ביאור:משנה מנחות פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מנחת העומר והחדש[עריכה]

חטיבה I: קציר העומר[עריכה]

לדעת ר' ישמעאל ור' חנניה קציר העומר דוחה את השבת. לדעת חכמים הוא מותר לחלוטין, ולכן הם מתירים לקצור בשבת כמו בחול.

כמות העומר - עישרון, ראו לעיל ו, ו.

(א) רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָעֹמֶר הָיָה בָא בַשַּׁבָּת מִשָּׁלֹשׁ סְאִים, וּבַחֹל - מֵחָמֵשׁ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חֹל, מִשָּׁלֹשׁ הָיָה בָא.

רְבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:

בַּשַּׁבָּת הָיָה נִקְצָר בַּיָּחִיד, וּבְמַגָּל אַחַת, וּבְקֻפָּה אַחַת;
וּבַחֹל - בִּשְׁלֹשָׁה, וּבְשָׁלוֹשׁ קֻפּוֹת, וּבְשָׁלוֹשׁ מַגָּלוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד הַחֹל - בִּשְׁלֹשָׁה, וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלוֹשׁ מַגָּלוֹת.


בדרך כלל היו קוצרים את העומר בנחל קדרון, ראו תוספתא י, ה.

השוו ביכורים ג, ג: יש במנחת העומר גם אלמנט של ביכורים.

באותה שנה שנאלצו להביא את העומר מצריפין, הביאו את שתי הלחם מעין סוכר, כי איזור ירושלים נחרב כולו במלחמת האחים החשמונאים, וכך גם מספר יוסף בן מתתיהו. כלומר הבעיה לא היתה שלא ביכר האיזור הקרוב, אלא שלא היה בכלל יבול...

(ב) מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב.

לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם - מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם.

מַעֲשֶׂה, שֶׁבָּא מִגַּנּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם - מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.


חטיבה II: תיאור הקציר בימי המקדש[עריכה]

המעמד הוא במתכונת של הצגה, בשיתוף הקהל: הקוצר כביכול מתלבט האם לקצור, והקהל מאשר לו ששבת היום ומעודד אותו לקצור למרות זאת. וכך מתפרסמת ההלכה הפרושית.

(ג) כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין?

שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְרֵיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע,

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר.

כָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לַשָּׁם מִתְכַּנְּסוֹת לַשָּׁם - כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל.

כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אָמַר לָהֶם: "בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?" - אוֹמְרִים: "הִין."

"בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?" - אוֹמְרִים "הִין."
"מַגָּל זוֹ?" - אוֹמְרִים "הִין."
"מַגָּל זוֹ?" - אוֹמְרִים "הִין."
"קֻפָּה זוֹ?" - אוֹמְרִים "הִין."
"קֻפָּה זוֹ?" - אוֹמְרִים "הִין."

וּבַשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: "שַׁבָּת זוֹ?" - אוֹמְרִים "הִין."

"שַׁבָּת זוֹ?" אוֹמְרִים "הִין."
"אֶקְצֹר?" אוֹמְרִים לוֹ "קְצֹר!"
"אֶקְצֹר?" - אוֹמְרִים לוֹ "קְצֹר!"

שְׁלֹשָׁה פְעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ: "הִין, הִין, הִין."

כָּל כָּךְ לָמָּה? - מִפְּנֵי הַבֵּיתְסִין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ:

אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב.


לדעת ר' מאיר היו קולים את העומר לפני הפרדת הגרעינים מהשיבולים, כי לדעתו התרת הקלי החדש (ראו ויקרא כג יד) תלויה בכך שהעומר יהיה קלי. לדעת חכמים קולים אותו אחריה, אבל גם לשיטתם יש לקלות אותו, לא כדי להתיר את הקלי אלא כי אחרת קשה לטחון אותו, כי הוא רך ומתמעך. גם לדעתם היתה הפרדת המוץ אחרי הקליה, ע"י הריחיים.

החלה והמעשרות - ראו חלה א, ג.

לגבי השלבים האחרונים בעניין השמן והלבונה - ראו לעיל ו, ג, וכן לעיל ה, ג, ובעניין ההנפה וההגשה - ראו לעיל ה, ו.

הניסוח של המשנה מדגיש את הפעלתנות והמהירות של הכוהנים בעניין הקרבת העומר, וראו גם במשנה ה, "שאין מתעצלין בו".

(ד) קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לַקֻּפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה,

הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: וּבַקּוֹלָחוֹת חוֹבְטִין אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ.

נְתָנוּהוּ לְאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלָּן.

שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ,
נְתָנוּהוּ לָרֵחַיִם שֶׁלַּגָּרוֹסוֹת,
הוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן, שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלָשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה,
וְהַשְּׁאָר - נִפְדֶּה, וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם.
וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.
רְבִּי עֲקִיבָה מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.

בָּא לוֹ לְעִשָּׂרוֹן, נָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק וּבָלַל, וְהֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר.

וְהַשְּׁאָר - נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.


הסחורה בירושלים היתה מבוססת על תבואה שנקצרה לפני הקרבת העומר. ר' מאיר אינו רואה זאת בחיוב, כי יתכן שהתבואה נקצרה באיסור. אכן נראה שבשדות מסויימים התירו לקצור, כאמור במשנה ח לקמן, אבל לא ברור אם ר' מאיר שותף להיתר הזה.

המחלוקת בין חז"ל לצדוקים גרמה להחלשה ביכולת הכפיה של חכמים את דעתם על הציבור, וראו גם משנה ח לקמן.

(ה) מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר - יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח קָלִי,

שֶׁלֹּא כִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין.

חטיבה III: היתר החדש בקציר ובאכילה[עריכה]

מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר - הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד.

וְהָרְחוֹקִין - מֻתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.

לתקנת ר' יוחנן ראו גם ראש השנה ד, ג, וכן סוכה ג, יב. נראה שהחידוש בתקנה הוא שמיום המחרת מותר לאכול את החדש, למרות שלא הקריבו את העומר. התקנה מנוסחת כאיסור, כדי לזכור את המקדש.

לפני החורבן היה העומר מתיר את החדש מהצהרים, כי היו סומכים על הכוהנים שמשלימים את כל המלאכות שבמשנה ד במהירות.

לדעת ר' יהודה כל היום היה אסור מהתורה אפילו בזמן המקדש, ולא בגלל תקנה; וראו גם תוספתא מגילה ב, י.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר.

אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כג יד) "עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"!
מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִין מֻתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן?
מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ.


שתי הלחם מתירות את החדש במקדש, ולכן אין להביא קרבנות מהחדש לפניהם, אבל אם הביא, בזמן שמותר לאכול מהם במדינה (כלומר כשמותר לאכלם מחוץ למקדש), אחרי העומר - כשרים.

וראו תוספתא בכורים א, א, שאם הביא ביכורים לפני שתי הלחם - ימתין עד שיובאו שתי הלחם ואז יביא את ביכוריו למקדש ויקרא עליהם.

(ו) הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם - בַּמִּקְדָּשׁ.

אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִין, וּמִנְחַת בְּהֵמָה - קֹדֶם לָעֹמֶר,
וְאִם הֵבִיא - פָסוּל.

קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם - לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא - כָּשֵׁר.


המשנה כר' מאיר לעיל במשנה ה, האוסר לקצור תבואה לפני העומר, ולא רק למכרה. המשמעות המעשית היא איסור קציר לפני הפסח, כי לא קצרו תבואה במוצאי יו"ט מלבד העומר.

המשנה נשנתה גם בתחילת מסכת חלה. שם נשנתה בגלל חיוב החלה החל על חמשת מיני דגן, וכאן - בגלל חיוב החדש שחל עליהם.

שם נוספו גם הערות נוספות, לגבי החמץ ולגבי דיני נדרים.

(ז) הַחִטִּין, וְהַשְּׂעוֹרִין, וְהַכֻּסְּמִין, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְהַשִּׁיפוֹן,

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר.
אִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר - הָעֹמֶר מַתִּירָן,
וְאִם לָאו - אֲסוּרִין, עַד שֶׁיָּבוֹא הָעֹמֶר הַבָּא.


לכאורה משנה זו חולקת על הקודמת, ומתירה לקצור לפני העומר. יתכן לומר בפשטות שהיא בשיטת ר' יהודה לעיל משנה ה.

הבבלי (מנחות עא א) מעמיד את משנה ז בשדות שניתן להביא מהם עומר, ואילו משנה זו מתירה לקצור בשדות השלחין בעמקים, שאין להביא מהם עומר (ראו לעיל ח, ב). כלומר, ההיתר אינו מיוחד לשדות העמקים אלא לכל שדות השלחין. האיזכור של העמקים הוא כי שם יש שימוש בהיתר, כי שדות העמקים מבשילים מוקדם יותר משדות אחרים.

הדוגמא הקיצונית לשדות בעמק הם שדות יריחו, המבשילים ראשונים. חכמים לא ראו בעין יפה את הגדשת התבואה לפני העומר, אבל לא מיחו בידם, והשוו פסחים ד, ח.

לגבי "רצון חכמים" - ראו לעיל משנה ה.

הבהמה פטורה מהחדש, אבל לדעת ר' יהודה הדבר מותנה בכך שהקציר היה לפני השתבלות התבואה, וראו גם ספרא אמור פרשה י.

(ח) קוֹצְרִין בְּבֵית הַשְּׁלָחִין שֶׁבָּעֲמָקִין, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין.

אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין כִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא כִרְצוֹן חֲכָמִים,
וְלֹא מֵחוּ בְיָדָן חֲכָמִים.

וְקוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה.

אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: אֶמָּתַי?
בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שָׁלִישׁ.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שָׁלִישׁ.


מותר לקצור לפני העומר אם המטרה היא לפנות מקום, ולא לצורך התבואה. את התבואה שנקצרת כך אין לעשות עומרים, בדומה לדעת חכמים לגבי התבואה של יריחו (לעיל משנה ח).

(ט) קוֹצְרִין מִפְּנֵי נְטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרֵיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִין.

חטיבה IV: סיכום הלכות קציר העומר[עריכה]

במנחת העומר יש הבחנות בין המצווה לכתחילה לבין מצוותו בדיעבד, ראו גם משנה ב. הדין שם הוקדם, כי הוא קשור ל"מעשה", בדומה לחטיבה II.

אם אין עומר חדש מותר להביא אפילו עומר מהישן היבש!

העומר דוחה את השבת, כאמור במשנה א, ג לעיל. הדין חוזר כאן כי הוא דומה לדין החביתין דלקמן יא, ג.

מִצְוַת הָעֹמֶר - לָבֹא מִן הַקָּמָה.

לֹא מָצָא - יָבִיא מִן הָעֳמָרִין.

מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח;

לֹא מָצָא - יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ.

מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלַּיְלָה.

נִקְצַר בַּיּוֹם - כָּשֵׁר.

וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.