עיקר תוי"ט על כלים י

משנה כלים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) הר"מ ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. עתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבוא דרך פתחו. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. עתוי"ט:

(ד) (על המשנה) אדמה. עשוי מטיט אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דלהוי קרוי כלי חרס. רש"י:

(ה) (על המשנה) ועורו. שעור הדג לא יטמא, מאומרו או בגד או עור, ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מהגדל בארץ. הר"מ:

(ו) (על הברטנורא) ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה שאפרש, וזה כשנקח לוח פשוט מעץ ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל, הנה יציל כל מה [שבתוך החבית], וכדתנן לקמן במשנה ו' נסר שהוא נתון על פי התנור כו'. הר"מ:

(ז) (על המשנה) פיהם. כשיש בגובהן טפח:

(ח) (על הברטנורא) אינו מוסב על הכלי. דהיינו שאינו מוסב על הכלי אלא על הצמיד פתיל עצמו, שדרכו להיות על הכלי ועכשיו מהופך שהכלי עליו, ונמצא כאלו הצמיד מוטל על גבו, כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו. תוי"ט:

(ב)

(ט) (על המשנה) המתמרח. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק בו מהכלים. כגון מיני החמר ומיני השרף והלעיסות כאשר יולשו במים. הר"מ:

(י) (על הברטנורא) וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. והשורש האמיתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום כו'. כמו שבארנו בסוף פרק ד' ממסכת עבודה זרה. ולזה יהיה הדין, מקיפין בדבילה שמינה דלא הוכשר, והדומה להן מן האוכלים. הר"מ:

(ג)

(יא) (על הברטנורא) דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסיס כו' ובכל דבר שהוא מתמרח, לא אתא אלא למימרא דקשה על גבי קשה לא, דכוותיה דבע"ן ועופרת. עתוי"ט:

(ד)

(יב) (על הברטנורא) ששוחקים בו הנערים. הר"ש:

(ה)

(יג) (על הברטנורא) והר"א הקשה, שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה, ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף כו'. ולפיכך פירש, שאין כאן שבירת חרס, אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה, ר"י סבר כיון שנעשית הזפת דופן החבית ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה, אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת, וחכ"א מועיל. עתוי"ט:

(ו)

(יד) (על המשנה) שנקבה. חבית המוקפת צמיד פתיל שנקבה מצדה. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן. הר"ש. והר"מ מפרש שחבר שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן, או שלפף עליהן שוגמים. והוא שעם, שהוא מין גמי:

(ז)

(טז) (על המשנה) הישן. בנוסחת ארץ ישראל גרסינן על פי החדש, היינו אם היתה הסרידה על החדש ונסמבת אל הישן, אם כשינטל הישן הסרידה נופלת כו':

(ח)

(יז) (על הברטנורא) אבל הני דאיירינן בהו במתניתין בשל חרס, דדיני כלי חרס מתפרשין באלו הפרקים. תוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) ואין צריך לומר אלפס עצמה. שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס:

(יט) (על הברטנורא) כלומר בכלי העשוי למשקין בלבד, נקיבת כונס משקה מטהרתו. ואלפסין דעשויין לכך ולכך מטילין אותו לחומרא. והכא לענין הצלה הוי חומרא, דנקובת כונס משקה מוציאו מידי כלי שלא יציל, וכדתנן בפ"ח משנה ב'. תוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) והגאון אמיתי בספר אליהו רבא האיר אור המשנה דלא זזה ממקומה דברישא כשהשרץ בעליונה כו' טהורות, והכא הוא דטמאות: