תפארת ישראל על כלים י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

אלו כלים מצילין בצמיד פתיל:    כשהן סתומין באהל המת מצילין עצמן ומה שבתוכן מלהתטמא. והיינו משום שהן עצמן אמק"ט ואפי' כ"ח שמק"ט מתוכו. עכ"פ אמק"ט מגבו. ותוכו הרי סתום בצמ"פ. לפיכך גם הוא מציל בצמ"פ:

כלי גללים:    שנעשו מצפיעי בקר:

כלי אדמה:    שנעשו מטיט ולא נצרפו בכבשן. ולא אמרינן דהו"ל כאוכלין שגבלן בטיט. שאמ"צ באהל המת. דהכא שאני. מדנתיבשו וראוי להשתמש בהן כך. וגם שם כלי עליהן. וכל הנך שנזכרו במשנה עד הכא. אמק"ט כלל אפי' מד"ס:

וכלי נתר:    הוא מין אדמה שעושין ממנה כלים. ומשתמשין בהן גם לח בלי צירוף בכבשן [עי' ע"ז דל"ג]:

עצמות חיה שבם:    לאו דוקא ים. אלא מכל הגדול במים. וה"ה הנעשין מעצמות עופות שג"כ אמק"ט [כפי"ז מ"ד] ואפ"ה שיירי' תנא. משום דלא פסיקא ליה. דהרי לקמן מוציא מהכלל כנף העוז ולא סגי ליה למתני ועצמות העופות חוץ מכנף העוז. דהרי בתוספתא [כלים ב"מ פ"ז] קאמרינן דעוז לאו דוקא אלא כל כלי מכנף חזק של שום עוף מק"ט. ואפי' כלי שמקליפת ביצה חזקה. אלא שדברו חכמים בהווה. להכי שבקה לגמרי מלמתני':

וכלי עץ הטהורים:    שמחזיקין ארבעים סאה בלח. והוא אמה על אמה ברום שלש אמות שאמק"ט. מדאין מתטלטל כשהוא מלא. ע"י אדם יחידי. וה"ה כשכסוי הכלי שמחובר בהכלי בצמ"פ הוא פשוטי כלי עץ מציל. ולרמב"ם כלי שמחזיק מ"ס דינו כאהל. וא"צ צמ"פ כלל. והא דקאמר הכא וכלי עץ הטהורין שמציל בצמ"פ. היינו במכסה בפשוטי כלי עץ כלי שאמק"ט מגבו. ניצל במחובר בו בצמ"פ:

בין מצידיהן:    ר"ל בין שהנקב בכלי למעלה סמוך לפה הכלי. ובין שהנקב הוא בצד הכלי. אם סתומין בצמ"פ מציל:

היו כפויים על פיהן:    על גוף הקרקע. ומירח פה הכלי בטיט בהקרקע:

מצילים כל שתחתיהן עד התהום:    ומיירי בין שהטהרה מונחת בחלול הכלי ממש. או אפי' טמונה בקרקע מכוון תחת פה הכלי שמונח באהל המת. והרי לולא הכלי. הרי כל טהרה שטמונה בהקרקע באהל המת טמא עד התהום [כאהלות פט"ו סוף מ"ה] אפ"ה כיון שכלי שאמק"ט כפוי כנגד הטהרה למעלה וממורח שפתו בטיט. מציל על הטהרה שכנגדו למטה. אבל כל שלא מירח שפת הכלי סביב בקרקע בטיט אמ"צ על שתחתיו. רק כשיש דפנות אהל תחת השפה של הכלי. או למול שפת פה הכלי [כפ"ה דאהלות מ"ו] [רב"א]:

רבי אליעזר מטמא:    דס"ל דכל כלי כפוי אפי' ממורח בטיט אמ"צ מדכתיב צמ"פ עליו. דהיינו שיהיה הצמיד דהיינו המרוח. והפתיל דהיינו הכסוי שניהן יהיו עליו. דהיינו על שפת הכלי. ולא על גביו. ר"ל אבל אין הצמ"פ מועיל כשהכלי כפוי שאז מירח הטיט על אחורי שפת הכלי. דהיינו ע"ג. וכ"ש שאין הצמ"פ מועיל כשהוא תחת שפת הכלי. דבין כך וכך אין הצמ"פ עליו כמו שציותנו תורה. ולרבנן דוקא בכ"ח דרשינן הכי. שכפוי לא יציל אפי' בממורח בקרקע בטיט. והיינו משום דצמ"פ שכתבה תורה. מפי השמועה למדנו דרק בכ"ח מיירי. שא"א שיציל מטעם אהל. לפיכך צריך צמ"פ. אבל שאר כלי שאמק"ט. אפי' כפוי מציל. והיינו מטעם אהל. והרי אנן במתניתין רק בשאר כלים איירינן. וכדמסיק ותני חוץ מכ"ח. וכן מוכח דאי רבנן גם בכ"ח פליגי. א"כ עליו דקרא דמייתי ר"א. רבנן במאי מוקי ליה דאף דס"ל דעליו גם בסמוך משמע [כמנחות דס"ב א'. ושם פי"א מ"ה]. עכ"פ תחתיו ודאי לא משמע:

על הכל מצילין:    ר"ל כל הכלים הנ"ל כשיש עליהן צמ"פ מצילין על כל מה שבתוכן מלהטמא:

חוץ מכלי חרס:    כשמוקף צמ"פ:

ועל כלי חרס:    כשמונחים תוך כלי חרס אחר. אבל אין כ"ח החיצון מציל על דברים שיש להן טהרה במקוה. מגזירה שמא ישאלן חבר ממנו [כלעיל פ"ט מ"ב]:

משנה ב[עריכה]

במה מקיפים:    במה מדביקין וממרחין הכסוי בהכלי כדי שיציל על שבתוכו בצמ"פ באהל המת:

בסיד ובגפסיס:    הוא ג"כ מין סיד [גיפס] בל"א:

בזפת:    עי' לעיל [פ"ג סי' ס"ה]:

ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית:    חרס כתוש שחזר וגבלו במים:

אין מקיפים לא בבעץ:    בדיל [צין] בל"א:

מפני שהוא פתיל:    כסוי:

ואינו צמיד:    ר"ל אינו מתחבר יפה בהכלי:

אין מקיפין לא בדבילה שמינה:    מיירי אפי' לא הוכשרו עדיין לק"ט:

ולא בבצק שנילוש במי פירות:    ר"ל אף דבנילש במי פירות אמק"ט. מדאינן מכשירין. עכ"פ שמא יוכשר שם בא' מז' משקין ויקבל טומאה מיד באהל המת. מיהו אי"ל דכל חששתינו הוא שמא יוכשר בלי ידיעתו ונמצא שיתטמא מה שתוך הכלי ולאו אדעתי'. והרי דבר טמא אינו חוצץ [כב"ב י"ט ב']. ליתא דבשום דוכתא לא חיישינן שמא הוכשר ונטמא. אם לא דמסתבר שהוכשר [כמכשירין פ"ו מ"ג]. אלא הך תנא ס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. ולפיכך הכא שעומד הכלי במקום הטומאה חיישינן שמא באמת יוכשר ויתטמא מיד. וכדחיישינן כה"ג גבי תרומה [סוכה ל"ה ב']. וכן משמע לישנא דמתניתין דקאמר שמא יפסול ולא קאמר שמא יטמא. דמשמע דרק לפסול דבר שצריך טהרה חיישינן. ואנן קיי"ל דרק חולין הטבולין לתרומה אסור לגרום טומאה. אבל חולין ממש אף לידים שרי [עי' רכ"מ סוף הל' אוכלין]:

ואם הקיף הציל:    אם לא הוכשר:

משנה ג[עריכה]

ואינה נשמטת:    שמתנועע בפה החבית. ועי"ז אפשר להוציאו משם בנקלות. רק שאינה נשמטת ונופלת מעצמה מתוך פה החבית. אעפ"י שאינה ממורחת בטיט:

ר' יהודה אומר מצלת:    דמדאינה נופלת בעצמה הו"ל כצמ"פ:

וחכ"א אינה מצלת:    נ"ל דלרבנן אפי' מהודק יפה המגופה בפה החבית אפ"ה אמ"צ רק כשממורח טיט על הסדק שבין המגופה להחבית. וכדחזינן בזמורה [מ"ו] רק נקט מחולחלת לרבותא דר"י. דאפ"ה ס"ל דמציל. דלדידיה דוקא במדובקים יחד דבר קשה בדבר קשה. וכגון אבן וחרס צריך מרוח. אבל מגופה שהוא טיט שנתיבש. שתחוב בחבית חרס. דהו"ל רך בקשה המתדבקים א"צ מרוח:

היה בית אצבע שלה:    היינו גומא שבמגופה שתוחב לשם אצבעו כשירצה להוציא המגופה מפה החבית. *כז) שבית חללו של הגומא בולט לתוך החבית:

השרץ בתוכה:    בתוך גומת המגופה:

החבית טמאה:    דהו"ל כמונח שרץ בחבית מדבולט לתוכה:

אוכלין שבתוכה טמאים:    דהמגופה אינו כלי להציל בתוך תוכו [כפ"ח מ"ג]. ולא עדיף משרץ בסרידה שעל פי התנור ושוקעת לתוכה דהתנור טמא מה"ט:

משנה ד[עריכה]

הכדור:    באלל העשוי ממטלית ארוג מצמר או פשתן וכדומה שכורכו יחד בעיגול. דאף שהיה בהמטלית גע"ג אצבעות. אפ"ה כשכרכו יחד שוב אמק"ט [כלקמן רפכ"ח]:

והפקעת של גמי:    הוא [קנויעל] מחוט עשב ארוך הנקרא [באסט] בל"א. והא דלא נקט פקעת של חוט צמר או פשתן. ה"ט משום דפקעת כזה מק"ט [כלקמן רפכ"א]. וא"כ לא חזי לסתימת צמ"פ:

אם מירח מן הצדדין:    היינו סביב קצוות הכדור והפקעת:

לא הציל:    ר"ל אפי' אם מירח מהצדדין אפ"ה לא הציל בצמ"פ. משום שנשארו נקבים וסדקין בין חוטי הכריכה:

עד שימרח:    על הכדור והפקעת עצמו:

מלמעלן ומלמטן:    ר"ל או מלמטן. כדי שיסתמו כל הנקבים והסדקין שבין חוטי הכריכה:

וכן במטלית של בגד:    שכרכו על פי הכלי. והמטלית אין בו ג' על ג' אצבעות דאמק"ט. ואפ"ה אמ"צ מפני הנקבים שבארוג:

היתה של נייר:    והרי נייר אמק"ט רק כשיש בו ב"ק [כרמב"ם רפ"ב דכלים]:

או של עור:    והרי גם עור אמק"ט. כשהוא פשוט בלי ב"ק. רק כשהוא רך ויכול לקפלו סביב שום דבר [כתוס' שבת ס"ג ב' ד"ה מנין] והכא דהנייר והעור רכים. דהרי כרכם סביב פה הכלי. א"כ ע"כ דמיירי שאין בזה ובזה כשיעור לק"ט:

וקשרה במשיחה:    שהניחן על פה הכלי וקשרן סביב בחוט. סביב לשפת פה הכלי:

אם מירח מן הצדדין הציל:    דמדאינן נקובין כארוג א"צ מרוח על פניהן. וסגי בשמירח בקצוותיהן סביב שפת פה הכלי:

משנה ה[עריכה]

חבית:    ר"ל חבית חרס שרגילין לזפתה מבפנים לשמירת היין [כע"ז פ"ה מי"א] ומיירי שהחבית סתומה בצמ"פ כראוי:

שנתקלפה והזפת שלה עומדת:    שנשבר קצת חרס מדופן החבית. ונקלף מעל הזפת שבפנים והרי אם תציל חבית זו באהל המת. צריכה סתימה גם במקום נקב זה שנעשה ע"י שבירת החרס אלא בחבית זו כיון שרק נקלף החרס שבנקב מעל הזפת שבפנים. הרי הזפת סותם הנקב לא תוך חלול הנקב. רק תחת מקום הנקיבה:

וכן קבוסים של מורייס:    הן קנקני חרס שנותנין לתוכן שומן דגים:

שגפתן עם השפה:    סתם פיהם עם גפת [הוא גיפס בל"א] למטה משפת הכלי. ונמצא ששפת הכלי בולט לחוץ סביב מקום הסתימה. ונקט הך דינא בקבותים ולא בשאר כלים. משום דרק קבותים היו רגילין לעשותן באופן ששפת פיהן סביב כפוף לחוץ. ואין נוח לעשות בו צמ"פ רק מבפנים. דהיינו למטה משפת הכלי:

רבי יהודה אומר אינם מצילין:    מדכתיב צמ"פ עליו ולא מתוכו. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] בניקב וסתמו בזפת מהני. ונחשב כסתום ולא פליג ר"י. התם הזפת הוא תוך נקב השבירה. ובצד שפת החרס. והרי כל מהצד נקרא בתנ"ך בלשון על. כמו ועליו מטה מנשה. לפיכך גם היכא שהצמ"פ בצד שפת חרס הנקיבה. שייך לומר גביה צמיד פתיל עליו. אבל הכא הזפת הסותם הנקב. הוא למטה משפת הנקב סביב:

וחכמים אומרים מצילין:    דדרשי צמ"פ עליו. רק שלא יציל כפוי [כלעיל בועז סי' א']:

משנה ו[עריכה]

הצילוה:    ה"נ מיירי בהיה הסתימה שוה עם שפה החיצון של מקום הנקב בגב הכלי. וסתמא כרבנן לעיל. רק קמ"ל הכא דאפי' סתימה דממילא מהני:

עד שימרח מן הצדדים:    וא"צ מרוח ע"ג אע"ג שהזמורה ספוגיי שיש בה נקבים דקים בטבע. עכ"פ אינן נקבים ממש:

היו ב':    שסתם החבית בב' זמורות:

נסר:    הוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט כשאינו משמש לאדם וכלים ביחד [כפט"ז סמ"ז] ולהכי חוצץ:

שהוא נתון על פי התנור:    כולה בבא שא"צ היא אלא נקט לה משום סיפא דבעי למנקט עשאן בסינין וכו'. ובעי לאשמעינן דלא מהני כה"ג רק בב' נסרים שקצוותיהן מתאימות. ולא בב' זמורות:

עשאן בסינין:    להרמב"ם היינו יתידות עץ. שחיבר בהן ב' הנסרים במקום שמתאימין יחד. ולהר"ש היינו קליפות דקות של סנה. והוא כעין נעורת של פשתן. שאנחנו סותמין בו את הנקבים והסדקין:

או בשוגמין:    הוא ג"כ מין קליפות עץ. ושניהן מתדבקין וסותמין יפה כמרוח שבין נסר לחבירו:

משנה ז[עריכה]

תנור ישן בתוך החדש:    ושפת פה של החדש עומד בשוה עם שפת פה של הישן. ומיירי שהחדש לא הוסק עדיין כשיעור לק"ט [כמבואר לעיל פ"ה מ"א]:

וסרידה:    הוא כעין דף של חרס כפוף קצת באמצעיתו כדי ללוש על גביו [פ"ח מ"ג] ובה סותמין התנור [כפ"ט מ"ז]:

על פי הישן:    שמונח על פה הישן ואינו ממורח בו כבצמ"פ. ואפי' כשעי"ז נסתם גם פה החדש. וכגון ששפתות פה החדש והישן שוות:

ניטל הישן וסרידה נופלת:    ר"ל אם ישוער שכשינטל הישן מתחת הסרידה. תפול הסרידה לתוך חלול של החדש. וכגון שפה החדש רחב יותר מרחבו של נסר:

הכל טמא:    ר"ל כל הכלים שתוך הישן ושתוך החדש. וגם התנור הישן בעצמו. הכל נטמא באהל המת. דהרי להישן אין לו צמ"פ והחדש שאינו כלי. לולי שהיה סתום היה חוצץ בפני הטומאה. דלא הו"ל כאוכלין שגבלן בטיט. דמדהוא מרווח טע"ט מציל משום אהל כשהוא סתום. וא"צ צמ"פ. אבל הכא הרי פיו מגולה למעלה. ואפי' היה הסרידה רחבה ממש כמלא חלול פה החדש. עכ"פ כל שכשיסירו הישן מתחת הסרידה לא תפול על כותלי החדש רק לתוך חללו של חדש. נמצא שהסרידה נסמכת על דבר שמק"ט וכל דבר המק"ט מביא הטומאה. ואינו חוצץ בפני הטומאה [כאהלות פ"ו מ"ב ופ"ח מ"ג]:

ואם לאו:    שהסרידה רחבה וארוכה בכדי שתנוח על שפתי פה החדש שמקיף להישן. ועי"ז גם כשיסירו הישן מתחתיה לא תפול הסרידה לתוך חללו של חדש:

הכל טהור:    שהחדש שאינו כלי דינו כאהל ומציל כשהוא סתום גם בלי צמ"פ [כרפי"ב]. ומדהוא גדול לא הו"ל כאוכלין שגבלן בטיט:

אם אין בין חדש לסרידה פותח טפח:    דהיינו ששפת החדש עומד נמוך משפת פה הישן המקיפו. ובין ב' הפיות אין טפח. מיהו רק הכא שהחדש תוך הישן הוצרך התנא להתנות כן. מדאפשר שפה הפנימי יהיה נמוך מהסרידה שעל פה החיצון הישן. אבל לעיל שהישן תוך החדש. אם הסרידה נתמכת על פה החיצון. כדנקט התם בסיפא דרישא. לא הוצרך התנא להתנות שלא יהא שפת פה הפנימי נמוך טפח מהסרידה שנתמכת על פה החיצון. דהרי אפי' יהיה נמוך פה פנימי טפח מפה החיצון. אפ"ה הכל טהור. מדניצל גם פנימי. וכל מה שבתוכו מכח החיצון שמגין עליו מטעם אהל:

כל שבחדש טהור:    דהרי אפי' לא היה כאן הישן כלל. והסרידה והתנור החדש ששניהן אמק"ט היו מופסקין מהדדי באויר פחות מטפח. היה ניצל מה שבחדש [כאהלות פי"א משנה ח']. אבל הישן טמא מדאין לו צמ"פ:

משנה ח[עריכה]

לפסין:    אלפסין של חרס:

זו בתוך זו:    ויש ריוח בין כלי לחבירו להניח שם אוכלין ומשקין:

אותו שהשרץ מונח בה נטמאה:

וכולן טהורות:    הקערות אחרות עצמן ודאי טהורות. ואפי' השרץ בחיצונות. והחיצונה עודפת אפ"ה פנימיות טהורות דאין כלי מק"ט מאויר כ"ח [כלעיל פ"ח מ"ד]. וכדילפינן כן מקרא [שבת קל"ח ב']. ולא נקט פיהן שוות רק משום כשהשרץ בפנימית. דאז דוקא כשאין שפתות החצונה עודפת על שפתות הפנימית שהשרץ בתוכה. החיצונה טהורה. הא בעודפת שפת החצונה. הרי השרץ שבפנימית מונחת גם באויר החצונה ונטמא גם היא. וכ"כ כשמשקין בפנימית. אז גם בשהשרץ בחיצונה. דוקא בששפתותיהן שוות אותה שהמשקין בתוכה טהורה. משום שגם המשקין בעצמן נשארו בטהרתן מדמונחין תוך תוכו [כפ"ח מ"ד]. אבל כששפתות החיצונה עודפת ואפי' כשהשרץ בחיצונה. נטמא המשקין שבפנימית וטימאה גם להפנימית:

היו בכונס משקה:    ר"ל אבל אם כל האלפסין נקובים בכדי שיכנס בהנקב משקה שבחוץ נגד הנקב. מיהו אילו היו כלים המיוחדין רק למשקין. הרי משנתנקבו כן. תו אין חשובים כלי כלל. בין לקולא. שהן עצמן אמק"ט עוד. ובין לחומרא שאינן מצילין על אוכלין ומשקין שבתוכן מטעם תוך תוכו. ואם היו כלים המיוחדין רק לאוכלין. אז ודאי בין לקולא הנ"ל ובין לחומרא הנ"ל. לא היה מתבטל מהם שם כלי ע"י נקב כזה. דהרי כלי כזה שיעור נקיבתו כמוציא זית. אבל הכא הרי באלפסין מיירי. שמיוחדים לבשל בהן מאכל עם רוטב. וא"כ מיוחדין לאוכלין ולמשקין. דבכה"ג מטילין אותו לחומרא לכאן ולכאן [כפ"ח מ"ב] לפיכך לענין שיהא האלפס עצמו מק"ט. עדיין חשוב כלי. ולענין שיציל ע"י תוך תוכו לא חשבינן לי' ככלי:

השרץ בעליונה כולן טמאות:    דלגבי עצמו אמרינן לחומרא דשיעור נקיבתו בכזית. ולהכי היא מק"ט מהשרץ שבתוכה. ולגבי האלפסין החיצונים. נמי אמרינן לחומרא. ולהכי אף דבכל דוכתא מציל תוך תוכו. בין מלהכניס או מלהוציא טומאה. עכ"פ הכא מדנקוב הפנימי שהשרץ בתוכה בכונס משקה. כמאן דליתא פנימי דמי. דלא חשבינן לה כלי. והו"ל כמונח שרץ באויר כל א' מהחיצונים:

היא טמאה וכולן טהורות:    היא טמאה דלחומרא אמרינן דהוי כלי ומק"ט. מדאינה נקובה כמוציא זית. אבל עליונות ממ"נ טהורות. דאי לאו ככלי דמי. הרי אמק"ט. ואי ככלי דמי הרי אין כלי מק"ט מאויר כ"ח. ומה"ט אפי' יש משקין בעליונות. והן ודאי נטמאו. דלא דיינינן לעליונות ככלי. מדהן נקובות. ואין מצילין בתוך תוכו. אפ"ה המשקין שנטמאו אינן חוזרין לטמא הקערות שנגעו בהן המשקין. דממ"נ אי ככלי שלם דיינינן לי' הרי הצילו על משקין שבתוכן בתוך תוכן. ואי לאו ככלי דמי. א"כ איך יקבלו טומאה מהמשקין [רב"א. ולפ"ז לכאורה היה נ"ל חידוש דין דאם המשקין באמצעי. והן נוגעין בגב הפנימית י"ל שהאמצעית שהמשקין בתוכה טהורה כולה מכח ממ"נ הנ"ל. והפנימית שנגעו המשקין רק בגבה טמאה עכ"פ מגבה [כרפכ"ה] דהרי בפנימית זו אין כאן ממ"נ. ואי"ל דאמרי' ממ"נ בהנקב. דאם נקב כזה מבטל שם כלי. א"כ פנימית אמק"ט מהמשקין. ואם נקב כזה אין מבטל שם כלי. א"כ גם המשקין טהורין. דהרי הצילום הפנימיים בתוך תוכו. ליתא. דא"כ בשרץ בעליונה. וכולן נקובות. אמאי כולן טמאות נימא ממ"נ הנ"ל]:

השרץ בעליונה:    בשלימות מיירי השתא:

היא והתחתונה טמאה:    דמשום שהתחתונה עודפת. הו"ל כאילו מונח השרץ גם באויר התחתונה. אבל האמצעיות טהורות. דאף דדיינינן כאילו השרץ בהחיצונה. עכ"פ הו"ל אמצעית כקדירה שמונחת בתנור שהשרץ בתוך התנור שהקדירה טהורה דאין כלי נטמא מאויר כ"ח [כפ"ח מ"ד] ולא דמי לטבלא שיש בה לזביז עודף. דבנטמא קערה א' שבה נטמאו כולן [כלעיל פ"ב מ"ז] התם כולן גוף א' הן באמת. רק שכשאין לזבז עודף הו"ל אותה שהשרץ בתוכה כגב להקערות האחרות [וכמ"ש שם בס"ד סי' ע"ו] אבל הכא כל האלפסין גופין חלוקין הם. דמי שפיר לקדירה שבתנור הנ"ל. דלא נטמא מאויר כ"ח. אפי' כשהשרץ עדיין בהחיצון. מיהו הרי בכה"ג אמרינן התם דאוכלין ומשקין שבפנימי טמאין. דמשום שפה קדירה למטה מפה התנור. אין האוכלין ומשקין נצולין מכח תוך תוכו. א"כ ה"נ הכא במונח שרץ בעליונה ותחתונה עודפת. או במונח שרץ באמת בהתחתונה העודפת. גם האוכלין ומשקין שבפנימית טמאין. דמדהתחתונה עודפת. אינן נצולין מכח תוך תוכו. וחוזרין משקין ומטמאין להקערה שהן בה וכדמסיק:

טמאה:    אפי' אם המשקה באמצעית אינן נצולין בתוך תוכו. דהרי מדהתחתונה עודפת. הו"ל כאילו השרץ והמשקין מונחין בתוך חלול החיצונה. וחוזרין המשקין ומטמאין להקערה שהן בה. וכ"ש בהיה השרץ באמת מונח בתחתונה העודפת. דודאי מונח אז השרץ והמשקין שבפנימית כולן בתוך חלול א' ונטמאו כולן. והא דנקט הך משנה בפרק זה. והרי לכאורה אין כאן מקומה דהרי כל הפרק בצמ"פ מיירי ה"ט מדבעי למנקט ג' מיני הצלה שבכ"ח גבי הדדי. דהיינו בתחלה נקט דיני צמ"פ ובתר הכי [במ"ז] נקט דיני אהל שמציל בכיסוי לבד. אפי' אין הכסוי מחובר בצמ"פ. ובסוף הכל נקט הצלת תוך תוכו:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]