משנה ערכין ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ערכין פרק ה', ב: משנה תוספתא בבלי


<< · משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק חמישי ("האומר משקלי") · >>

פרקי מסכת ערכין: א ב ג ד ה ו ז ח ט

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

האומר "משקלי עלי" -- נותן משקלו; אם כסף, כסף; אם זהב, זהב.

מעשה באמה של ירמטיה שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב.

"משקל ידי עלי" -- רבי יהודה אומר, ממלא חבית מים, ומכניסה עד מרפקו, ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא.

אמר רבי יוסי, וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות?! אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול.

משנה ב

"דמי ידי עלי", שמין אותו, כמה הוא שוה ביד, וכמה הוא שוה בלא יד.

זה חומר בנדרים מבערכין.

וחומר בערכין מבנדרים כיצד? האומר "ערכי עלי" ומת, יתנו היורשין, "דמי עלי" ומת, לא יתנו היורשין, שאין דמים למתים.

"ערך ידי וערך רגלי עלי", לא אמר כלום; "ערך ראשי וערך כבדי עלי", נותן ערך כולו.

זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו, נותן ערך כולו.

משנה ג

"חצי ערכי עלי", נותן חצי ערכו; "ערך חציי עלי", נותן ערך כולו.

"חצי דמי עלי", נותן חצי דמיו; "דמי חציי עלי", נותן דמי כולו.

זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו, נותן ערך כולו.

משנה ד

האומר "ערכו של פלוני עלי" -- מת הנודר והנידר, יתנו היורשין.

"דמיו של פלוני עלי" -- מת הנודר, יתנו היורשין; מת הנידר, לא יתנו היורשין, שאין דמים למתים.

משנה ה

"שור זה עולה, בית זה קרבן", מת השור ונפל הבית, אינו חייב לשלם.

"[ דמי ] שור זה עלי עולה", או "[ דמי ] בית זה עלי קרבן", מת השור ונפל הבית, חייב לשלם.

משנה ו

חייבי ערכים, ממשכנין אותן. חייבי חטאות ואשמות, אין ממשכנין אותן.

חייבי עולות ושלמים, ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר (ויקרא א) "לרצונו", כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

משנה מנוקדת

(א) הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלַי,
נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ,
אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף;
אִם זָהָב, זָהָב.
מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה,
שֶׁאָמְרָה: מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי,
וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ,
וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.
מִשְׁקַל יָדִי עָלַי,
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
מְמַלֵּא חָבִית מַיִם,
וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ,
וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת,
וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ,
עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר
וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת?
אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד,
כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל:
(ב) דְּמֵי יָדִי עָלַי,
שָׁמִין אוֹתוֹ,
כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד,
וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד.
זֶה חֹמֶר בִּנְדָרִים מִבַּעֲרָכִין;
וְחֹמֶר בַּעֲרָכִין מִבִּנְדָרִים.
כֵּיצַד?
הָאוֹמֵר: עֶרְכִּי עָלַי, וָמֵת,
יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין;
דָּמַי עָלַי, וָמֵת,
לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין,
שֶׁאֵין דָּמִים לְמֵתִים.
עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי,
לֹא אָמַר כְּלוּם;
עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי,
נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ.
זֶה הַכְּלָל:
דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ,
נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:
(ג) חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי,
נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ;
עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי,
נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ.
חֲצִי דָּמַי עָלַי,
נוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו;
דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי,
נוֹתֵן דְּמֵי כֻּלּוֹ.
זֶה הַכְּלָל:
דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ,
נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:
(ד) הָאוֹמֵר: עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי,
מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר,
יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין.
דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי,
מֵת הַנּוֹדֵר,
יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין;
מֵת הַנִּדָּר,
לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין,
שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:
(ה) שׁוֹר זֶה עוֹלָה,
בַּיִת זֶה קָרְבָּן,
מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת,
אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם.
(דְּמֵי) [במשנת הבבלי ל"ג] שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה,
אוֹ (דְּמֵי) בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן,
מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת,
חַיָּב לְשַׁלֵּם:
(ו) חַיָּבֵי עֲרָכִים,
מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.
חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת,
אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.
חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים,
מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א, ג): "לִרְצוֹנוֹ",
כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי.
וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים,
כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי:


נוסח הרמב"ם

(א) האומר: "משקלי עלי" - נותן משקלו,

אם כסף - כסף,
ואם זהב - זהב.
מעשה באימה של ידמטיה,
שאמרה: "משקל בתי עלי",
ועלתה לירושלים, ושקלוה - ונתנה משקלה זהב.
"משקל ידי עלי" -
רבי יהודה אומר:
ממלא חבית מים, ומכניסה עד מרפקו,
ושוקל בשר חמור, וגידים ועצמות - ונותן לתוכה עד שתתמלא.
אמר רבי יוסי:
וכי היאך אפשר לכוון בשר כנגד בשר, ועצמות כנגד עצמות?
אלא שמין את היד - כמה היא ראויה לשקול.


(ב) "דמי ידי עלי" -

שמין אותו כמה הוא שווה ביד, וכמה הוא שווה בלא יד,
זה חומר בנדרים - מבערכים.
חומר בערכים מבנדרים - כיצד?
האומר: "ערכי עלי", ומת - יתנו הירושים.
"דמי עלי", ומת - לא יתנו הירושים, שאין דמים למתים.
"ערך ידי, וערך רגלי עלי" - לא אמר כלום.
"ערך ראשי, וערך כבדי עלי" - נותן ערך כולו.
זה הכלל -
דבר שהנשמה תלויה בו - נותן ערך כולו.


(ג) "חצי ערכי עלי" - נותן חצי ערכו.

"ערך חציי עלי" - נותן ערך כולו.
"חצי דמי עלי" - נותן חצי דמיו.
"דמי חציי עלי" - נותן דמי כולו.
זה הכלל -
דבר שהנשמה תלויה בו - נותן דמי כולו.


(ד) האומר: "ערכו של פלוני עלי" -

מת הנודר והנידר - יתנו היורשים.
"דמיו של פלוני עלי" -
מת הנודר - יתנו היורשים.
מת הנידר - לא יתנו היורשים, שאין דמים למתים.


(ה) "שור זה עולה", "ובית זה קרבן" -

מת השור, ונפל הבית - אינו חייב לשלם.
"דמי שור זה עלי עולה", "ודמי הבית הזה עלי קרבן" -
מת השור, ונפל הבית - חייב לשלם.


(ו) חייבי ערכין - ממשכנין אותן.

חייבי חטאות, ואשמות - אין ממשכנין אותן.
חייבי עולה, ושלמים - ממשכנין אותן.
אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה,
שנאמר: לרצונו (ויקרא א ג) -
כופין אותו - עד שיאמר "רוצה אני".
וכן אתה אומר בגיטי נשים -
כופין אותו - עד שיאמר "רוצה אני".


פירושים

משנה ערכין, פרק ה':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב