לדלג לתוכן

משנה כלים ט

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


כלים פרק ט', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת כליםפרק תשיעי ("מחט או")>>

פרקי מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור, נראין אבל לא יוצאים, אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן, טמא.

באיזה בצק אמרו? בבצק הבינוני.

נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל, אם בטמא, טמאין.

ואם בטהור, טהורים.

נמצאו במגופת החבית מצדיה, טמאים.

מכנגד פיה, טהורים.

נראין בתוכה אבל לא לאוירה, טהורין.

שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום, טהורים.

חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומניקת בתוכה, מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת.

בית שמאי אומרים, החבית והמשקין טהורין, ומניקת טמאה.

ובית הלל אומרים, אף מניקת טהורה.

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

השרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור, טהור, שאני אומר, חי נפל ועכשיו מת.

מחט או טבעת שנמצאו למטה מנחושתו של תנור, טהור, שאני אומר, שם היו עד שלא בא התנור.

נמצאו באפר מקלה, טמא, שאין לו במה יתלה.

ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ, ונפל לאויר התנור, טמא, שסוף משקה לצאת.

וכן חתיכה של לפת ושל גמי.

רבי שמעון מטהר בשני אלו.

חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור, הוסק התנור, טמא, שסוף משקה לצאת.

וכן בגפת חדשה. אבל בישנה, טהור.

ואם ידוע שיוצא מהן משקין, אפילו לאחר שלוש שנים, נטמא.

הגפת והזגין שנעשו בטהרה והלכו עליהם טמאים, ואחר כך יצאו מהן משקין, טהורין, שמתחילתן נעשו בטהרה.

כוש שבלע את הצינורא, מלמד שבלע את הדרבן, לבינה שבלעה את הטבעת, והן טהורים, נכנסו לאהל המת, נטמאו.

הסיטן הזב, נטמאו.

נפלו לאויר התנור טהור, טמאוהו.

נגע בהן כיכר של תרומה, טהור.

סרידה שהיא נתונה על פי התנור מוקף צמיד פתיל, נסדק מן התנור לסרידה, שיעורו מלא פי מרדע שלא נכנס.

רבי יהודה אומר, נכנס.

נסדקה סרידה, שיעורו כמלא פי מרדע נכנס.

רבי יהודה אומר, שלא נכנס.

היה עגול, אין רואין אותו ארוך, אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס.

תנור שניקב מעינו, שיעורו מלא כוש, נכנס ויוצא דולק.

רבי יהודה אומר, שלא דולק.

ניקב מצידו, שיעורו כמלא כוש, נכנס ויוצא שלא דולק.

רבי יהודה אומר, דולק.

רבי שמעון אומר, מן האמצע, נכנס.

מן הצד, אינו נכנס.

וכן היה אומר במגופת החבית שניקבה, שיעורה מלא מיצה שניה של שיפון.

מן האמצע, נכנס.

מן הצד, אינו נכנס.

וכן היה אומר בחצבים גדולים שניקבו, שיעורם מלא מיצה שניה של קנה.

מן האמצע, נכנס.

מן הצד, אינו נכנס.

במה דברים אמורים? בזמן שנעשו ליין. אבל אם נעשו לשאר משקין, אפילו כל שהוא, טמאים.

במה דברים אמורים? בזמן שלא נעשו בידי אדם.

אבל אם נעשו בידי אדם, אפילו כל שהוא, טמאים.

ניקבו, העשוי לאוכלין, שיעורן בזיתים.

העשוי למשקים, שיעורן במשקים.

העשוי לכך ולכך, מטילים אותו לחומרו, בצמיד פתיל ובכונס משקה.

(א) מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ בִנְחֻשְתּוֹ שֶל תַּנּוּר,
נִרְאִין אֲבָל לֹא יוֹצְאִים,
אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק וְהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן,
טָמֵא.
בְּאֵיזֶה בָּצֵק אָמְרוּ?
בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי.
נִמְצְאוּ בִּטְפֵלַת הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל,
אִם בְּטָמֵא, טְמֵאִין;
וְאִם בְּטָהוֹר, טְהוֹרִים.
נִמְצְאוּ בִּמְגוּפַת הֶחָבִית מִצִּדֶּיהָ,
טְמֵאִים;
מִכְּנֶגֶד פִּיהָ,
טְהוֹרִים.
נִרְאִין בְּתוֹכָהּ אֲבָל לֹא לַאוִירָהּ,
טְהוֹרִין;
שׁוֹקְעִים בְּתוֹכָהּ וְתַחְתֵּיהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם,
טְהוֹרִים:
(ב) חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמֵנֶקֶת בְּתוֹכָהּ,
מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְאֹהֶל הַמֵּת,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמֵנֶקֶת טְמֵאָה;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אַף מֵנֶקֶת טְהוֹרָה.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:
(ג) הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר,
טָהוֹר;
שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: חַי נָפַל,
וְעַכְשָׁיו מֵת.
מַחַט אוֹ טַבַּעַת
שֶׁנִּמְצְאוּ לִמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר,
טָהוֹר;
שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:
שָׁם הָיוּ עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּנּוּר.
נִמְצְאוּ בְּאֵפֶר מִקְלֶה,
טָמֵא,
שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה:
(ד) סְפוֹג שֶׁבָּלַע מַשְׁקִין טְמֵאִין
וְנָגוּב מִבַּחוּץ
וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר,
טָמֵא,
שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת.
וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל לֶפֶת וְשֶׁל גֶּמִי.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:
(ה) חֲרָסִין שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין
וְנָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר,
הֻסַּק הַתַּנּוּר, טָמֵא,
שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת.
וְכֵן בְּגֶפֶת חֲדָשָׁה;
אֲבָל בִּישָׁנָה, טָהוֹר.
וְאִם יָדוּעַ שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן מַשְׁקִין,
אֲפִלּוּ לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים,
נִטְמָא:
(ו) הַגֶּפֶת וְהַזָּגִין שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה
וְהָלְכוּ עֲלֵיהֶם טְמֵאִים,
וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין,
טְהוֹרִין,
שֶׁמִּתְּחִלָּתָן נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה.
כּוּשׁ שֶׁבָּלַע אֶת הַצִּנּוֹרָא,
מַלְמָד שֶׁבָּלַע אֶת הַדָּרְבָן,
לְבֵנָה שֶׁבָּלְעָה אֶת הַטַּבַּעַת,
וְהֵן טְהוֹרִים,
נִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת,
נִטְמְאוּ.
הִסִּיטָן הַזָּב,
נִטְמְאוּ.
נָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר,
טִמְּאוּהוּ.
נָגַע בָּהֶן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה,
טָהוֹר:
(ז) סְרִידָה
שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר
מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל,
נִסְדַּק מִן הַתַּנוּר לַסְּרִידָה,
שִׁעוּרוֹ מְלֹא פִי מַרְדֵּעַ שֶׁלֹּא נִכְנָס.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
נִכְנָס.
נִסְדְּקָה סְרִידָה,
שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִי מַרְדֵּע נִכְנָס.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
שֶׁלֹּא נִכְנָס.
הָיָה עָגוֹל,
אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרוֹךְ,
אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִי מַרְדֵּעַ נִכְנָס:
(ח) תַּנּוּר שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ,
שִׁעוּרוֹ מְלֹא כּוּשׁ,
נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.
נִקַּב מִצִּדּוֹ,
שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא כּוּשׁ,
נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
דּוֹלֵק.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
מִן הָאֶמְצַע, נִכְנָס;
מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס.
וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה,
שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן.
מִן הָאֶמְצַע, נִכְנָס;
מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס.
וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ,
שִׁעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה.
מִן הָאֶמְצַע, נִכְנָס;
מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן;
אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין,
אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא,
טְמֵאִים.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם;
אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם,
אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא,
טְמֵאִים.
נִקְּבוּ,
הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִין,
שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים.
הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִים,
שִׁעוּרָן בְּמַשְׁקִים.
הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ,
מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ,
בְּצָמִיד פָּתִיל וּבְכוֹנֵס מַשְׁקֶה:


נוסח הרמב"ם

(א) מחט או טבעת, שנמצאו בנחושתו של תנור,

נראין, אבל לא יוצאין -
אם אופה את הבצק, והוא נוגע בהן - טמא.
באיזה בצק אמרו? - בבצק הבינוני.
נמצאו בטפילת התנור -
מוקף צמיד פתיל -
בטמא - טמאין,
ובטהור - טהורין.
נמצאו במגופת החבית -
מצידיה - טמאין,
מכנגד פיה - טהורין.
נראין לתוכה, אבל לא לאווירה - טהורין.
שוקעין בתוכה, ותחתיהן כקליפת השום - טהורין.


(ב) חבית שהיא מלאה משקין טהורין,

ומניקית בתוכה, מוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוהל המת -
בית שמאי אומרין:
החבית והמשקין - טהורין,
ומניקית - טמאה.
בית הלל אומרין: אף מניקית - טהורה.
חזרו בית הלל, להורות כדברי בית שמאי.


(ג) השרץ -

שנמצא למטה מנחושתו של תנור - טהור,
שאני אומר: חי נפל, ועכשיו מת.
מחט או טבעת -
שנמצאו למטה מנחושתו של תנור - טהור,
שאני אומר: שם היו, עד שלא בא התנור.
נמצאו באפר המקלה - טמא,
שאין לו במה יתלה.


(ד) ספוג שבלע משקין טמאין,

ונגוב מבחוץ,
ונפל לאוויר התנור - טמא, שסוף משקה לצאת.
וכן חתיכה של לפת, ושל גמי.
רבי שמעון - מטהר בשני אלו.


(ה) חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין,

ונפלו לאוויר התנור,
והוסק התנור - טמא, שסוף משקה לצאת.
וכן בגפת חדשה,
אבל בישנה - טהור.
ואם ידוע שיוצא ממנה משקין,
אפילו לאחר שלש שנים - נטמא.


(ו) הגפת והזוגין שנעשו בטהרה,

והלכו עליהם טמאין,
ואחר כך יצאו מהן משקין - טהורין,
שמתחילתן נעשו בטהרה.
כוש - שבלע את הצנירה,
ומלמד - שבלע את הדורבן,
לבינה - שבלעה את הטבעת,
והיו טהורין -
נכנסו לאוהל המת - נטמאו,
הסיטן הזב - נטמאו.
נפלו לאוויר התנור - טימאוהו.
נגע בהן כיכר של תרומה - טהור.


(ז) סרידה שהיא נתונה על פי התנור, מוקף צמיד פתיל -

נסדק מן התנור לסרידה - שעורו מלוא פי מרדע שלא נכנס.
רבי יהודה אומר: נכנס.
נסדקה סרידה - שעורו מלוא פי מרדע נכנס.
רבי יהודה אומר: שלא נכנס.
היה עגול - אין רואין אותו ארוך,
אלא שעורו מלוא פי מרדע נכנס.


(ח) תנור -

שניקב מעינו - שעורו מלוא כוש נכנס, ויוצא דולק.
רבי יהודה אומר: שלא דולק.
ניקב מצידו - שעורו מלוא כוש נכנס, ויוצא שלא דולק.
רבי יהודה אומר: דולק.
רבי שמעון אומר:
מן האמצע - נכנס,
מן הצד - אינו נכנס.
וכן היה אומר במגופת החבית שניקבה -
שעורה מלוא מיצה שניה של שיפון,
מן האמצע - נכנס,
מן הצד - אינו נכנס.
וכן היה אומר בחצבים גדולים שניקבו -
שעורן מלוא מיצה שניה של קנה,
מן האמצע - נכנס,
מן הצד - אינו נכנס.
במה דברים אמורים? - בזמן שנעשו ליין,
אבל אם נעשו לשאר משקין, אפילו כל שהן - טמאין.
במה דברים אמורים? - בזמן שלא נעשו בידי אדם,
אבל אם נעשו בידי אדם, אפילו כל שהן - טמאין.
ניקבו -
העשוי לאוכלין - שעורו בזיתים,
העשוי למשקין - שעורו במשקין,
העשוי לכך ולכך - מטילין אותו לחומרו, בצמיד פתיל ובכונס משקה.