משנה כלים ט ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ט · משנה ח | >>
תנור שניקב מעינו, שיעורו מלא כוש, נכנס ויוצא דולק.
רבי יהודה אומר, שלא דולק.
ניקב מצידו, שיעורו כמלא כוש, נכנס ויוצא שלא דולק.
רבי יהודה אומר, דולק.
רבי שמעון אומר, מן האמצע, נכנס.
מן הצד, אינו נכנס.
וכן היה אומר במגופת החבית שניקבה, שיעורה מלא מיצה שניה של שיפון.
מן האמצע, נכנס.
מן הצד, אינו נכנס.
וכן היה אומר בחצבים גדולים כד שניקבו, שיעורם מלא מיצה שניה של קנה.
מן האמצע, נכנס.
מן הצד, אינו נכנס.
במה דברים אמורים? בזמן שנעשו ליין. אבל אם נעשו לשאר משקין, אפילו כל שהואכו, טמאים.
במה דברים אמורים? בזמן שלא נעשו בידי אדם.
אבל אם נעשו בידי אדם, אפילו כל שהוא, טמאים.
ניקבו, העשוי לאוכלין, שיעורן בזיתים.
העשוי למשקים, שיעורן במשקים.
העשוי לכך כח ולכך, מטילים אותו לחומרו, בצמיד פתיל ובכונס משקה.
משנה מנוקדת
תַּנּוּר שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ,
- שִׁעוּרוֹ מְלֹא כּוּשׁ,
- נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.
- שִׁעוּרוֹ מְלֹא כּוּשׁ,
- נִקַּב מִצִּדּוֹ,
- שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא כּוּשׁ,
- נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- דּוֹלֵק.
- שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא כּוּשׁ,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- מִן הָאֶמְצַע, נִכְנָס;
- מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס.
- מִן הָאֶמְצַע, נִכְנָס;
- וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה,
- שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן.
- מִן הָאֶמְצַע, נִכְנָס;
- מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס.
- שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן.
- וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ,
- שִׁעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה.
- מִן הָאֶמְצַע, נִכְנָס;
- מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס.
- שִׁעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה.
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
- בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן;
- אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין,
- אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא,
- טְמֵאִים.
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
- בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם;
- אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם,
- אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא,
- טְמֵאִים.
- נִקְּבוּ,
- הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִין,
- שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים.
- הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִים,
- שִׁעוּרָן בְּמַשְׁקִים.
- הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִין,
- הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ,
- מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ,
- בְּצָמִיד פָּתִיל וּבְכוֹנֵס מַשְׁקֶה:
- מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ,
נוסח הרמב"ם
תנור -
- שניקב מעינו - שעורו מלוא כוש נכנס, ויוצא דולק.
- רבי יהודה אומר: שלא דולק.
- ניקב מצידו - שעורו מלוא כוש נכנס, ויוצא שלא דולק.
- רבי יהודה אומר: דולק.
- רבי שמעון אומר:
- מן האמצע - נכנס,
- מן הצד - אינו נכנס.
- וכן היה אומר במגופת החבית שניקבה -
- שעורה מלוא מיצה שניה של שיפון,
- מן האמצע - נכנס,
- מן הצד - אינו נכנס.
- שעורה מלוא מיצה שניה של שיפון,
- וכן היה אומר בחצבים גדולים שניקבו -
- שעורן מלוא מיצה שניה של קנה,
- מן האמצע - נכנס,
- מן הצד - אינו נכנס.
- במה דברים אמורים? - בזמן שנעשו ליין,
- אבל אם נעשו לשאר משקין, אפילו כל שהן - טמאין.
- במה דברים אמורים? - בזמן שלא נעשו בידי אדם,
- אבל אם נעשו בידי אדם, אפילו כל שהן - טמאין.
- ניקבו -
- העשוי לאוכלין - שעורו בזיתים,
- העשוי למשקין - שעורו במשקין,
- העשוי לכך ולכך - מטילין אותו לחומרו, בצמיד פתיל ובכונס משקה.
- שעורן מלוא מיצה שניה של קנה,
פירוש הרמב"ם
אלו השעורים הם לעניין שלא יועיל צמיד פתיל אשר יהיה על זה התנור או החבית או החצב הגדול. ואם היה הנקב פחות מזה הנה לא יצא ממנו, וינצל הדבר אשר בו בצמיד פתיל. וכבר בארנו עניין אמרו נכנס ואינו נכנס.
עוד אמר ואם נעשו בידי אדם, אפילו כל שהן, טמאים - רוצה לומר אם באו לאלו החצבים הגדולים המוקפים צמיד פתיל, וניקבו בהן איזה שיעור שיהיה הנה הן טמאים באוהל המת, ולא יועיל להן זה הצמיד פתיל בעבור שניקבו בכונס משקה.
אחר שב אל הכלים ואמר, כי כאשר ניקבו והן מוקפין צמיד פתיל, העשוי לאוכלים כאשר ניקבו במוציא זית יטמא כל מה שבתוכו ואף על פי שהוא מוקף, והעשוי למשקים כאשר ניקב בכונס משקה.
ואם היה עשוי לאוכלים ומשקין מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה, רוצה לומר שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואף על פי שהוא מוקף צמיד פתיל ולא יציל כל מה שבתוכו. וזה המאמר לא יסתור השורש אשר התבאר בגמר שבת, והוא שכלי חרש יציל בצמיד פתיל עד אשר יפחת רובו, לפי שאין הכוונה מזה המאמר ולא המובן ממנו שכלי חרש המוקף צמיד פתיל כאשר נפחת בפחות מרובו לא יטמא מה שבתוכו, ואמנם ירצה בו שהוא אם נפחת הכלי בפחות מרובו עוד הקיף הפחת ופי הכלי גם כן בצמיד פתיל שהוא יציל מה שבתוכו, ואף על פי שהוא אינו כלי לעניין טומאה ולא יקבל טומאה נחשבהו כלי לעניין שיציל מה שבתוכו, אולם כאשר נפחת רובו הנה אינו כלי כלל ולא יציל מה שבתוכו ואף על פי שמקום הפחת מוקף צמיד פתיל. והבן זה שהוא עיון דק ומקום הטעאה.
וביאור מיצה שניה - הקשר השני.
ושיפון - הוא הנקרא "ויינה", והוא מין ממיני השעורה כמו שביארנו פעמים, וירצה בו הנה קנה שיבולת השיפון. וכבר יקרא "שיפה" והוא קנה דק לח. וכן מיצה של קנה קשר הקנה.
ועניין אמרו שניה הוא מה שאומר לך, וזה שהקנה מאיזה מין שיהיה הן כולן קשרים קשרים ושורש הקנה עבה ממנו, וכל שירחק מהארץ יהיה יותר דק, ותחילת הקשר מהקנה ממה שימשך לארץ לו עובי מה, והקשר השני אשר למעלה ממנו יותר דק ממנו, ואמר שבקשר השני ישער.
ורבי שמעון אומר, בכל התנורים והחביות והחצבים מן האמצע נכנס, ומן הצד אינו נכנס.
ואין הלכה לא כרבי שמעון, ולא כרבי יהודה.
ומבואר הוא שאמרו בתנור ניקב מעינו, ירצה בו שתהיה עינו סתום בטיט וניקב בזה הטיט:
פירוש רבינו שמשון
שניקב מעינו. מירח עינו בטיט וניקב במקום המרוח:
עין. הוא נקב העשוי בתנור להוציא ממנו עשן:
דולק. שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח:
ניקב מצידו. של עין. וכן היה רבי שמעון אומר בהני דיני מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס:
מיצה שניה. קשר שני של שיפון שהשני דק ואינו עב כראשון:
שאר משקין. דבש וחלב:
שלא נעשו בידי אדם. שלא נקבו בכונה:
ניקבו. הנך שיעורי דעד השתא בסתימה שבפתחו אבל השתא איירי כשניקב הכלי עצמו (בפחות) שיעורו בזיתים ואינו מציל לאהל המת עד שימרח הנקב אבל בפחות מכאן לא בעי מירוח. ויש ליתן טעם משום דכתי' (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צ"פ עליו ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו וכי ניקב כדי טהרתו חשיב כפתח ובעי צמיד פתיל פחות מכאן לא. וזה אין לפרש דכי ניקב כדי טהרתו לא אהני מריחה דהא בתוספתא משמע בהדיא בפרק אין כלי חרס גבי חבית שהיא משוקעת בתנור ולעיל הבאתיה בפ"ח אמתני' דסרידה. והא דאמרינן בסוף פרק המצניע (דף צה:) העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים לענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו בזוטרי. וברברבי כמוציא רימון ואפילו מרח הנקב דהוה ליה כאוכלין שגיבלן בטיט ומיהו קשיא לן ההיא דתוספ' בפ' אין כלי חרס דקתני החמת והכפישה שנפחתו במוציא רימון אע"פ שביטלו מתורת כלים מצילין באהל השרץ ומדמצילין באהל השרץ מצילין נמי באהל המת דקתני רישא בתוספתא כלי שטף שהוא מוקף צמיד פתיל ונתון בתוך התנור הרי זה טמא שכל שאינו מציל באהל המת אינו מציל באהל השרץ פי' על ידי צמיד פתיל. אבל אשכחן כלי שטף שפיהן למעלה מן התנור דאינו מציל באהל המת ומציל באהל השרץ. וי"ל דיש לחלק בין ניקב ממילא לניקב בכוונה כדמחלקינן ברישא בנקבים שמירחן דשיעורן דהכא בעשוין בידי אדם אבל אין עשויין בידי אדם שהוקף צמיד פתיל ומונח באהל המת ואח"כ נפחת הכלי מאיליו מציל עד שיפחת במוציא רימון או רובו בזוטרתי אע"פ שלא מירח הנקב אבל על ידי מירוח מועיל אפילו במוציא רימון כי ההיא דתוספתא וכיוצא בה נמי אשכחן בסיפרי זוטא דתניא היה טח בתנור ושייר הרי זה בכל שהוא ובזמן שפרץ מעצמו שיעורו בפותח טפח. והא דתנן לעיל (פ"ט) גבי תנור דשיעורו מלא כוש הני מילי בעינו אבל ניקבה ומירחה בשפתו שיעורו בפותח טפח:
העשוי לכך ולכך למשקים ולאוכלים. ושנינו שלש משניות בענין אחד חדא דלעיל בפ"ג [מ"א] ואידך בפ"ח [מ"ב] והך הכא וכולהו צריכי דקמייתא מתני' לענין שיעור ליטהר ואידך להציל באהל השרץ והך דהכא להציל באהל המת:
לחומרא. דאי איכא כונס משקה בעי מירוח להציל בצמיד פתיל וסתם מתני' דלא כבית הלל ודלא כרבי עקיבא דהא קדרה העשויה לכך ולכך ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה ב"ש אומרים הכל טמא וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועליה טהורה ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ותניא בתוספתא דאהלות פרק ר' ישמעאל ארובה שבין הבית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה ר"ע אומר מצלת וחכ"א אינה מצלת נפחתה במוציא זיתים מצלת על פחות מטפח פירוש מצלת כדי נסבה דארובה שאין בה פותח טפח כסתומה דמיא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שנקב מעינו - עין של תנור, הוא הנקב שעושים בו כדי שיצא ממנו העשן. ומירחו עינו בטיט וסתמוהו וניקב אח"כ במקום המירוח:
נכנס ויוצא דולק - שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח:
ניקב מצדו - של עין:
וכן היה אומר במגופת החבית - וכן היה ר' שמעון אומר בכל הני, דדינם מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. ואין הלכה כר' שמעון:
מלוא מיצה שניה של שיפון - מלוא קשר שני של קנה של שיפון, שהשני דק מן הראשון ועבה יותר מן השלשה, שהקנה עב מלמטה ומתדקדק ועולה. שיפון, ויינ"א בלע"ז:
לשאר משקין - כגון שמן דבש וחלב כה:
אפילו כל שהן טמאים - אפילו נקב כל שהן אין מצילין בצמיד פתיל וטמאים:
שלא נעשו בידי אדם - שלא ניקבו במתכוין אלא מאליהן:
ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו בזיתים - השתא מיירי בשנפחת הכלי עצמו וניקב. וכל הנך שיעורים דלעיל כשנפחתה סתימה שבפתחו:
שיעורן בזיתים - אם נפחת במוציא זית בעי מירוח, ובפחות מכאן לא בעי מירוח כז. ובגמרא במסכת שבת [צו] מוכיח דכלי גדול שניקב במוציא רמון, וכלי קטן שנפחת ברובו אין מירוח וסתימה מועילין בו, ושוב אינו מציל בצמיד פתיל כיון דבטל מתורת כלי. ואם מירחו נעשה כאוכלים שגבלן בטיט שאין הטיט מצילן:
שיעורן במשקין - בכונס משקה:
העשוי לכך ולכר - למשקין ולאוכלין:
מטילין אותו לחומרו - ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל עד שיומרח:
פירוש תוספות יום טוב
תנור שניקב מעינו. פי' הר"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז:
[*שיעורו מלא כוש. עיין מ"ש ברפ"ה דאהלות]:
שיפון. [כ' הר"ב] ויינ"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל"א. וכן בפי' רש"י בפ"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב"ם דהכא. מפרש ג"כ דשיפון הוא ויינ"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ"י דמנחות מ"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג"כ בפי' הר"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה:
וכן היה אומר בחצבים גדולים. לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא"נ יש לפרש דה"ק במגופת חצבים גדולים:
לשאר משקין. פירש הר"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ"ב פ"ג. דשל שמן דק משל יין וה"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ"ש בפ"ב דקדושין מ"ב]:
אפי' כל שהן. פי' הרמב"ם בכונס משקה:
שיעורן בזיתים. פי' הר"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ"ש הר"ב רפ"ב דלקמן וכן ע"ש מ"ש בס"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר"ש. ומ"ש הר"ב ובגמ' מס' שבת. ספ"י:
בזיתים. עמ"ש בפ"ג מ"ג:
העשוי לכך ולכך כו'. ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ"ג. ואידך בפ"ח [ועיין מ"ש בשם הרמב"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר"ש:
לחומרו בצ"פ ובכונס משקה. פי' הר"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ"פ. וז"ל הרמב"ם ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע"פ שהוא מוקף צ"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע"כ. וכת' הר"ש דמתני' דלא כב"ה. ודלא כר"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר"ב ברפ"ג] ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב"ש אומרים הכל טמא. וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ע"כ. אבל ראיתי להרמב"ם שהעתיק משנתנו זו בפי"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ"ג מה"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א"צ לצמיד פתיל וכמ"ש הר"ב במ"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ"ש ברפ"ה דמס' אהלות בשם מהר"ם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כד) (על המשנה) בחצבים גדולים. לכאורה תמונתן משונה שיש להן צדדים בולטים. וא"נ יש לפרש דהכי קאמר, במגופת חצבים גדולים. תוי"ט:
(כה) (על הברטנורא) לשטתו דמשנה ב' פרק ג'. דשל שמן דק משל יין. וה"ה לדבש וחלב. לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. והדבש ר"ל משקה שקורין מע"ד. תוי"ט:
(כו) (על המשנה) כל שהוא. בכונס משקה. הר"מ:
(כז) (על הברטנורא) ויש ליתן טעם דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, ודרשינן שטומאתו משכמת לפתחו, וכי ניקב כדי טהרתו חשיב כפתח ובעי צמיד פתיל. פחות מכאן לא. הר"ש:
(כח) (על המשנה) לכך כו'. ושנינו שלש משניות בענין אחד, חדא דלעיל בפ"ג, ואידך בפ"ח, והך דהכא. וכולהו צריכי, דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר, ואידך להציל באהל השרץ, והך דהכא להציל באהל המת. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
נכנס ויוצא דולק: שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח ואינו כבה:
ניקב מצדו: של עין דהיינו במקום שהמירוח דבק לעין:
נכנס ויוצא שלא דולק: כך צ"ל:
שיעורה מלא מיצה: כך צ"ל. ופי' בערוך בלשון שני הקש שאע"ג השיפון שדומה לירק קרוי מוצא וכל חסדו כציץ השדה תרגומו כמוצא דחקלא.
וכן היה אומר במגופת החבית וכו': פי' אבל רבנן ס"ל בין במגופת החבית בין בחצבים גדולים שוה אמצען למן הצד דבמגופת החבית שיעורה לעולם מלא מיצה שנייה של שיפון וחצבים גדולים נמי שיעורם לעולם מלא מיצה שנייה של קנה והבד"א הוא בין לרבנן בין לר"ש ומ"מ קשיא לע"ד דמ"ש שאר משקים דמחמרינן בהו טפי מיין. ועיין במ"ש לעיל פ"ג סי' ב':
אפי' כל שהן טמאין: כך מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בשתיהן:
אבל אם נעשו בידי אדם אפי' כל שהן טמאים: פי' אפי' נעשו ליין:
בפי' ר"ע ז"ל. דכלי גדול שניקב במוציא רמון וכו'. אמר המלקט הר"ש והרא"ש ז"ל [הוכיחו] מכח קושיית בקיאות דתוספתא דנקב שאינו עשוי בידי אדם על ידי מירוח מציל אפי' במוציא רמון:
שיעורו במשקים: כצ"ל. וכתב הר"ש ז"ל לעיל ריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע דקדקנו אותה משנה דלקמן סוף פרק ט' דלא תיקשי אהא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
תנור שניקב מעינו: עין התנור הוא כעין צואר חלול שהעשן יוצא משם. וגם שם צריך לסתמו בטיט כשרוצה שיציל בצמ"פ. ומיירי הכא שסתמו וחזר ונתנקב שם באמצע המרוח:
נכנס ויוצא דולק: היינו שיעור גדול יותר שלא יכבה הכוש כשיוציאנו:
ניקב מצדו: של העין. דהיינו שנסדק בין המרוח וכותל העין. או שנסדק העין עצמו שם:
רש"א מן האמצע נכנס: ר"ש ס"ל גם בעין ובמרוחו. כדס"ל לר"י בסרידה ובמרוח שלה. דבתרווייהו אם נקב באמצע דהיינו שניקב בהמרוח עצמו. צריך שיהיה הנקב מרווח. דהיינו אם ניקב מרוח שבסרידה צריך שיהיה בכדי שיכנס שם המרדע. ואם במרוח שבעין צריך כדי שיכנם שם הכוש. אבל דולק א"צ כלל לדידיה:
מן הצד אינו נכנס: היינו כשניקב חרס הסרידה עצמה או חרס העין עצמו אז סגי כשהנקב כאן וכאן מצומצם כרוחב מרדע או כוש. דס"ל לר"ש דבשניהן מקלינן במרוח וס"ל שצריך נקב יותר מרווח. דאל"כ יכול בנקל לסתמו ע"י שימעך באצבעו על המרוח הרך. [כך נ"ל. ולרב"א מהאמצע דקאמר ר"ש היינו בשניקב הפתיל שהוא החרס. ומהצד דקאמר. היינו שניקב הצמיד. והוא המרוח שמחבר הפתיל להכלי. ולא זכיתי להבין ד"ק. וגם מהר"ש והר"ב משמע להיפך מדבריו:
שיעורה מלא מיצה שנייה של שיפון: קשר ב' של קנה שבולת של שיפון. והוא ראגגען. וקשר זה הוא דק יותר מקשר התחתון שסמוך לעיקרו. אבל עב יותר מקשר הג' שלמעלה מהאמצעי. שסמוך יותר להשבולת. ונ"ל דמדרגילין לינק היין מהחביות ע"י קנה השבולת. כשרוצין לטעום היין שבהן. וכ"כ מכדין יונקין ע"י קנה סוף. להכי משערין בשיעור נקיבתו בכל א' כפי המורגל בו:
וכן היה אומר בחצבים גדולים: מגופות כדין גדולים כשסתמום בצמ"פ ומרחם בטיט לסתמן. כבתנור וחביות לעיל:
מן הצד: ולרבנן דוקא בפה התנור ובעינו מחלקינן בין מן הצד לאמצעו ומטעמא דאמרן. אבל בכולהו אחרינא אין חילוק בין אמצע למן הצד. אלא בכל חד וחד. צריך שיהיה הנקב מרווח כדי שיכנוס בו הדבר הקבוע לשיעורו:
בד"א: האי בד"א. וכ"כ בד"א דנקט בתר הכי ד"ה היא. וה"ק בד"א ששיעור נקב שבצמ"פ שבחביות הוא כמלוא מיצה*). ובחצבים גדולים כקנה:
בזמן שנעשו: החביות והכדין:
אפילו כל שהוא טמאים: דדוקא ביין דמפיג ריחו. ולא ניחא ליה בנקיבת הכלים ההם. להכי כל שאין הנקב גדול כשיעור האמור בו דלא חזי כל כך להשתמש בהכלי. אלא קטן ממנו. לפיכך אף שמוכרח להשתמש בו. אפ"ה לא ניחא ליה בהנקב. מדעכ"פ מפיג הריח משם. להכי כסתום דמי. אבל כלי של שמן דבש חלב ומים. שהאויר יפה להן ניחא ליה בהנקב. ולהכי גם בכ"ש דהיינו בכונס משקה סגי דלתבטל הצמ"פ שבהן. [רב"א]:
בד"א: שעכ"פ במיוחדין ליין שיעורן כלעיל:
בזמן שלא נעשו: הנקבים שבמרוח:
בידי אדם: ר"ל במתכוון. אפי' כל שהוא טמאים: נ"ל דמדלא נקט הך בד"א בתר בבא דסיפא בכלי עצמו שניקב. ש"מ דרק בהנך דלעיל דמיירי שניקב הצמיד או הפתיל יש חילוק זה בין בשניקב בכונה או לא. אבל כלי עצמו שניקב אין חילוק זה. אלא אפי' שלא בכונה. אם לאוכלין שיעורו בכזית. ואם למשקין בכמוציא משקה [וכן משמע מרמב"ם פכ"ב מטו"מ ה"ג. ואין להקשות מזה על מהר"ם [עי' מ"ש לעיל רתוי"ט פ"ח מ"ו ד"ה אם]. עי' מ"ש בס"ד בבועז אהלות פ"ה סי' ב' לתרץ קושיא זו]:
ניקבו: לעיל מיירי כשניקב הצמיד או הפתיל. אבל הכא מיירי בשניקב רק דופן הכלי או קרקעיתו:
העשוי לאוכלים שיעורן בזיתים: בכמוציא זית:
ובכונס משקה: בכונס משקה גרסינן. וכל שיעורי נקבים דתני בפרקן היינו רק לאשמעינן דכשהנקב פחות משיעור האמור בו א"צ לסתמו. ואפ"ה מציל בצמ"פ. אבל כל שהנקב כשיעור צריך לסתמו אם יציל בצמ"פ. ואפי' כשהנקב גדול מהשיעור מהני בו סתימה. עד שינקב רובו או כמוציא רימון. דאז אפי' סתם גם הנקב ההוא אינו מציל בצמ"פ. מדכבר בטל בתורת כלי לגמרי והו"ל כאוכלין שגבלן בטיט דאינו כצמ"פ להציל. ונ"ל דכלי שאמק"ט שאינו עשוי לאוכלין או למשקין רק להניח שם כלים וכדומה. משתער נקב שבהן כפי הדבר שמשתמש בהן. כבית קערות כל שאינו מקבל קערות. וכן כל כיוצא בזה [כפי"ז מ"ב] וכל שהנקב קטן מזה א"צ לסתמו. ואפ"ה ניצל בצמ"פ שבפתחו וכשנקב גדול בו כלעיל אפי' סתמו אמ"צ. ותני במכילתן ג' משניות דדמי אהדדי. דהיינו הך דפ"ג שהוא שיעור לטהר הכלי. והך דפ"ח מ"ב לחצוץ בפני השרץ בתוך תוכו. והך דהכא לחצוץ בצמ"פ באהל המת דבכולהו אזלינן לחומרא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת