ביאור:משנה מסכת נידה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מסכת נידה: דיני הנידה והזבה
[עריכה]מבוא למסכת נידה
[עריכה]האשה מטמאת בתקופת נידתה וזיבתה, אבל בנוסף לכך חל גם איסור על קיום יחסי מין בתקופות אלו, והמקיימים אותם מתחייבים גם בכרת אם היו מזידים, ובקרבן חטאת אם שגגו. מבחינה זו נמצאת הנידה על הגבול שבין איסורי ביאה, הנדונים ברובם במסכת יבמות - לבין דיני טומאה וטהרה, הנדונים בסדר טהרות.
המסכת עוסקת בטהרת האשה לבעלה, וראו את האידיאל שייחסו חכמים לדוד המלך "ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" (ברכות ד א). בזמן התלמוד התקבלה מגמה להחמיר ונקבע ש"אפילו רואה טיפת דם כחרדל - יושבת עליה שבעה נקיים" (נידה סו א), כלומר מתיחסים לכל אשה מדממת כאל זבה. המגמה הזאת מנוגדת למגמה של התנאים.
אשה שדממה דימום סדיר נקראת "נידה", וטומאתה וגם איסור הביאה עליה הם במשך שבעה ימים, בין שהמשיכה לדמם בהם בין שלא. בלילה של היום השמיני היא טובלת ואז היא טהורה ומותרת.
אחד עשר הימים הבאים הם ימי זיבה. אשה שאינה מדממת מותרת לבעלה בימים אלו, אבל אם דיממה עליה לשמור יום בטהרה (בלי דימום) כנגד כל יום שבו דיממה. אם דיממה במשך שלושה ימים רצופים מימי הזיבה - היא נקראת "זבה" וטומאתה וגם איסור הביאה עליה חמורים יותר. לגבי המספר של 11 יום ראו ספרא צו פרק יא ו, שנחשב כהלכה למשה מסיני.
לאחר מכן אם דיממה אפילו יום אחד היא שוב נידה, ועליה לספור שבעה ימים נקיים.
לרוב הנשים יש זמן קבוע שבו הן מדממות. הזמן הוא פונקציה של מספר הימים ולעיתים גם של גורמים נוספים כלשהם, והוא נקרא "וסת".
המשנה דנה רבות בשאלה כיצד ומתי על האשה לבדוק אם דיממה, ואם מצאה בדיעבד שדיממה - מתי היא טמאה רטרואקטיבית.
מושג נוסף הוא ימי הטוהר, שהם ימים אחרי לידה: מייד לאחר הלידה מונה האשה שבעה ימי טומאה אם ילדה זכר, ו14 יום לנקבה. לאחר תקופת הטומאה (שיש המשווים אותה לטומאת נידה) מונה האשה 33 יום אם ילדה זכר, ו66 יום לנקבה. תקופה זו מכונה "דם טוהר", ובה אפילו אם דיממה - אינה טמאה, אבל דינה כדין "טבול יום", ואינה מותרת לגעת בקודשים. לאחר תקופת דם הטוהר עליה לטבול ואז היא טהורה לכל דבר.
פרקים א-ב במסכת מוקדשים לטומאת הנידה הרגילה: פרק א קובע את הכלל "כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה", כלומר אינה צריכה לבדוק אם דיממה אלא בשעה שבה היא צפויה לדמם. הפרק כולל גם רשימה של נשים שסיכון הדימום שלהן קטן מהרגיל. פרק ב מרחיב בשאלת הבדיקות המומלצות להיעשות ומתאר מערכת של בדיקות סדירות שהיו הנשים עושות ב"עדים" (במטליות שבהן ניקו את עצמן ובדקו אם דיממו), וכן נותן הנחיות בסיסיות לחכם הבודק את העדים הללו.
פרק ג עוסק בשאלת טומאת המפילה את הוולד, ומבחין בין הפלה הקרובה ללידה לבין הפלה ראשונית, הקרובה לדימום נידה רגיל.
פרק ד משווה בין טומאת הנידה לבין טומאת הגויים, שגזרו חכמים שנשיהם טמאות טומאת זבה, למרות שאין עליהן איסור נידה. הוא ממשיך ומשווה בין טומאת נידה לטומאת יולדת ומקשה ללדת, שכולן מדממות.
פרקים ה-ו עוסקים בשאלת הגיל של אדם ומשמעותו לעניין חיובו בקיום מצוות. בפרק ה מוצגת המשמעות של הגיל הכרונולוגי, ובפרק ו - הגיל הפיסיולוגי, שהוא אינדיבידואלי. כאן עלינו להעיר, שבתקופת המשנה היתה מעט מאד משמעות לגיל הכרונולוגי, והחיוב ברוב המצוות נגזר מהיכולת המוטורית של הילד לקיים אותן או מההתבגרות הפיסיולוגית שלו. המונח "בר/בת מצווה" נוצר רק במאה ה-13 באשכנז. פרק ו ממשיך, לאחר שדן בכמה סימנים פיסיולוגיים שבהתפתחות האשה, ומציג שורה ארוכה של מקרים נוספים בהלכה של סימנים חלקיים לעניינים הלכתיים שונים. בסיומו מוצגות כמה הנחות הלכתיות המיועדות למנוע מצב של "זיבה".
פרק ז עוסק בטומאה בדם יבש, כלומר בטומאת דם הנידה שיבש. הדם היבש מופיע לעיתים גם בבגדים הקנויים בשוק, והמשנה דנה בטומאתם של בגדים אלו.
פרק ח ממשיך בהשלכות של טומאה בדם יבש, ומשווה בין טומאת הנידה המדממת לבין טומאה הנובעת מכתם יבש על בגדה. הכלל הוא שהאשה יכולה לתלות את הדם על בגדה בכל סיבה סבירה, ואינה צריכה להניח שהסיבה היא דווקא דימום נידה שלה.
פרק ט ממשיך בעניין הדימום, ועונה לשורת שאלות של ספקות האם הדם הוא דם נידה, ושל מי הוא. גם כאן מנסים ככל האפשר לתלות את הדימום באנשים אחרים בסביבה, שיתכן שהם המקור לו.
פרק י הוא אוסף מחלוקות בית שמאי ובית הלל בענייני נידה, והוא כולל מחלוקות בנושאים שונים, הניכרים בחטיבות השונות שבו.
מבנה המסכת בפירוט
[עריכה]פרק ג: "המפלת" - טומאת המפילה את הולד
פרק ד: "בנות כותים" - נידה וטומאות אחרות
פרק ה: "יוצא דופן" - גיל הלכתי
פרק ו: "בא סימן" - התבגרות פיזיולוגית
- סימני ההתבגרות של הנערה
- תנאים הכרחיים ולא מספיקים
- השלכות הלכתיות להתבגרות הנער והנערה
- הנחות מתקנות המונעות זיבה
פרק ז: "דם הנידה" - דם יבש וכתם על בגד קנוי