מלאכת שלמה על ערכין ה
<< · מלאכת שלמה · על ערכין · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
האומר משקלי עלי וכו': עד סוף סימן ג' ביד ר"פ שני דהלכות ערכין עד סי' ח':
נותן משקלו: צריך לדקדק באיזה עת ישקלו אותו כי הדבר ידוע שאדם כבד יותר בבקר קודם אכילה מאחר אכילה ומסתברא הכל כשעת הנדר הרא"ש ז"ל:
ממלא חבית מים: ומכניסה עד מרפקו תוס' שבת פ' עשירי דף צ"ב ודס"פ הקומץ רבה ור"פ כל הבשר דף ק"ו ודס"פ המפלת:
ירמטיה: בהרבה מקומות ראיתיו כתיב ידמטיה בדלית:
ושוקל בשר חמור וכו': בברייתא מסיים בה ר' יהודה גופיה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר אשר בשר חמורים בשרם הרי נמשל בשר אדם לבשר חמור. וכתבו תוס' ז"ל ושוקל בשר חמור קודם שיתנהו למים ולא אח"כ כי יכבד מחמת המים שיכנסו בו ואע"פ שבשר שנחתך מב"ח הוא יותר כבד ממשקל ידו המחוברת לגופו בתר דעת הנותן אזלינן וכוונתו כפי מה שיוכלו לשקול ידו ואי אפשר לשקלה בענין אחר ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו:
א"ר יוסי וכי היאך אפשר לכוון וכו': בברייתא משיב לו ר' יהודה לר' יוסי אומדין א"ל ר' יוסי עד שאומדין בשר גידין ועצמות ימודו את היד ור' יהודה כמה דאפשר עבדי:
שמין אותו כמה הוא שוה: ביד וכו' גמרא היכי שיימינן אמר רבא אומדין אותו אומד של נזיקין כשקטע לו חבירו את ידו א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביחא הוא אלא אמר אביי אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד שידו אחת מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני. ורעז"ל תפס פי' רש"י ז"ל אבל תוס' ותוספי הרא"ש ז"ל דחו אותו מכמה קושיות והעלו דהכי פירושא מי דמי התם בניזקין גברא זילא הוא דכשנקטעה ידו הוא מזולזל ונמאס ממי שיש לו יד ונקשרה שאינה ראויה למלאכה שעכשיו פחיתותו ביותר מכדי פחת דמיו מתמת חסרון מלאכה מפני הזלזול אבל הכא גבי נודר גברא שביחא הוא שהרי שתי ידיו שלימות ואין לו ליתן כ"כ כמו אומד של ניזקין הלכך שמין אותו כאילו ידו אחת מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני ע"כ:
זה חומר בנדרים וכו': גמרא ת"ר חומר בנדרים מבערכין שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף ואין נדונין הנדרים בהשג יד משא"כ בערכין. ותנא דמתני' תנא ושייר. וכתבו תוס' ז"ל דהכא ליכא למיפרך זה חומר ותו לא והא איכא הני דברייתא כדפריך בפ' הזהב גבי זה חומר בהקדש מבהדיוט משום דהתם ליכא חידוש למצוא חומרא בהקדש מבהדיוט דמדין הוא דיש לנו להחמיר טפי בהקדש מבהדיוט ומשום הכי קמתמה עליה תלמודא זה חומר ותו לא והאיכא טובא אבל הכא דאיכא רבותא דמחמיר טפי בנדרים מבערכין מש"ה לא שייך למיפרך עליה זה חומר ותו לא דתנא ושייר ע"כ:
וחומר בערכין מבנדרים כיצד וכו': ביד פ"א דהלכות ערכין סימן כ"א:
דמי עלי: ומת לא יתנו יורשין. לפי שאין דמים למתים והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק פי' ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים התם גזרת הכתוב היא אבל הכא לא נדר אלא דמים שישומו אותו ב"ד והרי לא בא לידי שומא שהרי מת הלכך לא יתנו יורשין את דמיו רש"י ותוס' ז"ל:
ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום: גמ' אמר רב ונותן דמיה ופרכינן והא לא אמר כלום קתני ומשני לא אמר כלום לרבנן דאמרי בפ"ק בברייתא אדם מוציא דבריו לבטלה ונותן דמיה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע הוא שאין ערך ליד ורגל וגמר ואמר לשם דמים. ואיתה בתוס' פ' השולח גט דף ל"ט:
זה הכלל וכו': לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכ"ש שאר אברים שהנשמה תלויה בהן אלא דנקט תלמודא הא לאפוקי דר"ש דאמר יכולה ליכוות ולחיות תוס' ז"ל: והילך פ' תוספת יום טוב כיצד האומר ערכי עלי וכו' במאי דסיים פתח ועיין מ"ש בזה בריש מסכת שבת: [הגה"ה אמר המלקט לא דק הרב המחבר נר"ו דהכא לא שייך לומר לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיניה שעתה לא בא התנא לפרש רק חומר דבערכים מבנדרים אבל חומר דבנדרים מבערכין כבר נתבאר ברישא דמתני' ועליה קאי זה חומר בנדרים מבערכין דקתני ועוד חומרות אחרות יש בנדרים מבערכין אע"ג דקתני זה חומר וכדכתיבנא לעיל]:
יתנו היורשים: כתב הר"ב ז"ל ודוקא כשנגמר הדין קודם שמת לפי באינו חייב וכו' כדכתיב והעמידו לפני הכהן וכ"כ הרמב"ם ז"ל וקשה לי דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל ובגמ' יתנו יורשים ש"מ מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה כתובה בתורה ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב"ע כשעמד בדין פי' רש"י ז"ל וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל בספ"א מהלכות ערכין עמירה בדין שהוזכרה בגמרא לא באו לה מדרך העמדה והערכה הכתובה בכאן שהרי ראוי הי' בשעת הנדר להעמדה והערכה ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינם ראויין [להעמדה והערכה] בשעת הנדר והכי איתא בספרא אבל הוזכר לחיוב היורשין מפני שהיא מלוה על פה ע"כ. ולא הבינותי דברי הכסף משנה שהליץ בעד הרמב"ם ז"ל דמדאמתני' ד' דתנן מת הנודר והנידר יתנו היורשין אמרי' נמי בגמ' כשעמד בדין כמ"ש הר"ב ז"ל שם משמע דבלאו הכי קים ליה לגמ' דאם לא עמד בדין פטורין ועל כרחין היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן ע"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקים לה כשעמד בדין מה"ט גופיה דהכא דלא נשמע מלוה ע"פ גובה מן היורשין וכתב עוד הראב"ד ז"ל והשתא דקיימא לן מלוה ע"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך מי חכם ויבן אלה ע"כ. זו נ"ל שאינה השגה לדחות המשנה מהלכה לפי מאי דקיימא לן מלוה ע"פ גובה מן היורשין אינו מטעם דשעבודא דאורייתא כמ"ש הוא אלא מתקנת הגאונים היא כלשון הר"ב ז"ל משנה ג' בפ"ק וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מלוה ולפיכך לא נדחית משנתנו שעל כזה לא היתה תקנתם וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב"ם ז"ל מנהג מערב שכותבים מטלטלי בשטר משום שמא לא ידע הלוה בתקנה וכו' ועוד כתב שם הכסף משנה בשם הריב"ש ז"ל לחלק לדעת הרי"מ במז"ל דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה ולכך יפה העתיקה הרמב"ם ז"ל להלכה וכן הר"ב ז"ל שלא פי' בה שאינה הלכה ואפילו האידנא אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן ע"כ:
חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו: לאפוקי מדר' יוסי בר יהודה דאמר בברייתא בגמרא לוקה בערך שלם מ"ט גזרה חצי ערכו אטו ערך חצי. ואיתה בפ' נערה דף מ"ו. בראש פי' רעז"ל צ"ל ערך חציי עלי הוי כערך ראשי וכו'. וכתב הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל בכל הספרי יד נמצא כתוב ערך חציי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו וגם בתלמוד בגמרות כתיבת יד גרסינן עלה זה הכלל לאתויי מן הארכובה ולמעלה כדגרסינן באינך תרי זה הכלל והרמב"ם ז"ל לא גריס לה בפי' המשנה ע"כ:
חצי דָמָי עלי: נותן חצי דמיו וכו' נראה דר' יוסי בר' יהודה פליג נמי בהא דלוקה בדמים שלמים וכן נמצא בתוספתא הרא"ש ז"ל:
זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו גרסי' הכא ובגמ' מפ' בכולהו זה הכלל דתנינן בפירקין לאתויי מן הארכובה ולמעלה והקשו תוס' ז"ל וא"ת אמאי נקט מן הארכובה ולמעלה טפי מכל י"א טרפיות ותרצו די"ל דאיכא רביתא בהאי טפי לאפוקי דר"ש דאמר יכולה היא לכוות ולחיות ע"כ וכתבתיו כבר בסמוך. ובתו"כ פרשה ג' דפרשת בתוקותי:
האומר ערכו של פלוני עלי: ביד ספ"א דהלכות ערכין:
שאין דמים למתים: שאין אדם יכל לידע מאחר שמת כמה היה שוה כשהוא חי ובת"כ שם:
ובית זה קרבן: לבדק הבית שאף הם נקראים קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגומר וקדושת דמים הם רש"י ז"ל:
דמי שור זה עלי או דמי בית זה עלי עולה וכו': צריך להעביר הקולמות על מלות דמי. ואיתה בפ' שלוח הקן דף קנ"ט ותוס' פ' התקבל (גיטין דף ס"ו:)
חייב לשלם: גמ' אמר ר' חייא בר רב לא שנו דכי אמר עלי חייב לשלם אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה דאם אבד השור הדמים לא אבדו דהא לא אמר דמים הללו ולא היו בעין אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה אם מת אינו חייב באחריותו דעלי לטרוח ולהביאו קאמר. והקשו תוס' והרא"ש ז"ל וא"ת א"כ אדמפליג במתני' בין שאמר שור זה עולה ובין שור זה עלי עולה ליפלוג הכל בדאמר עלי ובין אמר דמי ובין לא אמר דמי דהוי רבותא טפי דאע"ג דאמר עלי לא מיחייב באחריותו וי"ל דודאי בהכי קא מפליג וכי היכי דמגיה בסיפא דמי ה"נ מגיה ברישא עלי וה"ק לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל ברישא דלא אמר דמי אפילו אמר נמי עלי אינו חייב באחריותו עכ"ל הרא"ש ז"ל. וביד פי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן ו':
חייבי ערכין ממשכנין וכו': וה"ה חייבי דמים וכן ביד פ"ג דהלכות ערכין סימן י"ד. ואיתה בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ') ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב.) ותוס' פ"ק דר"ה דף ו' ור"פ חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ח) ודפ' כל התדיר (זבחים דף פ"ט.) והקשו הם ז"ל שם בר"ה היכי דמי אי בשעברו עליו שלש רגלים שעבר על בל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי דהא חטאות ואשמות נמי נפקא לן נמי מקרא דמוצא שפתיך דדרשי' לה' אלהיך קרא יתירה לרבות חטאות ואשמות שהן דברים שבחובה דאכולהו כתיב בההוא קרא ועשית ואי קודם שיעבור על בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא. ותרצו בשלא עבר עדיין אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתם ע"כ. בפי' רעז"ל אע"ג דעולה מכפרת על עשה וכו' והתוס' תרצו שם בר"ה דכיון דאמרינן בעלמא שאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשובה מתכפר ול"ד לחטאות ואשמות ע"כ. וביד בפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן י"ו י"ז:
חייבי עולה ושלמים: כך הגיה הרי"א ז"ל:
אע"פ שאין מתכפר לו: האי מתכפר לאו כפרה ממש אלא אע"פ שאין מתקבלין לרצון עד שירצה להביאם מעצמו שנאמר לרצונו לפני ה' אעפ"כ ממשכנין אוחם עד שיאמר רוצה אני הרגמ"ה ז"ל:
שנאמר לרצונו: יקריב אותו לרצונו מלמד דעולה צריכה דעת ואפילו אם היה זה חייב עולה ובא חברו והפרישה משלו לכפרתו של זה אמר שמואל בגמרא דבעי' שיודיע את המתכפר דזימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה. ואיתה להאי בבא ס"פ מצות חליצה ברייתא ובפ' האיש מקדש דף נ' ברייתא ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ח) ברייתא:
וכן אתה אומר בגיטי נשים: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ביד ס"פ שני דהלכות גירושין ושם נתן טעם שאין נקרא אנוס אלא מי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ויצרו הוא שתקפו כיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל ז"ל: ופי' דבריו הרב ר' משה אלשיך זלה"ה בסוף פי' הושע וז"ל אמר ז"ל כי טבע כל ישראל וטוהר נפשו היא לקיים מצות ה' ומה שממאן יצרו הוא סבה לתקוף אותו כארי' דרביע עליה כשמכין את יצרו ושב ואומר רוצה אני הוא פועל טבעו ומגלה טוהר לבו וכן הדבר בשב מרעתו כי נפשו בקרבו גם בהעוותו מטוהרה היא אלא שכפות לבו תחת יצרו ועל כן מגלה טוהר לבו ע"כ בקיצור. וכן ג"כ פירש בפ' יתרו דף קכ"ה ע"א גם בביאורו לספר משלי דף קמ"ה. ובגמרא דייק רב ששת מדה"ל לתנא דמתניתין למיתני כופין אותו עד שיתן ותנא עד שיאמר לאשמועי' דמאן דמסר מודעא אגיטא ועישוהו ונתרצה לתת הגט לא אמרינן מסתמא בטלה למודעא דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר ש"מ עד דמבטלה למודעא בפירוש. ונלע"ד דה"פ דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן דאפי' הוה קתני הכי הוה משמע דר"ל עד שיאמר רוצה אני דהא קתני רישא לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכיון דהוה קתני בתר הכי וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן ממילא הוה שמעינן מינה דר"ל עד שיאמר רוצה אני דאי לאו הכי מאי וכן אלא ודאי להכי קתני תו זימנא אחרינא גבי גיטין עד שיאמר רוצה אני לאשמעי' דינא אחרינא אגב אורחא דבעינן בטול מודעא בהדיא ועיין בהר"ן ז"ל ראש פרק השולח. ובספר לקח טוב פרשת אמור דף צ"ה בשם ת"כ עם פי' הראב"ד ז"ל דגם הצבור אם לא רצו להביא תרומת הלשכה אין כופים אותם בעל כרחם אלא שוין הם ליחיד שכופין אותם עד שיאמרו רוצים אנחנו שהרי חייבים הם להביאם ע"כ בקיצור וגם שם בדף צ"ו וצ"ט חזר והביאו ומפיק לה ממלות לרצונכם דכתיבי התם ע"ש: