ביאור:משנה מגילה פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
דיני קריאת המגילה עבור היחיד[עריכה]
חטיבה I: קריאת המגילה, הבנה וכוונה[עריכה]
|
גם קריאת שמע אין לקרוא למפרע (ברכות ב, ג), אבל מותר לקראה בעל פה (תענית ד, ג.) וכן בהלל, וראו תוספתא ב, א-ו, לתיאור קריאה למפרע או בע"פ, שפוסלות. מותר, ואף מומלץ לכתחילה, לתרגם את המגילה בעל פה ללועזית עבור קהל שאינו דובר עברית - אבל המגילה עצמה חייבת להיכתב בעברית, באותיות אשוריות (משנה ב). והשוו אסתר ח ט. |
(א) הקורא את המגילה למפרע - לא יצא.
קראה על פה, קראה תרגום, בכל לשון - לא יצא.
- אבל קורין אותה ללועזות בלעז.
- והלועז, ששמע אשורית - יצא:
|
שלושה דינים מודגשים כאן: אחד פורמלי ביחס לקריאה – הקריאה צריכה להיות מתוך כוונה לקיום המצווה, ולכן גם אם נקראה באשורית בלי להבינה – יצא (לגבי שני הדינים האחרונים השוו לדיני קריאת שמע בברכות ב, א-ג). השני ענייני ביחס לקריאת המגילה – היא צריכה להיות מובנת לקורא. השלישי פורמלי ביחס למגילה – היא חייבת להיות כתובה על קלף בדיו ובאשורית (כדין ספר תורה המטמא את הידיים – ראו ידיים ד ה). הביטוי "על הספר בדיו" הוא לשון מקרא, ראו ירמיה לו יח. |
(ב) קראה סירוגין, ומתנמנם - יצא.
היה כותבה, דורשה, ומגיהה,
- אם כוון לבו - יצא. ואם לאו - לא יצא.
היתה כתובה בסם, זרניך ובסקרא, ובקומוס ובקלקנתוס, בגפרת נחושת
- על הנייר, ועל הדפתרא - לא יצא,
עד שתהא כתובה אשורית, על הספר ובדיו:
(ג) בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר,
|
הקביעה לגבי מקומו של היחיד היא לפי הכוונה שלו, ולא לפי קריטריון טכני. הגדרות התוכן של המגילה מדגישות את חשיבות ההבנה שלה כחלק של המצווה. לתחילת החובה לשמוע את המגילה ראו גם דעת רשב"א בתוספתא ב, ט. |
- אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהן.
ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו?
- רבי מאיר אומר: כולה. רבי יהודה אומר: מ"איש יהודי" (אסתר ב ה).
- רבי יוסי אומר: מ"אחר הדברים האלה" (אסתר ג א):
|
חירש ושוטה פסולים, כי אינם מבינים אותה כראוי, ובכך נמשך הרעיון של ההבנה. הקטן פסול כי אין לו מעמד ציבורי, ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, כשם שהוא פסול בתקיעת שופר. ר' יהודה חולק על כך, ולדעתו יש מצוות רבות שקטן כשר להן, כגון הפרשת תרומה, קידוש פרה אדומה, טומאת זב ועוד. וראו עדותו ודברי רבי בתוספתא ב, ז-ח. אבל שם פוסלים מקריאה נשים ועבדים, בניגוד למשנתנו. לגבי הזיה ביום ראו בסוף מסכת פרה. קריאת מגילה דומה למילה ולטבילה, המטהרות ומקדשות את האדם, שהרי מטרתה היא הדגשת הייחוד הלאומי בגולה. בכך מודגש היסוד הפורמלי לאומי שבקריאת המגילה. הביטוי "כשר" במשניות ד-ו מצביע על ההבדל בינן לבין משניות א-ג, בהן השתמשו בבטוי "יצא". |
(ד) הכל כשרין לקרות את המגילה - חוץ מחרש, שוטה, וקטן.
- רבי יהודה מכשיר בקטן.
חטיבה II: קריאת המגילה ומצוות יום נוספות[עריכה]
אין קורין את המגילה, ולא מלין,
- ולא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול - עד שתנץ החמה.
- וכולן, שעשו משעלה עמוד השחר - כשר:
(ה) כל היום כשר לקריאת המגילה, ולקריאת ההלל,
- ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב, ולתפילת המוספין
|
במשנה זו הדגש הוא שניתן לקיים מצוות אלו כל היום, עד השקיעה. המגילה מוזכרת כאן יחד עם מצוות ההלל, ושתיהן נקשרות למועדי המקרא - גם אלו שלאחר החורבן - מחד, ולעבודת בית המקדש מאידך. בכך מוכנסת גם כאן המגילה לרשימת המצוות המוכרות והמקראיות. וראו דוגמאות נוספות למצוות היום בתוספתא ב, י. |
- ולמוספין, ולודוי הפרים, ולודוי המעשר, ולודוי יום הכפורים,
- לסמיכה, לשחיטה, לתנופה, להגשה, לקמיצה ולהקטרה, למליקה, ולקבלה,
- ולהזיה, ולהשקית סוטה, ולעריפת העגלה, ולטהרת המצורע:
|
לעניין קציר העומר ראו מנחות י, ג. ההכשר של הקטר החלבים כל הלילה נקשר למשנה ברכות א א, כשם שקריאת המגילה נקשרת לקריאת שמע בתחילת הפרק. אבל ראו זבחים ט, ו, שחולקת, וטוענת שהקטר חלבים ואיברים הוא רק עד חצות. |
(ו) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים.
זה הכלל: דבר שמצוותו ביום - כשר כל היום.
- דבר שמצוותו בלילה - כשר כל הלילה: