ביאור:משנה מסכת ידים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מסכת ידים: נטילת ידיים וטומאתן[עריכה]

מבוא לסדר טהרות

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת ידים[עריכה]

טומאת הידים אינה מפורשת בתורה. סדר המסכת מרמז, אולי, על דרך ההתפתחות של המושג הזה: שני הפרקים הראשונים מוקדשים לנטילת הידים, וטומאת הידים מופיעה רק בפרק ג. בנוסף, ידוע שנטילת ידים היתה מקובלת בעולם ההלניסטי מזמנים קדומים, וראו גם תוספתא ברכות ד, ח, שם מתואר סדר הסעודה כולל נטילת הידים. שני רמזים אלו מעלים את האפשרות שנטילת הידים אומצה ע"י חז"ל ממנהגי העולם ההלניסטי, ואחר כך חיפשו לה סמך בהלכות הטומאה והטהרה המקובלות. במקרה זה קדם טקס הטיהור למושג הטומאה! - נראה שזו הסיבה לכך שהצדוקים לא הודו בחובה ההלכתית ליטול ידיים.

המאמצים למצוא לנטילת הידים סמך בהלכה מורכבים משני שלבים: השלב הראשון הוא דרשות באשר לטומאת הידים, כגון ספרי קרח קטז. הדרשות הללו אינן מחייבות נטילת ידיים לאכילת חולין, ואכן ראו ביכורים ב, א, וכן פרה יא, ה, שבשלב מסוים היו נוטלים ידים רק לקדשים, ולחולין ואף למעשר שני - לא. וכן עירובין א, י, שאנשי המחנה פטורים מנטילת ידיים, וכן תוספתא ברכות ה, כז "אין נטילת ידיים לחולין".

בשלב השני מדובר על נטילת ידים גם לאכילת חולין, למרות שהחולין אינם נאכלים תמיד בטהרה - שהרי המנהג ההלניסטי לא הבחין, כמובן, בין אכילת קדשים לאכילת חולין. כאן כבר הודו חז"ל שאין להם מקור בתורה שבכתב, והציגו את החיוב הזה כגזירה של חכמים, החורגת מדיני הטומאה והטהרה הרגילים; וראו טהרות ז, ח, גזירה על נטילת ידים, שאפילו טהור חייב בה. טומאת הידים היתה שנויה במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, ראו תוספתא ברכות ה, כו, ור' עקיבא החמיר בה כבית שמאי, ראו ערובין כא ב, וכן לקמן ג, א. גם בעדיות ה, ו ניכרת החמרה בעניין ואף נמסר שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים. יתכן שההחמרה באה בעקבות ההקלה של הנוצרים בנטילת ידים, ראו את הטענה של ישו, שרק מה שיוצא מהגוף מטמא, ולא מה שנכנס אליו (מתי, טו, 11).

אחרי תקופת המשנה מצא בעל אליהו רבה אסמכתא גם לנטילת ידים לחולין מהתורה, ראו אליהו רבא טו.

כנראה עקב העוצמה של הויכוח על טומאת הידים, שהתנהל גם מול הצדוקים וגם מול הנוצרים, בחרו עורכי המשנה להקדיש בסוף המסכת פרק שלם לתולדות הויכוחים ההלכתיים, בתוך עולם הפרושים ומחוץ לו.

פרק א מוקדש לפרקטיקה של נטילת הידיים. בעניין זה אין הקפדה על איכות המים, בשונה מההקפדה עליה בדיני מקואות. לדעת ת"ק גם אין משמעות לזהות שופך המים על ידי הנוטל, אבל ר' יוסי מעניק גם לה חשיבות. פרק ב' מתחיל לעסוק בטומאה הנקשרת למים לאחר הנטילה, ומסיים בדיני הספקות הנקשרים לנטילה. פרק ג מרחיב את דיני טומאת הידים, ומציג את גזירת חכמים על טומאת כתבי הקודש. פרק ד, כאמור, מוקדש לתיאור ויכוחים הלכתיים בתוך עולמם של חכמים ומחוצה לו, כאשר אחד מויכוחים אלו היה בעניין טומאת כתבי הקודש.

הגזירה על טומאת כתבי הקודש נוגעת גם ליחסים בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ: חכמים מגדירים את כתבי הקודש - ומטמאים אותם. בכך הם מבטאים את עליונות התושב"ע על התושב"כ. במבט ראשון נראה כאילו יש סתירה בין קדושת הכתבים לבין טומאתם, ועל כך מתרעמים הצדוקים. הפרושים דוחים את הביקורת של הצדוקים, אבל נראה שהדחיה אינה מבטאת את הטעם האמיתי של הגזירה, ויתכן שהביקורת של הצדוקים אכן קולעת למטרה, והטומאה מבטאת את העליונות של חכמים על כתבי הקודש.

מבנה המסכת בפירוט[עריכה]

פרק א: "מי רביעית" - מגבלות לנטילת הידיים

  1. כמות וכלי
  2. איכות המים
  3. מי שופך את המים?

פרק ב: "נטל לידו אחת" - דרכי נטילת הידיים ודיני הספקות

  1. נטילת שתי ידים בשתי שטיפות
  2. ספקות

פרק ג: "המכניס ידיו לבית המנוגע" - טומאת הידיים

  1. ר' עקיבא ור' יהושע מחמירים בטומאת ידים
  2. טומאת קטעים מהתורה
  3. המחלוקת על המגילות

פרק ד: "בו ביום" - ויכוחים פנימיים וחיצוניים

  1. קביעת הלכה נגד ר' עקיבא
  2. עמון מואב וישראל
  3. ויכוחים עם הצדוקים
  4. ויכוח עם מין גלילי