רמב"ם על כלים ט
ראו גם נוסח המשנה כלים ט רמבם
כלים פרק ט
[עריכה]כאשר היה המחט או הטבעת טמאים במת אשר הוא מאבות הטומאות כמו שהקדמנו, והוא יטמא כלי חרש כמו שביארנו בפתיחה, עוד נמצא זה הטבעת או המחט בקרקע התנור ודמו שם להיותן בלתי בולטין ולא גבוהין באויר התנור, לפי שאם היו בולטים ומוגבהין על שטח הקרקע יטמאוהו. ואם היו נראים כאשר ידביקו בזה המקום בצק, שזה הבצק לא רכה שיגיר במקומות העמוקים, ולא קשה שידבק בעצם התנור אבל ירחק ממנו, ונגע זה הבצק בזה הדבר הטמא מהמחט או הטבעת, הנה התנור כבר נטמא בהגעת מחט טמאה, מטמא מת בתוכה.
עוד לקח דין אחר, והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה, ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו, והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת, (הנה) [אם] נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה. ואם היה התנור טהור לא יטמא, אבל יצילהו זה הצמיד פתיל אם היה לפי מה שראוי, הנה הטבעת או המחט גם כן טהורין, ולא יטמא באוהל המת שהיא בגוף הבניין, וזה הבניין כולו טהור להיות התנור צמיד פתיל.
וכן גם כן אם חבית באוהל המת ופיו סגור בטיט אשר הוא צמיד פתיל כמו שיתבאר, והיה מחט טהור או טבעת בזה הטיט אשר נסתם בו פי החבית, אם היה נמשך לצדדי החבית הנה הן טמאים, שצידי החבית לא יצטרכו לטיט, וזה בדמיון מי ששם המחט בקרקע החבית והדביק עליו טיט אשר יטמא כמו שיתבאר. ואם היה נמשך כנגד פי החבית הנה היא טהורה, ובתנאי שתהיה בגוף הטיט. אולם אם היתה נראית על שטח הכיסוי, (עד שיהיה באויר החבית ממה שימשך תוך החבית,) הנה ראוי שתהיה בולטת גם על שטח הכיסוי עד שיהיה באויר החבית.
אולם אם היתה נוקבת אל תוך החבית מגעת באוירה הנה היא טמאה, רוצה לומר המחט או הטבעת, אם לא שיהיה עליה מסך מטיט יבדיל בינה ובין אויר החבית, ואף על פי שתהיה בתכלית הדקות כמו קליפת השום. וטעם היותן טמאין כאשר היו שוקעין בתוכו, לפי שהיו בתוך החבית והחבית מוקפת צמיד פתיל, ואני אבאר לך בפרק שאחר זה שכלים המוקפים צמיד פתיל באוהל המת לא יצילו מה שבתוכן מהכלים, אבל יטמא כל מה שבתוכו מהכלים זולת כלי חרש לבד, וכבר ביארנו סיבת זה בעדיות. ואבאר אותו גם כן בפרק שאחר זה:
מניקת - כלי המציצה, וזה שיעשו נקב בצד החבית ויכניסו בזה הנקב קצת זה הכלי, וימיץ בפיו הקצה האחד וימשכו המים אשר בחבית. וכבר יעשה זה הכלי מקנה או מחרש או מזכוכית, והוא הנה מחרש.
והמאמר כולו מבואר:
חי נפל, ועכשיו מת - אחר הגעתו למטה מנחושתו של תנור, והנה אינו באויר התנור. וכבר ידעת שהתנורים והמוקדין שלהם אמנם יטמאו מאוירן, לפי שהן וכלי חרש דבר אחד, שהוא טיט מבושל.
ואם היה זו הטבעת או המחט הטמאה במת בארץ, ואחר כך הורכב התנור על זה המקום, הנה התנור טהור שאומר שלא הגיע באוירו.
אולם אם נמצאת זה הטבעת הטמא או המחט באפר אשר יצא מן המוקד, והנה בלא ספק שהתנור טמא, לפי שאי אפשר על אחת מהפנים שלא הגיע זה הטבעת או זה המחט באויר התנור וטמא אותו, וזהו אמרם שאין לו במה יתלה:
כבר בארנו ספוג, שהוא אספוגנא.
וכבר בארנו שמשקין טמאין יטמאו הכלים, וכן יטמאו כלי חרש והתנור בהגעתם באוירו.
ואין הלכה כרבי שמעון:
גפת - הוא פסולת הזיתים אחר יציאת השמן ממנו.
והמאמר כולו מבואר:
זגין - קבוץ זג, והוא קליפת הענבים.
וכוש - הפלך. ובקצותיו ברזל מעוות הקצוות, והיא אשר תקרא צנירה. ועניין אמרו שבלע, הוא שיכנס הברזל אשר בקצה הפלך בכללו בגוף העץ, ויתקבץ העץ עליו מלמעלה, עד שיהיה הברזל כולו מספיק מוכנס בעצם הפלך.
ומלמד - הוא כלי עץ, ובסופו גם כן מסמר של ברזל ינקו בו המחרישה בעת החרישה מהעפר אשר יתעכב בה, ולזה תקרא "מלמד הבקר", לפי שהיא תלך בו על הדרך הישר עד שלא ילך השור בזולת דרכו ולזה תקרא "מלמד", וזה הברזל אשר בקצתו יקרא דרבן, וקבוצו דרבונות, "דברי חכמים כדרבונות"(קהלת יב, יא).
ולבינה שבלעה את הטבעת - הוא שיגיע הטבעת בטיט ויתבשל והטבעת בתוכה.
ואמר שאלו הכלים אף על פי שהן טמונים בתוך העץ או הטיט כמו שסיפרנו, הנה הן תטמאו באוהל המת אם היו טהורים, ותטמא כלי חרש אם הגיעו באוירו והן טמאין. ויטמאו גם כן בהיסט הזב כמו שנבאר בזבים, שכל הדברים אשר יטה אותן הזב אף על פי שלא יגע בהן הנה הוא יטמאם.
עוד אמר כי כאשר נגע ככר של תרומה באלו העצים או הכלים אשר בתוכם כלים טמאים הנה לא תטמא, לפי שלא תטמא בתרומה אלא כשיגע בה דבר אשר יטמא אותה עצם בעצם.
ואמרו של תרומה הוא ריבוי, בהיותו לא תטמא אפילו ככר של תרומה אשר יטמא בשני לטומאה, שאנחנו לא נוריד זה העץ המקיף בברזל הטמא מדרגת ראשון לטומאה ולא שני, ועם היות כל אחד מאלו הברזלים אב לטומאה והן טמונים כמו שהנחנו, ואמנם יטמאו התנור להיותו מיטמא מאויר ואף על פי שהיתה הטומאה נסתרת, כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה:
נסדק מן התנור לסרידה - שנסדק מעצם התנור בגבהו עד השבכה אשר על פיו. ולא תחשוב באמרנו בסרידה סבכה שהוא רשת חוטין, אמנם הוא לוח פשוט מחרש מנוקב.
והנני עתיד לבאר לך שמלא פי המרדע הוא טפח.
המרדע - הוא העץ אשר יקרא גם כן מלמד. וירכבו אלו העצים בקצה האחד ברזל חד הקצוות וזהו אשר יקראו "דרבן", ובקצה השני ברזל יכנס בזה העץ בו כמו הרומח והוא נקרא "חרחור".
ועניין שלא נכנס - הוא שידבק בשווי המרדע על הסדק ויהיה כמותו בשווה. ונכנס, שיהיה גדול מזה ממה שיכנס המרדע בזה הסדק.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אלו השעורים הם לעניין שלא יועיל צמיד פתיל אשר יהיה על זה התנור או החבית או החצב הגדול. ואם היה הנקב פחות מזה הנה לא יצא ממנו, וינצל הדבר אשר בו בצמיד פתיל. וכבר בארנו עניין אמרו נכנס ואינו נכנס.
עוד אמר ואם נעשו בידי אדם, אפילו כל שהן, טמאים - רוצה לומר אם באו לאלו החצבים הגדולים המוקפים צמיד פתיל, וניקבו בהן איזה שיעור שיהיה הנה הן טמאים באוהל המת, ולא יועיל להן זה הצמיד פתיל בעבור שניקבו בכונס משקה.
אחר שב אל הכלים ואמר, כי כאשר ניקבו והן מוקפין צמיד פתיל, העשוי לאוכלים כאשר ניקבו במוציא זית יטמא כל מה שבתוכו ואף על פי שהוא מוקף, והעשוי למשקים כאשר ניקב בכונס משקה.
ואם היה עשוי לאוכלים ומשקין מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה, רוצה לומר שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואף על פי שהוא מוקף צמיד פתיל ולא יציל כל מה שבתוכו. וזה המאמר לא יסתור השורש אשר התבאר בגמר שבת, והוא שכלי חרש יציל בצמיד פתיל עד אשר יפחת רובו, לפי שאין הכוונה מזה המאמר ולא המובן ממנו שכלי חרש המוקף צמיד פתיל כאשר נפחת בפחות מרובו לא יטמא מה שבתוכו, ואמנם ירצה בו שהוא אם נפחת הכלי בפחות מרובו עוד הקיף הפחת ופי הכלי גם כן בצמיד פתיל שהוא יציל מה שבתוכו, ואף על פי שהוא אינו כלי לעניין טומאה ולא יקבל טומאה נחשבהו כלי לעניין שיציל מה שבתוכו, אולם כאשר נפחת רובו הנה אינו כלי כלל ולא יציל מה שבתוכו ואף על פי שמקום הפחת מוקף צמיד פתיל. והבן זה שהוא עיון דק ומקום הטעאה.
וביאור מיצה שניה - הקשר השני.
ושיפון - הוא הנקרא "ויינה", והוא מין ממיני השעורה כמו שביארנו פעמים, וירצה בו הנה קנה שיבולת השיפון. וכבר יקרא "שיפה" והוא קנה דק לח. וכן מיצה של קנה קשר הקנה.
ועניין אמרו שניה הוא מה שאומר לך, וזה שהקנה מאיזה מין שיהיה הן כולן קשרים קשרים ושורש הקנה עבה ממנו, וכל שירחק מהארץ יהיה יותר דק, ותחילת הקשר מהקנה ממה שימשך לארץ לו עובי מה, והקשר השני אשר למעלה ממנו יותר דק ממנו, ואמר שבקשר השני ישער.
ורבי שמעון אומר, בכל התנורים והחביות והחצבים מן האמצע נכנס, ומן הצד אינו נכנס.
ואין הלכה לא כרבי שמעון, ולא כרבי יהודה.
ומבואר הוא שאמרו בתנור ניקב מעינו, ירצה בו שתהיה עינו סתום בטיט וניקב בזה הטיט:
משנה כלים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב