רמב"ם על כלים ח
ראו גם נוסח המשנה כלים ח רמבם
כלים פרק ח
[עריכה]פחותה - שכבר חסר ממנה חלק ונשאר בדמיון חלון, עוד מילא זה הנקב בקש, הנה אינו כלי שלם, לפי שזה הסתום בקש לא יחשב סתום, ולזה לא יהיה הדבר אשר בו כנבדל מהתנור, אבל כל מה שיהיה בו כאילו הוא באויר. ואני עתיד לבאר בתשיעי מאהלות שכוורת תהיה על זה התואר חוצצת בפני הטומאה.
ואמר רבי אליעזר, אם הצילה במת החמור אשר יטמא כל מה שהוא באוהל טומאת שבעה, לא תציל בכלי חרש הקל אשר תטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין לבד, לפי שלא יטמא אלא טומאה קלה כמו שביארנו פעמים.
ואמרו לו, אשר יתחייב להציל באוהל המת אינו מאשר הוא כלי, אלא להיותו מותר זה המקום והיה מחיצה. שכן חולקים אוהלים, רוצה לומר שכבר יחלקו האוהלים לעניין טומאת מת, ויהיה הבית או האהל נחלק בהבדלו, ויטמא אחד מן החלקים אם היה בו המת, ולא יטמא החלק האחר. ואין כלי חרש כזה, אבל כשנחלק בחלוקה והגיע שרץ באחד החלקים נטמא כלל הכלים, לפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלים, כמו שאמר בתחילת ההלכה תנור שחצצו בנסרים או ביריעות, ונמצא השרץ במקום אחד, הכל טמא. אולם בטומאת מת הנה אמר בחמישה עשר מאהלות "בית שחצצו בנסרין או ביריעות מן הצדדים או מן הקורות, טומאה בבית, כלים שבחצץ טהורים", ולזה תציל הכוורת במת לפי שהיא כמחיצה.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
כאשר היה כלי באויר התנור והיה השרץ בתוך הכלי, הנה לא יתטמא התנור בהתטמאות זה הכלי. ואם היה השרץ בתנור, הנה לא יטמא גם כן זה הכלי בהטמאות התנור. אמר יתברך "וכלי חרש, אשר יפול מהם אל תוכו"(ויקרא יא, לג), ובאה הקבלה ואמר "כל אשר בתוכו, ולא מה שבתוך תוכו". ומבואר הוא שזה כולו בתנאי שיהיה פי הכלי יוצא מפי התנור.
אולם אם היה השרץ בכלי וזה הכלי פתוח הפה באויר התנור, הנה כבר נטמא כל מה שבתנור בהגעת השרץ באוירו. ואם היה הכלי אשר פיו חוץ מפי התנור כמו שקדם, נקוב נקב תטהר בו הכלי, והוא אשר הגבלנוהו בראש הפרק השלישי, הנה כבר נפסד מהיותו כלי ולא הבדיל הדבר אשר יהיה בו מן התנור, ולזה אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים. ואם היה בתנור שרץ נטמא גם כן כל מה שבתוך זה הכלי מהאוכלים והמשקים.
ואמר שם בראש הפרק השלישי מטילין אותו לחומרו בזיתים, ואמר הנה מטילין אותו לחומרו בכונס משקה, וזה מבואר, לפי שאופן החומרא בכאן שנאמר שאף על פי שלא יהיה בו נקב כי אם בכונס משקה יטמא הדבר אשר בו בהטמאות התנור, וכן יטמא התנור בהגעת השרץ בזה הכלי ואף על פי שנקב נקב קטן כמו בכונס משקה. ואופן החומרא שם שמיטמא, עד שינקב נקב גדול יצאו ממנו זיתים ואז לא יקבל טומאה.
ועניין כונס משקה, שנשים זה הכלי מצד הנקב על המים ויכנסו בזה הנקב. וזה הנקב הנגבל ב"כונס משקה", גדול מן "מוציא משקה" בלא ספק:
סרידה - סבכה, תרגום "מעשה רשת נחושת"(שמות לח, ד) "עובד סרדה דנחשא".
גפיים - (זו שאין לה בית קבול) תהיה כלי עגולה ותשימה כלי, וכאשר לא תהיה על זאת התמונה הנה אינה כלי:
ולזה לא תבדיל הדבר אשר יהיה בו מאויר התנור, והיא שוקעת בתוכו ואינה כלי. וביאר הסיבה בזה ואמר שאין מצילין מיד כלי חרש אלא כלים, על האופן הקדום בהלכה אשר לפני זאת.
וביאור נחושתו של תנור - קרקעיתו, מלשון "השפך נחושתך"(יחזקאל טז, לו).
ואמר כי כאשר היתה החפירה בקרקע התנור וחבית מלאה משקין בזאת החפירה, שפי החבית אינו בתוך אויר התנור אלא למטה ממנו, הנה לא תטמא לא היא ולא המשקין מפני חיבור אויר התנור באויר החבית, שאף על פי שאויר התנור טמא בהגעת השרץ בו, הנה תכלית מה שיטמא כל מה שיגיעו בתוך גרם התנור, לא מה שכנגד אוירו ולא מה שיהיה נוכח אוירו, לא למטה.
ולא למעלה גם כן, והוא אמרו היתה כפויה ופיה לאויר התנור, והוא שתהיה החבית כפויה על פי התנור אשר יבוא פי החבית עם פי התנור, והוא החבית מחובר באויר התנור מלמעלה, וזה הפך ההנחה הראשונה, עוד היה השרץ בתוך התנור, הנה כבר נטמא אויר התנור בלי ספק. אבל אויר החבית לא יטמא ואף על פי שהוא מחובר לא נטמא באויר התנור, ולזה אמר שהמשקה אשר בקרקע החבית טהור, והוא אמרו משקה טופח, רוצה לומר המימיות אשר בו כדי לטפוח בו היד, וזהו תכלית מה שאפשר שישאר בקרקע החבית מהמשקין והיא כפויה על פיה:
ידוע שהשרץ כאשר הגיע באויר כלי חרש, נטמא כל מה שבתוך זה הכלי מהאוכלים והמשקים לבד, ואף על פי שלא נגע בהן השרץ, וכבר קדם זכרון זה.
אמנם הכלים הנה לא יטמאו באויר כלי חרש, וזהו לאמרו יתברך "וכל כלי חרש, אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל"(ויקרא יא, לג), הנה לא ייחד בטומאה זולת אוכלין ומשקין. ואמר בתורת כהנים "יכול אף הכלים מטמאין באויר כלי חרש, תלמוד לומר מכל האוכל אשר יאכל, אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרש וכו', מאיזה מין שהיו ממיני הכלים".
וכבר ביארנו בפתיחת זה המסכתא שמשקין טמאים יטמאו הכלים כאשר יהיו נוגעים בו מתוכו, כמו שקדם ביאורו.
וכאשר הבנת אלו השורשים, כבר התבאר לך ביאור זאת ההלכה:
כל עת שהתרנגול הוא חי, הנה לא יטמא השרץ אשר בגופו. וכאשר מת והשרץ בגופו, והיה השרץ עצמו בלתי מסך יגיע באויר התנור. ובסיפרא "אשר יפול מהם אל תוכו, יש מהם לטמא ויש מהם שלא לטמא, פרט לתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור, ואם מת טמא".
ומזה יתבאר לך שהמשנה כבר תקרא הראשון תחילה, לפי שהשרץ אב הטומאה, והתנור ראשון, והפת הדבק בו שני. וכבר ביארנו טעם זה המאמר בפתיחת דברינו, לפי שכבר יעלה על הלב שהפת ראשון, כמו שזכרנו שם:
יצטרך שנקדים בכאן שורשים עצומים ואז תבין זאת ההלכה:
- וזה כי כאשר יהיה כלי חרש בתוכו אוכלים טהורים, והיה מוקף צמיד פתיל על הפנים אשר יתבאר בעשירי מזאת המסכתא, והיה זה הכלי המוקף צמיד פתיל תוך כלי חרש אחר, עוד הגיע שרץ בזה הכלי חרש הגדול, שהאוכלין והמשקין אשר תחת הצמיד פתיל טהורים ואף על פי שהן באויר כלי חרש הגדול, כי כל כלי חרש המקיף לו היקף צמיד פתיל, כבר הציל כל מה שיש בתוכו משיטמא באויר כלי חרש הכולל לו. והוא אמרם בתורת כהנים "יכול המוקף צמיד פתיל בכלי חרש ונתון לתוך התנור יהיה טמא, תלמוד לומר מכל האוכל ולא כל אוכל, פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרש ונתון לתוך התנור". ושם התבאר כי כאשר היה כלי שטף מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך כלי חרש, והיו בתוך הכלי שטף אוכלים ומשקים, והגיע השרץ באויר כלי חרש הגדול, הנה האוכלים והמשקים טמאים. והוא אמרם "כל האוכל, להביא מוקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתון לתוך התנור", שאינו מציל מיד כלי חרש בצמיד פתיל אלא מה שיציל באוהל המת, וידוע שכלי שטף אינו מציל באוהל המת בצמיד פתיל כמו שיתבאר בעשירי מזאת המסכתא. ושמור זה השורש.
- והשורש השני, כי כאשר היה כלי חרש מוקף צמיד פתיל והיה בו כזית מן המת או כעדשה מן השרץ, ונכנס זה הכלי המוקף באויר כלי חרש או בבית, הנה הוא יטמא כמו שיטמא השרץ והמת לא יועיל הקפת צמיד פתיל בכמו זה. אבל דין הטומאה תחת צמיד פתיל או חוץ ממנו שווה, ואמנם יציל צמיד פתיל מה שיגיע בו מהדבר הטהור עד שלא יטמא לבד. ובתוספתא דכלים אמרו "צמיד פתיל ואוהלים מצילין על הטהרות מליטמא, ואין מצילין על הטומאות מלטמא". ושם נאמר גם כן שאין צמיד פתיל לטומאה. ושמור זה השרש גם כן.
ובית שאור - כלי נחלק בתחילת עשייתו לשני חלקים והוא מחרש וישימו השאור באחד מן החלקים והקמח או המלח בחלק האחר, וזה הדופן המבדיל בין החלקים יקרא קרץ, מלשון "מחומר קורצתי גם אני"(איוב לג, ו), רוצה לומר הבדלתי ונחתכתי.
ואמר כי כאשר היתה השאור באחד מן החלקים והשרץ בחלק האחד, והדופן מבדיל בין השרץ והשאור, והוא אמרו והקרץ בינתים, עוד היה הכלי כולו מוקף צמיד פתיל והוא בתוך התנור, הנה התנור כבר נטמא בהגעת השרץ לתוכו כאשר הקדמנו בשורשים, והשאור טהור לפי שהוא תחת צמיד פתיל.
והוא הדין בעצמו אם היה כזית מן המת במקום השרץ תחת צמיד פתיל גם כן, הנה התנור והבית אשר בו התנור טמא בהגעת כזית מן המת תוך הבית, ואף על פי שהוא תחת צמיד פתיל כמו שהתבאר בסוף פרק שמיני מאהלות, והשאור גם כן טהור להיותו תחת צמיד פתיל, שצמיד פתיל גם כן מציל במת כמו שיתבאר.
ואם היה בין החלק אשר בו כזית מן המת ובין השאור פותח טפח על טפח, הנה השאור גם כן טמא, לפי שהשורש בטומאת מת טפח על טפח מביא את הטומאה, כמו שהתבאר שורש זה ופירושו במסכת אהלות:
יעשו נקב בשפל התנור והכירה והכופח ממה שימשך לארץ, יכנסו ממנו העצים ויכנס ממנו האויר גם כן, וכאשר נתחמם התנור יסתמו זה הנקב עד שלא יצא מהחום כלל, ויהיה זה הנקב פעם סתום ופעם פתוח, ויקרא עין כמו שהעין יפתח ויסגר תמיד.
ואין ספק שעצם התנור והכירה לו קצת עובי. ואמר כי כאשר היה השרץ הזה בנקב תחת עובי כותל התנור או הכירה, הנה התנור טהור כשלא יהיה זה השרץ באויר התנור אבל באויר זה הנקב לבד.
ואם היה בעובי משקוף זה הנקב, רוצה לומר במשקוף התנור, בבניינו טפח על טפח, והיה כזית מן המת תחת זה הטפח על טפח, רוצה לומר בתוך עין של תנור, הנה עין התנור כבר נטמא וכן כלל התנור, לפי שטפח על טפח מביא את הטומאה לפי שהוא אוהל כמו שהתבאר באהלות, ויהיה כזית מן המת תחת אוהל המת וזה האוהל פתוח לאויר התנור, נטמא התנור, והוא עניין אמרו הכל טמא. וזה הדין עצמו בכירה ובכופח:
הדיבור בזו ההלכה הוא בכירה.
ואמר כי כאשר נמצא השרץ במקום הנחת העצים, והוא מקום אשר ישליכו ממנו האש משפת המוקד מן השפה החיצונה אל תוך הכירה, טמא, ויהיה דין עובי הכירה אצל רבי יהודה כדין תוכה.
וחכמים אומרים, מן השפה הפנימית ולחוץ טהור, לפי שעובי הכירה אצלם כדין החוץ.
ישיבת הבלן - המקום אשר ישב בו המחמם המים.
ואמר אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים, רוצה לומר בנין הנקב העגול בקדרה הנכנסת בו, אולם השטח הנראה כמו המקום אשר ישב בו האומן הצבע והמבשל באלו הקדרות, כאשר ימצא שם שרץ הנה לא יטמא המוקד.
והלכה כחכמים:
כור - הוא המקום אשר יעשה להתיך בו המתכות כמו הזהב והכסף והבדיל וזולתם, והיא מלת עברית, "כור הברזל"(מלכים א ח, נא), "בכור עוני"(ישעיה מח, י).
ופורנא - פורן מחרש.
אסטיגיות - נקבים, רוצה לומר שיהיו עליו נקבים על דמיון הפורנה הבנויים.
ושפיות - שפה דקה.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבן גמליאל:
כבר הקדמנו בפתיחת זה הסדר ובארנו שכל ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא משקה, נטמא משקין טמאין, הרי זה אומר "מטמאיך לא טמאוני, ואתה טמאתני", ואני עתיד לבאר זה בע"ה בפרק שמיני מפרה.
וכבר ידעת שטמא מת הוא אב הטומאה. והאדם אשר יגע בטמא מת והוא אשר יקרא מגע טמא מת הוא ולד הטומאה, ולא יטמא הכלים ולא זולתו מהכלים בהגעתו בו, אבל הוא יטמא המשקין ואלו המשקין יטמאו הכלים כמו שהקדמנו בשורשים.
וכבר הקדמנו בשני מזאת המסכתא שכלי חרש יטמא מאוירו לבד, ויטמא האוכלים והמשקים בהגעתם באוירו גם כן ואם לא יגע בהן. ולזה אם היו המשקין בפי זה אשר הוא ראשון לטומאה, והכניס ראשו לאויר התנור, טמאוהו בהגעת המשקין שבפיו אשר הן משקין טמאין באויר התנור, וקפיצת פיו לא תציל, לפי שאפילו הטומאה תחת צמיד פתיל והגיע באויר התנור טמאוהו כמו שקדם בזה הפרק.
וכן אם היה התנור טמא, והכניס ראש אדם טהור לאוירו ובפיו אוכלים ומשקים טהורים, נטמאו בהגעתם לאויר כלי חרש הטמא, ולא להיותם בפיו יעמוד לנו מקום צמיד פתיל ותציל שלא יטמאו. ובתוספתא דכלים אמרו "הכל מצילים מיד כלי חרש, אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה חוץ מהאדם, כיצד, טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור נטמא".
ודע שאמרו בפרק הראשון אוכלין ומשקין, אין עניינו אוכלין או משקין, לפי שאוכלין (ומשקין) לא יטמאו הכלים כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר, אמנם תנא רישא משום סיפא, לפי שאמרו בפרק השני אוכלין ומשקין ירצה בו אוכלין או משקין, לפי שכלי טמא יטמא האוכלין ויטמא המשקין כמו שקדם ביאורו.
וכבר בארנו בפתיחת זה הסדר גם כן, שידים טמאות יטמאו המשקין, ואלו המשקין יטמאו האוכלין של תרומה שלא נטמאו. ויטמאו משאר משקים הנגרים לבד שבעה המשקין ותולדותיהם ושהכיח והרוק מתולדות המים והנה אבאר כל זה במקומו במסכת מכשירין. ושם יתבאר שמשקים טמאין יכשירו ויטמאו יחד, ושההכשר מתנאיו שיהיה ברצון בעל פירות, אמנם אם נטבלו האוכלין בבלתי כוונה הנה אינן מוכשרין לטומאה.
ולפי אלו השורשים כולן אמר, כי אם היה אוכל תאנים של תרומה בהכרח כמו שהשרשנו, ונטה ידו להסיר אבן או הדומה לזה מפיו, הנה כבר נטמא הרוק אשר בפיו הגובר אצל הלעיסה בידים מסואבות ונטמאת הדבלה של תרומה בזה הרוק, זאת סברת רבי מאיר.
ורבי יהודה אומר, אחר שאין כוונתו שיגע ברוק אלא ביציאת האבן לבד הנה לא יטמא הדבילה, לפי שהוא כמו הכשר שלא לרצונו.
ורבי יוסי אומר, שאם היפך אצבעו בפיו כבר נטמא הרוק ונטמאת הדבילה. ואם לא עשה רק שהוציא האבן לבד הדבילה טהורה.
וכן אם היה פונדיון, והוא חצי דרהם, בפיו, ומשך ידו להוציאו, והיה בפיו אוכלין ומשקין של תרומה, אם היה בפיו זה הפונדיון להסיר הצמא הנה כבר נטמא האוכל בזה הרוק, לפי שבכוונה ממנו התרבה הרוק, לפי שסיבתו היות הדרהם בפי האדם למעט הצמא ולרבות הרוק.
והלכה כרבי יוסי:
כבר בארנו בפתיחת זה הסדר אמרו במסכת טבול יום ו"שאר כל הטמאים, המשקים היוצאים מהן כמשקין אשר הוא נוגע בהן". וביארנו שמשקין טמאין יטמאו כלים. וכן נבאר בראש מכשירין שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון, רוצה לומר שלא יצטרך שיגע בדבר אשר תטמאהו בכוונה ורצון כמו ההכשר. ולזה אם היתה אשה נדה או זבה או זולת זה מהטומאות, ונטף חלב מדדיה בתנור, אף על פי שהיה זה בלתי כונה בלא ספק, הנה התנור יתטמא להגעת המשקין טמאין בו.
עוד היפך הדבר, והוא שיהיה התנור טמא והאשה טהורה, הנה בעת שהוציאה אפר התנור הטמא הוכה אצבעה, וכאשר הגיר דמה הנה כבר נטמא הדם והיו משקין טמאין בהיותם באויר התנור הטמא, ובעת שיצא זה הדם יטמאהו טומאת משקין טמאין. והוא עניין אמרו נטמאת, רוצה לומר שהיא תטמא התרומה אשר בפיה.
וכן כאשר נכוית ידה ומכתה, לפי שידיה יטמאו באויר התנור כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ידים, והיו ידיה ידים מסואבות, ובעת שהכניסה בפיה תטמא רוקה ויהיו משקין טמאין ויטמאו שלא לרצון כמו שקדם, וזהו כוונתו באמרו נטמאת, שלא נגע האדם כולו במשקין טמאין בנגיעה, כמו שבארנו ופירשנו בפתיחת זה הסדר, ועוד אוסיף בזה ביאור:
משנה כלים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב