ביאור:משנה אבות פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת אבות: א ב ג ד ה ו

מסכת אבות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

תורתם של שאר חכמי יבנה

בעניין יראת השמים והמלכויות הובאו דברי חכמים מתקופת הבית.

חטיבה I: יראת שמים

(א) עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל התבונן בשלשה דברים ואין אתה בא זה ימנע ממך לבא- לידי עברה.

בדומה לדברי עקביא אמר גם רבי יהודה הנשיא "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה" (לעיל ב, א). עקביא ביסס את הרתיעה מעבירות על מודעות לדין וחשבון שיתן אדם לאחר מותו, ועל הפער הגדול בין אדם לבין הקב"ה. רבי, לעומתו, התיחס לרישום המתמיד של העבירות "עין רואה" וכו'.

ניתן לראות בדברי עקביא גם תשובה לגנוסטיקאים שהיו אומרים: אני בא מהאור ולשם אני הולך, וזלזלו בחומר הגופני שהוא יצירת הדמיורגוס.

דע: מאין באת? ולאן אתה הולך? ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון?

מאין באת? - מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? - למקום עפר רמה ותולעה.

ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? - לפני מלך מלכי המלכים,

הקדוש ברוך הוא:

מההצמדה של דברי ר' חנינא לדברי עקביא נראה שלפנינו גם השוואה בין המלכות האנושית לבין מלכות שמים, ששתיהן מונעות את החטא.

היחס הזה הפוך מדברי שמעיה ואבטליון (לעיל א, י.

וראו גם תהלים קכד: "לולא ה'... אזי חיים בלעונו" - מה שנאמר על ה' מועבר כאן למלכות!

(ב) רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות,

שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו.

חטיבה II: מצוות תלמוד תורה לכל אדם

רבי חנניא בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה - הרי זה מושב לצים,

שנאמר (תהלים א א) "ובמושב לצים לא ישב".

שנים שעוסקים בתורה - השכינה אינה אצל אף אחד מהם, אלא בחלל שביניהם.

האחד הלומד תורה מקבל שכר, אך אין עליו גילוי שכינה. ר' חנניא היה מזכיר את השם המפורש בפרהסיא, בנסיונותיו להלחם, בדרך זו, ברומאים (ראו עבודה זרה יח א). אבל הוא נהרג, כנראה כי היה יחיד ולא הצליח להשרות את השכינה.

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה - שכינה שרויה ביניהם,

שנאמר: (מלאכי ג טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע

ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו".

[אין לי אלא שנים.

מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר?

שנאמר (איכה ג כח) "ישב בדד וידם כי נטל משקל עליו":]

(ג) רבי שמעון אומר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה - כאילו אכלו מזבחי מתים, קרבנות עבודה זרה

ר' שמעון קושר בין אכילת חולין לבין מצוות אכילת הקרבנות.

המספר שלושה אינו מפורש בפסוקים, והוא מבוסס כנראה על ברכת הזימון.

שנאמר (ישעיהו כח ח), "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". בלי שם ה', המקום.

אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה

כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, מהמזבח, המכונה "שולחן"

שנאמר (יחזקאל מא כב), "המזבח... ,וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'":

שהרי זה הזמן לשנן דברי תורה, כשאין מי ומה שיפריע שינון זה, שהרי מדובר ביחידי בלילה. בכך משלים ר' חנינא את דברי ר' שמעון במשנה הקודמת, שזמן האוכל הוא הזדמנות ללמוד, ומוסיף עליו את זמן ההליכה בדרך, במיוחד בלילה. וראו לקמן משנה ז.

(ד) רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי

ומפנה לבו לבטלה -

הרי זה מתחייב בנפשו! שכן בלילה, ולהולך יחיד המזיקים מצויים, וכיוון שאינו עוסק בתורה שתגן עליו בסיטואציה מסוכנת זאת, הוא גורם לעצמו שייפגע מהם

חטיבה III: מצוות לימוד תורה לחכמים

בניגוד לר' חנינא בן חכינאי, ר' נחוניא מבחין בין מי שקיבל עליו עול תורה לבין מי שלא קיבל, ולכן אינו מחוייב בלימוד. מחלוקת דומה מצאנו לעיל א, יב וטו בין הלל לשמאי.

השוו משנה ב: ר' נחוניא אינו מקבל את הצורך בעול מלכות, לפחות לא למי שקיבל עליו עול תורה.

וראו דמאי ב, ג: האם מי שקיבל עליו להיות חבר פטור מדרך ארץ כלפי עם הארץ?

וראו מכילתא כי תשא: כשעושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים.

(ה) רבי נחוניא בן הקנה אומר:

כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. דאגות פרנסה

וכל הפורק ממנו עול תורה - נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:

(ו) רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר: עשרה שיושבין ועוסקין בתורה - שכינה שרויה ביניהם,

ר' חלפתא מעבד את דרשת המכילתא (בחדש יא,) המייחסת לעשרה - כניסה לבית הכנסת, ולשלושה - דין, ומעביר הכל ללימוד תורה. בכך הוא מקצין את משנה ב לעיל, אבל מאבד את הקשר בין מספרי האנשים למעשיהם.

וראו ספרי במדבר לט, שם נדרש הפסוק משמות על ברכת הכהנים בבית המקדש.

שנאמר (תהלים פב א): "אלהים נצב בעדת אל".

ומנין אפלו חמישה? שנאמר (עמוס ט ו): "ואגדתו על ארץ יסדה".

ומנין אפלו שלושה? שנאמר (תהלים פב א): "בקרב אלהים ישפט".

ומנין אפלו שנים? שנאמר (מלאכי ג טז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע" וגו'.

ומנין אפלו אחד? שנאמר (שמות כ כ): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

הפסוק בדברי הימים מדבר על נתינת רכוש וכסף לבנית המקדש, אבל ר' אלעזר מפרש אותו במובן של הקדשת הזמן ללימוד התורה.

ניתן להשוות את הדברים גם לאכילה "משולחנו של מקום" במשנה ג.

והשוו לדברי ר' עקיבא על אשתו: "שלי ושלכם - שלה הוא". מה שר' אלעזר מייחס לקב"ה, ר' עקיבא מייחס לאשתו!

הדגש בדברי ר' יעקב הוא על המילים "ומפסיק ממשנתו", כלומר אפילו על מנת להתפעל מיפי הבריאה אסור להפסיק ללמוד. אבל לראות את העולם כחלק מהלימוד - מותר.

ניתן להשוות את דבריו לדברי ר' חנינא בן חכינאי במשנה ד לעיל: שניהם רואים את ההליכה בדרך כזמן אידיאלי לשינון דברי תורה. אלא שר' יעקב מטיל את החובה לשנן רק על מי שכבר התחיל בכך, ולא על כל ההולך בדרך.

(ז) רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך - שלו.

וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א כט יד): "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו

ואומר "מה נאה אילן זה", ו"מה נאה ניר זה"

מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:

(ח) רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר:

כל השוכח דבר אחד ממשנתו - מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו

שנאמר (דברים ד ט): "רק השמר לך, ושמר נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

הפסוק המובא כאן הוא ה"כתוב" שנזכר במשניות ד, ז. וראו גם תוספתא אהלות טז, ד. וכן מכילתא ויסע א.

יכול אפלו תקפה עליו משנתו? שכח בניגוד לרצונו

תלמוד לומר (שם) "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך",

הא: אינו מתחייב בנפשו - עד שישב ויסירם מלבו:

חטיבה IV: ערכים נוספים לצד לימוד התורה

משנה זו אופיינית לחסידים, שהעדיפו את המעשה על הלימוד, וראו גם לעיל א, ב, שם הוזכרו גמילות חסדים ותלמוד תורה כשניים מבין יסודות העולם. בכך מתנגד ר' חנינא להפרזה במצוות לימוד תורה שאפיינה את החטיבה הקודמת. דוגמא להעדפת הלימוד ראו בספרי דברים מא.

האימרה הראשונה היא במישור שבין אדם למקום, והשניה במישור שבין אדם לחברו. בתחילת משנה י קושר ר' חנינא את שני המישורים.

יתכן גם שההבחנה בין שני המישורים היא ההבחנה בין ירא חטא לבין חסיד, וראו גם לעיל ב, ח.

(ט) רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת.

וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת.

הוא היה אומר: כל שמעשיו מרבין מחכמתו - חכמתו מתקיימת.

וכל שחכמתו מרבה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת:

(י) הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו.

אימרה זו מופיעה בתוספתא ברכות (ג, ג) בפי ר' עקיבא, ובכך היא מראה לנו את הקשר בין ר' עקיבא לר' חנינא.

תוכנה הוא האימון בבריות, שחוות דעתם אינה מזוייפת. לכן הפופולריות של אדם יכולה לשמש לו כמראה לגבי מקומו מול הקב"ה, וראו גם לעיל ב, א: "תפארת לו מן האדם". אבל ראו דעת ר' ישמעאל תוספתא שקלים ב, ג, שמספיק שיצא ידי המקום.

ר' דוסא מתאר את השבת של עמי הארץ. היא אינה מכניסה אותם לעולם הבא אלא ההפך מזה. וראו לעיל ב, יא.

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו.

רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית, ויין של צהרים,

ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ -

מוציאין את האדם מן העולם!

(יא) רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות,

כנראה מדובר כאן על הנוצרים הראשונים, שאלו המאפיינים שלהם: זלזול במקדש ובמועדות, אי קיום ברית מילה וזלזול בתורה, או מדרש עליה בדרך שתבטל את חובת קיומה. מערכת היחסים שביניהם לבין חז"ל היתה כרוכה גם בהלבנת פנים.

הרי שבמקרים מסויימים לא תורה ולא מעשים טובים קובעים את גורל האדם, אלא העמוד השלישי – עבודת ה'.

(והמלבין פני חברו ברבים,)

והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה מזלזל בתורה, או דורש אותה בדרך שמבטלת את ההלכה לחלוטין (שלא כהלכה,)

אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא:

אם תשחורת היא עבודת המלכות, כפי שעולה מאליהו רבא א, יש לומר שר' ישמעאל חוזר לקשרים בין מלכות שמים ובין מלכות הארץ, שנזכרו לעיל במשניות א-ב, ה.

פירוש אחר: היה מיקל בכבודך מול הזקנים, ונוח גם לצעירים שחורי השיער.

פירוש שלישי, לפי נדרים ג, ח: "שחורי הראש" הוא כל אדם, "קל", "נוח" ו"הוי מקבל בשמחה" הם אותו יחס. ר' ישמעאל אמר אותו דבר שלוש פעמים.

בעניין היחס ל"כל האדם" - השוו לדברי שמאי הזקן, לעיל א, טו, ולדברי יהושע בן פרחיה במשנה ו שם.

(יב) רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש למנהיגי הציבור ונוח לתשחורת, לעבודת המלכות

והוי מקבל את כל האדם בשמחה:

חטיבה V: מתורת ר' עקיבא

(יג) רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש - מרגילין לערוה.

"סייג" הוא הדרך לשמר הישג קיים. לא להשיג אותו.

בעניין "מעשרות סייג לעושר" ראו מלאכי ג י.

הסייג האחרון מוצג בסדר שונה, כי אחרי ה"שתיקה" אין לדבר עוד.

מסורת - סייג לתורה.

מעשרות - סייג לעושר.

נדרים - סייג לפרישות.

סייג לחכמה - שתיקה:

(יד) הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם.

חביב בעיני מי? – נראה שבעיני הקב"ה, שהוא ברא את האדם וקרא לישראל "בניו" ונתן להם תורה. הרי שהחיבה היא שגרמה לכל אלה, ולא מעשיהם של האדם ושל ישראל. וראו גם ספרי דברים צו, 'הכל בזכות אבות'.

חביבותם של ישראל מודגשת פעמיים, משתי בחינות: היותם בנים למקום וקבלת התורה.

התורה היתה הכלי שבו נברא העולם, ראו בראשית רבה א א

חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם,

שנאמר (בראשית ט ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם".

חביבין ישראל שנקראו "בנים" למקום.

חבה יתרה נודעת להם שנקראו "בנים" למקום,

שנאמר (דברים יד א): "בנים אתם לה' אלהיכם".

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה, שבו נברא העולם,

שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו".

אין כאן התיחסות לצפיה מראש, אלא כדברי ר' יהודה הנשיא "עין רואה..." (לעיל ב, א).

העולם נדון בטוב, ש"מידה טובה מרובה ממידת פורענות", (ראו ספרא חובה פרשה יב י-יב.) ולעיתים מעשה אחד יכול לשנות את גורל העולם לטוב. המבחן אינו כמותי אלא איכותי.

נוסח המשנה הוא לפי כתבי יד טובים, וראו מאמר של ש. ספראי בתרביץ נג (תשמ"ד). הנוסח המקובל "והכל לפי רוב המעשה" מוסבר כמושפע מסוף המשנה הבאה "והכל מתוקן לסעודה".

(טו) הכל צפוי נראה על ידי הקב"ה, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון.

אבל לא על פי רוב המעשה:

(טז) הוא היה אומר: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה מלכודת, סכנת מוות, אורבת על כל החיים.

לעניין המצודה, ראו קהלת ט יב.

בהמשך מתאר ר' עקיבא את החיים כהלואה שקיבלנו, השוו לר' אלעזר איש ברתותא לעיל משנה ז, וכן לדברי ר' טרפון לעיל ב, טו.

הסעודה - ראו שבת קנג א: הסעודה היא המפגש של הציבור עם בעל החנות.

החנות פתוחה, והחנוני מקיף,

והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות - יבוא וילוה,

והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו,

ויש להם על מה שיסמוכו, והדין - דין אמת

והכל מתוקן לסעודה:

חטיבה VI: המיזוג בין הערכים השונים

(יז) רבי אלעזר בן עזריה אומר:

אם אין תורה - אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ - אין תורה.

כמה מחכמי ישראל התייחסו לפרדוקס שבמשפטים אלו, למשל: אם היראה תלויה בחכמה והחכמה תלויה ביראה, לכאורה אין שום אפשרות לזכות בהן, כי אין ממה להתחיל! פרדוקס דומה נמצא גם בספר משלי, והתשובות שהוצעו לו מתאימות גם לכאן. ראו ביאור:משלי א ז

ואפשר לפרש, על-דרך הדרש: "אם אין - חכמה, אם אין - יראה", וכו', כלומר, אם האדם מבטל את עצמו ועושה את עצמו לאין - מתוך כך הוא יכול לזכות לחכמה, יראה וכו' (ע"פ גליה).

פירוש נוסף: מי שאינו לומד, לא יוכל להגיע ליראת כבוד מפני ה', אך מי שאין לו יראת העונש מפני ה', לא יתחיל כלל ללמוד.

ארבעת האימרות הללו מסודרות בסדר כיאסטי: דרך ארץ היא הפרנסה, כמו הקמח, ובלב האמרות נמצאים התנאים לחכמה.

הדימוי לעץ רומז לעץ הדעת טוב ורע, ולפי חלק מהדעות זה היה חטאו של האדם - שרצה חכמה לפני שהיו בידו מעשים (ע"פ שפת אמת).

במקור בירמיה הדימוי של הערער הוא ל"גבר אשר יבטח באדם... ומן ה' יסור ליבו", והדימוי של העץ השתול הוא ל"גבר אשר יבטח בה'". נראה לכאורה שאין קשר בין ירמיה לר' אלעזר; אבל הדמיון הוא בשאלת האיזון הנכון בין השרשים (לפי ירמיה הבטחון בה', לפי ר' אלעזר מעשים טובים) לבין הנוף (בירמיה הבטחון באדם, לפי ר' אלעזר החכמה). וראו גם תענית כ א, הדרשה על עדיפות הקנה, המתכופף ברוח - על פני הארז, העומד במקומו.

והשוו לעיל משנה ט.

אם אין חכמה - אין יראה. אם אין יראה - אין חכמה.

אם אין בינה - אין דעת. אם אין דעת - אין בינה.

אם אין קמח - אין תורה. אם אין תורה - אין קמח.

הוא היה אומר: כל שחכמתו מרבה ממעשיו, למה הוא דומה?

לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו,

שנאמר (ירמיהו יז ו): "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב,

ושכן חררים במדבר ארץ מלחה, ולא תשב."

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה?

לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין,

שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזין אותו ממקומו,

שנאמר (שם): "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו,

ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי":

(יח) רבי אליעזר בן חסמא אומר: קנין ופתחי נדה - הן הן גופי הלכות.

במסכת קנים ובעניין פתחי הנדה (ערכין ב, א.) יש חישובים מתמטיים, אבל לא כל מתמטיקה היא גופי הלכות.

לעניין הפרפרת - השוו ברכות ו, ה.

תקופות וגמטריאות - פרפראות לחכמה: