רמב"ם על כלים יא
ראו גם נוסח המשנה כלים יא רמבם
כלים פרק יא
[עריכה]בעבור שדיבר בדיני כלי חרס ובדומה להן בחלק הראשון והן העשרה פרקים הקודמים, התחיל בזה החלק בדיני כלי מתכות.
ובעבור שאמר יתברך בכלי מתכות "כל דבר אשר יבא באש"(במדבר לא, כג), למדנו מאמרו "כל דבר" בין פשוטין בין מקבלים, ולזה יטמאו פשוטיהן כמו הסכינין והשפודין והדומה להן.
והיותן חוזרים לטומאתן אחר שבירתן כאשר התיכן ועשה מהן כלים שניים ולא נטהרו במקווה, וזהו גזרה מדרבנן, אולי יטמא כלי מכלי מתכות ויתיכו ויעשה ממנו כלי אחר בזה היום בעצמו והוא טהור מן התורה בלי ספק לפי שבהפסד הכלי הוסרה הטומאה ממנו, וישמשו בזה הכלי בזה היום בתרומה וקדשים וזה מותר, ויחשוב החושב ויאמר ששבר הכלי יטהרהו והטבילה גם כן יטהרהו, שאנחנו נראה הכלי כאשר נשבר ונעשה כלי אחר הנה הוא טהור בזה היום בעצמו, וגם כן כאשר נטהר כלי במקוה טהור בזה היום בעצמו, וישתמש בו בתרומה וקדשים, והוא לא ידע שהכלי יצטרך הערב שמש כמו כל טמא כאשר נטהר במקוה. וזהו עניין אמרם "גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה".
ורבן שמעון בן גמליאל לא יגזור זאת הגזירה זולת בכלים אשר נטמאו בטומאת מת לבד, להיותה מצטרכת הזאת שלישי ושביעי.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
שיש לו שם בפני עצמו - יוחד בשם עד שנקרא בשם פלוני הנה הוא טמא.
וכל מה שיעשה מן המתכות בין שהיה לו אוגן גבוה או היה שטוח הנה הוא מקבל טומאה כמו שבארנו, זולת אלו המנויין אם נעשו מאחד מהמתכות הנה הם לא יטמאו להיותם קיימים בארץ.
ונגר - הוא עמוד יבריח השער מן הקצה אל הקצה.
ומנעול - שם נופל על הנועל הקיים בשער לפי חלוף תמונתו. וביאור "מנעול" נועל, והוא שם עברי "על כפות המנעול"(שיר השירים ה, ה).
והפותה - תמונת כוס מברזל, יעשה ויקבר בארץ, ויורכב בו הציר.
וציר - הוא ציר השער אשר יסובב בעצם הפותה, והוא יהיה מברזל בשערי המדינות והשערים הגדולים מאד. והן גם כן שמות בעברי "והפותות לדלתות הבית"(מלכים א ז, נ), ואמר "הדלת תסוב על צירה"(משלי כו, יד).
וצנור - הוא הנקרא בלעז "קנאלי".
ושורש זה אצלנו אמרם "כל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע", וזה כאשר יגיע עשייתו להיותו דבק בארץ הנה היא לא תקבל טומאה ואפילו קיבל הרכבה, ואל זה העניין כוון בזאת ההלכה:
נוסחת התוספתא "גולמי כלי מתכות טהורין", ואלו הן גולמי כלי מתכות, כל מה שעתיד לשוף לשבץ לגרד לכרכב ולהקיש בקורנס, מחוסר אוגן או אוזן, טהור.
ואני אבאר זאת הברייתא וקודם ביאורי לזאת ההלכה, צריך לשמור זה השורש ולזכור אותו. וזה שכל מי שיעשה כלי מאחד מהמתכות, בין שיהיה זה הכלי מקבל כמו הקדרות או יהיו פשוטים כמו הסכינים והשפודים, הנה אלו הכלים לא יטמאו עד שיושלם עשייתן על שלמות אופני תיקונם. אמנם אם נשאר בו דבר מועט לשוף והוא אמרו "כל שעתיד לשוף", או יחסר הסרת הקליפה אשר יתרועע אצל השיפה והוא אמרו "לשבץ", או יחסר גרידה כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה והוא אמרו "לגרד", או יחסר הליטוש כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה והוא אמרו "לכרכב", או יחסר ההכאה אם היה צריך להכות עוד והוא אמרו "להקיש בקורנס", או שישלם הכלי על אלה הפנים כולן והיה זה הכלי ממה שיצטרך אל אוגן או אוזן ולא יעשה לו עדיין, הנה לא יטמא.
ו"אוגן" הוא ענק הכלי, שבכלי המתכות יעשו להם ענקים מורכבים עליו כמו הקומקמין, ו"אוזן" הוא הבית יד.
ועל זה השורש אמר בזאת המשנה, שמי שעשה כלים מאלו הדברים אשר בארנו ומנינו שמותם הנה הן לא יקבלו טומאה, שהן גולמי כלי מתכות להיותם בלתי שלמים המלאכה וגם הן בלתי מתוקנים.
ועשת - הוא חתיכת ברזל אצל יציאתו ממקור העפר, וממנה "ברזל עשות"(יחזקאל כז, יט), קודם התכתו, שהנה יותך הרבה פעמים ויזכך עד שיתפרד גשמים רבים יהיו נתלים בו מהמקור, כמו שהוא מפורסם אצל האומנים.
וכן שאר המתכות כאשר יצאו ממקור העפר הם עכורין, וכאשר שב עליהן ההיתוך והזיכוך תתיפה מראהו. ומי שיעשה מחתיכה ממנו כלי קודם שיתיך אותה שנית ויזכך אותו הנה לא יטמא, שהנה יחסר ממנה מה שסיפרנו מהגרידה והשריטה והלטישה, ואי אפשר זה בזה הכלי למה שיתערב בו מהגשמים הזרים והעפר.
וכן יותך מברזל והנחושת ויעשו ממנו עגולין גדולים כדמיון הפת והוא אשר יקרא חררה, בדמיון העוגה אשר יקרא "חררה" כמו שיתבאר בשבת וקמא.
וסובב של גלגל - מקיף של מוכני, וזה שאלו המוכנים יעשו מעץ ויעשו עליהם מחוץ לוח של נחושת.
וטסים - הלוחות הדקים, תרגום "פחי זהב"(שמות לט, ג) "טסי דדהבא".
וציפויין - הן החפויין שיטוחו הכלים בלוחות זהב וכסף ודומיהן.
ומכני כלים - תושבות הכלים.
ואוגני כלים - צואריהן.
ואזני כלים - בית יד שלהן.
ושחולת - תוספת הכלים והקצוות הנוספין אשר ישוו מהכלים אצל העשייה, מאמרם במומי הבכור "השחול" והוא רפה הרגל.
וגרודת - "אלגראדה". ואין הכוונה שיותך זה הגרידה או אלו הקצוות ויעשה מהן כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק, אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות והלוחות עד שנעשה מהן דמיון כלי, הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסיבה אשר זכרנו.
עוד אמר רבי יוחנן בן נורי, שמי שחתך כלי ועשה כלי אחר מכל אלו החתוכין לא יקבלו טומאה, והוא אמרו ואף מן הקצוצת. ואינה הלכה.
עוד אמרה המשנה שמי שעשה כלי משברי כלים, או מן הגרוטין והוא השברים אשר נשארו מהכלים (ישאר מהכלים) אחר תכלית הזמן עד שתודק ותשבר ויכלה ויעלה חלודה על רובו, או מי שעשה כלי מן המסמרין אשר יאומת שאלו המסמרין יעשו מכלים, כאילו הן משברי כלים, ולזה יהיה זה הכלי הנעשה מאלו השלושה דברים מקבל טומאה.
אולם מי שעשה כלים ממסמרין ולא יוודע אמיתו אם אלו המסמרים נעשו מהכלים הנה יהיה דינו דין עושה כלי משברי כלים ויקבל טומאה, או אלו המסמרין נעשו מן החררה או מן העשת ויהיה זה הכלי כמו גולמי כלי מתכות, הנה בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ולשון התוספתא "אמר רבי אליעזר ברבי יוסי, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המסמרות שידוע שנעשו מן הכלים שהן טמאין, ועל המסמרין שלא נעשו מהכלים שהן טהורין, על מה נחלקו, על הסתם, שבית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין".
ואמנם עשיית כלי מהמסמרין הנה זה מבואר, כמו שנשימהו מרצע או שפוד או דמיון זה, לפי מה שאפשר באורך המסמר ועוביו:
כבר קדם לך שהברזל הטמא לא יטהר אותו ההיתוך' ולזה כאשר נתערב ברזל טהור וטמא בהיתוך ונעשה מן הכל כלים, אם רוב מן הטמא יהיה זה הכלי טמא. וכבר זכרנו גם כן שכלי גללים לא יטמאו.
וחלמא - טיט דבק לדמיון לובן ביצה, ולזה יקרא "חלמא", כמו "אם יש טעם בריר חלמות"(איוב ו, ו). וכאשר נתערב הטיט בגלל ונעשה מקיבוצן כלי מבושל, והוא מעורב מכלי חרס וכלי גללים.
וקלוסטרא - כלי מקשיי על דמיון הרימון בצואר ארוך, וזה צורתו:
יורכב זה הקצה בשתי טבעות קיימות בשני השערים, טבעת בזה השער האחד וטבעת בזה השער האחר, ואצל קיבוץ שני השערים יורכב הטבעת האחת על הטבעת השנית, ויכנס זה הקלוסטרא ביניהם וינעל השער בזה. ואם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה, לפי שהיא יש לה שם בפני עצמה. ואם היה מעץ והיא מחופה מברזל או זולתו מן המתכות הנה היא טהורה, והוא אמרו ומצופה טהורה. לפי שכלי עץ כאשר היה מחופה בכלי מתכות לא יקבל טומאה, ואפילו היה לו בית קבול כמו שהתבאר בסוף חגיגה, כמאמר חכמים שמזבח הזהב והנחושת לא יקבל טומאה ושמו הסיבה בזה מפני שהם מצופין. ושורש זה אמרו "כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם"(ויקרא יא, לב) וגו', ואמרו בספרא "יכול שאני מרבה את חפויי הכלים, תלמוד לומר בהם, פרט לחפוי הכלים", רוצה לומר שזה הכלי לא יגיע השימוש בו בעצמו, אבל באמצעות הכיסוי אשר עליו, אמנם טמא מהכלים אשר יעשה מלאכה בהן בעצמן, וזהו עניין אמרם בחגיגה (שם) "שאם חיפה אותן, ביטל אותן".
ושמור זה השורש בכל זאת המסכת.
והפין - הן השינים הקבועין בפותחת.
והפורנא - הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין.
וענייני הטלטול בשבת כבר נתבארו במסכת שבת בפרק כל הכלים:
הברזל אשר ידמה לכלכל אשר תסובב על פי הבהמה היא אשר תקרא פרומביא, והאומנים אצלנו קורין אותו "אלזמם".
ועקרב - שלו, הוא קצה הברזל אשר יכנס בפי הבהמה ויכה בחניכין שלה, ולו קצה דומה לעקרב, ויקראוהו האומנין "הלשון".
ולחיים - הן הברזילין אשר ימשכו על לחיי הבהמה.
וזה הכלל כאשר יתקבץ הוא "הרסן".
והלכה כחכמים:
פיקה - דמיון חצי כדור נקוב יעשה בראש הכוש, יכבד אצל הטוייה ויארך החוט בו, ושמו במצרים "הכובד".
וחכמים אומרים שאין לה שם בפני עצמה, ואפילו אמר האדם "הפיקה" לא ידע לאיזה דבר כיון, שזה השם נופל על כל פלכה עגולה או קרובת העגול, עד שיאמר "פיקה של כוש", הנה להיות לה שם לווי לא תטמא. אולם אם היתה של עץ מחופה הנה היא טהורה לדברי הכל, לשורש אשר זכרנו.
וכוש - הוא מטווה.
ועימה - הכלי אשר יתחבר עליו הפשתן או ה"קוטון" אצל הטוייה, ושמו המפורסם אצלנו "פילושא" בלע"ז.
וסימפונין, וחליל - שתי תמונות מתמונות כלי הזמר.
ובית קבול כנפים - מקום ירכב בו כלים בדמיון כנף להשמיע הניגון. ואם היה באלו כלי הזמר של עץ מקומות עשויות לרכוב בהן אלו הקצוות, הנה הוא בית קבול ולזה תטמא, ואפילו היה מצופה מפני זה הבית קבול אשר הוא בלתי מצופה, לפי שאלו המקומות אי אפשר שיחופו, ואמנם החיפוי מחוץ הכלי.
והלכה כחכמים:
קרן - ירצה בו החצוצרות, לא קרן הבהמה. וזה החצוצרות אצלן שתי תמונות, האחת יקראו אותה קרן עגולה והאחרת יקראוה קרן פשוטה, כולן הם בעלות פרקים יורכבו מחתיכות רבות. אבל הרכבת קרן עגולה קשה לא יכשר להרכיבה כי אם אומן, ולזה אמר "המחזיר קרן עגולה בשבת חייב חטאת".
וקצה החצוצרות אשר ימשך לפי התוקע יקרא מצופית שלה, והקצה האחר הרחב יקרא הקב שלה. ומבואר הוא שזה הקרן כבר יעשו קצת מחלקיו מעץ וקצתן ממתכת, ולזה אמר אם היתה מצופית שלה של מתכת.
וידוע שהרבה מנורות יעשו מפרקים, והוא אשר יקראוהו החכמים "מנורה של חוליות", ואלו הפרקים כאשר יתחברו יהיו ממנו קני המנורה, והוא אשר יקראו בכאן קני מנורה, לא יטמאו כל עת שהיא נפרקת לפי שלא יקראו אלא בשם חיבור, על השורש אשר הקדמנו.
והפרח - היא העגולה אשר עליה תהיה הנר.
והבסיס - התושבת אשר בו הרגלים, תרגום "כנו"(שמות ל, יח) "בסיסיה".
בשעת חבורן - לכולם בשם אחד יקרא רוצה לומר "מנורה", וכן "קרן עגולה".
והלכה כחכמים:
קסדא - כובע הברזל אשר יושם בראש בעת המלחמה.
ולחיים - לוחות ברזל יכסו החזה.
וכידון - הרומח הקטן אשר הוא ביד המלכים ברוב העיתים.
והניקון - "אל קנה", והוא הפוך "ומשקל קנו"(שמואל ב כא, טז), והוא הברזל בתוך הרומח.
ומגפים - נעל מברזל יכסה הרגלים, כדי שלא יורו על רגליו.
ושריון - ידוע.
תכשיטי אשה - חלי הנשים. והביא מהן קצתן על צד המשל, כמו שעשה בכלי החרב.
ועיר של זהב - עטרה של זהב על צורת ירושלים ישימוה בראש, ולזה נקרא עיר.
וקטלאות - הן חוטי זהב ישימו בצואר, והוא הנקרא בלשון התורה "רביד"(בראשית מא, מב).
וכבר יעשו חוליות זהב נקובות בדמיון גרעינים ויכניס בחוטים, וישימו אותן על הצואר, וזה יקרא "מחנק". וכבר יקרא גרעיני אודם פטדה וברקת, וירכיבו אותן בחוט זהב או כסף, ויעשו ממנו כבלים סובב סביב הצואר גם כן, וכל זה יקראו "קטלאות".
ונזמים - שני מינים, מהן שיתלו באוזן כמו שעושין היום, ומהן יתלו באף כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא.
וחותם - כמו שיעשו בקצה החותמות מספיר או מנופך, ומה שדומה להן מן האבנים.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
כקדירה מלמטה - שיהיה לו בנין חלול כמו הקדרה, ועל ראשו גרעין אחד מקשיי דומה לעדשה, על זאת הצורה:
וכאשר תתפרד זאת העדשה מהקדרה תהיה הקדרה כלי שבה בית קבול בלא ספק, והיא טמאה משום כלי לא מפני שהיא מתכשיטי נשים, ותהיה גם עדשה טמאה לפי שיש לה שם בפני עצמה.
וצינירה - הוא קצה קנה הנזם הנכנס בנקב האוזן או האף, ולפי שהוא מעוות קורא אותו צינירה, תרגום "מזלגותיו"(שמות כז, ג) "צינורותיה".
ואמר העשוי כמו אשכול - ירצה נזם העשוי כמין אשכול, והוא שיהיו גרעיני זהב מקובצים על דמיון אשכול ענבים, וכאשר יתפרדו אלו הגרעינין לא יטמאו שאינן אז מתכשיטי נשים, ולא לכל גרעין מהן שם בפני עצמו ואין בו גם כן בית קבול שיטמא בעבורו, ולא תטמא שום כלי מתכות אם לא בתנאים קדם זכרם:
משנה כלים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב