משנה כלים י ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק י · משנה ג | >>
מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת, רבי יהודה אומר, מצלת.
וחכמים אומרים, אינה מצלת.
היה בית אצבע שלה שוקע בתוכה, השרץ בתוכה, החבית טמאה.
השרץ בחבית, אוכלין שבתוכה טמאים.
משנה מנוקדת
מְגוּפַת הֶחָבִית הַמְחֻלְחֶלֶת וְאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַצֶּלֶת;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מַצֶּלֶת.
- הָיָה בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ שׁוֹקֵעַ בְּתוֹכָהּ,
- הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ,
- הֶחָבִית טְמֵאָה.
- הַשֶּׁרֶץ בֶּחָבִית,
- אֳכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים:
- הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ,
נוסח הרמב"ם
מגופת החבית המחולחלת, ואינה נשמטת -
- רבי יהודה אומר: מצלת.
- וחכמים אומרין: אינה מצלת.
- היה בית אצבע שלה שוקע בתוכה -
- השרץ בתוכה - החבית טמאה,
- השרץ בחבית - אוכלין שבתוכה טמאין.
פירוש הרמב"ם
מחולחלת ואינה נשמטת - רוצה לומר רפה אבל היא לא תתפרד מפי החבית.
עוד חזר אל דין אחר ואמר, כי כאשר היה המקום אשר יכנס בו האצבע מן הטיט אשר על פי החבית, והוא יקרא בית אצבע, והוא כמו הבית יד יגביהו בו הכיסוי, ואם היה זה המקום עמוק מאד עד שמגיע בתוך אויר החבית, הנה הוא כדבוק מזה באויר החבית כמו שזכר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבינו שמשון
מחולחלת. כמו צרורות מתחלחלין דמסכת מקואות פ"ד [מ"ג] שאינה מהודקת יפה כעין דבר חלול כמו ארעא חלחולי מחלחלא דחומר בקדש (דף כב.) שהמגופה מתנדנדת ואינה יוצאה:
רבי יהודה. חשיב לה צמיד פתיל כיון דאינה יוצאה: ורבנן סברי כיון דמחלחלא לא צמיד פתיל הוא:
בית אצבע שלה. דעשויה כמין כובע שוליה חדים ובית אצבע לא נכנס בתוך חבית ומחולחלת וחשיב מה שבתוכה כבתוך החבית:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
המתחלחלת - מתנענעת ומתנדנדת. לשון ותתחלחל המלכה:
רבי יהודה אומר מצלת - דחשיב לה צמיד פתיל יא הואיל ואינה יוצאת:
וחכמים אומרים אינה מצלת - דכיון דמתחלחלת לאו צמיד פתיל הוא. והלכה כחכמים: היה בית אצבע: של מגופה משוקע ונכנס לתוך החבית, חשיב השרץ שבתוכה כאילו הוא בתוך החבית. ובית אצבע הוא המקום מן המגופה שאדם מכניס אצבעו לתוכו:
אוכלים שבתוכה - שבתוך בית אצבע השוקע ונכנס לתוך החבית:
טמאים - דמגופת החבית כחבית דמיא:
פירוש תוספות יום טוב
מגופת החבית המחולחלת. פירש הר"ב מתנענעת כו'. ר' יהודה אומר מצלת דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאה כו'. וכ"פ הרמב"ם והר"ש והקשה הראב"ד בפכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ט]. שאם כדבריהם ה"ל לומר מירוח שנתחלחל. כי המירוח לא נקרא מגופה אלא ה"פ המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. ר' יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ"א אינה מצלת. שדרך תשמישה הוא זה. כך נ"ל האמת. ע"כ. והכ"מ השיב על קושיתו. די"ל דלהכי לא תנן מירוח משום דלאו בכל מירוח שנתחלחל אר"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס בתוכה ואינה נשמטת מאליה עכ"ד. ובחנם הוסיף לבאר שפי החבית נכנס כו'. שזה פירוש מחולחלת להראב"ד. ואין כן להרמב"ם וסייעתו:
ר"י אומר מצלת. פי' הר"ב דחשיב לה צמיד פתיל דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסים כו' ובכל דבר שהוא מתמרח. לא אתא אלא למימרא דקשה ע"ג קשה לא. דכוותייהו דבעץ ועופרת דממעט לקמן. ודומיא דפקקה בזמורה וכו' [*דלקמן מ"ו]. דכולהו קשה ע"ג קשה ואינן מתחברים יפה כדאמרי' במסכת שבת פ' במה אשה [דף נז] ואע"ג דרך ע"ג קשה נמי אמרי' התם דאינו חוצץ בטבילה דאינו נדבק יפה. ה"מ ע"ג בעלי חיים שאינו רשאי להדקו יפה שיעשה לו צער כו'. תדע דלאו דוקא נקט התם סיד וגפסי' וכו'. דהתנן התם [בב"ק דק"ה] חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה ומיבעיא לן עלה התם כו' ואמרי' הכא במידי דקאי. אלמא דכל מידי דקאי מהני לענין סתימה כשסותם יפה. ותנן נמי בפ"י דכלים גבי ב' נסרים כו' [במ"ו] עשאן בסינין ובשגמים כו' דמדבק וסותם יפה. כ"כ מהר"ם בפ"ט דאהלות מ"ג. ומש"ה כתב בפקיקת קש דהתם מהני נמי:
טמאים. לשון הר"ב דמגופת החבית כחבית דמיא. ויש לתמוה ע"ז דהא בריש פרק דלעיל אמרינן איפכא. דבמקום שצריכה. כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה. לא נטמא עם החבית. ואף משנתינו לא אמרה אלא בשוקע לתוכה. וז"ל הרמב"ם ואם היה זה המקום עמוק [עד] שמגיע בתוך אויר החבית. הנה הוא [חשוב כאילו הוא דבוק באויר] החבית. כמו שזכר. ע"כ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על הברטנורא) דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסיס כו' ובכל דבר שהוא מתמרח, לא אתא אלא למימרא דקשה על גבי קשה לא, דכוותיה דבע"ן ועופרת. עתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ואינה נשמטת: פירש אע"פ שאינה נשמטת לרבנן אינה מצלת:
היה בית אצבע שלה שוקע לתוכה: כך הגיה הרי"א ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
ואינה נשמטת: שמתנועע בפה החבית. ועי"ז אפשר להוציאו משם בנקלות. רק שאינה נשמטת ונופלת מעצמה מתוך פה החבית. אעפ"י שאינה ממורחת בטיט:
ר' יהודה אומר מצלת: דמדאינה נופלת בעצמה הו"ל כצמ"פ:
וחכ"א אינה מצלת: נ"ל דלרבנן אפי' מהודק יפה המגופה בפה החבית אפ"ה אמ"צ רק כשממורח טיט על הסדק שבין המגופה להחבית. וכדחזינן בזמורה [מ"ו] רק נקט מחולחלת לרבותא דר"י. דאפ"ה ס"ל דמציל. דלדידיה דוקא במדובקים יחד דבר קשה בדבר קשה. וכגון אבן וחרס צריך מרוח. אבל מגופה שהוא טיט שנתיבש. שתחוב בחבית חרס. דהו"ל רך בקשה המתדבקים א"צ מרוח:
היה בית אצבע שלה: היינו גומא שבמגופה שתוחב לשם אצבעו כשירצה להוציא המגופה מפה החבית. *כז) שבית חללו של הגומא בולט לתוך החבית:
השרץ בתוכה: בתוך גומת המגופה:
החבית טמאה: דהו"ל כמונח שרץ בחבית מדבולט לתוכה:
אוכלין שבתוכה טמאים: דהמגופה אינו כלי להציל בתוך תוכו [כפ"ח מ"ג]. ולא עדיף משרץ בסרידה שעל פי התנור ושוקעת לתוכה דהתנור טמא מה"ט:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת