משנה כלים ט ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ט · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הגפת והזגין שנעשו בטהרה והלכו עליהם טמאים, ואחר כך יצאו מהן משקין, טהורין, שמתחילתן יז נעשו בטהרה.

כוש שבלע את הצינורא, מלמד שבלע את הדרבן, לבינה שבלעה את הטבעת, והן טהורים, נכנסו לאהל המת, נטמאו.

הסיטן הזב, נטמאו.

נפלו לאויר התנור טהורכ, טמאוהו.

נגע בהן כיכר של תרומה, טהור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַגֶּפֶת וְהַזָּגִין שֶׁנַּעֲשׂוּ בְטָהֳרָה וְהָלְכוּ עֲלֵיהֶם טְמֵאִים, וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין, טְהוֹרִין, שֶׁמִּתְּחִלָּתָן נַעֲשׂוּ בְטָהֳרָה. כּוּשׁ שֶׁבָּלַע אֶת הַצִּנּוֹרָא, מַלְמָד שֶׁבָּלַע אֶת הַדָּרְבָן, לְבֵנָה שֶׁבָּלְעָה אֶת הַטַּבַּעַת, וְהֵן טְהוֹרִים, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת, נִטְמָאוּ. הִסִּיטָן הַזָּבּ, נִטְמָאוּ. נָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר , טִמְּאוּהוּ. נָגַע בָּהֶן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר:

נוסח הרמב"ם

הגפת והזוגין שנעשו בטהרה והלכו עליהם טמאין ואחר כך יצאו מהן משקין טהורין שמתחילתן נעשו בטהרה כוש שבלע את הצנירה ומלמד שבלע את הדורבן לבינה שבלעה את הטבעת והיו טהורין נכנסו לאוהל המת נטמאו הסיטן הזב נטמאו נפלו לאוויר התנור טימאוהו נגע בהן כיכר של תרומה טהור.

פירוש הרמב"ם

זגין. קבוץ זג והוא קליפת הענבים. וכוש הפלך ובקצותיו ברזל מעוות הקצוות והיא אשר תקרא צינורא: וענין אמרו שבלע הוא שיכנס הברזל אשר בקצה הפלך בכללו בגוף העץ ויתקבץ העץ עליו מלמעלה עד שיהיה הברזל כולו מספיק מוכנם בעצם הפלך:

ומלמד הוא כלי עץ ובסופו ג"כ מסמר של ברזל ינקו בו המחרישה בעת החרישה מהעפר אשר יתעכב בה ולזה תקרא מלמד הבקר לפי שהיא תלך בו על הדרך הישר עד שלא ילך השור בזולת דרכו ולזה תקרא מלמד וזה הברזל אשר בקצתו יקרא דרבן וקבוצו דרבונות דברי חכמים כדרבונות (קהלת יב):

ולבינה שבלעה את הטבעת. הוא שיגיע הטבעת בטיט ויתבשל והטבעת בתוכה ואמר שאלו הכלים אע"פ שהן טמונים בתוך העץ או הטיט כמו שספרנו הנה הן מטמאו באהל המת אם היו טהורים ותטמא כלי חרס אם הגיעו באוירו והן טמאין ויטמאו ג"כ בהיסט הזב כמו שנבאר בזבים שכל הדברים אשר יטה אותן הזב אע"פ שלא יגע בהן הנה הוא יטמאם:

עוד אמר כי כאשר נגע ככר של תרומה באלו העצים או הכלים אשר בתוכם כלים טמאים הנה לא תטמא לפי שלא תטמא בתרומה אלא כשיגע בה דבר אשר יטמא אותה עצם בעצם. ואמרו של תרומה הוא רבותא בהיותו לא תטמא אפילו ככר של תרומה אשר יטמא בשני לטומאה שאנחנו לא נוריד זה העץ המקיף בברזל הטמא מדרגת ראשון לטומאה ולא שני ועם היות כל אחד מאלו הברזלים אב לטומאה והן טמונים כמו שהנחנו ואמנם יטמאו התנור להיותו מטמא מאויר ואע"פ שהיתה הטומאה נסתרת כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה:

פירוש רבינו שמשון

טמאין. בני אדם טמאין:

טהורים. שלא נטמאו בדריסתן וסתם מתני' כרבי שמעון בתוספתא דלעיל:

כוש. פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל בראשו ושמו צינורא ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ:

מלמד. של עול בקר:

דרבן. ברזל שבראשו:

נטמאו. דאין מציל באהל המת אלא כלי שיש לו תוך וכן מיד כלי חרס כדתנן לעיל פ"ח [מ"ג] ודמי לעצם כשעורה הכרוך בסיב:

הסיטן זב נטמאו. דאפילו מוקף צמיד פתיל מיטמא בהוסט כל שכן האי:

תניא בתוספתא דמסכת טהרות (בפ"ב) [בפ"ג] (ע"ש בתוספתא מה שחסר כאן) הגפת והזגין שנעשו בטהרה ומיצו מהן משקין טהורין ורבי שמעון מטהר אמר ר' שמעון מה לי כשנעשו בטומאה משקין קבוצין מתחת הקורה וכשהוא מגביה הקורה חוזרין ונבלעין בגפת אמר להן אף כשנעשו בטהרה בא הזב וישב עליהם ודרס משקין קבוצין מתחת רגליו של זב כשהוא מגביה את רגלו חוזרין ונבלעין אמרו לו אין דומה משקה היוצא לרצון למשקה היוצא שלא ברצון אמר להן זה וזה לא נקרא עליהן שם טומאה בעולם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

והלכו עליהן טמאים - בני אדם טמאים:

טהורים - שלא נטמאו בדריסתן, כיון שלא נקרא עליהם שם טומאה בעולם:

כוש - פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל עקום בראשו ושמו צינורא, ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ וכולו מכוסה בעץ:

מלמד - מקל ארוך ובראשו כעין מסמר דק, ומדריכים בו הפרה לתלמיה, לכך הוא קרוי מלמד הבקר. והמסמר שבראשו קרוי דרבן, כמו דברי חכמים כדרבונות (קהלת יב):

ולבינה שבלעה את הטבעת - שגבל הטבעת בטיט הלבינה ונצרפה עמה בכבשן יח:

נכנסו לאוהל המת - כשהן בלועים וטמונים בתוך הכוש או בתוך המלמד או בתוך הלבינה:

נטמאו - שאין מציל באוהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך, והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב יט:

הסיטן הזב - אע"פ שלא נגע בהן אלא שהכריען:

נטמאו - שהזב מטמא בהיסט. אפילו המוקף צמיד פתיל מיטמא בהיסט, כל שכן האי:

נגע בהן ככר של תרומה - כשהן בלועין:

טהור - הככר. ואע"פ שהוא של תרומה ושני פוסל בו. ואפילו הברזל הבלוע הוא אב הטומאה לא אמרינן נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כא ויהיה הככר שלישי ונפסל, אבל מטמאים את התנור ואע"פ שהן בלועין, לפי שהתנור מיטמא מאוירו ואפילו לא נגעה הטומאה בו, וטומאה בלועה מטמאתו כדפרישנא בפרקין דלעיל:

פירוש תוספות יום טוב

הגפת והזגין כו' ואח"כ יצאו מהן משקים טהורים. שמתחלתן נעשו בטהרה. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת אוכלין. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקים טמאין וטעמא שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהם שם טומאה. אין הלוך הטמאים שעליהם מטמאן למשקה שיוצא אח"כ שאע"פ שכבר הוכשרו במשקים שיצא מהן כשנעשו בטהרה. מ"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם כל' התוספתא [רפ"ג] דטהרות שהביא הר"ש הלכך טהורין הן המשקים היוצאים אח"כ. ואין הלוך הטמאין מטמאן. לפי שגפת וזגין אינן עומדין להיות משקה יוצא מהן. ובתוספתא דמכילתין בפ"ו שנויי' לענין הוסק התנור כי ההיא מתני' דלעיל. וז"ל הגפת שנעשה בטהרה ונפלה לאויר התנור אפי' בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאת פי' הר"ש כגון שהלכו עליהם טמאים. ע"כ. ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא. שלא בשעת הסיקו טהור ור"ש מטהר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין בד"א בחדשה אבל בישנה הכל מודין שהיא טהורה:

והזגין. קליפת הענבים. הרמב"ם ועיין במשנה ב פרק ו דנזיר:

לבינה שבלעה את הטבעת. פי' הר"ב שגבל הטבעת בטיט הלבינה כו'. וכן פי' הרמב"ם אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שבלעה. ומהר"ם כתב וז"ל דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם. וכן עושין גם כן תוך בנין של לבנים ע"כ:

נכנסו לאהל המת נטמאו. פי' הר"ב שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך כו'. כך כתב הר"ש ולשטתו דס"ל דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר כמו שכתבתי במ"ב הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב"ם וכמו שפי' הר"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף נצול בצמיד פתיל. אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב"ם כתב בפ"כ מהלכות טומאת מת בטעם משנתנו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל ע"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה. ומגופה דריש פירקין וכן מוכח מהמשך דבריו שם:

נפלו לאויר התנור טהור טמאוהו. פי' הר"ב לפי שהתנור כו' וטומאה בלועה כו' כדפרישנא בפרקין דלעיל משנה ה:

טהור טמאוהו. לא המ"ל טמא נטמאו כסדרא דרישא. משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר"ם:

נגע בהן ככר של תרומה טהור. כתב הר"ב לא אמרי' נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כו'. וא"ת והא לאו פשוטי כלי עץ הוא. דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה ברפט"ז דאהלות וכמ"ש שם בס"ד. תירצו בתוס' בפ"ק דשבת דף יז בשם ר"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א להוציא הדרבן. אלא א"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) שמתחלתן כו'. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקין, טמאין. וטעמא, שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן, אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהן שם טומאה, אין הילוך הטמאים שעליהם מטמא למשקה שיוצא אח"כ, שאע"פ שכבר הוכשרו במשקין שיצאו מהן כשנעשו בטהרה, מ"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם. תוי"ט וע"ע:

(יח) (על הברטנורא) אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שנבלעה. ומהר"ם כתב, דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם, וכן עושין ג"כ תוך בנין של לבנים:

(יט) (על הברטנורא) כך כתב הר"ש. ולשיטתו דסבירא ליה דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר, כמו שכתבתי במשנה ב', הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב"ם וכמו שפירש הר"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף ניצול בצמיד פתיל, אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב"ם כתב בפרק כ' מהלכות טומאת מת בטעם משנתינו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל. ע"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה ומגופה דריש פרקין. וכן מוכח מהמשך דבריו שם:

(כ) (על המשנה) טהור כו'. ולא הוה מצי למיתני טמא נטמאו כסדרא דרישא משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר"מ:

(כא) (על הברטנורא) וא"ת והא לאו פשוטי כלי עץ היא, דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה כו' איכא לאוקמי בכהאי גוונא שאי אפשר להוציא הדרבן אלא אם כן ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הגפת והזגין:    גרסי' כמד"א מחרצנים ועד זג אבל זוגין בשורק הוא פעמונים ובחולם הוא ל' זוגות:

הצנורא:    י"ס הצנירה:

לבינה שבלעה את הטבעת:    שגבל הטבעת בטיט ונשרפה כך נלע"ד שצריך להיות בפי' ר"ע ז"ל או ונצרפה בצדי. ובערוך פי' שהיה מנהגם לעשות סימן בטבעת על כל לבינה ואם נשקעה הטבעת בלבינה אינה נצולת מטומאת אהל. עוד בפירושו ז"ל וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך. אמר המלקט כדתנן לעיל בפ"ח סי' ג' וכמו שכתבתי:

נפלו לאויר התנור טהור:    מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת טהור:


פירושים נוספים