רמב"ם על כלים י
ראו גם נוסח המשנה כלים י רמבם
כלים פרק י[עריכה]
משנה א[עריכה]
יאמר ש"כלי גללין" הן כלי השיש, והמאמר מאומרו "אבן גלל"(עזרא ה, ח), וזה מאמר בטל לפי שהן נכנסין תחת כלי אבנים, וכן השוהם והספיר וכל האבנים כולן. ואמנם כלי גללים הן כלים עשוין מרפת בקר והעפר, ורבים מהן יעשו אצלנו בארץ מערב.
וכבר התבאר בפרק השני שכלי חרש וכלי נתר דינם אחד, ואמרו "וכל כלי חרש, לרבות כלי נתר".
ובארנו שם גם כן שאלו הכלים העשוין מ'עצמות הדגים לא יטמאו, מפני שאמנם למדנו כלי העצמות מאמרו "מעשה עזים"(במדבר לא, כ). וכן עור הדג לא יטמא, מאמרו "או בגד או עור"(במדבר לא, כ), ובאה הקבלה לומר "מה בגד מן הגדל בארץ, אף עור מהגדל בארץ".
אמנם כלי גללין וכלי אבנים וכלי אדמה הנה לא ידין בתורה בו טומאה בשום פנים, ואני אבאר לך אמרם בזה "אינן מקבלין טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים".
ואלו הכלים אשר יאמר שהן יצילו מה שיגיע בהן בצמיד פתיל אמנם הם כל הכלים אשר לא יטמאו בשום פנים, וגם כן כלי חרש ומה שיתואר אליהן רוצה לומר כלי נתר. וסיבת זה אמרו יתברך באוהל המת "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא"(במדבר יט, טו), והורה זה כי כאשר היה זה הכלי מוקף צמיד פתיל הנה הוא מציל בכל מה שבתוכו, והוא אמרם "הא יש צמיד פתיל עליו, טהור". ובאה הקבלה לומר שזה הכלי הנאמר הוא כלי חרש לבד, והוא אמרו "כלי שמקבל טומאה דרך פתחו, ואי זה זה כלי חרש". וכבר בארנו שכלי חרש וכלי נתר טומאתן שווה ומטמאין מאוירן, והנה כבר התבאר שכלי חרש וכלי נתר מצילין. ולמדנו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מקל וחומר, והוא אמרו "אין לי אלא כלי חרש, כלי גללין כלי אבנים כלי אדמה מנין, ודין הוא, ומה כלי חרש שהן עלולין לקבל טומאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל באוהל המת, כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל", וביאור "עלולין" מוכנים ומזומנים. וראוי לך שתדע שזה אשר אמרנו שהן מצילין בצמיד פתיל באוהל המת כן תציל בשרץ כמו שבארנו בפרק השמיני, והוא אמרם "טמא הוא, שאין תלמוד לומר הוא, אלא הוא שיציל על עצמו בצמיד פתיל באוהל המת, יציל על עצמו בצמיד פתיל באוהל השרץ", ירצה לומר באויר כלי חרש כמו שבארנו בפרק השמיני.
ואמרו כלי עץ הטהורין - ירצה בו פשוטי כלי עץ אשר קדם שהן לא יקבלו טומאת השרץ דאורייתא, או כלי עץ הגדולים שהן מקבלין ארבעים סאה בלח אשר לא יקבלו טומאה גם כן כמו כלי קבול, כמו שיתבאר בחמישה עשר מזאת המסכת. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה שאפשר, וזה כשנקח לוח פשוט מעץ ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל, הנה יציל כל מה שבתוך החבית.
ואמרו בין מצידיהן בין מפיהם - ירצה בו בין שיהיה ההקפה מפי הכלי לבד, ובין שיהיה מצדו כמו שיהיה לו פתח מצדו, בין שיהיה זה הכלי יושב על קרקעיתו או מוטה על צדדיו, הכל בשווה. הנה אם כפה אחד מאלו הכלים על פיהן באוהל המת הצילו כל מה שתחתיהן, וזה שהם יחזרו כמו אוהל באוהל המת. ואם היה אוהל באוהל ונטמא האוהל החיצון, הנה לא יטמא מה שבאוהל הפנימי, וזה אצלנו אי אפשר בכלי חרש שהוא אם כפה כלי חרש על פיו לא יציל מה שתחתיו, לפי שהוא יטמא דרך פיתחו באמת, ואפילו ידביקהו עם הארץ בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אוהל ולא מוקף צמיד פתיל. ונוסחת סיפרי "חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדין טמאה, שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גבו". וזה נכנס תחת אמרם בסיפרא בטומאת כלי חרש "אמר וכלי חרש, לרבות האוהלים", שאוהל של חרש יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האוהלים, לפי מה שהתבאר שם באוהלות. ובתוספתא כלים בעצמות הדג והדומה להן "אם יש בהן טפח על טפח, מצילין בכיסוי", לפי שהאוהל יציל בכיסוי על כל מה שתחתיו הנה לא יטמא, כמו שיתבאר.
עוד אמר על הכל מצילים, חוץ מכלי חרש - רוצה לומר שאלו הכלים העשוים מאלו המינים המנויים, יצילו כל מה שיגיע בתוכם תחת צמיד פתיל, מן הכלי מתכות ומן כלי שטף ובגדים ואוכלים ומשקים וכלי חרש, והוא אמרו "על הכל", זולת כלי חרש לבד שהוא לא יציל בצמיד פתיל זולת מה שיהיה בתוכו מאוכלין ומשקין וכלי חרש לבד, ומה שיהיה בו משאר כלים ובגדים הנה הוא יטמא, ואף על פי שהן תחת צמיד פתיל. וסיבת זה לפי מה שאומר לך, וזה שהשורש אצלנו כלי טמא אינו חוצץ, ואם לקח אחד כלי חרש טמא ושם בו כלים והקיפן צמיד פתיל ושם באוהל המת, הנה אלו הכלים תטמאו ולא יציל אותם זה הכלי לפי שהוא טמא. ואצלנו שורש גם כן שכלי עם הארץ כולן ובגדיהן ומאכליהן ומשתיהן בחזקת טומאה, ואני עתיד לבאר לך זה במסכת טהרות.
הנה התבאר מאלו השורשים, שכלי חרש של עם הארץ אינו מציל בצמיד פתיל וכל מה שבתוכו יטמא במת, זולת שאנחנו אם אמרנו לעם הארץ כלי חרש שלך לא יציל לפי שכליך טמאים, אמנם אנחנו הנה יציל אצלנו כל מה שבתוכו, הנה לא יקבל ממנו בזה לפי שהוא יחשוב עצמו טהור ושומר, והוא לא ידע הטהרה ודינה. [לפיכך] ישווה הדין אצלו ואצלנו, ואמרנו בכלי חרש שהוא לא יציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרש, וזה שעם הארץ כאשר היה אצלו אוכלין ומשקים וכלי חרש כבר הציל במחשבתו בצמיד פתיל שלו והוא לא מציל, שאנחנו לא נאמר יבוא תלמיד חכם ויבקש מעם הארץ אוכלים ומשקין או כלי חרש לפי שהן כלים טמאין אגב עם הארץ ואין להן טהרה במקוה. אולם שאר כלים הנה כבר יבקש אותן תלמיד חכם מעם הארץ, וכאשר ירצה להשתמש בו בעסק קדש או תרומה יטהרהו במקווה ויעריב שמשו הכלי וישתמש בו. כמו שיבקש התלמיד [חכם] מעם הארץ כלי מתכות וכלי שטף או בגדים, וישאל עם הארץ זה טהור מכל הטומאות ויאמר לו כן. ואפשר שיהיו אלו הכלים כבר הגיעו והן אצל עם הארץ ככלי חרש שלו תחת צמיד פתיל באוהל המת והוא כבר נטמא טומאת מת, למה שהשרשנו שכלי עם הארץ אינו חוצץ, ויחשוב עם הארץ שהוא הציל בצמיד פתיל ולזה יאמר לו טהור הוא. ויקח זה הדיין בזה הבגד או הכלי ויטביל וישמש בו בקדשים אחר הערב השמש לבד, שיחשוב שאין על זה הכלי טומאה זולת מגע עם הארץ, והוא טמא טומאת מת ויצטרך הזאה שלישי ושביעי. ובעבור זה החשש אמרנו שכלי חרש לבד הן טמאין במגע עם הארץ, לא תציל בצמיד פתיל בלתי אוכלין ומשקין וכלי חרש, אשר לא תבקש מעם הארץ לפי שאין לו טהרה במקווה. והשוינו הדין בזה בין האנשים כולם לסיבה אשר זכרנו, וכאשר היה זה השורש אצל הכל לא נמנע בבקשת כלי או בגד מעם הארץ. אבל כאשר יאמר שהוא לא נטמא במת נאמין לו, שלא נאמר אולי בצמיד פתיל של כלי חרש היה באוהל המת, שאנחנו כבר התרנו הדין שכלי חרש לא יציל על דבר זולת על אוכלים ומשקין ועל כלי חרש.
וממה שראוי שתדעהו עד שלא תטעה במה שזכרנו, שעם הארץ לא נחשבהו במה ששפטנו עליו טומאה בשקר, שאנחנו נאמר יבוא לדבר טומאה ויאמר ממנו טהור, ואמנם שפטנו בזה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור, ולא ישמור גם כן מן הטומאות, ולא ידע חלוקן ומניינם כמו שנבאר בטהרות.
ושמור כל מה שזכרנו בזאת ההלכה שהיא רב הספקות רחוקה הידיעה. וכבר הקדמתי לך אלו השורשים וביאורם בפרק הראשון ממסכת עדיות.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
משנה ב[עריכה]
עניין מקיפין - שיסתום פי הכלי באלו הנזכרים, או ידביק הכיסוי על הכלי באלו הדברים.
וסיד - ידוע.
וגפסים - הוא סגיף.
וזפת ושעוה - ידועים.
וצואה - הוא מיני הלכלוכין כולם.
וחמר - הטיט המדביק.
וחרסית - כתישת החרש, כאשר יולש יקרא "חרסית".
ובכל דבר המתמרח - כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק בו מהכלים, כמו מיני החמר ומיני השרף והלעיסות כאשר יולשו במים.
ובעץ - הוא הבדיל.
ואמרו שהוא פתיל ואינו צמיד - "פתיל" שהוא סתום וחזק הכיסוי על הכלי ויחברהו, אבל לא ידבק בקרקעית הכלי.
אחר כן אמר שדבילה שמינה, ובצק שנילוש במי פירות אין מקיפין בו, ואף על פי שהוא לא יקבל טומאה להיותו בלתי מוכשר, שהוא יכינהו לטומאה. ואם הוכשר באחד מן השבעה משקים יטמא זה הצמיד פתיל ויטמא כל מה שבכלי, לפי שדבר טמא אינו חוצץ כמו שקדם. ולזה נזהיר להתדבק באוכלים ואף על פי שהן לא יטמאו, אבל אולי יבא לידי הכשר ויטמאו זה האוכל.
וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, והשורש האמיתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, כמו שבארנו בסוף עבודה זרה.
ולזה יהיה הדין "מקיפין בדבילה שמינה, ובצק שאינו מוכשר, והדומה להן מן האוכלים":
משנה ג[עריכה]
מחולחלת ואינה נשמטת - רוצה לומר רפה אבל היא לא תתפרד מפי החבית.
עוד חזר אל דין אחר ואמר, כי כאשר היה המקום אשר יכנס בו האצבע מן הטיט אשר על פי החבית, והוא יקרא בית אצבע, והוא כמו הבית יד יגביהו בו הכיסוי, ואם היה זה המקום עמוק מאד עד שמגיע בתוך אויר החבית, הנה הוא כדבוק מזה באויר החבית כמו שזכר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ד[עריכה]
כדור - ידוע.
ופקעת - הוא קופה של גמי שהוא "בלקא". לא יציל עד שימרח הכדור או הפקעת עם שפתי החבית בדבר אשר ימרחו בו, ויכסה אותו בלבוש. וכן אם כיסה פי הכלי בבגד או בעור, הנה אי אפשר בלתי שימרח המטלית כולו.
אולם אם כיסה פי הכלי בנייר לח או עור, וקשר השפתות, לא יצטרך מירוח זולת על צידי הכלים סביב.
ועניין זה כולו מבואר:
משנה ה[עריכה]
קבותים - הן כלים של תמונת הקופות, ולזה יקראוהו, ויתקבץ גם כן בצדדיו כמו הזפת.
ואמר כי כאשר נקלף חרש החבית, וכן קצה המוריס מעליונו, ונשאר הזפת על תמונה אשר סר מהחבית, עד שבא התמונה מזה כאילו הן שתי חביות השפלה מחרש והעליונה מזפת, וכיסה הכלי בעליונו על הזפת וחיבר הכיסוי עם קצוות החבית אשר הוא הזפת, והוא אמרו שגפסן עם השפה.
ואמר רבי יהודה, אחר שאין זה הכיסוי מושם על חרש החבית והזפת עומד ביניהן, לא תציל.
וחכמים אומרים, [הואיל ויש חיבור דק בין] החבית והכיסוי בזפת, הציל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ו[עריכה]
פקקה בזמורה - כאשר סתם אותה בעץ הגפן, הנה יצטרך שימרח בזפת והדומה לו סביב הזמורה עם עצם החבית. ואם סתם הנקב בשתי זמורות, הנה יצטרך שימרח בזפת הנקב ובין שתי הזמורות.
ומבואר הוא שהנסר הוא הלוח מפשוטי כלי עץ, ולזה יציל כמו שבארנו בתחילת הפרק.
וסינין - הוא שיקוב בעובי שני העצים שני נקבים נכחיים, ויקח עץ דק קטן ויכניס קצתו בזה העץ והקצה השני בעץ האחר, ויכה בו בקורנס עד שיפגשו שני העצים ויהיו לעץ אחד, ויקראו הנגרין זה המעשה אצלנו "אלתלסין", ומזה העניין יאמר עשאן בסינין.
ושוגמין - הוא עניין אחר, רוצה לומר כאשר יחבר שני העצים עד שיהיו לאחדים, הנה לא יצטרך לחבר ביניהן:
משנה ז[עריכה]
הנה יתבאר בפרק שנים עשר מאוהלות שתנור חדש נעשה אוהל בפני הטומאה, ואולם תנור ישן הנה דינו כדין שאר הכלים שמביאין את הטומאה ואינן חוצצין, כמו שיתבאר שם. ושם יתבאר שהאוהל מציל מה שתחתיו ולא יצטרך לצמיד פתיל, אבל מציל בכיסוי.
ועל אלו השורשין אמר בכאן, כי כאשר היה תנור ישן בתוך חדש, שאם היתה הסרידה והוא כיסוי התנור נסמך על הישן הכל טמא, לפי שהתנור הישן הוא כלי ולא יציל מה שבו בכיסוי לבד אלא בצמיד פתיל. אולם אם היה נסמך הכיסוי על החדש, הנה יהיה לחדש אוהל ויציל כל מה שתחתיו.
ואם יתהפך העניין ויהיה חדש בתוך ישן וכיסוי על הישן, הנה אם יהיה בין הכיסוי ובין החדש אוהל מגובה טפח, ונחשוב הכיסוי על החדש וכל שבחדש טהור בזה הכיסוי, וזה בלתי צמיד פתיל כמו שיתבאר:
משנה ח[עריכה]
כבר בארנו במה שקדם אמרם בכלי חרש "אל תוכו, ולא תוך תוכו". ולזה כאשר היה כלי בכלי והיה השרץ בכלי העליון, הנה לא יטמא הכלי השפל.
וכן אמר בטומאת כלי חרש למה שיהיה בו "כל אשר בתוכו יטמא"(ויקרא יא, לג), ואמרו "אשר בתוכו, ולא בתוך תוכו".
וכאשר נפל השרץ בכלי השפל לא יטמא מה שיהיה בכלי העליון. וזה כאשר היו שפתי הכלים כולם שוין, או היה העליון יותר גבוה השפה מאשר הוא תחתיו.
ואם היו אלו הלפסין כולן אשר על התחתונה נקובין בכונס משקה, אשר חזרו שלא יקבלו טומאה לפי מה שקדם, הנה הן לא יצילו מה שיהיה בתוכן כמו שהתבאר בפרק השמיני.
ואם היה השרץ בעליונה, הנה כאילו הוא יגיע באויר כל אחד מהן, כי הן כולן רוצה לומר אלו הלפסין האמצעיים, נקובים בכונס משקה ויטמא מה שבתוך כל אחד מהן מהאוכלין והמשקין להקפת התחתונה עליו, וזה כולו מבואר מפני הנקב, וזהו עניין אמרם כולן טמאות ירמוז אל טומאת מה שבתוכן.
ואם היה השרץ בתחתונה, הנה לא יטמא מה שלמעלה כאשר לא יגיע השרץ באוירו, ואינו גם כן שפה התחתונה יותר עליונה ויטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין, הנה כל מה שבאלו הכלים העליונים טהורין, והוא עניין אמרם היא טמאה וכולן טהורות.
עוד שב אל הנחה אחרת, ואמר שאם היה השרץ בעליונה והתחתונה עודפת, הנה יטמא העליונה בלא ספק בהגעת השרץ בה, וכן אמר והתחתונה, בהיותה יותר גבוהת השפה וכבר הגיע זה השרץ באוירה. אולם שאר הכלים אשר בין העליונה והתחתונה, השווה שפתה בשפת העליונה, הנה היא כולה טהורה ואף על פי שהיא בתוך התחתונה וכבר נטמאת התחתונה, וזהו השורש אשר ביארתי בפרק השמיני והוא שכלי חרש לא יטמא הכלים באוירו.
ואם היה באחד מאלו הכלים אשר בין התחתונה והעליונה משקה טופח, יטפיח היד כאשר יגע בה, הנה זה הכלי טמא לשורש אשר התבאר בפרק השמיני, וזה שיטמא בכונס באויר התחתונה העודפת אשר כבר נטמאת, וזה שהמשקה יטמא הכלי אשר הוא בו כאשר בארנו שם, וזהו עניין אמרו בעליונה והתחתונה עודפת, כל שיש בה משקה טופח, טמאה:
משנה כלים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב