מלאכת שלמה על כלים ט
<< · מלאכת שלמה · על כלים · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
בפירוש ר"ע ז"ל. וכגון שהיו בלועין ברצפה קודם שחברו התנור שם ע"כ. אמר המלקט אי נמי כגון בתנור שאין לו שוליים ונמצאו במקום שהושיבוהו:
עוד בפי' ר"ע ז"ל. בטמא אם התנור טמא וכו'. אמר המלקט כתב הר"א אשכנזי ז"ל פי' אם התנור כבר טמא דאז אינו מועיל צמיד פתיל כדלקמן או לפרש כפי' הרמב"ם ז"ל ודוק ע"כ. והילך לשון הרמב"ם ז"ל שם פ' כ' מחט או טבעת שהיו מובלעין בטפילת התנור ונטמא התנור באהל המת או שנפל שרץ לאוירו נטמאו הכלים שבתוך הטפלה ואם היה התנור מוקף צמיד פתיל הואיל והתנור טהור אף הכלים המובלעים בטיט שעל גביו טהורין ע"כ. והוא מכוון עם מה שפירש כאן בפירושו למשנה ויתכן שלכך ג"כ כיון הר"ש ז"ל בפירוש שהעתיק משם ר"ע ז"ל וכ"כ ג"כ כסף משנה שם בהלכות טומאת מת גבי השגת הראב"ד ז"ל. ופי' הר"ש ז"ל בסוף מתני' דבסמוך הא דמוקף צמיד פתיל מציל על מחט וטבעת מיירי בכלי של חבר דטהור ע"כ. ולשון החכם הר"ס ז"ל אם בטמא פי' שנטמא בשאר טומאות טמאים לפי שכלי טמא אינו חוצץ והכל טמא באהל המת ע"כ:
נמצאו במגופת החבית מצדיה: כנגד עובי שפתה או כנגד דופנותיה שהמגופה יורדת למטה סביב פי החבית. הרא"ש ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. מצדיה של חבית טמאים שאין צדי החמת צריכין לטיט ע"כ אמר המלקט פי' להיות צמיד פתיל:
מכנגד פיה טהורין נראין מתוכה אבל לא לאוירה טהורין: כצ"ל ולא זו אף זו קתני וכדפי' ר"ע ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. כגון מחט וטבעת שיש להם טהרה במקוה אין צ"פ בהן ע"כ. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל פי' מדרבנן אינו מציל כדלקמן ע"כ. פי' דמתני' דבסמוך תנן דאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרש הטהור בלבד וכדמפ' ר"ע ז"ל. ומה שכתב ר"ע ז"ל כך נראה בעיני פי' משנה זו ע"כ. אמר המלקט ר"ל פי' דסיפא שוקעין בתוכה וכו' הוא שפירש ז"ל מסברא דנפשיה או הוא פי' הרמב"ם כמו שאעתיק בסמוך. והילך לשון הרא"ש ז"ל שוקעין לתוכה שנשתקעו למטה משפתה בצדיה ויש שם סדק בחבית דהוו כנגד תוכה אם תחתיהן טיט כקליפת השום טהורים דנחשביה כמגופה עצמה הואיל ובלועין לתוכה ואינם נראין ואע"ג דלבינה שבלעה את הטבעת טמאה כדתנן לקמן בפירקין שאני הכא דמסייעת לחבית להציל כנגדה שלא תכנס הטומאה כנגד הסדק אבל אם אין תחתיה טיט לא חשיב כמגופה ואע"ג שהחבית נצלת ע"י צמיד פתיל של מגופה מחט וטבעת לא נצולו והרמב"ם ז"ל פי' שוקעין לתוכה שבולטין מן המגופה ושוקעין עד כנגד חללו של חבית טמאים אם אין עליהם טיט לפי שכלי חרס אינו מציל על כלים שבתוכה עכ"ל ז"ל בכתיבת יד ומצאתי כתוב עליו וקשיא לי א"כ אפי' יש עליהם טיט נמי כיון שהכלי אינו מציל גם הטיט לא יציל עכ"ל וגם הר"ש ז"ל פי' כפירוש שכתבתי בשם הרא"ש ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות טומאת מת ואם תחתיהן כקליפת השום אע"פ שהן שוקעין לתוך אוירה הרי אלו טהורין ע"כ:
משנה ב[עריכה]
ובה"א אף מנקת טהורה: והכי נמי פליגי בפ"ה דאהלות וחזרו ב"ה להורות וכו'. ועיקר פלוגתייהו בספ"א דעדויות. אבל הרמב"ם ז"ל שם בחבורו יש לו פירוש אחר בהאי מתני' ולפי אותו הפירוש אין למתני' שייכות עם ההיא דאהלות וכ"ש עם ההיא דעדויות וז"ל חבית שהיא מלאה משקים טהורים ומנקת של חרש בתוכה והחבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת החבית והמשקים טהורין והמנקת טמאה מפני שקצתה האחד בתוך החבית המוקפת והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום אע"פ שהיא עקומה אין העקום כסתום ע"כ והקושיות שהקשה הראב"ד ז"ל על פי' זה יישבם הרב ז"ל בכסף משנה:
משנה ג[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
משנה ד[עריכה]
שסוף משקה לצאת: הלכך הבלועים חשיבי כפלוטים לפחות נמי שבלעו משקים הרא"ש ז"ל. וז"ל הערוך וכן חתיכה של לפת ושל גמי פי' אם נפלו במים טמאים ושתו ואח"כ נפלו לתנור ע"כ:
משנה ה[עריכה]
חרסין שנשתמש וכו': בנדה פ' האשה שהיא עושה (נדה דף ס"ב) גרסינן אמר ריש לקיש לא שנו הוסק התנור אין אי לא לא דכל זמן שהן נבלעים בחרסים אין מטמאים את אויר התנור אלא משקים קלים שאינם אב הטומאה כגון דמעת עינו ודם מגפתו או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ דאפי' כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור לא טמאוהו אלא מדרבנן דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה אבל משקים חמורים כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים טמא התנור אע"פ שלא הוסק כיון דיכולים לצאת ע"י היסק לאו טומאה בלועה היא ומטמאה ור' יוחנן אמר אחד משקים קלין ואחד משקים חמורים אם הוסק התנור אין אי לא לא דה"ל טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמאה כדאיתא בפ' בהמה המקשה אמתני' דהתם סי' ג' ומבואר בסוף מסכת מקואות ועיין במ"ש בפ"ג דאהלות סי' ב' דמסיק רב פפא התם בנדה דכל היכא דאין יכול לצאת ולא הקפיד עליו דברי הכל טהור אפי' לריש לקיש יכול לצאת והקפיד עליו ד"ה טמא אפי' לר' יוחנן כי פליגי דיכול לצאת ולא הקפיד עליו ר"ל סבר כיון דיכול לצאת אע"ג דלא הקפיד עליו טמא והנך חרסין אע"ג דלא קפיד עלייהו להוציא כל מה שבתוכן טמאים כל זמן שלא יצא הואיל ויכולין לצאת ע"י היסק ור' יוחנן ס"ל אע"ג דיכול לצאת ע"י היסק אם הקפיד עליו אין אי לא לא:
ואם ידוע שיוצא מהן משקים: מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ממנה משקים. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל גם הגיה אפי' לאחר שלש שנים נטמאת וכתב אח"כ מצאתי ס"א טמא ע"כ:
משנה ו[עריכה]
הגפת והזגין: גרסי' כמד"א מחרצנים ועד זג אבל זוגין בשורק הוא פעמונים ובחולם הוא ל' זוגות:
הצנורא: י"ס הצנירה:
לבינה שבלעה את הטבעת: שגבל הטבעת בטיט ונשרפה כך נלע"ד שצריך להיות בפי' ר"ע ז"ל או ונצרפה בצדי. ובערוך פי' שהיה מנהגם לעשות סימן בטבעת על כל לבינה ואם נשקעה הטבעת בלבינה אינה נצולת מטומאת אהל. עוד בפירושו ז"ל וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך. אמר המלקט כדתנן לעיל בפ"ח סי' ג' וכמו שכתבתי:
נפלו לאויר התנור טהור: מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת טהור:
משנה ז[עריכה]
סרידה שהיא וכו' מוקף צמיד פתיל: פי' בין תנור לסרידא הר"ש והרא"ש ז"ל:
מרדע: תנן לקמן פי"ז דיש בהקפו טפח ועביו דהיינו רחבו שליש טפח דהיינו אצבע ושליש אצבע בגודל שהן שתי אצבעות בקטנות:
היה עגול: הנקב:
אין רואים אותו ארוך: י"ג ארוך אין רואים אותו עגול ודיוקא הוא הרא"ש ז"ל. והחכם הה"ר מנחם עזריה נ"ע נשאל בסימן פ"ה דאפכא ה"ל למיתני היה ארוך אין רואין אותו עגול דהלא פי מרדע עגול הוא ותירץ אני שאלתיה לחברי ימים רבים ואין מגיד לי ובתר דבעינא פשיטנא לה דהכי קתני היה עגול כטבעת אין רואים אותו עגול משוך או עגול ארוך כמו פי מרדע שהוא כגלגל כביצה לא ככדור לפיכך אם היה הנקב עגול ככדור וכטבעת אין פי מרדע נכנס בתוכו ואין משערין בו עכ"ל נ"ע:
משנה ח[עריכה]
נכנס ויוצא דולק: שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח ואינו כבה:
ניקב מצדו: של עין דהיינו במקום שהמירוח דבק לעין:
נכנס ויוצא שלא דולק: כך צ"ל:
שיעורה מלא מיצה: כך צ"ל. ופי' בערוך בלשון שני הקש שאע"ג השיפון שדומה לירק קרוי מוצא וכל חסדו כציץ השדה תרגומו כמוצא דחקלא.
וכן היה אומר במגופת החבית וכו': פי' אבל רבנן ס"ל בין במגופת החבית בין בחצבים גדולים שוה אמצען למן הצד דבמגופת החבית שיעורה לעולם מלא מיצה שנייה של שיפון וחצבים גדולים נמי שיעורם לעולם מלא מיצה שנייה של קנה והבד"א הוא בין לרבנן בין לר"ש ומ"מ קשיא לע"ד דמ"ש שאר משקים דמחמרינן בהו טפי מיין. ועיין במ"ש לעיל פ"ג סי' ב':
אפי' כל שהן טמאין: כך מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בשתיהן:
אבל אם נעשו בידי אדם אפי' כל שהן טמאים: פי' אפי' נעשו ליין:
בפי' ר"ע ז"ל. דכלי גדול שניקב במוציא רמון וכו'. אמר המלקט הר"ש והרא"ש ז"ל [הוכיחו] מכח קושיית בקיאות דתוספתא דנקב שאינו עשוי בידי אדם על ידי מירוח מציל אפי' במוציא רמון:
שיעורו במשקים: כצ"ל. וכתב הר"ש ז"ל לעיל ריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע דקדקנו אותה משנה דלקמן סוף פרק ט' דלא תיקשי אהא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו ע"כ: