ביאור:משנה ערכין פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
הקדשה כדרך לקדושה
[עריכה]חטיבה I: גבולות הערכים
[עריכה]|
ראו ויקרא כז ח: עני שהעריך ואין ידו משגת, יכול לשלם סכום מוקטן. אבל הסכום אינו יכול להיות פחות מסלע. הערך המקסימלי המופיע בתורה הוא של זכר בין גיל 20-60, שהוא 50 סלע. מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא במי שהעריך ב50 סלע ולא נתן, או נתן פחות מסלע, ואחר כך הגיעו לידיו חמישה סלעים. חכמים אומרים שעליו לתת את הסכום הקרוב להתחייבותו, כלומר את כל כספו, ור' מאיר אומר שאם ממילא לא יגיע לסכום ההתחייבות - יכול להסתפק בסלע אחד. וראו תוספתא א, ג, כחכמים. |
(א) אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. כֵּיצַד?
- נָתַן סֶלַע, וְהֶעְשִׁיר - אֵינוּ נוֹתֵן כְּלוּם; פָּחוּת מִסֶּלַע, וְהֶעְשִׁיר - נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.
- הָיוּ בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוּ נוֹתֵן אֶלָּא אַחַת.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם.
|
בתוך כל חטיבה בחטיבות II-IV יש חלוקה פנימית, בסדר 1-2-1-2-1. |
חטיבה II: התקדשות מחוץ למקדש
[עריכה]אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
|
אם ראתה אשה דם, ואינה יודעת אם היא בתקופת הנידה או לאחריה - עליה להמתין בין 7 ל17 יום נקיים עד שתהיה מותרת לבעלה - תלוי כמה ימים רצופים ראתה את הדם. ההסגר של המצורע הוא בין שבוע (בנגעי אדם) לבין שלושה שבועות (בנגעי בתים), וראו נגעים ג, ח. הוספת יום לחודש וקביעתו לבן 30 יום היא "עיבור". אין מעברים פחות מ4 חודשים בשנה, ולמעשה מעולם לא היה צורך לעבר יותר משמונה. בתוספתא א, ד מרחיבים את העניין ומציעים כללים ראשוניים לשיעור לוח שנה מחושב, עבור מקומות מרוחקים בחו"ל. שתי הלחם (של שבועות) ולחם הפנים - ראו מנחות יא, ט. מילת הקטן - ראו שבת יט, ה. |
אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר.
אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת.
(ב) אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעֻבָּרִין בַּשָּׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמוֹנָה.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה.
לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל, אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אֶחָד עָשָׂר.
קָטָן נִמּוֹל, אֵין פָּחוּת מִשְּׁמוֹנָה, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר.
חטיבה III: התקדשות בתוך המקדש
[עריכה]|
לגבי התקיעות ראו סוכה ה, ה. התלמוד שם טוען שבערב פסח שחל בשבת היו תוקעים 57 תקיעות. הנבלים, החלילים (מכונים גם "אבוב") החצוצרות הכינורות והצלצל הם כלי נגינה במקדש. וראו דברי הימים ב ה יב שמספר החצוצרות אינו מוגבל. החליל מכה (מנגן) בקריאת ההלל שבזמן שחיטת הפסח (ראו פסחים ח, ז,) ובשלושת הרגלים, וראו תוספתא סוכה ג, ב, וראו ירושלמי סוכה ה א. בשאר הימים היו מנגנים בכלים אחרים, ראו מידות ב, ו. מי היו מנגנים בחלילים? - ר' מאיר טוען שהיו עבדים, ר' יוסי טוען שהיו ישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה (ראו קידושין ד, ה,) ור' חנניה טוען שהיו לוויים. |
(ג) אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעָה בַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה.
לֹא יִפְחֹת מִשִּׁשָּׁה חֲלִילִים, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר.
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:
- בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי,
- בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁלַּפֶּסַח, בְּיוֹם טוֹב שֶׁלָּעֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג.
לֹא הָיָה מַכֶּה בְאַבּוּב שֶׁלִּנְחֹשֶׁת, אֶלָּא בְאַבּוּב שֶׁלַּקָּנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב.
לֹא הָיָה מְחַלֵּק בְּאַבּוּב יְחִידִי, מסיים את השיר בנגינת חליל יחידי דווקא, וצ"ל "אלא באבוב...". מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַלֵּק יָפֶה.
(ד) וְעַבְדֵי כֹהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מִשְׁפְּחוֹת בֵּית פְּגָרִים, וּבֵית צִפְּרַיָּה וּמֵאֶמְאוּס הָיוּ - מַשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה.
- רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ.
חטיבה IV: "עד לעולם" - עליה בלי גבול
[עריכה](ה) אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָיִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָיִים,
|
על המינימום של 6 טלאים מוכנים לשחיטה הקפידו כל השנה, וראו מכילתא פסחא ה. הביטוי "עד לעולם" מבוסס על המובן המקראי של "לעולם", שהוא לנצח, ומוסב כאן למספרים גדולים. |
- כְּדֵי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה,
- וּמוֹסִיפִין - עַד לְעוֹלָם.
- מִשְּׁתֵי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין - עַד לְעוֹלָם.
- מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין - עַד לְעוֹלָם.
- וְהַצַּלְצֵל - לְבַד.
(ו) אֵין פּוֹחֲתִים מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין - עַד לְעוֹלָם.
|
כאשר שרו הלוויים, היו לפחות 12 איש: 9 בכינורות, 2 בחצוצרות ואחד בצלצל. ניתן להוסיף לכינורות ולחצוצרות כל כמות. השתתפות הקטנים בעבודה היתה רק בשירה. נשים או קטנות לא השתתפו כלל בשירה, וכניסתן לעזרה היתה מוגבלת להבאת קרבן, ראו תוספתא ב, א. העיסוק בלוויים הקטנים קשור למשנה ב לעיל, על המילה. |
אֵין קָטָן נִכְנָס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה - אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִין בַּשִּׁיר.
לֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי תָּבֵל בְּנַעֲמָה.
- רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין עוֹלִין לְמִנְיָן, וְלֹא עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן,
- אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶם כְּבֵין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וּ"צְעִירֵי הַלְוִיִּם" הָיוּ נִקְרִין.