ביאור:משנה מגילה פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
הפרק מזכיר השלכות חברתיות של הקריאות בתורה, ושל שאר מנהגי בית הכנסת. תוך כך משולבת גם הקריאה במגילה בין מנהגי בית הכנסת. בניגוד לפרק הקודם, שהדגיש את הקדושה של המקום, כאן הדגש הוא על היותו מרכז לימוד והתכנסות של הקהילה. |
בית הכנסת כמרכז חברתי
[עריכה]חטיבה I: קריאת המגילה, התורה וההפטרה
[עריכה]|
החטיבה ערוכה לפי מספרים עולים: מגילה 1-2, שבת במנחה ושני וחמישי 3, וכו' קריאת המגילה מושווית לקריאה בתורה, כדי להעניק לקריאה במגילה תוקף של מצווה; אבל עדיין יש הבדלים בין הקריאות: בקריאת המגילה יכולים לשבת, ויכולים לקרוא אותה פחות משלושה, ואין חייבים לברך אם אין זה מנהג המקום. וראו מעשה בר' מאיר בטבעון בתוספתא ב, ה. |
(א) הקורא את המגילה - עומד, יושב, קראה אחד, קראוה שנים - יצאו.
- מקום שנהגו לברך - יברך. ושלא לברך - לא יברך.
בשני, ובחמישי ובשבת במנחה - קורין שלושה.
- אין פוחתין ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא.
הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה: הפותח מברך לפני הקריאה והחותם - אחריה. שלא כנהוג היום.
(ב) בראשי חדשים ובחולו של מועד - קורין ארבעה. אין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא.
הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה.
זה הכלל: כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה.
|
מספר הקרואים המינימלי משקף את קדושת החגים, וראו לעיל א, ה. וראו תוספתא ג, יא, שר' עקיבא שינה את מספרי העולים בשבת וביום הכיפורים. המגילה משתלבת בקריאות התורה, אבל בעמדה נחותה עוד יותר מהקריאה בשני ובחמישי: אין הקפדה על מספר הקוראים, על עמידה ועל ברכה. |
- ביום טוב - חמישה. ביום הכפורים - ששה. בשבת - שבעה.
אין פוחתין מהן - אבל מוסיפין עליהן, ומפטירין בנביא.
הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה:
חטיבה II: תנאים לתפילת הציבור, ומי מוביל אותו
[עריכה](ג) אין פורסין את שמע, היה נהוג שהחזן אומר "שמע ישראל" והציבור משלים את הפסוק. ואין עוברין לפני התיבה, בתפילת 18 ואין נושאין את כפיהם, ברכת כהנים
- ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא,
|
מקור הקדושה של בית הכנסת הוא המתפללים בו. עשרה כמספר הציבור, בבית הכנסת (מקריאת שמע עד ההפטרה), בבית העלמין ובסעודה (לעניין הזימון בשם ראו ברכות ז ג.) הצורך במניין גם מחוץ לבית הכנסת מלמד שהקדושה חלה בכל מקןם שיש בו עשרה. ראו פירוט לעניין מעמד ומושב וסעודת נישואין גם בתוספתא ג, יד. לעניין ערכי קרקעות ואדם השוו סנהדרין א, ג: הפורום הזה הוא על הגבול בין ציבור לבית דין. |
- ואין עושין מעמד ומושב, בזמן הלווייה
- ואין אומרים ברכת אבלים וחתנים, תוספות או הרחבות לברכת המזון ואין מזמנין בשם עם המילה "לאלוהינו" -
פחות מעשרה.
ובקרקעות שומת פדיון קרקעות ואדם שהוקדשו - תשעה וכהן.
- ואדם - כיוצא בהן:
(ד) הקורא בתורה - לא יפחות משלושה פסוקים.
- לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא - שלושה.
|
לא יפחות - ראו תוספתא ג, יז-יח. דיני התרגום הכרחיים לציבור שאינו מדבר עברית. הדילוג מחייב גלילת הספר, ואין להפסיק בקריאה - אפילו בהפטרה - יותר מזמן התרגום של הפסוק הקודם. |
- היו שלשתן שלש פרשיות - קורין אחד אחד.
מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה.
- ועד כמה הוא מדלג? המפטיר בנביא - עד כדי שלא יפסוק התורגמן:
|
יכול אותו אדם למלא את כל התפקידים של הובלת הציבור, אבל אין הכרח בכך. הקטן יכול להפטיר, אבל אם רצה לפרוס את "שמע" ולעבור לפני התיבה (ואם הוא כהן - גם לשאת את כפיו) - צריך גדול להיות עימו, כי הוא פטור מהמצוות הללו, ראו ברכות ג, ג. וראו במשנה ו. |
(ה) המפטיר בנביא - הוא פורס על שמע,
- והוא עובר לפני התבה, והוא נושא את כפיו.
- ואם היה קטן - אביו או רבו עוברין על ידו:
|
מי מוביל את הקהילה בליטורגיה? – לא מדובר במנהיג, או בבעל יכולות יוצאות דופן, אלא כל חבר לגיטימי שבקהילה מתאים, כי עצם חברותו בקהילה מספיקה לכך (קטן אינו חבר, ופוחח אינו לגיטימי). וראו תוספתא ג, כא, שאמרו שאין הגדול מתרגם את קריאת הקטן כי אין זה מכובד. והשוו תענית ב, ב, וכן ברכות ה, ה, שם בוחרים את שליח הציבור לפי יכולותיו להתפלל בשם הקהילה. לכן החזן כאן מכונה "עובר לפני התיבה" ולא "שליח ציבור". ר' יהודה מחמיר בדיני הסומא, ופוטר אותו מכל מצוות התורה. וראו גם תוספתא ג, כח, ומה שענו לו שם, וכן בבא קמא פו ב. |
(ו) קטן קורא בתורה ומתרגם,
- אבל אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.
פוחח פורס את שמע ומתרגם,
- אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.
סומא פורס את שמע ומתרגם.
- רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו - אינו פורס על שמע:
|
בתורה הכהנים המשרתים במקדש צריכים להיות ללא מומים כלל (השוו בכורות פרק ז.) אבל בבית הכנסת מספיק שאין בידיהם מום, וגם זה דווקא אם - ומכיוון - שהציבור מתבונן בידיהם. בתוספתא ג, כט נוספו גם מומים ברגלי הכהן. יתכן שיש כאן ביקורת על הדין המקראי. |
(ז) כהן שיש בידיו מומין - לא ישא את כפיו.
- רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה - לא ישא את כפיו,
- מפני שהעם מסתכלין בו:
|
הסיבה לפסילת החזנים הללו היא ההתנגדות לרעיון שהעובר לפני התיבה מתפלל במקום הציבור, כלומר שהיחס בינו לבין הציבור הוא כמו של כהן לעם. המשנה טוענת שהתפילה שלו היא בשם הציבור, ולכן אין חשיבות לבגדים שלו. וראו גם תענית ב, ה. וראו גם תוספתא ברכות א, ח, שאין ראוי להפריז בהשתחוויות. יתכן גם שהפסילה היא בגלל מנהג אנשי ים המלח להתפלל יחפים ובבגדי לבן כדרך הכוהנים במקדש. אמנם היום אנחנו אכן לובשים בגדי לבן ויחפים בתפילת ימים נוראים. |
(ח) האומר "איני עובר לפני התבה בצבועין" אלא אחליף לבגדי לבן ואעבור לפני התיבה - אף בלבנים לא יעבור.
- "בסנדל איני עובר" - אף יחף לא יעבור.
חטיבה III: הגבלות על תפילות בציבור
[עריכה]|
משחק מילים בין " העושה תפילתו עגולה" לבין "העושה תפילתו קבע" (ברכות ד ד:) שם מדובר על תפילת עמידה וכאן על התפילין. |
העושה תפלתו עגולה התפילין עגולות - סכנה, ואין בה מצווה. מסתכן, כי הגזירות שהיו כנגד התפילין לא נתלו בצורתן, ומלבד זאת אינו מקיים מצוות תפילין
- נתנה על מצחו או על פס ידו - הרי זו דרך המינות.
- ציפן זהב, ונתנה על בית יד של אונקלי מעין שרוולון שלו - הרי זו דרך החיצונים: מתקרבים לתרבות רומית
|
ראו ברכות ה, ג. קשה למצוא פגם מהותי בנוסחאות אלו, ונראה שהן נאסרו כדי להרחיק את המינים מבית הכנסת ומהחברה היהודית בכלל. השוו תהלים קמ יד, וכן יוצר של הקליר ל"כי תצא". לגבי הנוסח "יברכוך טובים" יתכן שניתן להשוות אותו גם לתפילות אנשי ים המלח, שראו את התפילה כפריבילגיה שלהם. אסור לשנות את נוסח הקריאה בתורה והתרגום, אפילו לא לפי מדרשי חז"ל עצמם, אלא יש לתרגם בדרך קרובה למילולית. הסבר אחר: ראו ספר היובלים ל, טז-יז. יתכן שהמשנה משקפת התנגדות לספר היובלים, אבל בזמנים מאוחרים יותר התקבל מדרשו גם לדעת התנאים. וראו גם סנהדרין ט, ו, וכן ספרי דברים קעא. ההתנגדות למינים באה כמשקל נגד מול האישור של מנהגי קריאת המגילה לפי הקהילה, כפי שראינו בתחילת פרק א. |
(ט) האומר 'יברכוך טובים' - הרי זו דרך המינות.
- 'על קן צפור יגיעו רחמיך', ו'על טוב יזכר שמך', 'מודים מודים' - משתקין אותו.
המכנה בעריות - משתקין אותו.
האומר, "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" (ויקרא יח כא)
- "ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא" (תרגום יונתן שם)
- משתקין אותו בנזיפה:
(י) מעשה ראובן (בראשית לה כב) - נקרא, ולא מתרגם.
מעשה תמר (בראשית לח) - נקרא ומתרגם.
מעשה עגל הראשון (שמות לב, א-כ) - נקרא ומתרגם.
- והשני (שמות לב, כא-כה, לה) - נקרא ולא מתרגם.
|
צנזורה פנימית של חז"ל על התרגום, ולעיתים (בעיקר בנביאים) גם על הקריאה עצמה. ברכת כהנים נחשבה ראויה רק לטקס הברכה, ואילו קריאה בתורה נראתה כחילול הקודש. רוב ההגבלות נועדו לשמור על כבודם של גיבורי המקרא, או על כבוד עם ישראל. לעניין מעשה אמנון ראו תוספתא ג, לב, שנקרא ומתרגם. לזיהוי מעשה העגל ראו תוספתא ג, לו. |
ברכת כהנים (במדבר ו, כב ואילך),
- מעשה דוד (שמואל ב יא) ואמנון (שמואל ב יג) - לא נקראין ולא מתרגמין.
אין מפטירין במרכבה (יחזקאל א), ורבי יהודה מתיר.
- רבי אליעזר אומר: אין מפטירין ב"הודע את ירושלים" (יחזקאל טז):