ביאור:משנה כלים פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

מסכת כלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

----

מבוא למסכת כלים ומבנה המסכת

דרגות הטומאה והקדושה[עריכה]

חטיבה I: אחת עשרה דרגות הטומאה[עריכה]

לגבי שרצים - ראו ויקרא יא כט-ל.

לגבי שכבת זרע - ראו ויקרא טו טז - יז. וראו תוספתא א, א, המחלקת בין שכבת זרע ושרצים.

לגבי טמא מת - ראו במדבר יט יא.

לגבי מצורע בימי ספרו ראו נגעים יד, ב.

בסך הכל נמנות במשנה 11 דרגות של טומאה: מטמא המת עד למת עצמו, ובמשנה ו-ט יש גם 11 דרגות של קדושה.

(א) אֲבוֹת הַטְּמָאוֹת: דרגת טומאה [המשנה מונה דברים שטמאים בדרגת הטומאה "אבות הטומאה"]. הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, אדם שנטמא במת וּמְצֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, לאחר שהמצורע נרפא מטומאתו, הוא סופר עוד שִבְעה ימִים שבהם הוא עדיין מטמא, ורק אז מביא את הקָרְבנוֹת. שבעת ימים אלו נקראים: "ימי ספרו".

וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה ומי אפר פרה אדומה שאין מהם מספיק כדי להזות על האדם ולטהרו [כדי להטביל בהם ראשי גבעולי אזוב].
הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמִּין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, בנגיעה וּכְלֵי חֶרֶשׂ בְּאָוֵיר, אם היו בתוך כלי חרס - נטמא גם אויר שבתוך הכלי. וְאֵינָן מְטַמִּין בְּמַשָּׂא: אדם או כלי שנושאים את הטומאה, אך אינם נוגעים בה - טהורים.


לעניין מי חטאת ראו תוספתא פרה ח, ז, שהשימוש בהם מטהר את המזה ואת האדם שעליו היזו בבת אחת.

וראו תוספתא א, ב, המבחינה בין נבלה למי חטאת. וראו ספרי במדבר קכז, שבנבלה יש גם טומאת היסט, כמו בזב ובמת, אבל היא חלה רק עד הערב.

(ב) לְמַעְלָה מֵהֶן: מקורות טומאה בדרגה גבוהה מהמקורות השנויים במשנה הקודמת נְבֵלָה, כזית מבשר של נבלה [חיה/בהמה שמתו מוות טבעי] וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי הַזָּיָה מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה הכשרים לטהר טמא מת בכמות המספיקה לטהר, שנישאו ממקום למקום שלא לצורך

שֶׁהֵן מְטַמִּין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְגָדִים, שמקורות הטומאה שנזכרו במשנתנו לא מטמאין אדם וכלים רק במגע, אלא גם במשא [אפילו שאינו נוגע בטומאה], ואם האדם נוגע בבגדים - אז גם הבגדים טמאים וַחֲסוּכֵי בְגָדִים - בְּמַגָּע: אבל כשהאדם רק נוגע בנבלה או במי חטאת ולא נושא אותם - בגדיו לא נטמאים.


ראו ספרא זבים פרק ז י: הבועל נידה מטמא את כל מה שתחתיו, אפילו לא נגע בו.

אבל ראו תוספתא א, ג, שלעניינים מסוימים קלה טומאתו מטמא מת. וכן ראו שם, שזובו של זב חמור לעניינים מסוימים ממרכב.

מטמא במשא - את מי שנושא אותו.

מטמא תחת אבן מסמא - מטמא אפילו אם מעל המרכב יש אבן גדולה, ועליה יושב האדם.

חלק מגעו ממשאו - ראו לקמן כג, ג, וכן ראו ויקרא טו ט, וספרא זבים פרק ג א.

(ג) לְמַעְלָה מֵהֶן: בּוֹעֵל נִדָּה - שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

לְמַעְלָה מֵהֶן: זוֹבוֹ שֶׁלַּזָּב, וְרוֹקוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה

שֶׁהֵן מְטַמִּין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא.

לְמַעְלָה מֵהֶן: מִרְכָּב - שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַחַת אֶבֶן מְסָמָא.

לְמַעְלָה מִן הַמִּרְכָּב: מִשְׁכָּב - שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ.

לְמַעְלָה מִן הַמִּשְׁכָּב: הַזָּב - שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב.


(ד) לְמַעְלָה מִן הַזָּב: זָבָה - שֶׁהִיא מְטַמָּא אֶת בּוֹעֲלָהּ. כבועל נידה

לעניין טומאת הזבה המטמאת את בועלה ראו תוספתא זבים ג, א.

לגבי ההבדלים בין טומאת מצורע לבין טומאת מת ראו נגעים יג, ז.

עצם מטמאת שבעה ואינה מטמאת באוהל, ראו גם תוספתא נידה ו, ז.

לעניין ייחודה של טומאת המת ראו גם תוספתא מגילה א, יב.

לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה: מְצֹרָע - שֶׁהוּא מְטַמֵּא בַבִּיאָה. כשנכנס לבית מטמא את כל מה שבו

לְמַעְלָה מִן הַמְּצֹרָע: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה - שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. את הנוגע בה או נושאה

חָמוּר מִכֻּלָּם: הַמֵּת - שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְאָהֵל, מַה שֶּׁאֵין כֻּלָּם מְטַמִּין.



חטיבה II: המסע אל הטומאה[עריכה]

(ה) עֶשֶׂר טְמָאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם:

המשנה מתארת מסע דמיוני של אדם (בסגנון מפיסטו) אל הטומאה החמורה. התחנות במסע אינן חופפות את דרגות הטומאה שבחטיבה I, כי אדם לא יכול להיות זב וגם זבה, וכו'. כאן יש באמת עשרה שלבי טומאה.

לגבי מחוסר כיפורים - ראו כריתות ב, א. טבול יום - מי שטבל, אבל השמש עוד לא שקעה. המעשר הוא מעשר שני. לגבי בעל קרי - ראו טבול יום ד, א. משכב של בועל נידה מטמא רק טומאת אוכלין ומשקין, ואילו משכב ומושב של זב שראה שתי ראיות מטמא גם אדם וכלים - ראו נדה לב ב. ראיות הזב - ראו ויקרא טו יג. טבילה במים חיים - ראו מקואות א, ח. המצורע המוסגר - ראו ויקרא יג ד. מוחלט - ראו נגעים ח, ח. תגלחת וציפורים - ראו ויקרא יד ד-ה. אבר הפורש מהאדם - ראו אהלות ב, ג.

ר' יהודה נותן שיעור למונח "כדי להעלות ארוכה", ע"י בדיקה של היקף האיבר באמצעות חוט ערב, ראו עוקצין ב, ב. וראו הגדרה שונה בתוספתא א, י.

מְחֻסַּר כִּפּוּרִים - אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ, וּמֻתָּר בִּתְרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר.

חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם - אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר.

חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי - אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן.

חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה - מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת

מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן;

רָאָה שָׁלוֹשׁ - חַיָּב בַּקָּרְבָּן.

חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר - מְטַמֵּא בַבִּיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה, וּמִן הַפְּרִימָה, וּמִן הַתִּגְלַחַת, וּמִן הַצִּפֳּרִין.

וְאִם הָיָה מֻחְלָט - חַיָּב בְּכֻלָּן.

פָּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי עצם כשעורה, ראו משנה ד - מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוּ מְטַמֵּא בְאָהֵל.

אִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי כדלהלן, וטמא טומאת מת - מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאָהֵל.

שֵׁעוּר הַבָּשָׂר - כְּדֵי לַעֲלוֹת אֲרוּכָה.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב - יֵשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת אֲרוּכָה.


חטיבה III: עשר דרגות הקדושה[עריכה]

קדושת א"י היא בכך שרק בה מקיימים מצוות התלויות בקרקע, ראו קדושין א, ט. כאן הודגשו הביכורים המובאים בפאר רב, ונחשבים קרבן - יותר מהתרומה וממע"ש; וראו גם ביכורים ב, ד.

אפשר לפרש את המשנה בדוחק גם כאוסף של הלכות המביאות את הקדושה לביטוי, אבל פשוט יותר לבאר אותה כהגדרת הקדושה כעניין הלכתי גרידא, וראו גם בביאור למשנה ט לקמן.

(ו) עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת.

מַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ? זו הגדרת הקדושה. ויש אומרים - בכך היא מתבטאת שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר, וְהַבִּכּוּרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת.


(ז) עֲיָרוֹת מֻקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה

להגדרת ערי חומה ראו ערכין ט, ו. אין קוברים מצורע מת בעיר המוקפת חומה, אם גופתו יצאה ממנה, וראו תוספתא א, יא.

שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן מְצֹרָעִין, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת מותר לסובב את גופת המצורע בכל העיר עַד שֶׁיִּרְצוּ עד שיגיעו למקום שרצו לקבור אותו; יָצָא - אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.


קדושת ירושלים - ראו מכות ג, ג, וראו רשימת ענייני קדושה וייחוד של ירושלים בתוספתא נגעים ו, ב.

הר הבית, החיל ועזרת הנשים - ראו מדות פרק ב. טבול יום ומחוסר כיפורים - ראו משנה ה. סמיכה ותנופה - ראו מנחות ד, ט, ושם ה, ו-ז.

טמא מת מותר להכנס להר הבית, למרות שטומאתו מחייבת הזאה בשלישי ובשביעי, והשוו אהלות פרק ב, המצביע על חומרת הטומאה הזו. והשוו במדבר יט, שם נשאר הטמא במחנה, לבמדבר ה ב, שם הוא משולח ממנו. בתוספתא (א, ט) הלכו צעד נוסף והתירו אף למת עצמו להכנס להר הבית! - וראו מכילתא ויהי פתיחתא

(ח) לִפְנִים מִן הַחוֹמָה של ירושלים מְקֻדָּשׁ מֵהֶן - שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לַשָּׁם.

הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִין לַשָּׁם.

עֲזָרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לַשָּׁם

וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.

עֲזָרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה - שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִין נִכְנָס לַשָּׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.

עֲזָרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה

שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לַשָּׁם אֶלָּא בְשָׁעַת צָרְכֵיהֶן: לִסְמִיכָה, לִשְׁחִיטָה, לִתְנוּפָה.


הביטוי "בין האולם למזבח" הוא מיואל ב ט. והשוו תוספתא סוטה ז, ה, שלצורך ברכת כהנים נכנסו לשם ועמדו על מעלות האולם גם כהנים בעלי מומים. בחג הסוכות, במסגרת הקפת המזבח שבמצוות ערבה, היו כל העם נכנסים לשם (ראו סוכה ד, ה.) בשני המקרים מדובר על כניסה שאינה לשם עבודה, וראו את הדיון בין ר' אליעזר לבין שמעון הצנוע בתוספתא א, ו.

להגדרת המקומות במשנה - ראו מדות ה, א.

לדעת ר' יוסי אין הבדל בין קדושת ההיכל לבין קדושת "בין האולם למזבח", ולשיטתו אכן יש עשר קדושות ולא אחת עשרה. לגבי הפרישה בשעת הקטרה ראו תמיד ו, ג.

המשנה אינה מונה את אבן השתיה כמקודשת מקודש הקודשים, למרות ש"ממנה נברא העולם" (יומא נד ב, ויקרא רבה כ ד), כי אין בה מצווה מיוחדת, ולכן אינה מקודשת במיוחד.

הדרגות ארץ ישראל - ירושלים - בית המקדש - קדש הקדשים נמנות כמקום כוונת התפילה בתוספתא ברכות ג, טו-טז.

(ט) "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ" מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה - שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִין לַשָּׁם.

הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ - שֶׁאֵין נִכְנָס לַשָּׁם אֶלָּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵהֶן

שֶׁאֵין נִכְנָס לַשָּׁם, אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁעַת הָעֲבוֹדָה.
אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ" שָׁוֶה לַהֵיכָל:
שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִין לַשָּׁם.
וּפוֹרְשִׁין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁעַת הַקְטָרָה.