ביאור:משנה ברכות פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ברכות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

בפרק ניכרת השפעה של מנהגי החסידים, למרות שאי אפשר לטעון שהחסידים התפללו תפילת קבע. ההשפעה ניכרת במשנה א, שבה נלמדת ממנהגי החסידים ההלכה של כובד הראש, ובמשנה ה, בה נלמדת ממנהגם ההלכה של איסור הטעות בתפילה. בשני המקרים אין העתקה גמורה של מנהגי החסידים אלא חיקוי שלהם, תוך איבוד חלקים חשובים של מנהגי התפילה שלהם.

תפילת הציבור והחסידים הראשונים[עריכה]

החטיבה עוסקת בכוונה בזמן התפילה. ניתן להבין אותה במספר דרכים, אבל ללא ספק היא עוסקת בגישה של המתפלל לתפילתו, ובהשוואתה לתפילת החסידים.

המשנה מורכבת משלושה משפטים שונים מבחינה תחבירית: הראשון מנוסח בלשון רבים בהווה. השני ברבים בעבר, והשלישי ביחיד בעתיד. הבחנה זו קשורה גם להבחנה תוכנית: המשפט הראשון הוא הלכה לכל דבר. השני נראה כסיפור על החסידים. המשפט השלישי בספק: ניתן להסביר אותו כהלכה - ואז להעמיד אותו במקרים שאינם שכיחים - או כהמשך תיאור הכוונה של החסידים.

והשוו לעיל, ב, א, שבקריאת שמע עונים לכל שואל.

חטיבה I: כובד ראש בתפילה[עריכה]

(א) אין עומדין להתפלל - אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת - ומתפללים,

כדי שיכונו את לבם למקום.

אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו.

ואפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק:



החטיבה הזו מדגישה את המילים ובחירתן בזמן התפילה, ואת הסכנה הגדולה בטעות בהן.

חטיבה II: הימנעות מטעות בתפילת שליח הציבור[עריכה]

(ב) מזכירין גבורות גשמים ב"תחית המתים", ושואלין הגשמים בברכת "השנים",

לגבי הזכרת ושאלת גשמים ראו תענית א, א.

המחלוקת לגבי ברכת ההבדלה מבוססת על ההנחה שלפחות במוצ"ש ובציבור מתפללים תפילת ערבית, ואינה תפילת רשות. בכך מודה אפילו ר' אליעזר, והשוו לעיל ד, ד.

והבדלה - ב"חונן הדעת".
רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית, בפני עצמה.
רבי אליעזר אומר: בהודאה:


המשתקים את המתפלל הם הציבור, ומכאן שמדובר בתפילת שליח הציבור.

התפילות שבשורה הראשונה נפסלו עקב דמיונן לתפילות המינים. בתוכנן אין בהכרח פסול, אלא רק בעובדה שאחרים השתמשו בהן. לכן כעבור הרבה שנים, כאשר תפילות המינים הללו כבר לא היו מוכרות, יכול היה ר' אלעזר הקליר לחבר פיוט ובו איזכור של רחמי הקב"ה על בעלי החיים: "צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (קדושתא ליום שני של פסח).

הפסילה של התפילות מופיעה גם במגילה ד, ט

(ג) האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", ו"על טוב יזכר שמך", "מודים מודים"

משתקין אותו.

העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו,

ולא יהא סרבן באותה שעה.
מנין הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה בה:


משנה זו מלמדת כי טעות בתפילה היא דבר שיש להיזהר ממנו, ולעשות הכל כדי שלא יתרחש. לשם כך מוותר הש"ץ, ולעיתים הציבור כולו, על ברכת הכהנים. מדוע כל כך חשוב שלא לטעות בתפילה? – ראו במגירה.

(ד) העובר לפני התיבה - לא יענה אחר הכהנים "אמן", מפני הטרוף. סכנת הבלבול

ואם אין שם כהן, אלא הוא ואפילו אם אין כהן אחר, והימנעות של הש"ץ מלשאת כפיו תבטל את ברכת הכהנים - לא ישא את כפיו.

ואם הבטחתו, שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו - רשאי:

(ה) המתפלל וטעה - סימן רע לו.

למרות שחלק מהחולים מתו, ר' חנינא לא הקפיד בתפילתו ולכן טעה לפעמים. מכאן שהטעות לא גרמה למוות, אלא היא ניבאה אותו. תכונה זו של התפילה כנבואה מעידה על כך שבניגוד לתפילה שתוארה במשניות ב-ד, היא לא היתה בשליטתו של ר' חנינא, אלא הוא התפלל באקסטאזה. תפילה זו היא התפילה המעולה ביותר, כיוון שהיא נובעת מפיו של ר' חנינא על ידי הקב"ה, ולכן מיוחסות לה תכונות נבואיות.

גורלה של תפילה זו קשור בגורל החולה, ואף ביטויים דומים לשניהם: אם התפילה שוגרת, ולכן מקובלת אף החולה מקובל, ויחיה. אם היא מטורפת אף חיי החולה ייטרפו והוא ימות.

ספק אם יכולה התפילה הזו להועיל, שהרי אינה אלא נבואה משמים, ויתכן שר' חנינא הסכים להתפלל על החולים רק כדי להניח את דעתם, למרות שלא הבטיח הצלחה.

הכלל "שלוחו של אדם כמותו" אינו מופיע שוב במשנה. הוא מופיע בתוספתא תענית ג, ב ובמכילתא בא ג, וכמובן בתלמודים (לדוגמא בבא מציעא צו א). בכל אלו החידוש הוא שהשליח נכנס (חלקית) במקום השולח, ואילו כאן השולח נכנס תחת השליח ומתחייב בענשו, והרי נקבע שאין שליח לדבר עבירה (קידושין מב ב)!

וכנראה אין הכוונה כאן להלכה.

ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו,
מפני ששלוחו של אדם כמותו.


אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא,

שהיה מתפלל על החולים
ואומר: זה חי - וזה מת.
אמרו לו: מניין אתה יודע?
אמר להם: אם שגרה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל.
ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף: