו, שם מתיר רשב"ג למי שרוצה לנהוג כ"יחידים".

(ח) חתן, אם רצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון - קורא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם - יטול!