ביאור:משנה נידה פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נידה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת נידה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הפרק משווה בין טומאת דם הנידה והזבה לבין טומאת הנכרים מחד וטומאת דם היולדת מאידך.

נידה וטומאות אחרות[עריכה]

חטיבה I: נשים זרות[עריכה]

כיוון שיש הבדלים בין דיני הנידה של הכותים לאלו של הפרושים, רואים את כל בנות הכותים כספק נידות.

ההבדלים הם דווקא בהחמרה שהן מחמירות על עצמן, שהן מחשיבות כל דם כדם נידה - גם אם הוא טהור, ולכן אינן יושבות על דם טמא שיצא אחריו.

כתוצאה מכך הכותים עצמם נחשבים בועלי נידות ולכן הם מטמאים כל משכב שהם שוכבים עליו - כדין בועל נידה (ראו כלים א, ג.)

אבל כיוון שהטומאה היא רק מספק - אין ישראל שנגע בהן חייב על כניסה למקדש, ואין שורפים תרומה שנגעו בה.

(א) בְּנוֹת הַכּוּתִים - נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן.

הַכּוּתִין מְטַמִּין מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת, וְהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל כָּל דָּם,

וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתָן בְּסָפֵק.


(ב) בְּנוֹת צַדּוּקִין, בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָן - הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת.

פָּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל - הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל.

מחלוקת לגבי בנות צדוקים: ת"ק מניח שברירת המחדל שלהן היא ככותיות, ואילו ר' יוסי מניח שהיא כפרושים, אלא אם ידוע לנו אחרת.

וראו תוספתא ה, א, שם מעיד ר' יוסי שכמעט כל נשי הצדוקים נהגו למעשה כדרך הפרושים.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָן.


(ג) דַּם נָכְרִית וְדַם טַהֲרָה שֶׁלִּמְצֹרַעַת - בֵּית שַׁמַּי מְטַהֲרִין,

השוו עדיות ה, א, המונה את המחלוקות הללו בין קולי בית שמאי.

לדעת בית שמאי דם הטוהר (מיולדת) טהור, אפילו אם יצא ממצורעת, ובדומה לכך גם דם נידה של נכרית, שאינו טמא כי אין הנכריות חיבות בנידה - טהור לגמרי. בית הלל חולקים, וטוענים שגם דמים אלו מטמאים משום שהם נגעו בטמאות - המצורעת או הנכרית.

בית הלל קושרים את הטומאות זו לזו, ואילו בית שמאי רואים אותן כנפרדות לגמרי.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: כְּרוֹקָהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.

חטיבה II: דם הלידה והקישוי[עריכה]

דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבָלָה, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כְּרוֹקָהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.

ראו עדיות ה, ד, שהמשנה מובאת בשם ר' אליעזר.

דם היולדת שלא טבלה והוא יבש - לדעת בית הלל טמא, כי טומאת היולדת דומה לדעתם לטומאת נידה, וראו לעיל ג, ב. בית שמאי מטמאים רק אם הוא נוזל. וראו את המשך הדיון בתוספתא ה, ג, ושם מטהרים ב"ש את היולדת בזוב שלא טבלה.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.
וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בַּזּוֹב, שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.


(ד) הַמְקַשָּׁה - נִדָּה.

דימום של צירי לידה הוא כדם נדה.

אם הפסיקו הצירים ל24 שעות - לדעת ר' אליעזר הדבר מוכיח שהדימום אינו קשור לצירים, והיא כזבה; ר' יהושע מכיר במצב שהדימום הוא כנידה, למרות שהפסיקו הצירים. הוא מסכים עם ר' אליעזר רק אם המנוחה מהצירים היתה ליום שלם, מהערב עד השקיעה למחרת. וראו תוספתא ה, ד, לחישובי הזמנים המפורטים.

קִשָּׁת שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אֶחָד עָשָׂר, שָׁפָת מֵעֵת לְעֵת וְיָלְדָה,

הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רְבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ.
שֶׁשָּׁפָת מִן הַצַּעַר, אֲבָל לֹא מִן הַדָּם.


(ה) כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ?

כמה זמן לפני הלידה מכירים בדימום מחמת הצירים כדם נידה? - ר' מאיר מכיר אפילו בדימום של 50 יום לפני הלידה; ר' יהודה מכיר בו רק בחודש התשיעי, ור' יוסי ור' שמעון מכירים בו רק בשבועיים האחרונים להריון.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ חָדְשָׁהּ.
רְבִּי יוֹסֵה וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קִשּׁוּי יָתֵר מִשְּׁתֵי שַׁבָּתוֹת.


(ו) הַמְקַשָּׁה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁלַּנְּקֵבָה - כָּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִים,

אם ילדה נקבה ובתוך 80 יום של דם הטוהר דיממה והפילה ולד נוסף, ר' אליעזר מטמא את הדימום שלפני ההפלה.

ההסבר שלו הוא שגם המקשה טמאה כנידה, למרות שאינה כזבה, ולכן דם המקשה ללדת הוא כנידה: להקל - ולהחמיר.

עַד שֶׁיֵּצֵא הַוֶּלֶד. רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.
אָמְרוּ לוֹ לִרְבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשֹּׁפִי, דימום רגיל טמא כזבה הֵקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי, אם דיממה במהלך הצירים מקילים בדם
מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בְּדַם הַשֹּׁפִי, שהרי דם רגיל טהור בתקופה זו אֵינוּ דִין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקֹּשִׁי?!
אָמַר לָהֶם: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנָּדוֹן.
מִמַּה הֵקֵל עָלֶיהָ? - מִטֻּמְאַת זִיבָה,
אֶלָּא: טְמֵאָה הִיא טֻמְאַת נִדָּה.


חטיבה III: דם המסתתרת[עריכה]

(ז) כָּל אֶחָד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טַהֲרָה, שבין נידה לנידה

ראו בתחילת המסכת "דיה שעתה". המשנה מובאת כאן כדי להוסיף את דעת ר' מאיר, שחרדה מסלקת את הדמים ולכן אינה צריכה לבדוק כלל בימים שבהם היא במחבוא, כלומר במערת מסתור.

גם ר' מאיר מודה, שאם היתה זבה לפני שנכנסה למחבוא, או אם היתה שומרת יום כנגד יום - אין לה חזקת טהרה ואפילו החרדה אינה מסלקת את הדמים.

יָשְׁבָה לָהּ וְלֹא בָדְקָה, שָׁגְגָה, נֶאֱנָסָה, הֵזֵידָה וְלֹא בָדָקָה, ואחר זמן דיממה
הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה.
הִגִּיעָה שָׁעַת וַסְתָּהּ וְלֹא בָדְקָה - הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְמַחֲבָא,

הִגִּיעָה שָׁעַת וַסְתָּהּ וְלֹא בָדְקָה - הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה,
שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים.

אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם - הֲרֵי אֵלּוּ בְחֶזְקַת טְמֵאָה.