מלאכת שלמה על כלים י
<< · מלאכת שלמה · על כלים · י · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
כלי גללים: של צפיעי הבקר אבל כלי שייש הן בכלל כלי אבנים והרמב"ם ז"ל מפ' גללים שייש [תמוה דלפנינו מבואר בהיפך שהר"מ דוחה דברי המפ' שייש:] וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ בפ"ק דשבת דף ט"ו אבל בפ' במה אשה (שבת דף נ"ח) פי' צפועי בקר וכן בכמה דוכתי ועיין בתוס' מנחות דף סי'ט ע"ב ועיין במ"ש בס"פ שני דעוקצין. ואע"ג דכלי גללים אינם מקבלין טומאה אפ"ה אינם מצילין משום אהל בלתי המרחה רק בכסוי בעלמא משום דלא שייך אהל בכלים כי אם בתנור חדש כדלקמן סי' ז' ובכלי שהוא מחזיק מ' סאה כתב הראב"ד ז"ל שהוא מציל משום אהל בכסוי בעלמא ואין צריך המרחה:
כלי אדמה: פי' רש"י ז"ל בריש מסכת יומא כלי אדמה שאין עשויין ככלי חרש בכבשן אלא מן האדמה הן שהיא כאבן רכה וחוקקים ממנה כלים ע"כ. וגם בפ"ק דשבת כתב כלי אדמה דלאו על ידי גבול הוא ככלי נתר וכלי חרס ע"כ.
ועצמות חיה שבים ועורה: גרסי' וכן הגיה הרי"א ז"ל:
על הכל מצילין וכו': משנה זו לאחר חזרה שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ונ"ל שהסבה שנשנית משנה זו להודיענו שאע"פ שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש הלכה כב"ה וזה מוסר גדול שמן הראוי לכל אדם להחמיר אע"פ שהיתה האמת בהפך. הרא"ש ז"ל [דברים אלו הובאו בס' ח"נ בשם מ"כ כדרכו וכ' ע"ז וז"ל ודברים אלו צריכין באור ואם הכוונה לומר שלכך נשנית משנה זו להודיענו שלא מפני שהדין עם ב"ש חזרו בהם ב"ה כ"א מצד חומרא. צריך לדעת מה נשתנה דין זה מכל הדינים שנחלקו ב"ש וב"ה וב"ש לחומרא למה לא חזרו להורות כדברי ב"ש לחומרא וצריך יישוב. ע"כ:]:
משנה ב[עריכה]
בָחֵמָר: כך מצאתיו מנוקד:
שהוא פתיל ואינו צמיד: שאינו מתמרח ויפרד מן הכלי וכתב ה"ר שמשון ז"ל ואם עשאו לחזוק ה"ז מציל ע"כ:
אין מקיפין לא בדבילה שמינה וכו': ועצה טובה קמ"ל דאם בתוך הכלי קדש או תרומה אסור לגרום לו טומאה. הרא"ש ז"ל:
שלא יביאנו לידי פיסול: פי' שמא יפלו עליהן משקים ויוכשרו ואין דבר טמא מציל ונלע"ד דמתני' דלא כר"ש דלא חייש לטעם שמא יביאנו לבית הפסול כמו שכתבתי בפ' התערובת סי' ג'. והרמב"ם ז"ל פי' דבחולין מיירי וז"ל אין מקיפים וכו' וכל זה הוא למשנה ראשונה כו'. וז"ל בחבורו ומקיפים בדבלה שמנה שלא הוכשרה ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא יטמא שדבר טמא אינו חוצץ ע"כ נראה שרוצה לומר במה שאמר כדי שלא יטמא שהוא מפ' מתני' דקתני שלא יביאנו לידי פסול שר"ל שלכך לש הבצק במי פירות כדי שלא יקבל טומאה וכיון שכן הוא מותר להקיף בו מאחר שאינו מקבל טומאה שאם היה דבר המקבל טומאה אינו יכול להקיף בו דהא קיימא לן שדבר טמא אינו חוצץ:
משנה ג[עריכה]
ואינה נשמטת: פירש אע"פ שאינה נשמטת לרבנן אינה מצלת:
היה בית אצבע שלה שוקע לתוכה: כך הגיה הרי"א ז"ל:
משנה ד[עריכה]
עד שימרח מלמטן למעלן: כך מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. וכן הגיה גם כן ה"ר יהוסף ז"ל:
היתה של נייר: אם הוא נייר של עשבים אינו מקבל טומאה ואם לאו צריך שלא יהא בו כשיעור:
וקשרה במשיחה: גרסי':
משנה ה[עריכה]
חבית שנתקלפה: חבית זפותה מבפנים וזהו פי' הר"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל פי' והסכים בפירושו לפירוש הרמב"ם ז"ל דפירש שגפסן עם השפה אמר שאם נקלף דופן החבית וכן נאד המורייס מלמעלה ונשאר הזפת עומד במקום שנסתלק מן החבית ונמצאת זו שהיא צורת החבית למעלה זפת ותחתיה חרס ואמר שאם כסה החבית על מקום הזפת והדק הכסוי עם הזפת שהוא שפת החבית וזהו שאמר שגפסן עם השפה עכ"ל ז"ל משמע דשגפסן עם השפה קאי בין אחבית בין אקבותים של מורייס שנקלף מצד פי אחד מהן החרש ונשאר הזפת אשר היה תחתיו ונראה חבית זו או נוד זה של מורייס כאילו חציו שלמטה לצד השוליים חרס שהרי עדיין לא נתקלף החרס מע"ג הזפת והצד העליון של צד הפה כלי של זפת ר' יהודה ס"ל כיון שהזפת מפסיק בין הכסוי ובין החבית או הקבותים אינו מציל וחכמים ס"ל דאע"פ שגפסן עם השפה שהיא זפת לבד מציל ולא בעינן שיהא הכסוי נוגע בחרס החבית עצמה ומציל דלא הוי הפסק. ובערוך קבותים פי' קנקנים שדומין לקב ע"כ:
משנה ו[עריכה]
וסתמוה שמרים הצילוה: סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים ובהדיא פליג ר' יהודה אהאי בבא בתוספתא. ועיין במ"ש בפ"ד דעדויות סי' ו':
היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה: גרסי' משום דזמורה לשון נקבה:
עשאה בסינים: בערוך בסנים בלי יוד וכן ג"כ בערך שגם וכן מצאתיו מוגה בנקודת קמץ. ובפי' הרמב"ם ז"ל בסינים הוא שיקוב בעובי השתי זמורות שני נקבים זה כנגד זה ויכניס עץ דק ראשו האחד בנקב האחד וראשו השני בנקב השני ויכה עליהם בקורנס עד שיתקרבו זה אצל זה ויעשו כזמורה אחת או נסר אחד ושוגמין ושועמין אחד ושעם הוא מין גמי ואומר שאם כרך השעם על שתי הזמורות עד שנעשו אחד אין צריך למרח ביניהם ע"כ. וגם הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת תרומה גבי משולבות פי' סנין כמו שפירשו הרמב"ם ז"ל והביא שם ברייתא השנויה במלאכת המשכן ושני הסינים יוצאין מן הקרשים וכו' ע"ש. ובערוך פי' שוגמין זמורות שמתוחין מקיר אל קיר ושוטחין עליהן בגדים וי"א עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך ולא ישתבר בין לח בין יבש ובלשון תלמוד שעם ע"כ. וה"ר יהוסף ז"ל כתב פי' זה שפי' ר"ע ז"ל קליפות דקות של סנה וכו' אינו נראה שהרי אין שייך לומר עשאן בסינין וכו' אלא היה לו לומר תחב ביניהן סינין וכו' על כן נראה לפרש דה"פ שדרך האומנין הבקיאים בחרושת עץ הוא שהם עושים ארגז והם רוצים לעשותו שלא יהיה בין דף לדף ריוח כלל חותכין בכל דף כמין שליבות ושליבות של דף זה נותן בחלל חברתה ונמצא שכשמכניסין אח"כ זה בזה אין ביניהם ריוח כלל ונקרא סינין כזה % עוד עושין אופן אחר נותנים עובי חצי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף וחצי עובי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף השני ומניח אותם זה ע"ג זה שהאחד ממלא חתך חברו ואין ביניהם אז ריוח כלל וזה נקרא שוגמין % וזה אי אפשר לציירו בדיו כראוי ע"כ:
משנה ז[עריכה]
תנור ישן בתוך החדש וסרידא על פי הישן: [כ"ה בס' חזון נחום] [פי' הרא"ש] דגרסי' על פי החדש דהיינו החיצון דומיא דסיפא דסרידא ע"פ הישן שהוא החיצון וכן מצאתי שהועתק מפי' הרמב"ם ז"ל ע"כ וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו פכ"א דהלכות טומאת מת סימן ט' וגם הראב"ד ז"ל משמע שהסכים שם בהשגות לגרסא זו ולפי' זה. ומשנתנו אינה מתפרשת אלא על פי משנה ראשונה דבפי"ב דאהלות דתנור ישן הוי כלי ואינו מציל אלא בצמיד פתיל ותנור חדש לא הוי כלי אלא אהל וכל המציל משום אהל אינו צריך לצמיד פתיל וזהו פי' הרמב"ם ז"ל שהסכימו עליו הראב"ד והרא"ש ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל:
ניטל הישן וסרידא נופלת: פי' שהסרידא אינה רחבה רק לכסות שפת הישן וא"כ כשאין כאן הישן נופלת הסרידא לתוך התנור חדש [כ"ה בס' חזון נחום] [הר' אפרים אשכנזי ז"ל]. אם אין בין חדש לסרידא פותח טפח חשבינן לסרידא כאילו היתה מונחת על החדש ומה שבחדש טהור דמה שבולט ממנה ומגיע עד הישן כמאן דליתיה דמי שאין סמיכת הישן מועיל וכיון שאינה גבוהה טפח מן החדש אין הטומאה נכנסת לה. הרא"ש ז"ל. ומצאתי כתיב הגהה על פי' הרמב"ם ז"ל כתב ה"ר יעקב בן הרא"ש ז"ל לא ידענא למה לא נחשוב הבולט כמאן דליתיה כיון שהוא עומד ע"י סיוע הישן ואפי' אם אין פותח טפח בין הסרידא לחדש לא היה לו להציל על מה שבתוך החדש דכיון שהוא עומד ע"י דבר המקבל טומאה חשיב כמאן דליתיה לענין הצלת טומאה כדאמרי' בפ"ח דאהלות כל דבר שהוא מקבל טומאה מביא ואינו חוצץ וא"כ אפי' אין בין הסרידא לחדש פותח טפח כמאן [דליתיה] דמי ומביא טומאה לחדש אם לא שנאמר דארישא קאי דמיירי בשניטל הישן וראויה הסרידא לעמוד על החדש לבדו ע"כ וצ"ע דהכא נראה שמסכים לפי' הרמב"ם ז"ל ואעפ"כ מקשה מה שאתה רואה שראוי להחמיר ואילו שם בהשגות הביא הראב"ד ז"ל פירש הרב היוני שנראה שהוא פירש הר"ש ז"ל והקשה עליו מה שהקשה הר"ש ז"ל עצמו שראוי להקל אף כשיש בו פותח טפח שיציל הואיל והוא מוקף מבחוץ ועוד הקשה שם בהשגות קושי' אחרת על פי' הר"ש ז"ל ע"ש:
משנה ח[עריכה]
העליונה: היא הפנימית והחיצונה היא התחתונה כך נראה לעניות דעתי שצריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. ומיהו אם היו אוכלין ומשקים בפנימית וכו' כתב החכם הר"ס ז"ל הרמב"ם ז"ל פירשה לענין אוכלין ומשקין ע"כ:
עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל. וה"ה דה"מ וכו'. עד ויש משקה טופח באמצעיות. אמר המלקט נראה שהם דברי ר"ע ז"ל עצמו. וז"ל הרא"ש ז"ל ובעליונה ותחתונה עודפת דאיירינן בהו ואמרינן דאמצעית טהורות כל שיש משקה טופח טמא דנטמאו המשקים מאויר החיצונה וטמאו את הכלי דגזרו וכו' ע"כ. ואפשר דכוונת ר"ע ז"ל שהוקשה לו דה"ל לתנא למיתני הכי השרץ בעליונה והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה ואם יש משקה טופח באמצעיות כולן טמאות ואמאי פלגינהו לתרי באבי. וקשה לי קצת כיון דרישא איירי באלפסין שלימות וסיפא נמי באלפסי' שלימות אמאי פסיק תנח למילתיה בבבא דהיו נקובות והדר תנא השרץ בעליונה והתחתונה עודפת דמיירי בשלימות ויש לומר דאי הוה תני הכי בבא דהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת קודם בבא דהיו נקובים בכונס משקה ה"א דהיו נקובות בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות קאי אמאי דסליק מיניה אתחתונה עודפת ולא אשפתותיהן שוות וה"א דמשום הכי כולן טמאות משום שהן באויר התחתונה ולא משום דרואין כדפי' ר"ע ז"ל כנלע"ד. וי"ס דגרסי בסיפא דמתני' העליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה וכו' העליונה בה"א וכן הגיה הרי"א ז"ל וכתב כן מצאתי ע"כ: