עיקר תוי"ט על ערכין ה
משנה ערכין, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי"ן:
(ב) (על הברטנורא) ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. בגמרא:
(ג) (על הברטנורא) פירוש לפירושו., שבתחלה אומדין ליקח כשיעור היד כו', וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד יצטרך להוסיף או לגרוע, ולפיכך שוקלין אח"כ כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע"י היד, שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הר"מ, שיטול כו' ויתן לתוך החבית כו' ואח"כ שוקל. ויתכן שמפרש ושוקל דמתניתין מלשון שקל קלא פתק ביה שענינו נטילה. אבל המשקל לא תנינא ליה במתניתין אלא דממילא הכי עבדינן. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) הר"מ. וקשה לי, דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך, וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא, יתנו היורשים, ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים כו'. הכא במאי עסקינן כשעמד בדין. פירש"י, וחייבוהו קודם מותו דהוה ליה כמלוה בשטר, וכתב הראב"ד, עמידה בדין שהוזכרה בגמרא לא באו לה מדרך העמדה והערכה, שהרי ראוי היה לזה בשעת הנדר כו', אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהוא מלוה על פה. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) שאין כו'. [נ"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה, ומשום הכי אין אומרים כך בבהמה]. והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירוש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוספ',] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק, וההיא שעתיה דאזקיה חי הוא, אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישמוהו ב"ד, והרי לא בא לידי כך שהרי מת, לא יתנו היורשין. רש"י:
(ו) (על המשנה) לא כו'. בגמ' יליף דהו"ל לכתוב בערך וכתיב בערכך, ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. וקושית רש"י בחומש למה הוכפל כמה זימני בלשון הזה, עתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) ואיפכא ליכא לאקשויי לחייב למעריך אפילו אומר ערך ידי עלי, דהא ממעטינן מדכתיב ערכך ולא כתיב ערך. ועתוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ולא אדע למה שינה מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו':
(ט) (על המשנה) ערך כולו. הר"מ. דכמו דזה הכלל לאתויי אומר דמי חצי אבר, ה"נ מייתינן לאומר ערך חצי אבר כו'. אבל הר"ב דלא כתב אלא אומר דמי חציי גרס דמי כולו. עתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) פירוש, הנערך עמד בדין קודם שמת. אבל מת הנערך קודם שיעמוד בדין, אע"פ שהמעריך קיים הרי זה פטור שאין ערך למת, והנערך צריך עמידה בדין. הר"מ. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) ותני קדשי מזבח ותני קדשי בדק הבית:
(יב) (על המשנה) עלי. בגמרא לא שנו אלא דאמר רמי כו', אבל אמר שור זה כו', אע"ג דאמר עלי, כיון דאמר זה ומת, אינו חייב באחריותו, עלי להביאו קאמר, פירש"י, עלי להביאו, לטרוח עד שיתקרב. אבל כי אמר דמי, אם אבד השור הדמים לא אבדו, דהא לא אמר דמים הללו ולא היו בעין. ורישא נמי דאמר דמי. דאל"כ, אפילו אמר עלי. תוס'. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) אסיפא קאי. ובדין הוה ליה להקדים הדבור שאחריו מת השור כו'. ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) חייבי כו'. לשון הר"מ בחבורו, חייבי ערכין ודמים:
(טו) (על הברטנורא) [ולא כתב] ומלהטמא למתים, אע"ג שגם בזה אינו מתעכב וכדמסיק. והר"מ כתב לשניהן. וכן הוא בגמרא, אבל הר"ב יישב בזה קושיא גדולה, דיש להקשות, אמאי לא קאמר נמי ואשם נזיר טמא כשמגלח, שאין אשמו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה כחכמים דפרק ג' דנזיר כו', אלא דדוקא מה שאין מעכבו מלשתות יין אתי לשהויי, משא"כ אילו לא הותר בשתיית יין אע"ג שהותר להטמא למתים לא אתי לשהויי. וה"נ אשם נזיר טמא, מה שאין מעכבו מלמנות, מש"ה לא אמרינן דאתי לשהויי. ועתוי"ט:
(טז) (על המשנה) לרצונו. ונאמר ג"כ יקריב, דמשמע בעל כרחו. הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גמרא:
(יז) (על המשנה) שיאמר. ולא קתני עד שיתן, דייק מינה בגמרא דלא סגי בנתינה, דדלמא מסר מודעא, ובנתינה בעלמא אין זה ביטול, הלכך צריך שיאמר. [כלומר דליבטל למודעא]: