תוספות יום טוב על ערכין ה
<< · תוספות יום טוב · על ערכין · ה · >>
מרפיקו. פירש הר"ב קוד"ו בלע"ז כך הוא ברמב"ם ובתוס'. וכ"ה לשון הר"ב בספ"ק דאהלות. [ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי"ן. ועיין פרק עשירי דשבת מ"ג]:
ושוקל בשר חמור כו'. פירש הר"ב שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר
(יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם. בברייתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ויהא באותו בשר כו' כפי מה שיש ביד כו' ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא וכו'. ושוקל הבשר כו' פירוש לפירושו שמתחלה אומדין לקח כשעור היד וכדמהדר ליה ר' יהודה לרבי יוסי כמ"ש לקמן וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע. ולפיכך שוקלין אחר כך כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע"י היד. שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הרמב"ם שיטול בשר ועצמות כו' ויתן לתוך החבית כו'. ואח"כ שוקל הבשר ההוא כו'. ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא דשקל קלא פתק ביה [פסחים ס"ב]. שהוא) ענין נטילה. אבל המשקל ששוקלין לא תנינן לה במתניתין. אלא דממילא הכי עבדינן. אבל התוס' [כד"ה ושוקל]. מסקי בשם ר"י דדוקא שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס. אבל מכניס מעיקרא לא. לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם. שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא. ודוחק הוא לומר. ששוקלין בשר חמור כנגד היד [ומשערינן] אם הוא נחתך. ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי. ע"כ. והייני נמי שלוקחין באומד ושוקלין משקלו. ואעפ"כ מכניסין בחבית שמא לא אמדו יפה. ומשום המעט. שצריך להוסיף. או לגרוע. לא יוסיפו או יגרעו בליעת המים. שא"צ אח"כ אלא לשער אותו המעט. או לשקול אותו:
אמר רבי יוסי. וכי היאך אפשר לכוון כו'. אמר ליה רבי יהודה אומדין א"ל רבי יוסי עד שאומדין ימודו [כלומר יאמדו] את היד. ורבי יהודה כמה דאפשר עבדינן. גמרא:
וכסה הוא שוה בלא יד. פירש הר"ב כגון אם מכרו רבו כולו תוץ מידו כו'. ועיין ברפ"ח דב"ק ובמשנה ג' פ"ד דמגילה:
כיצד האומר ערכי עלי כו'. במאי דמסיים פתח. ועמ"ש בזה בריש מסכת שבת:
יתנו היורשים. כתב הר"ב ודוקא כשעמד בדין קודם שמת. לפי שאינו חייב כו' כדכתיב
(ויקרא כ"ז) והעמידו לפני הכהן. וכ"כ הרמב"ם [פ"א מה"ע]. וקשה לי דהך קרא לא כתיב. אלא באם מך הוא מערכך. וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא. יתנו היורשים ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים. שאני הכא דמלוה כתובה בתורה היא. ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב"ע כשעמד בדין. פירש"י וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר. ע"כ. [עיין בפירש הר"ב בפ"ק משנה ג'] וכתב הראב"ד ספ"א מהלכות ערכין. עמידה בדין שהוזכרה בגמ'. לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן. שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה. ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר. והכי איתא בספרא [וכמ"ש הר"ב במ"ג בפ"ק] אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהיא מלוה ע"פ. ע"כ. ולא הבנותי דברי הכ"מ. שהליץ בעד הרמב"ם דמדאמתני' ד' מת הנודר והנידר יתנו היורשים אמרי' נמי בגמרא. כשעמד בדין. כמ"ש הר"ב שם. משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא. דאם לא עמד בדין פטורים. ועל כרחך היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן. ע"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקי לה כשעמד בדין מהאי טעמא גופיה דהכא דלא נשמע מלוה על פה גובה מן היורשים. וכתב עוד הראב"ד והשתא דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. מי חכם ויבן אלה ע"כ. וזו נ"ל שאינה השגה לדחות האוקימתא לגמרי מהלכה לפי דמאי דקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. מטעם דשעבודא דאורייתא. כמ"ש הוא [וכמ"ש לקמן סוף פ"ב ממסכת קנים היינו במקרקעי שירשו. אבל במטלטלי שירשו] אינו אלא מתקנת הגאונים היא. [וכמ"ש ג"כ לעיל על] לשון הר"ב משנה ג' בפ"ק. וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות מלוה. ולפיכך לא נדחית לגמרי שעל כזה לא היתה תקנתם. וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב"ם מנהג מערב שכותבין מטלטלי בשטר. משום שמא לא ידע הלוה בתקנה כו' ועוד כתב שם הכ"מ בשם הריב"ש לחלק לדעת הרמב"ם דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה. [ומ"מ מה] שהעתיק הרמב"ם האוקמתא להלכה וכן הר"ב שלא פירש בה שאינה הלכה [משמע] ואפי' האידנא [צריכים ודאי לומר שלא היתה בידם גירסתנו שבסוגיא. ומש"ה סמכי על והעמידו] אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת על הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן:
שאין דמים למתים. [נ"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה כמ"ש בסוף פ"ק. ומש"ה אין אומרים כך בבהמה לקמן במ"ה] והא דתניא בב"ק [דף ד'] [וכתבו הר"ב במכילתין פ"ג משנה ג'] ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוס'] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא. אבל דמי עלי שאיני נידר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשים. רש"י:
[ערך ידי כו' לא אמר כלום. דתניא [בפ"ק דף ד'] בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. ומפרשים לה בסוגיא דה"מ למכתב בערך. וכתב בערכך למדרש הכי. ומכאן הקשה הרא"ם ז"ל בפ' בחקותי על מ"ש רש"י ז"ל שם על תיבת בערכך שכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. ותמה עליו הרא"ם מהברייתא דהכא שדרשה לכפל הכפי"ן. ואני תמיה על הרא"ם. שמן הברייתא אין אנו לומדים אלא על פעם אחת. שנכתב כפל כפי"ן שהוא ללמד ערך כולו כו'. אבל עש"ה לא ה"ל לכתוב כמה זימני בכפל הכפי"ן. ולכך שפיר אמר רש"י ז"ל שאינו יודע מאיזה לשון הוא שכופל הכפי"ן. ושוב ראיתי שהג"א הקשה קושיא זו על הרא"ם ומסיק דקושית רש"י אינו קושיא שצריך שיאמר בערכך לפי שאין דעות המעריכים שוה לכך נאמר בכל בערכך והוצרך לדחוק בתיבת בערכך האמור בכפי שניו וגם לא פי' הברייתא ואין להאריך.
ערך ראשי כו'. שם. יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות]:
רמי חציי עלי נותן דמי כולו. פי' הר"ב דכתיב נדר בערכך נפשות הקיש נדר לערך מה ערך אמר ערך חציי עלי כו' ואיפכא ליכא לאקושי לחייב למעריך אפי' אומר ערך ידי עלי דהא [ממעטינן מדכתיב ערכך. ולא כתיב ערך. כמ"ש לעיל] וכן אין סברא דבכלל ההיקש נדר לערך דלא ליתחייב באומר דמי ידי. דכיון שנדר וחייב עצמו בדמים. והרי היד יש לה דמים. מסתמא לא מיעטיה קרא [וכן משמע בסוגיא דפ"ק דף ד' ע"ב].
זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי כו' כגון שאמר דמי חצי לבי עלי. וכ"כ הרמב"ם ולא אדע למה שינו מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו' גם הרמב"ם בחבורו לא דקדק בכך:
נותן ערך כולו. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו דכמו שזה הכלל לאתויי אומר דמי חצי אבר שהנשמה תלויה בו. ה"נ מייתינן לאומר ערך חצי אבר כו'. וכ"כ בפירושו כשאומר על האבר ההוא ערך חציו עלי. או דמי חציו עלי וכו' אבל הר"ב לא כתב בפירושו אלא אמר דמי חצי כו' גירסתו כגי' ס"א וכמשנה שבגמרא דגרס נותן דמי כולו ואני תמה שהרמב"ם בחבורו פ"ב השמיט זה הדין באומר חצי אבר כו'. בין בערך בין בדמים. ואפשר דהדר ביה וסבר דזה הכלל דהכא. לא נשנה לטפויי דינא אלא אשגרת לישן ממתני' דלעיל היא. ובגמ' אמרו בזה הכלל דלעיל לאתויי מן הארכובה ולמעלה כלומר שאינו יכול לחיות. וכן אמרו ג"כ בזה הכלל דהכא לאתויי מן הארכובה ולמעלה [וכתבו התוס' דנקט להך טרפות טפי משאר טרפיות דאיכא רבותא לאפוקי לר"ש [חולין דף מ"ב] דאמר יכולה היא ליכוות ולחיות]:
מת הנודר והנידר יתנו היורשים. כתב הר"ב והוא שעמד בדין קודם שמת. פי' הנערך עמד בדין קודם שמת. אבל מת הנערך קודם שיעמוד בדין אף על פי שהמעריך קיים הרי זה פטור. שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין. הרמב"ם ספ"א מהלכות ערכין [ועיין לעיל. וממ"ש הר"ב וסיפא אצטריך ליה וכן הוא בסוגיא יש לתמוה על שהרמב"ם בסוף פ"א מה"ע לא העתיק לאותה בבא הצריכה. ונ"ל מתוך מה שהרמב"ם בפירושו לא זכר להך צריכותא. ואדרבה כתב כל זה מבואר אחר שעמד בדין. ומת קודם שיפסקו דמי הנידר. כמו שזכרנו פירושו ע"כ. נראה מזה שסובר שאין כאן בבא הצריכה כלל. והקושיא למה נישנית אינה קושיא דבכמה דוכתי רגילין לשנות כל חילוקי הדינין אע"ג דלא צריכי. והלכך בבא דמת הנודר יתנו היורשים. לא הוצרך להעתיקה. דמדיוקא דמת הנידר פטורים היורשים. משמע דאילו לא מת הנידר. אף ע"פ שמת הנודר חייבים היורשים ולא חש לכתבה]:
שור זה עולה ובית זה קרבן. פי' הר"ב לבדק הבית. ותני קדשי מזבח ותני קדשי ב"ה:
דמי שור זה עלי עולה. בגמ' לא שנו. אלא דאמר דמי כו' אבל אמר שור זה כו' אע"ג דאמר עלי [ותנן בריש מסכת קינים איזהו נדר האומר הרי עלי] כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר. פירש"י עלי להביאו לטרוח עד שיתקרב. אבל כי אמר דמי אם אבד השור הדמים לא אבדו. דהא לא אמר דמים הללו. ולא היו בעין. ע"כ. וכתבו התוס'. וא"ת א"כ רישא דקתני שור זה עולה מת השור פטור מלשלם. אפילו אמר עלי [וכו']. ואור"י דכולהו מתני' בין רישא בין סיפא מיירי דאמר דמי וה"פ דמתניתין דמי שור זה עולה דמי בית כו' פטור מלשלם. כיון דלא אמר עלי. אבל אמר דמי שור זה עלי עולה דמי בית זה עלי כו'. ע"כ. נראה מזה דל"ג במשנה בהדיא דמי. דאי גרסי' בסיפא. וברישא ל"ג. דוחק לפרש כן. ובמשנה שבגמ' ל"ג דמי כלל [וכן בסוגיא עצמה אמרינן דמוקמינן למתני' בדמי. ועוד בתוס' בד"ה והא מדסיפא וכו':
ונפל הבית כו'. פירש הר"ב קודם שהחזיק בו גזבר. אסיפא קאי. ובדין ה"ל להקדים הדבור שאחריו מת השור כו'. שהרי מת השור מוקדם במשנה לנפל הבית אלא שהעתיק תחלה מה שמצא בפירש"י. ועי"ל משום דבמת השור תפס ג"כ הא דתנן חייב לשלם דעלה קאי לפרש. ולא אמרו אין דמים כו'. וחייב לשלם נשנה אחר נפל הבית לכך איחר וכתב שם מת השור. ועיין עוד בפרק דלקמן במשנה א' מה שכתבתי שם בד"ה קנוניא]:
חייבי ערכין ממשכנין. לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות ערכין. חייבי ערכין ודמים כו'.
ממשכנין אותן. עיין פרק דלקמן משנה ג':
חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. עיין מ"ש ברפ"ג דכריתות. [ומ"ש הר"ב וחטאת נזיר הואיל וכו'. ואינה מעכבתו מלשתות יין וכו'. נ"ל שהר"ב בכונה מכוונת לא קאמר גם כן ומלהטמא למתים. אע"ג שגם בזה אינו מתעכב וכדמסיק. והרמב"ם בפירושו כתב בזה הלשון לפי שאינה מעכבת אותו מלשתות יין ומליטמא למתים. ע"כ. וכן הוא במימרא דרב פפא בסוגיין. אמנם הר"ב יישב בזה לפי דעתי קושיא גדולה. שהרי יש להקשות אמאי לא קאמר נמי ואשם נזיר טמא כשמגלח. שאין אשמו מעכבו מלמנות נזירות טהרה כחכמים דפ"ג דנזיר דף י"ח ופסק כן הרמב"ם בפ"ו מהלכות נזירות. אלא דדוקא מה שאין מעכבו מלשתות יין אתי לשהויי משא"כ אילו לא הותר בשתיית יין. אע"ג שהותר להטמא למתים. לא אתי לשהויי. וה"נ אשם נזיר טמא. מה שאין מעכבו מלמנות. מש"ה לא אמרינן דאתי לשהויי. ואין נראה להר"ב לומר דחטאת דנקט רב פפא לאו דוקא דה"ה האשם דדכוותיה שאינו מעכב. וכן הרמב"ם עצמו בספי"ד מהלכות מעשה הקרבנות. כתב בזה הלשון חוץ מחטאת נזיר. הואיל ואינו מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותו. ולפיכך ממשכנין אותו. ע"כ]:
אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה. שנאמר לרצונו [ונאמר ג"כ יקריב דמשמע בע"כ. הא כיצד] כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גמ'. עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ח' פ' בתרא דגיטין:
[עד שיאמר. ולא קתני עד שיתן. דייק מיניה רב ששת דלא סגי בנתינה דדלמא מסר מודעה. ובנתינה בעלמא אין זה בטול. הלכך צריך שיאמר]:
משנה ערכין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב