משנה כלים י ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק י · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

במה מקיפים? בסיד, ובגפסיס, בזפת, ובשעוה, בטיט, ובצואה, בחומר, ובחרסית, ובכל דבר המתמרחט.

אין מקיפים לא בבעץ, ולא בעופרת, מפני שהוא פתיל ואינו צמיד.

אין מקיפין לא בדבילה שמינה, ולא בבצק שנילוש במי פירות, שלא יביאנו לידי פסול.

ואם הקיף, הציל.

משנה מנוקדת

[עריכה]

בַּמֶּה מַקִּיפִים, בְּסִיד, וּבְגִפְּסִיס, בְּזֶפֶת, וּבְשַׁעֲוָה, בְּטִיט, וּבְצוֹאָה, בִּחֹמֶר, וּבְחַרְסִית, וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ . אֵין מַקִּיפִים לֹא בְבַעַץ, וְלֹא בְעוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָתִיל וְאֵינוֹ צָמִיד. אֵין מַקִּיפִין לֹא בִדְבֵלָה שְׁמֵנָה, וְלֹא בְבָצֵק שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. וְאִם הִקִּיף, הִצִּיל:

נוסח הרמב"ם

במה מקיפין בסיד ובגפסים בזפת ובשעוה בטיט ובצואה בחמר ובחרסית ובכל דבר המתמרח אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד אין מקיפין לא בדבלה שמנה ולא בבצק שנילוש במי פירות שלא יביאנו לידי פסול ואם הקיף הציל.

פירוש הרמב"ם

ענין מקיפין. שיסתום פי הכלי באלו הנזכרים או ידביק הכסוי על הכלי באלו הדברים: וסיד ידוע: וגפסים הוא סגיף: וזפת ושעוה ידועים. וצואה הוא מיני הלכלוכין כולם: וחמר. הטיט המדביק: וחרסית. כתישת החרס כאשר יולש יקרא חרסים. ובכל דבר המתמרח כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק בו מהכלים כמו מיני החמר ומיני השרף והלעיסות כאשר יולשו במים. ובעץ הוא הבדיל ואמרו שהוא פתיל ואינו צמיד. פתיל שהוא סתום וחזק הכסוי על הכלי ויחברהו אבל לא ידבק בקרקעית הכלי:

אחר כן אמר שדביילה שמינה ובצק שנילוש במי פירות אין מקיפין בו ואע"פ שהוא לא יקבל טומאה להיותו בלתי מוכשר שהוא יכינהו לטומאה ואם הוכשר באחד מן הז' משקים יטמא זה הצמיד פתיל ויטמא כל מה שבכלי לפי שדבר טמא אינו חוצץ כמו שקדם ולזה נזהיר להתדבק באוכלים ואע"פ שהן לא יטמאו אבל אולי יבא לידי הכשר ויטמא האוכל. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כמו שבארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז ולזה יהיה הדין מקיפין בדבילה שמינה ובצק שאינו מוכשר והדומה להן מן האוכלים:

פירוש רבינו שמשון

גפסים. מין סיד הוא ושורפין אותו כמו סיד כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף ח.) סיד רותח וגפסים רותח:

חרסית. פירשתי לעיל בפ"ג:

בעץ. מין מתכת כדמוכח בפרק הקומץ רבה (דף כח:) והוא בדיל בתרגום ירושלמי בעצא ותרגום דידן אבצא והכל אחד והוא קסטרון דקתני בתוספתא [פ"ז] אין מקיפין בקסטרון מפני שהוא פתיל ואינו צמיד ואם עשאו לחיזוק הרי זה מציל:

שלא יביאנו לידי פסול. שמא יפלו עלייהו משקין ויוכשרו ואין דבר טמא מציל:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

במה מקיפין - במה סותמים פי הכלי או מדבקים הכיסוי על פי הכלי ויחשב צמיד פתיל:

גפסים - מין סיד הוא, ויותר לבן מסיד ונשרף בכבשן כמו הסיד:

חרסית - כתישת חרסים, ולשים אותה במים:

בעץ - הוא בדיל. את הבדיל, מתרגמינן ית אבצא. ותרגום ירושלמי בעצא:

שהוא פתיל ואינו צמיד - כלומר כיסוי הוא, אבל אינו מחובר ומדובק יפה על פי הכלי:

לא בדבילה שמינה ולא בבצק שנלוש במי פירות - ואע"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו לקבל טומאה, אעפ"כ לכתחילה אין מקיפין בהן, גזירה שמא יוכשרו י שיפלו עליהן משקין המכשירים, ואין דבר טמא מציל:

ואם הקיף - ולא בא עליהן מים או אחד מן המשקין המכשירין, הצילו:

פירוש תוספות יום טוב

ובגפסים. פי' הר"ב מין סיד כו'. (א) ובלע"ז ייס"ו. כ"כ בספ"ה דפרה:

ובצואה. הוא מיני הלכלוכין כולם. הרמב"ם:

ובחרסית. פי' הר"ב כתישת חרסית כו'. כבר כתבתי בזה בספ"ו דחולין:

ובכל דבר המתמרח. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק [בו] מהכלים. כמו מיני החמר. ומיני השרף. והלעיסות כאשר יולשו במים. הרמב"ם:

אין מקיפין לא בדבלה שמנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו כו'. גזירה שמא יוכשרו כו'. [*והיינו דתנן שלא יביאנו לידי פסול. וכ"כ הר"ש בהדיא. וקשיא לי לישנא דשלא יביאנו. דמשמע מיניה דאיסורא קעביד אם יביאנו כו'. והל"ל שמא יבא כו'. אבל] לשון הרמב"ם. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. כמו שבארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז. ולזה יהיה הדין מקיפין בדבלה שמינה שאינו מוכשר. והדומה להן מן האוכלים ע"כ ועיין מ"ש שם [ד"ה לא בוצרין]. ובסוף פ"ה דשביעית [ד"ה אבל]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על המשנה) המתמרח. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק בו מהכלים. כגון מיני החמר ומיני השרף והלעיסות כאשר יולשו במים. הר"מ:

(י) (על הברטנורא) וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. והשורש האמיתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום כו'. כמו שבארנו בסוף פרק ד' ממסכת עבודה זרה. ולזה יהיה הדין, מקיפין בדבילה שמינה דלא הוכשר, והדומה להן מן האוכלים. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בָחֵמָר:    כך מצאתיו מנוקד:

שהוא פתיל ואינו צמיד:    שאינו מתמרח ויפרד מן הכלי וכתב ה"ר שמשון ז"ל ואם עשאו לחזוק ה"ז מציל ע"כ:

אין מקיפין לא בדבילה שמינה וכו':    ועצה טובה קמ"ל דאם בתוך הכלי קדש או תרומה אסור לגרום לו טומאה. הרא"ש ז"ל:

שלא יביאנו לידי פיסול:    פי' שמא יפלו עליהן משקים ויוכשרו ואין דבר טמא מציל ונלע"ד דמתני' דלא כר"ש דלא חייש לטעם שמא יביאנו לבית הפסול כמו שכתבתי בפ' התערובת סי' ג'. והרמב"ם ז"ל פי' דבחולין מיירי וז"ל אין מקיפים וכו' וכל זה הוא למשנה ראשונה כו'. וז"ל בחבורו ומקיפים בדבלה שמנה שלא הוכשרה ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא יטמא שדבר טמא אינו חוצץ ע"כ נראה שרוצה לומר במה שאמר כדי שלא יטמא שהוא מפ' מתני' דקתני שלא יביאנו לידי פסול שר"ל שלכך לש הבצק במי פירות כדי שלא יקבל טומאה וכיון שכן הוא מותר להקיף בו מאחר שאינו מקבל טומאה שאם היה דבר המקבל טומאה אינו יכול להקיף בו דהא קיימא לן שדבר טמא אינו חוצץ:

תפארת ישראל

יכין

במה מקיפים:    במה מדביקין וממרחין הכסוי בהכלי כדי שיציל על שבתוכו בצמ"פ באהל המת:

בסיד ובגפסיס:    הוא ג"כ מין סיד [גיפס] בל"א:

בזפת:    עי' לעיל [פ"ג סי' ס"ה]:

ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית:    חרס כתוש שחזר וגבלו במים:

אין מקיפים לא בבעץ:    בדיל [צין] בל"א:

מפני שהוא פתיל:    כסוי:

ואינו צמיד:    ר"ל אינו מתחבר יפה בהכלי:

אין מקיפין לא בדבילה שמינה:    מיירי אפי' לא הוכשרו עדיין לק"ט:

ולא בבצק שנילוש במי פירות:    ר"ל אף דבנילש במי פירות אמק"ט. מדאינן מכשירין. עכ"פ שמא יוכשר שם בא' מז' משקין ויקבל טומאה מיד באהל המת. מיהו אי"ל דכל חששתינו הוא שמא יוכשר בלי ידיעתו ונמצא שיתטמא מה שתוך הכלי ולאו אדעתי'. והרי דבר טמא אינו חוצץ [כב"ב י"ט ב']. ליתא דבשום דוכתא לא חיישינן שמא הוכשר ונטמא. אם לא דמסתבר שהוכשר [כמכשירין פ"ו מ"ג]. אלא הך תנא ס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. ולפיכך הכא שעומד הכלי במקום הטומאה חיישינן שמא באמת יוכשר ויתטמא מיד. וכדחיישינן כה"ג גבי תרומה [סוכה ל"ה ב']. וכן משמע לישנא דמתניתין דקאמר שמא יפסול ולא קאמר שמא יטמא. דמשמע דרק לפסול דבר שצריך טהרה חיישינן. ואנן קיי"ל דרק חולין הטבולין לתרומה אסור לגרום טומאה. אבל חולין ממש אף לידים שרי [עי' רכ"מ סוף הל' אוכלין]:

ואם הקיף הציל:    אם לא הוכשר:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים