משנה כלים י ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק י · משנה ה | >>
חבית שנתקלפה והזפת שלה עומדת, וכן קבותים[1] של מורייס שגפתן עם השפה, רבי יהודה אומר, אינם מצילין.
וחכמים אומרים, מצילין.
חָבִית שֶׁנִּתְקַלְּפָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת,
- וְכֵן קְבוֹתִים שֶׁל מֻרְיָס שֶׁגְּפָתָן עִם הַשָּׂפָה,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָם מַצִּילִין;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַצִּילִין:
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָם מַצִּילִין;
חבית שנתקלפה, והזפת שלה עומדת,
- וכן קבותים של מורייס שגיפסן עם השפה -
- רבי יהודה אומר: אינן מצילין.
- וחכמים אומרין: מצילין.
- וכן קבותים של מורייס שגיפסן עם השפה -
קבותים - הן כלים של תמונת הקופות, ולזה יקראוהו, ויתקבץ גם כן בצדדיו כמו הזפת.
ואמר כי כאשר נקלף חרש החבית, וכן קצה המוריס מעליונו, ונשאר הזפת על תמונה אשר סר מהחבית, עד שבא התמונה מזה כאילו הן שתי חביות השפלה מחרש והעליונה מזפת, וכיסה הכלי בעליונו על הזפת וחיבר הכיסוי עם קצוות החבית אשר הוא הזפת, והוא אמרו שגפסן עם השפה.
ואמר רבי יהודה, אחר שאין זה הכיסוי מושם על חרש החבית והזפת עומד ביניהן, לא תציל.
וחכמים אומרים, [הואיל ויש חיבור דק בין] החבית והכיסוי בזפת, הציל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
חבית. זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה מבחוץ והזפת עומד כנגדו מבפנים:
קבותין. קנקנים של חרש שמניחין בהן מורייס קבותין שמן:
שגפסן. בגפסי' שמקיפין בו כדתנן לעיל ר' יהודה אומר אין מצילין (ע"ש בתוספתא מה שחסר כאן) דקתני אין צמיד פתיל מבפנים:
חבית שנתקלפה - חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה מבחוץ, והזפת עומד כנגדו מבפנים יג:
קבותים - קנקנים של חרס שמניחין בהן מורייס נקראים קבותים:
שגפתן - שכסה אותן במין סיד שקורין גפסים דתנן לעיל שמקיפין בו:
עם השפה - למטה משפת הכלי, שנמצא הצמיד פתיל מבפנים והשפה מגולה מבחוץ:
ר' יהודה אומר אין מצילין - דקסבר צמיד פתיל עליו כתיב. ולא צמיד פתיל מתוכו. ואין הלכה כר' יהודה:
חבית שנתקלפה כו'. פירש הר"ב חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה וכו'. וכן פי' הר"ש. והקשה הראב"ד בסוף פ' כ"ב מהלכות טמא מת שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קלוף בסוף ע"ז גבי גת של כותים יקלוף את הזפת. ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה ר"י סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית. ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה. אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת. וחכ"א מועיל. והכסף משנה תירץ די"ל דמדקתני והזפת שלה עומד. ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצת והלך לו. ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת. כמו כשנקלף הזפת מהחרס ע"כ. וגם הרמב"ם [בפי' ובחיבורו] מפרש שנתקלף החרס. אלא שמפרש דמיירי שנתון הכסוי על הזפת ודחקו עד שדבק בזפת. ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית. וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין. שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי. כמו זר. ור' יהודה אומר אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית. והזפת עומד ביניהן לא תציל. וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור [דבק] עם החבית] והכסוי [דבק] בזפת הציל. ע"כ:
(יג) (על הברטנורא) והר"א הקשה, שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה, ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף כו'. ולפיכך פירש, שאין כאן שבירת חרס, אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה, ר"י סבר כיון שנעשית הזפת דופן החבית ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה, אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת, וחכ"א מועיל. עתוי"ט:
חבית שנתקלפה: חבית זפותה מבפנים וזהו פי' הר"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל פי' והסכים בפירושו לפירוש הרמב"ם ז"ל דפירש שגפסן עם השפה אמר שאם נקלף דופן החבית וכן נאד המורייס מלמעלה ונשאר הזפת עומד במקום שנסתלק מן החבית ונמצאת זו שהיא צורת החבית למעלה זפת ותחתיה חרס ואמר שאם כסה החבית על מקום הזפת והדק הכסוי עם הזפת שהוא שפת החבית וזהו שאמר שגפסן עם השפה עכ"ל ז"ל משמע דשגפסן עם השפה קאי בין אחבית בין אקבותים של מורייס שנקלף מצד פי אחד מהן החרש ונשאר הזפת אשר היה תחתיו ונראה חבית זו או נוד זה של מורייס כאילו חציו שלמטה לצד השוליים חרס שהרי עדיין לא נתקלף החרס מע"ג הזפת והצד העליון של צד הפה כלי של זפת ר' יהודה ס"ל כיון שהזפת מפסיק בין הכסוי ובין החבית או הקבותים אינו מציל וחכמים ס"ל דאע"פ שגפסן עם השפה שהיא זפת לבד מציל ולא בעינן שיהא הכסוי נוגע בחרס החבית עצמה ומציל דלא הוי הפסק. ובערוך קבותים פי' קנקנים שדומין לקב ע"כ:
יכין
חבית: ר"ל חבית חרס שרגילין לזפתה מבפנים לשמירת היין [כע"ז פ"ה מי"א] ומיירי שהחבית סתומה בצמ"פ כראוי:
שנתקלפה והזפת שלה עומדת: שנשבר קצת חרס מדופן החבית. ונקלף מעל הזפת שבפנים והרי אם תציל חבית זו באהל המת. צריכה סתימה גם במקום נקב זה שנעשה ע"י שבירת החרס אלא בחבית זו כיון שרק נקלף החרס שבנקב מעל הזפת שבפנים. הרי הזפת סותם הנקב לא תוך חלול הנקב. רק תחת מקום הנקיבה:
וכן קבוסים של מורייס: הן קנקני חרס שנותנין לתוכן שומן דגים:
שגפתן עם השפה: סתם פיהם עם גפת [הוא גיפס בל"א] למטה משפת הכלי. ונמצא ששפת הכלי בולט לחוץ סביב מקום הסתימה. ונקט הך דינא בקבותים ולא בשאר כלים. משום דרק קבותים היו רגילין לעשותן באופן ששפת פיהן סביב כפוף לחוץ. ואין נוח לעשות בו צמ"פ רק מבפנים. דהיינו למטה משפת הכלי:
רבי יהודה אומר אינם מצילין: מדכתיב צמ"פ עליו ולא מתוכו. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] בניקב וסתמו בזפת מהני. ונחשב כסתום ולא פליג ר"י. התם הזפת הוא תוך נקב השבירה. ובצד שפת החרס. והרי כל מהצד נקרא בתנ"ך בלשון על. כמו ועליו מטה מנשה. לפיכך גם היכא שהצמ"פ בצד שפת חרס הנקיבה. שייך לומר גביה צמיד פתיל עליו. אבל הכא הזפת הסותם הנקב. הוא למטה משפת הנקב סביב:
וחכמים אומרים מצילין: דדרשי צמ"פ עליו. רק שלא יציל כפוי [כלעיל בועז סי' א']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- ^ יש גורסים "קבוסים".