ביאור:משנה ערכין פרק ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
|
הפרק מעמת את השדה, הנגאל בתקופה שאין יובל בסכום שהבעלים מחליט עליו - עם החרם שאינו נגאל. למעשה כנראה לא נהג היובל מעולם, ראו נחמיה ה, שם מיישם נחמיה שמיטת חובות אבל לא מחזיר קרקעות. אבל בדיני בתי ערי חומה נשמרה זכות הגאולה, ראו לקמן ט, ד. |
גאולה או חרם
[עריכה]חטיבה I: פדיון שדה כשאין יובל
[עריכה](א) הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בְשָׁעָה שֶׁאֵינָה יוֹבֵל - אוֹמְרִין לוֹ: פְּתַח אַתְּ רִאשׁוֹן,
|
כאשר אין היובל נהוג אין הערך של "זרע חומר שעורים" וכו' נהוג, אלא פודים את השדה בשוויה, לאחר מעין מכירה פומבית. הפרק מתאר את המכירה. האדם שהקדיש את שדהו מפני שלא רצה לעבדה נקב בסכום נמוך מאד כערכה (איסר או ביצה), אבל הגזבר מכר לו את השדה בסכום הנ"ל, והפסיד את האיסר. |
- שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוּ נוֹתֵן חֹמֶשׁ.
מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ,
- אָמְרוּ לוֹ: "פְּתַח אַתְּ רִאשׁוֹן!"
- אָמַר: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר!"
- אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְ'כַבֵּיצָה',
- שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשׁוֹוֶה כֶסֶף.
- אוֹמְרִין לוֹ: "הִגִּיעַתְךָ!" - נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו.
(ב) אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשֶׂר סְלָעִים", וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּעֶשְׂרִים",
|
אם הבעלים לא רצה לפדות, נפתח המכרז. מי שמבטיח סכום מסוים אינו יכול לחזור בו. הוא יכול להשאיר את השדה לבא אחריו, אבל ישלם את הפרש המחירים. אם הבעלים הבטיח 20, הוא חייב לשלם 25, שהוא המחיר שהבטיח ועוד חומש (25%, כי מחשבים 25/125, שהם 1/5) |
- וְאֶחָד אוֹמֵר: "בִּשְׁלֹשִׁים", וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּאַרְבָּעִים", וְאֶחָד אוֹמֵר: "בַּחֲמִשִּׁים",
- חָזַר בּוֹ שֶׁלַּחֲמִשִּׁים - מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁלְּאַרְבָּעִים - מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁלִּשְׁלֹשִׁים - מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁלְּעֶשְׂרִים - מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁלְּעֶשֶׂר - מוֹכְרִין אוֹתָהּ בְּשׁוֹוֶהָ, וְנִפְרָעִין מִשֶּׁלְּעֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר.
הַבְּעָלִים אוֹמְרִים: "בְּעֶשְׂרִים", וְכָל אָדָן אוֹמֵר: "בְּעֶשְׂרִים",
- הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ.
(ג) אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאַחַת" - הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ;
|
בגלל ההפרש של החומש מחייבים את הבעלים להוסיף אפילו יותר ממנו אם יש הצעות נוספות בתחום שבין הצעתם לבין החוב כולל החומש. המקסימום הוא שני חומשים תוספת. וראו תוספתא ד, ט, שלדעת בית שמאי מוסיפים חומש גם על העילוי שהבעלים לא נקב בו. |
- "בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם" - הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע;
- "בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ" - הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה;
- "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע" - הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע;
- "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ" - הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלֹשִׁים,
- שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁלַּזֶּה.
אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ",
- אִם רָצוּ הַבְּעָלִין לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד דִּינָר - הַבְּעָלִין קוֹדְמִין;
- וְאִם לָאו - אוֹמְרִים לוֹ: "הִגִּיעַתְךָ!" כי הבעלים הבטיח 20, וישלם 25, והקונה הבטיח יותר.
חטיבה II: חרמות
[עריכה](ד) מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ.
- וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּם - אֵינָן מֻחְרָמִין, דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.
|
החרם מופיע בויקרא כז כח. יש מחלוקת על משמעות המונח "חרם" (לקמן משנה ו), אבל בכל מקרה הוא מנוגד להקדש הרגיל. הניגוד מסומן במילה "אך", ונדרש בכמה צורות. וראו תוספתא ד, יג, המציגה שלושה מובנים שונים של "חרם". ר' אליעזר רואה את הייחוד שבו בכך שלא ניתן להחרים את כל הרכוש. גם לצדקה אין לתת יותר מדי, וראו כתובות נ א. |
- אָמַר רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ, שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו,
- עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, יְהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו.
(ה) הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ - אֵינָן מֻחְרָמִים
- שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוּ שֶׁלּוֹ.
הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֵינָן מחרימים, דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֲנִים אֵינָן מחרימין, שֶׁהַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן,
|
ראו ספרא בחקותי יב ו: לדעת ר' יהודה זו המשמעות של הניגוד "אך": בניגוד להקדשות שניתנים לביצוע גם ע"י כוהנים ולוויים, החרמות אינם כן. לדעת רבי, בענייני הקרקעות - אין הלוויים מחרימים, כי אם יחרימו יעברו הקרקעות לידי הכוהנים. אבל במטלטלים הוא מאפשר להם להחרים. לדעת ר' שמעון הלוי יכול לגאול את הקרקע המוחרמת, אבל לא ישראל. |
- וְהַלְוִיִּם מחרימים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן. אלא של הכוהנים
- רְבִּי אוֹמֵר: נִרְאִין דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה בַקַּרְקָעוֹת,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה לד) "כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם",
- וּכְדִבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן בַּמִּטַּלְטְלִין - שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן.
(ו) וְחֶרְמֵי כֹהֲנִים - אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים.
|
גם ר' יהודה בן בתירא מסכים שחרמי כוהנים ניתנים לכוהנים. אבל לדעתו סתם חרמים אינם לכוהנים, אלא לבדק הבית, ואין להם פדיון. הוא וחכמים מסתמכים על פסוקים סותרים, וכל אחד מסביר את הפסוק המנוגד לדרכו: חכמים מסבירים שהפסוק של ר' יהודה עוסק בהחרמת קודשים או בחרם לה' מפורש, ור' יהודה מסביר שהפסוק של חכמים עוסק בהחרמת הבכור, או בחרם כוהנים מפורש. |
- רְבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתִירָה אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים - לְבֶדֶק הַבַּיִת,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז כח) "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'".
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתָם חֲרָמִים - לַכֹּהֲנִים,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז כא) "כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ".
- אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: (ויקרא כז כח) "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'"?
- שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים.
(ז) מַחֲרִים אָדָם אֶת קֳדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים - וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים.
|
נדר - חייב באחריותו (ראו לעיל ה, ה.) לכן אם החרים אותו - נותן את ערכו לכוהנים (לדעת ר' יהודה לבדק הבית), ומביא בהמה אחרת לנדרו. נדבה - אינו חייב באחריותה, ולכן אם החרים אותה נותן לכהן את הסכום שאדם מוכן לשלם כדי לזכות בהקרבת הבהמה, ואותה עצמה מקריב. החרם אינו חל על גוף בהמת הנדבה אלא על ההנאה של המקריב אותה, והוא מכונה "הקדש עילוי". אם החרים בכור - אומדים כמה מוכן אדם לתת כדי שיעביר את הבכור לבן בתו, אם בתו נישאה לכהן. זו ההנאה שיכול אדם לזכות בה מהבכור. |
אִם נֶדֶר - נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן, אִם נְדָבָה - נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָהּ.
"שׁוֹר זֶה עוֹלָה" - אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה, לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה שֶׁאֵינוּ חַיָּב.
- הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים, בֵּין בַּעַל מוּם - מַחֲרִימִין אוֹתוֹ.
- כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ? - אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָן רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה, לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.
רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "הַקְדֵּשׁ" (דברים טו יט),
- וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: "אַל תַּקְדֵּשׁ" (ויקרא כז כו).
- אֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר 'הַקְדֵּשׁ', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר 'אַל תַּקְדֵּשׁ',
- וְאֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר 'אַל תַּקְדֵּשׁ', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר 'הַקְדֵּשׁ'!
- אֱמֹר מֵעַתָּה: מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.