ביאור:משנה מנחות פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מנחת נדבה[עריכה]

חטיבה I: אחריות הנודר[עריכה]

ראו תמורה א, ו: רק קרבן בהמה שנטמא ניתן להמרה ולפדיון.

אם נטמאה המנחה לפני שהוכנסה לכלי - דינה ככל נדר הקדש (כגון עופות ועצים וכו') שעדיין לא הוקדש בגופו, וחייב להביא במקומה מנחה אחרת כדי לצאת ידי חובתו, וראו גם משנה ב.

(א) הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטַּמּוּ,

עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַכֶּלִי לפני שהניח את המנחה בכלי שרת - יֵשׁ לָהֶן פִּדָּיוֹן;
מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי - אֵין לָהֶן פִּדָּיוֹן.

הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים, הַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת - אֵין לָהֶן פִּדָּיוֹן, אם נטמאו לאחר שהוקדשו

שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "בְהֵמָה" (ויקרא כז יא).


ראו לעיל ה, ח. כאן עוסקים בדיעבד.

הלשון היא נדר, ולכן חייב לקיימו, וראו בתחילת מסכת קינים.

אם אמר בלשון נדבה "זו", או "אלו" - המנחה פסולה, ואינו חייב להשלים אותה.

לגבי שתי מנחות שנתערבו בכלי אחד - ראו לעיל ג, ג.

(ב) הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת" - וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת;

"בַּמַּרְחֶשֶׁת" - וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת,
מַה שֶּׁהֵבִיא - הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ - לֹא יָצָא.
"זוֹ לְהָבִיא בַמַּחֲבַת" - וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת;
"בַּמַּרְחֶשֶׁת", וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת,
הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה.

"הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לְהָבִיא בְכֶלִי אֶחָד" - וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים;

"בִּשְׁנֵי כֵלִים" - וְהֵבִיא בְכֶלִי אֶחָד,
מַה שֶּׁהֵבִיא - הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ - לֹא יָצָא.

"אֵלּוּ לְהָבִיא בְכֶלִי אֶחָד" - וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים;

"בִּשְׁנֵי כֵלִים" - וְהֵבִיא בְכֶלִי אֶחָד,
הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין.

"הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים" - וְהֵבִיא בְכֶלִי אֶחָד,

אָמְרוּ לוֹ "בִּשְׁנֵי כֵלִים" נָדַרְתָּ;
הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים - כְּשֵׁרִים;
נְתָנָן בְּכֶלִי אֶחָד - כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ.

"הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בְכֶלִי אֶחָד" - וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים;

אָמְרוּ לוֹ "בְּכֶלִי אֶחָד" נָדַרְתָּ;
הִקְרִיבָן בְּכֶלִי אֶחָד - כְּשֵׁרִים; בִּשְׁנֵי כֵלִים - פְּסוּלִין.

חטיבה II: מנחה מינימלית ומקסימלית[עריכה]

המשנה עוסקת במי שנדר להביא מנחה בדרך שאינה תקינה. לדעת ת"ק (ר' יהודה) מחייבים אותו להביא מנחה תקינה בניגוד לנדרו, וראו גם תוספתא יב, ב-ג.

ר' שמעון פוטר אותו מלהביא מנחה בכלל; וראו גם דבריו בתוספתא נזיר ב, ב.

מנחת חביתין היא חצי עישרון בכל פעם, אבל גם היא חצי מתוך עישרון שלם - ראו לעיל ד, ה.

(ג) "הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין" - יָבִיא מִן הַחִטִּין.

"קֶמַח" - יָבִיא סֹלֶת. "בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה" - יָבִיא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה.
"חֲצִי עִשָּׂרוֹן" - יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם.
"עִשָּׂרוֹן וּמַחְצָה" - יָבִיא שְׁנַיִם.
רְבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדַּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִין.


לדעת ת"ק הסיבה למקסימום של 60 עשרונים (שש איפות) בכלי אחד היא, שאם א סוכות חל בשבת, מביאים 57 עשרונים על מוספי החג (ראו במדבר כט יד), וארבעה עשרונים לעולת התמיד ולמוספי השבת (ראו שם כח, ה-י) - בסה"כ 61 עשרונים, ואילו היחיד מביא פחות - עד 60 עשרונים בבת אחת.

ר' שמעון דוחה את החישוב, כי גם הציבור אינו מערב נסכי פרים ואילים בנסכי הכבשים, כאמור לעיל ט, ד. לדעתו הסיבה היא איכות הערבוב.

לגבי מדות חכמים ראו ראש השנה יג א.

(ד) וּמִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן - וּמֵבִיא בְּכֶלִי אֶחָד.

אִם אָמַר "הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד" - מֵבִיא שִׁשִּׁים בְּכֶלִי אֶחָד, וְאֶחָד בְּכֶלִי אֶחָד,

שֶׁכֵּן הַצִּבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֶּחָג, שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת - שִׁשִּׁים וְאֶחָד.
דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוּת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד.

אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, אֵין נִבְלָלִין זֶה עִם זֶה?

אֶלָּא: עַד שִׁשִּׁים - יְכוּלִין לְהִבָּלֵל.
אָמְרוּ לוֹ: שִׁשִּׁים נִבְלָלִין, וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵינָן נִבְלָלִין?
אָמַר לָהֶן: כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן: בְּאַרְבָּעִים סְאָה - הוּא טוֹבֵל,
אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קַרְטוֹב - אֵינוּ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן.

חטיבה III: נסכי נדבה[עריכה]

השורה מתיחסת לנסכי הנדבה, ומפרטת כמויות אפשריות וכאלה שאינן אפשריות.

3 לוגים הם נסכי הכבש, 4 לאיל ו-6 לפר (ראו לעיל ט, ג.) מעל 6 ניתן לחלק לשני קרבנות או יותר.

שֶׁאֵינָן מִתְנַדְּבִין לֹג, יין שְׁנַיִם וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִין שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה, וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָן.


(ה) מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן - דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.

את היין מנסכים על המזבח, כתוספת לקרבנות הבהמה, כמות שהוא, ולכן מאפשר ר' עקיבא לנסך אותו אפילו בלי קרבן; אבל השמן נבלל בסולת, ולכן ר' עקיבא אינו מאפשר לנדב אותו בלי סולת. ר' טרפון טוען שגם שמן ניתן לנסך בלי קרבן. לגבי כמויות היין המנודב, עדיין הוא כמידת הנסכים של הקרבנות.

ראו גם שקלים ז, ו, לגבי קרבן שהגיע מחו"ל בלי נסכים. אבל בדרך כלל היו הנסכים מגיעים עם הקרבן - ראו משנה ג - ולכן לא היה שימוש לשמן שבא לחוד.

אין להביא עשרון בשותפות - כפי שאין להביא יין שלא במידה הקבועה (לעיל), אבל קרבן מהחי אפשר להביא בשותפות. בבבלי קושרים זאת לביטוי "נפש" הנאמר במנחה, והמלמד שהמנחה תלויה בנפש המביא, שהיא רק שלו ואינה של שותפו.

רְבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.
אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: מַה מָּצִינוּ בַיַּיִן, שֶׁהוּא בָא חוֹבָה, וּבָא נְדָבָה -
אַף הַשֶּׁמֶן, שֶׁהוּא בָא חוֹבָה - יָבֹא נְדָבָה!
אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: לֹא: אִם אָמַרְתָּ בַיַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ,
תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵינוּ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ?
שֶׁאֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִין עוֹלָה וּשְׁלָמִים,
וּבָעוֹף - אֲפִלּוּ פְּרִידָה אַחַת.