ביאור:תוספתא/טהרות/ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת טהרות פרק שמיני

עם הארץ והחבר

(א)
ר"ש אומר: המוסר מפתח לע"ה - הבית טמא

השוו משנה ז, א. ר' שמעון מחמיר, אבל לא חושש שע"ה הביא סולם ועלה בו.
אבל אם החדר הפנימי של אדם אחר, שלא נתן לו את המפתח – ע"ה אינו חשוד לגעת, גם אם הוא יכול.

מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי מפתח לחדר החיצון, אבל החדר הפנימי נשאר נעול - החיצון טמא
והפנימי אינו טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע
היו שם יציעין גבוהין י' טפחים והרויין גבוהין י' טפחים בליטות או שקעים בקיר, והטהרות עליהם
אינו טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע.
היה החיצון של אחד והפנימי של אחד
אע"פ שהטהרות נתונות בצד פתחו של פנימי - הרי אלו טהורות.
הנכנס שלא ברשות, אפי' עומד בצד הטהרות - טהורות
וכן בעובד כוכבים - אינו חושש משום יין נסך.

(ב)

חבר שהיה ישן בתוך בביתו של ע"ה, וכליו מקופלין ומונחין תחת ראשו, סנדליו וחביתו לפניו

הרי אלו טהורין, מפני שהן בחזקת המשתמר.

הוו משנה ז, ב. כאן החבר ישן אצל ע"ה.
אם ביקש מע"ה לשמור על הפרה – הכלים טהורים; אבל אם בקש ממנו לשמור על הכלים – הם טמאים.
אם בקש ממנו לנקות את הבית – הכלים טמאים, וראו משנה ז, ג.

חבר שאמר לע"ה: צא, ושן בתוך הבית - כל הבית ברשותו.
צא, ושן על מטה פלונית - אינו טמא אלא אותה מטה
ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע מאותה המטה.
אמר לו: שמור לי פרה זו, שלא תיכנס לתוך הבית
שמור לי פרה זו, שלא תשבר את הכלים - הרי אלו טהורין
שלא מסר לו אלא שמירת הפרה בלבד.
אבל אם אמר לו: שמור לי הבית הזה, שלא תכנוס בו הפרה.
שמור לי כלים הללו, שלא תשברם הפרה - הרי אלו טמאין.
רבי אומר: אומנין שדרכן ללקט צרורות וחרסין בתוך הבית - כל הבית ברשותן.

(ג)
אשתו של ע"ה טוחנת עם אשתו של חבר בזמן שהיא אשת ע"ה טמאה

לדעת ת"ק ראו משנה ז, ד.

אבל בזמן שהיא טהורה - לא תטחן
ר"ש אומר: אף בזמן שהיא טמאה לא תטחן, שאע"פ שאינה אוכלת - נותנות לה אחרות ואוכלת.

גבאים, גנבים ושומרים עמי הארץ

(ד)

הגבאין שנכנסו לתוך הבית, אם אמרו נכנסנו - הרי אלו נאמנין, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר

אם היו אחרים מעידין עליהם שנכנסו, אע"פ שאמרו לא נגענו - אין נאמנין

ראו משנה ז, ו, והשוו חגיגה ג, ו, המאמינה לגבאים גם בלי נכרי.

ובזמן שהמשכון בידם, אע"פ שאחרים מעידין בהן שלא נכנסו, ואמרו לא נגענו
אין נאמנין, משום שהמשכון מעידן
ואם היה עובד כוכבים עמהן, אע"פ שהמשכון בידן
ואע"פ שהעובד כוכבים מעיד בהן שנכנסו, ואמרו לא נגענו - הרי אלו נאמנין
מפני שאימת עובד כוכבים עליהן.

(ה)

הגנבים שנכנסו לתוך הבית - כל הבית כולו טמא, דר"מ
וחכ"א: אינו טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידיהן וליגע ממקום גניבה.

רשב"ג אומר: כל הבית כולו טמא על פי הגניבה

השוו משנה ז, ו, כרבי, וראו חגיגה שם, שאם אמרו "לא נגענו" - נאמנים.

רבי אומר אין טמא אלא מקום הגניבה
מודה ר"מ בחדרין והדויין, ושקעים בקיר שאין בהן מקום רגלי הגנבין
שאינו טמא, אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט ידיהן וליגע.

(ו)

המניח ע"ה בתוך ביתו לשומרו, והלה מובל או כפות
בזמן שרואה את הנכנסין ואת היוצאין - אינו טמא, אלא עד מקום שהן יכולין לטמא
א"ר יהודה: מודה ר"א בן עזריה לחכמים בחלונות של אוליארין, שהם נפתחין זו לתוך זו
אם היו כלין נשמטין מהן - שהן טמאין, וחכ"א: בין כך ובין כך טמאין.
המניח כליו בחלונות של אוליארין, נעל וחתם

אע"פ שבא ומצאו מפתח פתוח וחותם מקולקל - טהור.

אם השומר ע"ה אינו יכול לזוז ממקומו, כי הוא קשור או נכה, ובעה"ב רואה את הנכנסים והיוצאים – הוא מטמא רק מה שבהישג ידו, וראו משנה ז, ה.
לעניין החלונות ראו משנה ז, ז. אם התאים מחוברים זה לזה מבפנים – גם ר' אלעזר מטמא את הבגדים, כי ניתן להניח שהבגדים הגיעו לתא אחר ונגעו בהם שם.
כך גם אם דחס את בגדיו לתא, כי קשה להניח שאפילו חוט אחד לא יצא מהתא.

חותם שאמרו - אפי' טיט אפי' קיסם
המדחס כליו בחלונו של אוליארין – טמאין, מפני שהעובד כוכבים נשאל עליהן
ר"י בר' יהודה אומר: אפי' נימא אחת יוצאת מהן - טמאין
שהמדרס מביא טומאה לעצמו בכל שהוא.

(ז)

הלוקח כלים מאומני גויים, והמוסר כלים לאומני גויים - טמאין מדרס טמא מת
הלוקח כלים מאומני ע"ה, והמוסר כלים לאומני ע"ה - טמאין מדרס וטהורין מטמא מת
הניח כליו בפני ע"ה, וא"ל שמור לי את אלו - טמאין מדרס וטהורין מטמא מת.

הניחן על כתיפו - טמאין מדרס וטמא מת

ראו משנה ז, ז.

המניח והשוכח

א"ר דוסתאי בר' ינאי: לא נחלקו ב"ש וב"ה על המוסר ליחיד, שהן טמאין
ועל המניח בפני רבים, שהן טהורים
על מה נחלקו? על המוסר לרבים ועל המניח ליחיד

שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין.

ר' דוסתאי מעיד על מחלוקת ב"ש וב"ה בעניין המניח בפני ע"ה יחיד. אבל בית כנסת אינו של היחיד ולכן גם ב"ש מטהרים שם.

מעשה באחד ששכח כלים בביהכ"נ, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו
שאינה רשות ע"ה גמורה.

(ח)

הניח כליו בבית המרחץ, ובא ומצאן כמות שהן - הרי אלו טהורין

ומלמדין אותו שלא יעשה כן, ושלא יעשה טהרות.

ראו משנה ז, א וכן משנה ט. אמנם בדיעבד הגת טהורה, כי ע"ה חושש לגעת בה וכך גם הגוי, אבל לכתחילה אין ראוי לעשות כך.
ע"ה חייב להישמר מטומאה במשך תקופת הטיהור, ולכן מזים עליו רק ביום השלישי וביום השביעי. חבר כנראה יודע להישמר. ר' יהודה מחלק בין חבר לבין אוכלי תרומה, שחבר שאינו אוכל תרומה אינו שומר על בגדיו מהטומאה, וראו משנה ח.

הניח גיתו ובורו ונכנס לעיר, אע"פ שבא ומצא ע"ה בצידן - טהורין
וכן בעובד כוכבים, אינו חושש משום יי"נ.

שמירה וכוונה

ע"ה שבא להזות - אין מזין עליו ועל כליו אלא לאחר ג' ימים
אבל חבר שבא להזות- מזין עליו ועל כליו מיד
א"ר יהודה: בד"א? שהיה בחזקת אוכלי תרומה
לא היה בחזקת אוכלי תרומה מזין עליו מיד, ועל כליו משישמר.

(ט)

היה לבוש חלוק ועטוף בטלית, ואמר בלבי על החלוק ולא בלבי על הטלית

החלוק טהור והטלית טמאה.

ראו משנה ז, ח, הרחבה של הזהירות ותוצאותיה.

היה סל על כתיפו, והמגריפה בתוכה, אמר בלבי על הסל ולא בלבי על המגריפה
הסל טהור והמגריפה טמאה.

(י)

היה משתמש מן החבית בחזקת של חולין, ואח"כ נמצאת של תרומה

הרי זו טהורה ואסורה באכילה, מפני שספק טבול יום

במקרה הראשון איסור האכילה הוא כי לא שמר על החבית ממגע של טבול יום, שהרי אינו מטמא את החולין אבל מטמא תרומה.
במקרה השני, כיון שחשב שהתרומה תלויה לא שמר עליה, אבל אם החליט לשאול – שמר על התרומה בינתיים ולכן אם התברר שהיא טהורה – טהורה.

אמרו לו על הטהורה תלויה היא - הרי זו טמאה
ואם אמר הריני מניחה עד שאשאל עליה - הרי זו טהורה.

(יא)

משקין טמאין וטהורין בתוך הבית - הולכין אחר הרוב.
ומעשה באשה אחת, שסיננה משקין טמאין וטהורין בתוך הבית ונפל ככר של תרומה

ובא מעשה לפני חכמים, ולא טימאו, מפני שלא הסיחה דעתה ממנה.

המקרה הראשון תומך בסוף הלכה י. לסיפא ראו משנה ז, ט.

אר"א בן פילא: מפני מה ר"ע מטמא? מפני שהנשים גרגרניות הן
אשה מגלה את הקדירה לידע מה חבירתה מבשלת.