ביאור:תוספתא/נידה/ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת נידה פרק ששי

שלבי התפתחות גופנית

(א)
בן תשע שנים ויום אחד, עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין וממזר

לעניין הביאה של בן תשע ראו משנה ה, ה. לעניין כשרות הזרע ראו קידושין ד, א, רשב"ג לא התיחס לכהן גדול, שאינו רשאי לשאת אלמנה כלל.

שבא על בת כהן לוי וישראל - פוסלין מן הכהונה
ר' יוסי אומר: כל שזרעו כשר – כשרין, וכל שזרעו פסול - פסולין
ר"ש בן גמליאל אומר: כל שאתה רשאי לישא בתו - אתה רשאי לישא אלמנותו
וכל שאין רשאי לישא בתו - אי אתה רשאי לישא אלמנתו.

(ב)
בן פחות מתשע ויום אחד שהביא שתי שערות – שומא אינו סימן

הברייתא, בניגוד למשנה, משלבת את קריטריון הגיל בקריטריון הפיזיולוגי.
לעניין הסריס והאיילונית, ראו משנה ה, ט. דעת רבי היא כדעת ר' אליעזר שם.

מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד, שהביא שתי שערות - שומא
ר' יוסי בר"י אומר: סימן.
בן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שלש עשרה ויום א', שהביא שתי שערות
הרי הוא כאיש לכל דבר
בן ארבע עשרה שנה ובן חמש עשרה שלא הביא שתי שערות - הרי הוא כבן תשע ויום אחד לכל דבר
בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות, אע"פ שהביא אחר מכאן - הרי הוא כסריס לכל דבר
בת כ' שנה שלא הביאה שתי שערות, אע"פ שהביאה לאחר מכאן - הרי היא כאילונית
רבי יוסי בן כיפר אומר: שנת עשרים שנכנסו ממנו שלשים יום בן 19 ושלושים יום - מונין אותה שנה שלמה
הורה רבי בלוד על תינוקת בת שמונה עשרה, שנכנסו הימנה ל' יום בת 17 ושלושים יום
שתהא כתינוקת בת שמונה עשרה ויום אחד לכל דבר.

(ג)
ואלו הן סימני בוגרת: ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: משיקשקשו שיגדלו הדדין

ראו משנה ה, ח. כאן מובאים סימנים אחרים.

ר' יוחנן בן ברוקא אומר: משיכסף ראש החוטם. שתהיה הפיטמה כהה, כבן עזאי שם. ר' יוסי אומר: משיקיף עטרה
ר"ש אומר: משתתפשט הכף איבר המין גדל
וכן היה רש"א: כשם שאמרו ג' סימנין מלמעלה בשדיים - כך אמרו ג' מלמטה
פגה מלמעלה - לא הביאה סימנין מלמטה.
בוחל מלמעלה - הביאה סימנין מלמטה. צמל מלמעלה - פשטה את הכף מלמטה.

(ד)
עד מתי תינוקת ממאנת? - עד שתביא שתי שערות, דברי ר"מ

ר' יהודה ר' יוסי ור' שמעון מאפשרים לה למאן עד שתהיה בוגרת. ר' מאיר – עד שתהיה נערה, וראו משנה ו, יא.
דעת בן שלקית דומה לדעת ר' יהודה. ר' עקיבא דוחה דעה זו, ומעדיף את דעת ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור על הלבן. שרוב השערות הן שחורות ר' יוסי אומר: עד שתקיף עטרה
רבי שמעון אומר: עד שיתפשט את הכף. בן שלקית אומר: עד שתכלכל. שיצמחו הרבה שערות
אמר ר"ש: מצאתי חנניה בן חכינאי בציידן. אמר לי:
כשתלך אצל ר' יעקב, אמור לו: עד מתי תינוקת ממאנת?
אם יאמר לך "עד שתביא שתי שערות", אמור לו:
והלא במעמד כלכם העיד בן שלקית ביבנה, "עד שתכלכל"!
כשבאתי והרצתי דברים לפני ר"ע, אמר לי: כלכל - איני יודע, בן שלקית - איני מכיר
אלא עד שתביא ב' שערות.

כיצד בודקים?

(ה)

שתי שערות שאמרו - אפי' אחת ביד ואחת ברגל, אחת בשוק ואחת בירך

ואפילו שנים בין קשרי אצבעותיו - הרי אלו מצטרפין.

השערות אינן בהכרח באיזור הערוה.
ר' יהודה אינו מוכן שנשים יבדקו את בנות 11-12, כי הן חשודות להקל.
ר' שמעון מקבל את בדיקת הנשים להחמיר בלבד. הברייתא מביאה דוגמא של החמרה בקטנה ושל החמרה בנערה.

כל הנבדקות אינן נבדקות אלא בנשים. וכן היה ר' אליעזר מוסר לאמו
ר' יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק - נשים בודקות אותן
תוך הפרק - אין הנשים בודקות אותן, שאין משיאין ספיקות על פי הנשים
ר"ש אומר: אף תוך הפרק
נאמנת האשה להחמיר, אבל לא להקל
נאמנת האשה לומר: קטנה היא, שלא תחלוץ; וגדולה היא, שלא תמאן
אבל אין נאמנת לומר: קטנה היא, שתמאן; וגדולה היא, שתחלוץ.

(ו)

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כשהיו ב"ד בודקין ביבנה, כיון שמוצאין בעליון - אין משגיחין בתחתון

ר"ש אומר: בנות כרכים, התחתון בא תחלה, מפני המרחצאות

ר' שמעון סותר את דבריו בהלכה ג.
הוא מסביר מדוע ביבנה, שהיא כרך, מספיק לבדוק את השדיים. לדעתו כאן - בכפרים אין להסתפק בכך, ויש לבדוק למטה, שתתפשט הכף.

בנות כפרים, העליון בא תחלה, מפני שטוחנות ברחים ונושאות כדין על גיססיהן. שכמן

תנאי הכרחי

(ז)

כל המטמא באהל המת - מטמא טומאת שבעה. יש מטמא טומאת ז', ואין מטמא באהל.

כל שיש לו קרנים - יש לו טלפים. ויש שיש לו טלפים, ואין לו קרנים.

הוספות לרשימה שבמשנה ו, ב-י.
לעניין הטומאה ראו כלים א, ד, שעצם מטמאת שבעה ואינה מטמאת באוהל.
לעניין הקרנים – ראו משנה ו, ט.
לעניין הצדקה ראו פאה ח, ז-ח, שעני שיש לו 14 סעודות אבל אין לו 200 זוז אינו נוטל מהקופה, אבל נוטל מעשר עני.

כל הנוטל צדקה - נוטל מעשר עני. ויש נוטל מעשר עני, ואינו נוטל צדקה.

כתמים

(ח)

דם הנדה ובשר המת, כל אלו שהרקיבו - הרי אלו טהורין

משום רבי נתן אמרו: פת שעפשה - אינו מטמא טומאת אוכלין, ושרין אותה במקומה

ראו משנה ז, א-ב. הברייתא מוסיפה שלאחר שהרקיבו לגמרי הדם והבשר (אם אינו בכמות גדולה של "כמלוא תרווד") - טהורים לכל הדעות, ראו אהלות ב, א.
ר' אחא ורבי מציעים קריטריונים להבחנה בין כתמים ישנים וכתמים חדשים יחסית.

ובמה הוא שרייתן? בפושרים. וכמה שרייתה? יהודה בן נקום אומר: עד שיהו פושרין מעת לעת.
א"ר יהודה: מפני מה אמרו בשרץ עד שעת הכיבוד? שאם לא בדק מטמא למפרע
ומפני מה אמרו כתם עד שעת הכיבוס? שכן דרך, בודקות כתמיהן בשעת שמתכבסות
ואם לא בדקה מטמא למפרע
ר' אחא אומר: תכבס. אם דיהה - מטמא למפרע. אם אינו דיהה - אינו מטמא למפרע
רבי אומר: אינו דומה כתם שלפני כיבוס ככתם שלאחר כיבוס.
שלפני הכיבוס מגליד, שלאחר הכיבוס מקדיר.

(ט)
קורדום שנגנב בתוך הבית - מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את המקום הזה

ראו טהרות ז, ו. כיוון שאינו יודע מתי נכנסו הגנבים, הדין דומה לזה שבמשנה ז, ב.
וראו משנה ז, ד.

רשב"ג מטהר, שאנו אומרים שמא השאילו לאחר ושכחה, שמא הניחו בזוית ונגנב
אחרים אומרים משום רבי נתן: כל הכתמים הנמצאים במרחצאות של נשים - טמאין

כותים

בית המרחץ של כותים מטמא באהל, מפני שקוברין שם את הנפלים
רבי יהודה מטהר, מפני שחולדה וברדלס גוררין אותם מיד.

(י)
נאמן הכותי לומר: קבר שנשרש ממנו אינו קבר, שאינו מעיד אלא על גופו של קבר

ראו משנה ז, ה. שם אינם נאמנים על הסככות וכאן כן.

ואילן המאהיל על גבי קבר אינו קבר, שאינו מעיד על גופו של קבר.

תליית הכתמים

(יא)
תולה בכל דבר שיש לה לתלות. מעשה ותלה ר"מ בקילור, ורבי תלה בשרף של שקמה.

ראו משנה ח, ב.
אם התעסקה רק בדם אדום – אינה תולה בו אם נמצא עליה כתם שחור.
לעניין הנכרית ראו משנה ט, ג. ר' מאיר מתנה את התליה בה בכך שהנכרית אינה ילדה קטנה.
בסיפא מובאת אשה התולה באשה אחרת שטומאתה קלה יחסית. רבי מתנגד כי גם האשה שבה תלו נטמאת מכך. אבל גם הוא מודה שניתן לתלות באשה שהדימום אינו מטמא אותה, כגון היושבת על דם טוהר.

ספק עברה בשוק של טבחים ספק לא עברה - הרי זו אינה תולה.
עברה, ספק נתנו עליה ספק לא נתנו עליה - הרי זו תולה
נתעסקה באדום בצבע אדום - אינה תולה בשחור, במועט - אינה תולה במרובה
תולה בנכרית - ר"מ אומר: עד שתהא נכרית ראויה לראות
רבן שמעון בן גמליאל אומר: תולה חמורה בקלה.
כיצד? תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה, ובסופרת שבעה שלא טבלה
לפיכך זו מתוקנת וזו מקולקלת
רבי אומר: אינה תולה, לפיכך שתיהם מקולקלות
הכל שוין שהיא תולה בשומרת יום הראשון, וביושבת על דם טוהר, ובתולה - שדמיה טהורים.

(יב)
נמצא על חמיה, בנה יושב בצדה - הרי זו טמאה, מפני שמתהפך

אם הדם נמצא על אדם אחר, וניתן לשער שעבר ע"י הילד – טמאה;
אם נמצא על החגורה שלה טמאה, כי כנראה נגעה במקום הדימום כשקשרה אותה.
אם הדם מתחת לפצע שלה – תולה בפצע, אלא אם הדם על היד.

ולא על בנה בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה.
נמצא על פסיקיא שלה - הרי זו טמאה, שבשעה שמתרת מתחתה נוגעת בתורפה.
ואם היתה מכה על צוארה ונמצא על כתיפה - הרי זו תולה, על ירכה - הרי זו תולה
ואין חוששין שמא יד הוליכה לשם
נמצא על ידה – טמאה, מפני שהידים עסקניות.
היו עליה שני כתמים, אחד מלמעלה ואחד מלמטה
אע"פ שהתחתון גדול והעליון קטן - תולה את התחתון עד כגריס
שאני אומר: ממקום שבא העליון בא התחתון.