ביאור:משנה טהרות פרק ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
|
לקמן, בתחילת פרק י, יידונו עמי הארץ העובדים בבית הבד ובגת. |
חברים ועמי הארץ בבתיהם[עריכה]
חטיבה I: שמירת כלים ברשות הרבים[עריכה]
|
בגדי עם הארץ טמאים, ולכן מניחים שטימאו העוברים ברשות הרבים את הקדרות, למרות שזה ספק ברשות הרבים. אבל ראו תוספתא ט, ב, שמטהרת. ר' יוסי אינו מטמא את הקדרות בגלל העוברים והשבים, אלא מחשש שזבים הזיזו את הקדרה (ראו לעיל ה, ז,) ולכן הוא מטהר קדרות שאינן ניתנות להזזה. לגבי הגדרת עם הארץ ראו דמאי ב, ג. |
(א) הַקַּדָּר חבר שֶׁהִנִּיחַ אֶת קְדֵרוֹתָיו ברשות הרבים וְיָרַד לִשְׁתּוֹת – הַפְּנִימִיּוֹת הסמוכות לקיר טְהוֹרוֹת, וְהַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת.
- אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בְּמֻתָּרוֹת,
- אֲבָל בַּאֲגוּדוֹת אם הקדרות קשורות זו לזו - הַכֹּל טָהוֹר.
חטיבה II: עם הארץ בבית החבר[עריכה]
הַמּוֹסֵר מַפְתְּחוֹ לְעַם הָאָרֶץ - הַבַּיִת טָהוֹר,
|
בתוספתא ח, א, מחמיר ר' שמעון ומטמא את הבית, אבל לא מקומות גבוהים בבית, כדעת חכמים במשנה ב. |
- שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ.
(ב) הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, עֵר, וּמְצָאוֹ עֵר, יָשֵׁן, וּמְצָאוֹ יָשֵׁן, עֵר, וּמְצָאוֹ יָשֵׁן - טָהוֹר;
|
ההנחה היא שעם הארץ חושש לגעת בחפצי הבית אם הוא סבור שבעל הבית יחזור בזמן הקרוב, (והשוו ע"ז ה, ג,) אבל אם התעורר משינה ולא היה בעל הבית במקום – אינו חושש והוא מטמא את חפצי הבית, אבל אין חכמים חוששים שהביא סולם ועלה למקומות גבוהים. |
- יָשֵׁן, וּמְצָאוֹ עֵר - הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִגַּע.
|
בתוספתא ח, ב, תולים את הטומאה בהוראות שנתן בעל הבית לאומנים. |
(ג) הַמַּנִּיחַ אֻמָּנִים בעלי מלאכה עמי הארץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ - הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוּלִין לִפְשֹׁט אֶת יָדָם וְלִגַּע.
(ד) אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ,
|
טחינה ומלאכות האפיה היו הזדמנות לשיתוף פעולה עם נשי עמי הארץ. וראו גם שביעית ה, ט, ואז היה מותר לארח אותן בכסותן - אבל הדבר אינו מוריד את דרגת החשד. בתוספתא ח, ג מסייגים את ההיתר לאשת ע"ה לטחון בכך שהיא טמאה ולכן מניחים שהיא מקפידה יחסית שלא לגעת בכלי הבית; אבל אם היא רואה עצמה כטהורה אין להתיר לה כלל לטחון בבית החבר. וספק אם זו דעת המשנה. |
- פָּסְקָה נפסק רעש הריחיים, כי גמרה לטחון הָרֵחַיִם - הַבַּיִת טָמֵא.
- לֹא פָסְקָה הָרֵחַיִם - אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהִיא יְכוּלָה לִפְשֹׁט אֶת יָדָהּ תוך כדי טחינה וְלִגַּע.
- הָיוּ שְׁתַּיִם - בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא,
- שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת וְאַחַת מְמַשְׁמֶשֶׁת, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוּלוֹת לִפְשֹׁט אֶת יָדָם וְלִגַּע.
חטיבה III: חוסר נאמנות של עם הארץ[עריכה]
(ה) הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין,
|
אם בעל הבית אינו שומר על ע"ה, אבל רואה את הנכנסים והיוצאים – הטומאה חלה רק על מה שהשומר עלול לטמא בעצמו, אבל אם בעל הבית הלך משם – הטומאה חלה גם על מושב, משכב וכלי חרס סגורים, כי מניחים שנכנסו לשם זבים, ישבו על המושבים והסיטו את הכלים. הגזירה חלה אפילו אם עם הארץ קשור ואינו יכול לטמא דבר, כי עצם הכניסה שלו לבית אסורה, וראו דמאי ב, ג, שאסרו לארח את ע"ה בכסותו. |
הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִין, וּכְלֵי חֶרֶשׂ פְּתוּחִין - טְמֵאִין.
- אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת, וּכְלֵי חֶרֶשׂ מֻקָּפִים צָמִיד פָּתִיל - טְהוֹרִין.
אִם אֵינוּ רוֹאֶה לֹא אֶת הַנִּכְנָסִין וְלֹא אֶת הַיּוֹצְאִין,
- אֲפִלּוּ מוּבָל, אֲפִלּוּ כָפוּת - הַכֹּל טָמֵא.
(ו) הַגַּבָּאִין גובי מיסים עמי הארץ שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת - הַבַּיִת טָמֵא.
|
ראו תוספתא ח, ד: הגבאים נאמנים לטעון שלא נכנסו לבית אם אין בידיהם משכון מתוך הבית. אם היה עימם גוי - הגוי משגיח על הגבאים ונוכחותו מאפשרת להאמין להם שלא נגעו בחפצים, והשוו חגיגה ג, ו; אבל הטומאה שחלה על הבית חמורה יותר, כי הגזרה על הגוי היא כעל זב. בניגוד לגבאים, גנבים - גם בלי גוי - אינם חשודים שחיטטו בחפצי הבית, אלא מניחים שמה שראו – לקחו. אם חסר כלי מסוים - כנראה שהגנבים לקחו אותו ולכן המקום טמא, ראו תוספתא נידה ו, ט. ונחלקו חכמים בתוספתא ח, ה בשאלה כמה טווח הטומאה ממקום הגניבה. |
- אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי - נֶאֱמָנִים לוֹמַר: "נִכְנַסְנוּ, אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ".
הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת - אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם רַגְלֵי הַגַּנָּבִים.
- וּמַה הֵן מְטַמְּאִין? - הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין, וּכְלֵי חֶרֶשׂ פְּתוּחִין;
- אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת, וּכְלֵי חֶרֶשׂ הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל - טְהוֹרִים.
- אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי אוֹ אִשָּׁה - הַכֹּל טָמֵא.
חטיבה IV: שמירה נאמנה בתשומת לב[עריכה]
(ז) הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו בַּחַלּוֹן שֶׁלָּאוּלְיָרִין oleários: איש המלתחה, שומר הבגדים - רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר,
|
לדעת חכמים, נאמנות איש המלתחה היא רק אם השתמשו בלוקר. ראב"ע מודה שאם התאים מחוברים בצידם הפנימי הבגדים טמאים, כי הם נגעו בבגדי אחרים, ראו תוספתא ח, ו. אבל אין מניחים שכלי דריכת הענבים של הכהן נטמאו במהלך השנה, כי הם ברשות היחיד, ולא הגיע לשם אדם; ואפילו אם הגיע מניחים שלט נגע, וראו גם משנה א-ב, שאין חוששים שבא וטימא שלא ברשות. אם מדובר בישראל – צריך שישגיח על הכלים במיוחד. |
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ, אוֹ חוֹתָם, אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ סִימָן.
הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו מִגַּת זוֹ לְגַת הַבָּאָה לשנה הבאה - כֵּלָיו טְהוֹרִין.
- וּבְיִשְׂרָאֵל - עַד שֶׁיֹּאמַר: "בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָם".
(ח) מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר, כשאכל וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֹּאכַל –
|
הטהרה אינה תלויה לדעת ר' יהודה בתודעת האדם, וראו גם לעיל ה, ח, אבל חכמים מטמאים את מי שלא נזהר במיוחד, כשם שמטמאים את מי שהפסיק בין נטילת ידים לבין הסעודה. |
- רְבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, שֶׁדֶּרֶךְ טְמֵאִין פּוֹרְשִׁין מִמֶּנּוּ. אפילו אם הוא אינו משגיח על טהרה, הטמאים נזהרים שלא לטמאו. וַחֲכָמִים מְטַמִּין.
- הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֹּאכַל,
- אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִטַּמּוּ יָדַי" - יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁהַיָּדַיִם עוֹסְקָנִיּוֹת.
חטיבה V: שמירה ברשות היחיד[עריכה]
(ט) הָאִשָּׁה חברה שֶׁנִּכְנְסָה לְהוֹצִיא פַת לֶעָנִי, עם הארץ וְיָצָאת וּמְצָאַתּוּ עוֹמֵד בְּצַד כִּכָּרוֹת שֶׁלִּתְרוּמָה;
|
ברישא ספק אם העני נגע בככרות, ובסיפא אם חברתה פתחה את המכסה. השוו לעיל ד, ב: העני עם הארץ הוא כמו חולדה המחזיקה שרץ! ר' עקיבא מטמא אפילו אם קדרת החרס סגורה, כי הנשים סקרניות, ומניחים שהסירה את המכסה. הדין הזה דומה למשנה א, על הקדר שהשאיר את קדרותיו ברשות הרבים. מסגרת לפרק. |
- וְכֵן הָאִשָּׁה חברה שֶׁיָּצָאת, וּמָצָאת חֲבֶרְתָּהּ עם הארץ חוֹתָה גֶחָלִים מִתַּחַת קְדֵרָה שֶׁלִּתְרוּמָה,
- רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא: וְכִי מִפְּנֵי מָה רְבִּי עֲקִיבָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין?
- אֶלָּא שֶׁהַנָּשִׁים גָּרְגְּרָנִיּוֹת הֵן, שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְגַלּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה שֶׁלַּחֲבֶרְתָּהּ,
- לֵידַע מַה שֶּׁהִיא מְבַשֶּׁלֶת.