ביאור:תוספתא/ברכות/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ברכות פרק ג

תפילת שמונה עשרה ליחיד

(א)

כַּשֵּׁם שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה קֶבַע לְקִרְיַת שְׁמַע,

כָּךְ נָתְנוּ חֲכָמִים לַתְּפִלָּה.

התקדים של עצם קביעת הזמן היה מקריאת שמע, אבל הזמנים הם כנגד קרבנות התמיד.
הברייתא מפרשת את משנה ד, א, אבל אינה מסבירה את דין תפילת הערב, שאינה צמודה לקרבן. בירושלמי ד, א אומרים "תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם". כך מסבירים שם את הביטוי "אין לה קבע".

מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ (משנה ד, א) "תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת"?
שֶׁכֵּן תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר קָרֵב עַד חֲצוֹת.
רַבִּי יוּדָה אוֹמֵר:
עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.
מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ (שם) "תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב"?
שֶׁכֵּן תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם קָרֵב עַד הָעֶרֶב.
רַבִּי יוּדָה אוֹמֵר:
עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. אמצע זמן המנחה, המשתרע על השעתיים וחצי לפני השקיעה
כַּמָּה הוּא "פְּלַג הַמִּנְחָה"?
אַחַת עֲשָׂרָה שָׁעָה חָסֵר רְבִיעַ.

(ב)

תְּפִלַּת הָעֶרֶב, אֵין לָהּ קֶבַע.
רַבִּי לְעָזָר בֶּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

עִם נְעִילַת שְׁעָרִים.

כאן בחר רבי לא לצטט את דעת ר' יוסי במשנה. נעילת שערי המקדש היתה הזדמנות אחרונה להתפלל בו, כמו בתפילת נעילה שלנו ביום כיפור, ולכן היו נוהגים לעשות כך.

אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֶּרַבִּי יוֹסֵי:
אַבָּה ר' יוסי הָיָה מִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ עִם נְעִילַת שְׁעָרִים.

(ג)

הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין,
בֵּין מִשֶּׁקָּרַב תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר,
בֵּין עַד שֶׁלֹּא קָרַב תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר,

יָצָא.

תפילת המוספין היתה נהוגה גם לפני החורבן, ולפני שהפסיקו להקריב את קרבנות התמיד, וראו בהמשך, הלכה יג, שנחלקו בדיניה בית הלל ובית שמאי.
תחילת הברייתא קשורה למשנה א, שאמרה "תפילת המוספין כל היום".
ר' עקיבא לשיטתו (משנה ד, ג) ולשיטת ר' חנינא בן דוסא (ראו משנה ה ה), שאם לא שגרה התפילה בפי המתפלל, כלומר שאינו מתפלל מתוך אקסטאזה - אסור לו להתפלל שמונה עשרה, אלא יתפלל מעין שמונה עשרה. אם התעקש והתפלל שמונה עשרה ביחידות - סימן רע לו.
בהמשך מצטט ר' עקיבא הלכה נוספת שלמד מר' חנינא בן דוסא, ראו אבות ג, י.

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר:
אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו, סִימָן יָפֶה לוֹ,
וְאִם לָאו, סִימָן רַע לוֹ.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
כָּל שֶׁרוּחַ הַבִּרְיוֹת נוֹחָה מִמֶּנּוּ,
רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה מִמֶּנּוּ.
כָּל שֶׁאֵין רוּחַ הַבִּרְיוֹת נוֹחָה מִמֶּנּוּ,
אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה מִמֶּנּוּ.
כָּל שֶׁרוּחַ עַצְמוֹ נוֹחָה בְּשֶׁלּוֹ, סִימָן יָפֶה לוֹ.
אֵין רוּחַ עַצְמוֹ נוֹחָה בְּשֶׁלּוֹ, סִימָן רַע לוֹ.

(ד)
בֶּן עַזַּי אוֹמֵר:

בן עזאי מצביע על מקרים נוספים של סימן יפה או סימן רע. מעניין שחברו, בן זומא, הציץ ונפגע, כלומר נטרפה דעתו מפני חכמתו.
אבא שאול אינו מסכים עם הגישה של תפילה אקסטאטית, אלא דורש כוונת הלב למילות התפילה, וטוען שזאת הדרך להשיג הקשבה של האל.

כָּל שֶׁנִּטְרְפָה דַעְתּוֹ מִפְּנֵי חָכְמָתוֹ, סִימָן יָפֶה לוֹ.
נִטְרְפָה חָכְמָתוֹ מִפְּנֵי דַעְתּוֹ, סִימָן רַע לוֹ.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
כָּל שֶׁלָּקָה בְּגוּפוֹ מִפְּנֵי חָכְמָתוֹ, סִימָן יָפֶה לוֹ.
חָכְמָתוֹ מִפְּנֵי גּוּפוֹ, סִימָן רַע לוֹ.
הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:
סִימָן לַתְּפִלָּה: (תהלים י, יז)
"תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ".

(ה)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר,
הָיָה מְקַצֵּר בִּפְנֵי כֻּלָּם, מסיים להתפלל ראשון
וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,
אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת,

מִפְּנֵי הַכְרָעוֹת וְהַשְׁתַּחֲוָיוֹת.

ר' עקיבא הדגים את שני סוגי תפילת שמונה עשרה לשיטתו: תפילה בציבור או תפילת יחיד אקסטאטית.

(ו)
יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ?

הברייתא היא מדרש המנסה למצוא את דיני התפילה במקרא.
היא מדגישה שאין להתפלל יותר משלוש תפילות בימי חול, בזמנים הנקובים לעיל - שחרית מנחה וערבית.
בהמשך היא מסבירה את מבנה התפילה היומיומית, וקובעת בתחילתה רינה ובהמשכה בקשות ציבוריות.

פֵּרַשׁ בְּדָנִיֵּאל: (דניאל ו, יא)
"וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא,
הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ".
יָכוֹל כְּשֶׁבָּא לַגּוֹלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר:
"כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה."
יָכוֹל יְהֵא מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ?
פֵּרַשׁ בְּחַנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א א, יג)
"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ".
יָכוֹל יְהֵא כּוֹלְלָן כֻּלָּן בְּבָת אַחַת?
פֵּרַשׁ בְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נה, יח)
"עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה",
"עֶרֶב", זוֹ תְּפִלַּת עַרְבִית;
"בֹּקֶר", זוֹ תְּפִלַּת שַׁחְרִית;
"וְצָהֳרַיִם", זוֹ תְּפִלַּת מִנְחָה.
יָכוֹל יְהֵא שׁוֹאֵל צְרָכָיו וּמִסְתַּלֵּק?
פֵּרַשׁ בִּשְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ח, כח)
"לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה
אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם."
"הָרִנָּה", זוֹ רִנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים לג, א)
"רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיי, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה",
"תְּפִלָּה", זוֹ בַּקָּשָׁה.
אֵין אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵר 'אֱמֶת וְיַצִּיב',
אֲבָל אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵר תְּפִלָּה,
אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר וִדּוּי שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

(ז)

הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְלִסְטִין,

מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה.

הברייתא מתמודדת עם האתגר של קיצור תפילת שמונה עשרה בלי לפגוע בתכנה, וראו גם משנה ד, ד.
ר' אליעזר וחכמים מוותרים על פירוט התפילה, ומסתפקים במסירתה לשמים, ומשאירים לקב"ה לעשות הטוב בעיניו.
ר' יוסי ור' אלעזר בר' צדוק מפנים את הקב"ה לתפילת הציבור המסודרת, ור' יהושע במשנה הנ"ל הוא היחיד שבאמת מקצר את התפילה ומעמיד אותה על בקשת ישועה וגאולה.

אֵי זֶה הוּא "תְּפִלָּה קְצָרָה"?
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר:
יֵעָשֶׁה רְצוֹנָךְ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל,
וְתֵן נַחַת רוּחַ לִירֵאֶיךָ,
וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה,
בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר:
שְׁמַע לִתְפִלַּת עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל,
וַעֲשֵׂה מְהֵרָה בַּקָּשָׁתָן!
בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
שְׁמַע קוֹל צַעֲקַת עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל,
וַעֲשֵׂה מְהֵרָה בַּקָּשָׁתָם.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים:
צָרְכֵי עַמָּךְ מְרֻבִּים וְדַעְתָּן קְצָרָה;
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יי אֱלֹהֵינוּ,
שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד צְרָכָיו,
וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵּי מַחְסוֹרָהּ.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

תפילת שבת ויו"ט

אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֶּרַבִּי צָדוֹק:

כנראה ר' צדוק לא התפלל ערבית בליל שבת, כר' יהושע. לכן הסתפק בתפילה קצרה.

אַבָּא הָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת:
וּמֵאַהֲבָתָךְ יי אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָהַבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ,
וּמֵחֶמְלָתָךְ מַלְכֵּנוּ שֶׁחָמַלְתָּ עַל בְּנֵי בְרִיתָךְ,
נָתַתָּ לָנוּ, יי אֱלֹהֵינוּ,
אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה בְּאַהֲבָה.
עַל הַכּוֹס הוּא אוֹמֵר:
"אֲשֶׁר קִדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת",
וְאֵינוֹ חוֹתֵם.

(ח)
כְּבוֹד יוֹם וּכְבוֹד לַיְלָה,

קידוש השבת הוא רק בערב: על הכוס ובברכת המזון. הקידוש הוא חלק מתהליך כניסת השבת, ולכן הוא דווקא בערב.
אבל אם יש לו שתי כוסות יין, יקדש באחת בערב ואת השניה ישתה בסעודת היום, לכבוד היום. אם יש שלוש - יקדש, וישתה שתי כוסות בשתי הסעודות. אין כאן איזכור לסעודה שלישית.
יתכן שהברייתא נערכה כאן בגלל ההבדלה שבהמשך.

כְּבוֹד יוֹם קוֹדֵם לִכְבוֹד לַיְלָה.
אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כוֹס אֶחָד,
קְדֻשַּׁת הַיּוֹם קוֹדֶמֶת לִכְבוֹד הַיּוֹם וְלִכְבוֹד הַלַּיְלָה.
לֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְלֵילֵי יָמִים טוֹבִים,
יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשַּׁת הַיּוֹם עַל הַכּוֹס,
וְיֵשׁ בָּהֶן קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד,
יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן,
וְאֵין בָּהֶן קְדֻשַּׁת הַיּוֹם עַל הַכּוֹס.

(ט)

לֹא הִזְכִּיר 'גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים' בִּ'תְחִיַּת הַמֵּתִים',
וְלֹא שָׁאַל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּ'בִרְכַּת הַשָּׁנִים',

מַחְזִירִין אוֹתוֹ.

ראו משנה ה, ב.
הברייתא מרחיבה את המונח מחזירים אותו" מעבר לתפילת שמונה עשרה, גם להבדלה ולברכת המזון. והשוו ברכות מט א.

לֹא אָמַר הַבְדָּלָה בְּ'חוֹנֵן הַדַּעַת',
אוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס.
אִם לֹא אָמַר, מַחְזִירִין אוֹתוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אַף מִי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בְּרִית בְּ'בִרְכַּת הָאָרֶץ',
מַחְזִירִין אוֹתוֹ.

(י)

כָּל שֶׁאֵין בּוֹ מוּסָף,
כְּגוֹן חֲנֻכָּה וּפוּרִים בַּשַּׁחְרִית וּבַמִּנְחָה,
מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמּוֹרָע.

אִם לֹא אָמַר - אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.

המשך פירוט התוספות לתפילת שמונה עשרה - הרחבה למשנה ה, ב. למה לא הובאו במשנה כל התוספות הללו? - אולי המשנה הביאה רק את התוספות הקשורות למשחקי המילים "חי", "מת" ו"יודע", המופיעות בסיפור ר' חנינא בן דוסא שם?
הברייתא מבחינה בין תוספות חיוניות, שאם לא אמרן מחזירים אותו - לבין כאלו שאינן חיוניות.
ר' אליעזר מוסיף את קדושת היום כמו את ההבדלה (שם) - בברכת ההודיה.

וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף,
כְּגוֹן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד בַּשַּׁחְרִית וּבַמִּנְחָה,
מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּ'עֲבוֹדָה'.
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר:
בַּ'הוֹדָיָה'.
אִם לֹא אָמַר,
מַחְזִירִין אוֹתוֹ.
וּבַמּוּסָפִין, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע,
וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.

(יא)

שַׁבָּת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּבְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד,
בַּשַּׁחְרִית וּבַמִּנְחָה, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע,
וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם של ראש החודש או של המועד בָּ'עֲבוֹדָה'.
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר:
בַּ'הוֹדָיָה'.
אִם לֹא אָמַר, מַחְזִירִין אוֹתוֹ.
וּבַמּוּסָפִין - מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע,
וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.

(יב)

בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים,

מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.

הכוונה של רשב"ג ושל ר' יוחנן היא גם לקדושת היום של ראש חודש או מועד, ולא רק לקדושת השבת, בניגוד לדברי ר' אליעזר, ובניגוד לנהוג היום.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמְרִים:
כָּל זְמַן שֶׁזָּקוּק לְשֶׁבַע שמתפלל שבע ברכות - אוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.

(יג)

יוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:

מִתְפַּלֵּל עֶשֶׂר.

ראו תוספתא ראש השנה ב, יז.
מחלוקת עתיקה בין הבתים, המוכיחה שתפילת המוספין היתה נהוגה כבר בימי בית המקדש.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע.
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:
מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה,
וְאוֹמֵר שֶׁלַּשַּׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ,
וְשֶׁלְּיוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמוֹ,
וּמַתְחִיל בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע,
וּמַתְחִיל בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת,
וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.
רַבִּי אוֹמֵר:
אַף חוֹתֵם בָּהּ:
"בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים".

תפילה כוונה וכיוון

(יד)

סוֹמֶה וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת,

מְכַוְּנִין אֶת לִבָּם כְּנֶגֶד אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּמִתְפַּלְּלִין,

אפילו את ליבו אינו יכול לכוון לקדש הקדשים, בניגוד למשנה ד, ו, כי הסומא מעולם לא ראה אותו. יתכן גם שמדובר בהלכה מאוחרת יותר, לאחר שגם ההילה של הקדושה כבר לא נקשרה למקום המקדש אלא לשמים.

שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ח, מד)
"וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יי דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ,
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ".

(טו)

הָעוֹמְדִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ

מְכַוְּנִין אֶת לִבָּם כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

מעגלי הקדושה דומים לאלו שבמסכת כלים א, ו.

שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ח, מח)
"וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם".
הָעוֹמְדִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מְכַוְּנִין אֶת לִבָּם כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וּמִתְפַּלְּלִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ח, מד)
"וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יי דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ".

(טז)

הָעוֹמְדִים בִּירוּשָׁלַיִם
מְכַוְּנִין אֶת לִבָּם כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ח, מב)
"וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה".
הָעוֹמְדִים בַּמִּקְדָּשׁ
מְכַוְּנִין אֶת לִבָּם כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִתְפַּלְּלִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ח, ל)

"יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".

הברייתא מתנגדת לתפיסה שיש לקדושה כיוון קבוע (במערב או במזרח). היא רואה את הקדושה כנובעת מהצרכים של עם ישראל באחדות, ולא כעניין מהותני.

נִמְצְאוּ עוֹמְדִין בַּצָּפוֹן - פְּנֵיהֶם לַדָּרוֹם;
בַּדָּרוֹם - פְּנֵיהֶם לַצָּפוֹן;
בַּמִּזְרָח - פְּנֵיהֶם לַמַּעֲרָב;
בַּמַּעֲרָב - פְּנֵיהֶם לַמִּזְרָח.
נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִין לְמָקוֹם אֶחָד.

(יז)

לֹא יַעֲמֹד אָדָם
לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסֵל וְכִסֵּא,
וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל,
שֶׁאֵין גַּבְהוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קל, א)
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יי
וְאִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, מֻתָּר.

(יח)
הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר,

השוו משנה ד, ה: הביטוי שם "אם אינו יכול לירד" מתורגם כאן לבעיה הטכנית שאין לו מי שיאחז את חמורו. החשש שהחמור ילך לו לאיבוד יטריד את המתפלל ולא יאפשר לו להתרכז בתפילה.
רבי מעדיף את הכוונה ואת הריכוז בתפילה על המחווה של העמידה, אבל גם הוא מסכים שאם אינו בדרך - חייב לעמוד בזמן התפילה.

אִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיֶּאֱחֹז הַחֲמוֹר,
יֵרֵד לְמַטָּה וְיִתְפַּלֵּל.
וְאִם לָאו, מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ.
רַבִּי אוֹמֵר:
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ,
וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ מְכֻוָּן.

(יט)
הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ,

זמן קריאת שמע הוא אחרי זמן התפילה וקריאת המגילה וכו', כי נהגו לקרוא עם הזריחה, למרות שמותר גם לפני כן.

הֲרֵי זֶה נוֹטֵל שׁוֹפָר וְתוֹקֵעַ,
לוּלָב וּמְנַעֲנֵעַ,
מְגִלָּה וְקוֹרֵא בָהּ.
וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קִרְיַת שְׁמַע - קוֹרֵא.
הָיָה מַשְׁכִּים לֵישֵׁב בַּקָּרוֹן אוֹ בַסְּפִינָה,
הֲרֵי זֶה מִתְפַּלֵּל.
לִכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קִרְיַת שְׁמַע, קוֹרֵא.

(כ)

הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל בִּסְטְרָטְיָה וּבִפְּלָטֵיָה ברחוב ובככר
הֲרֵי זֶה עוֹבֵר פְּנֵי חֲמוֹר, פְּנֵי חַמָּר, פְּנֵי קַדָּר,

וְאֵין מַפְסִיק.

הברייתא מפרשת את המשנה ה, א, כמתארת מנהג חסידים, ולא כהלכה לכל אדם. לכן אינה חוזרת על הביטוי "אפילו המלך שואל בשלומו", אלא רק מזכירה הפרעות שכיחות ברחוב העיר, ואת הביטוי "אפילו נחש כרוך על עקבו" היא משליכה על ר' חנינא בן דוסא. וראו ירושלמי, שגם ר' חנינא המשיך בתפילה רק מפני שלא הרגיש בנשיכת הנחש.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא
שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וּנְשָׁכוֹ עָרוֹד וְלֹא הִפְסִיק.
הָלְכוּ תַּלְמִידָיו וּמְצָאוּהוּ מֵת עַל פִּי חוֹרוֹ.
אָמְרוּ:
אֵלּוּ לְאָדָם שֶׁנְּשָׁכוֹ עָרוֹד,
אֵלּוּ לְעָרוֹד שֶׁנְּשָׁכוֹ לְבֶן דּוֹסָא.

(כא)
אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל,

במקום "כובד ראש" שבמשנה ה, א - הברייתא מציעה להתכונן לתפילה בדברי חכמה, וקושרת זאת לסיום דברי הנביאים הראשונים, הכרוך בדברי תנחומים.

לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ הַשְּׂחוֹק,
וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ,
אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁלְּחָכְמָה.
וְכֵן לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ,
לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק,
וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ,
אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבָרִים שֶׁלְּחָכְמָה,
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים,
שֶׁסִּיְּמוּ דִבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִין.

(כב)

הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם, אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ,

לֹא יְשִׁיבֶנּוּ.

בניגוד למתפלל, שאינו נראה כעושה מעשה, הסופר כותב את השם תוך כדי עבודתו. כתיבת השם גם אינה אורכת זמן רב, ולכן מסיטה הברייתא לכאן את הדין, שנאמר במשנה ה, א על המתפלל.

הָיָה כּוֹתֵב חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת,
כֵּיוָן שֶׁגָּמַר אֶחָד מֵהֶן,
מֵשִׁיב שְׁאֵלַת שָׁלוֹם.

נוסח התפילה

(כג)
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר בִּרְכַּת אֲבֵלִים שָׁלֹשׁ - אוֹמֵר שָׁלֹשׁ;

ברכת אבלים היתה משובצת בתוך ברכת המזון, כשם שנהוג היום להוסיף לזימון שבע ברכות חתנים; אבל בעניין ברכות האבלים כבר אז לא היו מנהגים אחידים.

שְׁתַּיִם - אוֹמֵר שְׁתַּיִם;
אַחַת - אוֹמֵר אַחַת.

(כד)
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר בִּרְכַּת אֲבֵלִים שָׁלֹשׁ,

פירשתי לפי ההנחה שברכות האבלים הן בברכת המזון. אבל ההקשר הוא של תפילת שמונה עשרה, ויתכן שנהגו לשלב את ברכות האבלים גם בשמונה עשרה.
אם כן, ניתן להסביר בפשטות את מקום הברכות ואת כינוייהן: "תחית המתים" היא ברכת גבורות, "תנחומי אבלים" היא ברכת ירושלים, ו"גמילות חסדים" היא ברכת ההודאה.
בכל מקרה ברכות משתנות כשהן כולות ברכות אבלים, וחתימותיהן הן לפי המפורט כאן.

כּוֹלֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בִּ'תְחִיַּת הַמֵּתִים', ברכת הזימון
וְחוֹתֵם בָּהּ "מְחַיֶּה הַמֵּתִים";
שְׁנִיָּה - בְּתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, בונה ירושלים
וְחוֹתֵם בָּהּ "מְנַחֵם עַמּוֹ בְּעִירוֹ".
שְׁלִישִׁית, בִּ'גְמִילוּת חֲסָדִים', הטוב והמיטיב
וְאֵינוֹ חוֹתֵם.
הַמַּפְטִיר בְּבֵית הָעוֹלָמִים, המספיד בבית הקברות
אֵינוֹ חוֹתֵם.

(כה)
שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים,

הברייתא רואה חשיבות בשמירת המספר של שמונה עשרה ברכות, בניגוד לנהוג היום. לשם כך היא דורשת לאחד ברכות שונות. ברכת המינים (הנוצרים) מתאחדת עם ברכת הפרושים כלומר עם ברכת הפורשים מדרכי הציבור (האיסיים), כנהוג היום, ואין לקלל את המינים ואת האיסיים בשתי ברכות; ברכת הגרים ("על גרי הצדק") נספחת לברכת הזקנים ("משען ומבטח לצדיקים"), כנהוג היום; וברכת דוד ("מצמיח קרן ישועה") נספחת לברכת ירושלים ("בונה ירושלים"), בניגוד לנהוג היום. וכן מופיע בנוסחי א"י שבגניזה "אלוהי דוד ובונה ירושלים".

כְּנֶגֶד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁבְּ"הָבוּ לָהּ' בְּנֵי אֵלים" (תהלים, כט)
כּוֹלֵל שֶׁלַּמִּינִים בְּשֶׁלַּפְּרוּשִׁין,
וְשֶׁל גֵּרִים בְּשֶׁלַּזְּקֵנִים,
וְשֶׁלְּדָוִד בְּ'בוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם'.
אִם אָמַר אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן, יָצָא.

(כו)
עוֹנִין "אָמֵן" אַחֵר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ,

אגב האיזכור של המינים ושל הפורשים מזכירה כאן הברייתא גם את היחס לכותים: כיוון שהם חשודים על קללת היהודים, כגון "הכנע צרינו" - יש לשמוע את כל נוסח הברכה לפני עניית אמן.

וְאֵין עוֹנִין "אָמֵן" אַחֵר כּוּתִי הַמְבָרֵךְ,
עַד שֶׁיִּשְׁמַע אֶת כָּל הַבְּרָכָה.